איגרת שאול אל האפסים פרק ד' פסוקים 1-6, המשך – שיעור מס' 6

Print Friendly

התנהגו כיאה ליעוד שנקראתם אליו – אחדות בגוף המשיח

חלק ב - מבוא

למדנו כי אלוהים בחר את ילדיו כאן בעולם לתכלית מאוד ברורה (א 5, 12, ב 10, ג 11-9).

בשלושת הפרקים הראשונים שאול השליח מתאר את השינוי שישוע המשיח עשה בחיי המאמינים.

הוא מציין גם את מעמדם וזכויותיהם כילדי אלוהים. הם שוחררו ממצב של מוות רוחני וקיבלו חיים נצחיים בכוח רוח הקודש.

בשלושת הפרקים האחרונים הוא מגדיר את ההתנהגות האחראית שנדרשת מאתנו בחיי היומיום,  התנהגות שהולמת את מעמדנו כילדי אלוהים.

ההנחיות מאוד מעשיות וכל מאמין חייב לאמץ אותן! כך נוכל לזהות את שאר האחים והאחיות האמיתיים באמונה.

אחדות בגוף המשיח

אפסים ד 6-1:

1 לְפִיכָךְ אֲנִי, הָאָסִיר לְמַעַן הָאָדוֹן, מַפְצִיר בָּכֶם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו.

2 הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ, וּבְאֹרֶךְ אַפַּיִם. סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה.

3 שִׁקְדוּ לִשְׁמֹר אֶת אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם. 4 הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת;

5 אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת, 6 אֵל וְאָב אֶחָד לַכֹּל, הוּא אֲשֶׁר מֵעַל כֹּל, פּוֹעֵל בַּכֹּל, וּבְתוֹךְ הַכֹּל.

שאול, ממעצרו בכלא, מפציר במאמינים באפסוס שיחיו כיאה לתפקיד ולתכלית שאלוהים יעד להם. "הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה", הוא אומר להם.

1.  "עֲנָוָה" — משמעות המילה "ענווה": לחשוב ולשפוט בנמיכות רוח.

לאור הדוגמאות של ישוע המשיח, ישעיהו הנביא ואחרים (ראה שיעור קודם) ניתן לומר שענווה אמיתית מתבטאת בעקרונות הבאים:

א. הכרה בהיותי חוטא שזקוק לסליחת חטאים מישוע ועל־ידי ישוע;

ב. התמסרות מוחלטת לשירות אלוהים על בסיס הכתוב בכתבי הקודש;

ג. החשבת שאר האחים והאחיות באמונה לחשובים ממני.

2.   "נְמִיכוּת רוּחַ", "אֹרֶךְ אַפַּיִם" — שאול ממשיך לנקוב בשתי תכונות אופי נוספות שהן קרובות משפחה של הענווה.

שתיהן בעצם נובעות ממנה: נמיכות רוח, ארך אפיים (סבלנות).

3.  "אַהֲבָה" — בפסוק 2 שאול מבקש מאתנו: "סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה." זהו חלק מהאופי היאה לילדי אלוהים. — למה הכוונה?

א. "בְּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה אֶהֱבוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אַהֲבָה עַזָּה, כִּי עַל רֹב פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (ראשונה לפטרוס ד 8).

ב. "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י 12).

לאור הפסוקים הללו ניתן לומר שאהבה כנה ואמיתית בין איברי הקהילה היא כזו הפועלת בדיסקרטיות כדי לצמצם ולמזער את הנזק הנגרם מחטאו של אח או אחות, וזאת על מנת לעודדם לחזור למוטב ולדרך הישרה.

כך מפורט במתי יח 15: "אִם יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ, לֵךְ וְהוֹכֵחַ אוֹתוֹ בֵּינְךָ וּבֵינוֹ לְבַד. אִם יִשְׁמַע לְךָ, קָנִיתָ לְךָ אֶת אָחִיךָ."

אין הדבר מביע הסכמה עם חטאו של האח, אלא את הרצון לתקן ללא נקמה או שנאה.

אהבה כנה שואפת לתת ללא תנאי ומבלי לצפות לתמורה. היא מתבטאת בתפילה אפילו עבור אויבינו ורודפינו על מנת שיוושעו ולא יידונו לאגם האש (מתי ה 44-43):

"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם."

הדוגמה הטובה ביותר לאהבה שכזו קיימת בישוע המשיח.

בהיותו אלוהים לכל דבר, הוא לבש דמות אדם וירד אלינו. ישוע המשיח מסר את עצמו לידי בני האדם על מנת שיצלבו אותו, וכל זאת כדי לשלם בדמו הטהור את מחיר כפרת החטאים שלנו.

ישוע הוכיח את אהבתו אלינו כשנתן את עצמו עבורנו בעוד שהיינו אויביו המלאים בחטא.

הוא מסר את עצמו כדי לתת חיים לאלו ששנאו אותו. הוא נתן למפרע את הכל — זו הדוגמה עבורנו (אל הפיליפים ד; אל הרומים ה).

לצערנו, אהבה כנה לעתים קרובות מנוצלת לרעה. יש החושבים שאהבה כנה צריכה להעלים עין מחטא.

"לסבול איש את רעהו באהבה" אינו מלמד אותנו שיש לאפשר לחטא לחגוג ולהרוס כל חלקה טובה.

במידה והאח הטועה זוכה לביקורת בונה בדיסקרטיות אך מתעלם ממנה וממשיך בחטאו, עלינו להוכיח אותו — וזאת בענווה ובאהבה.

במידת הצורך יש לבטא את התוכחה הזו אף  בפומבי (ראשונה לקורינתים ה 5).

עלינו לזכור שאהבה מתבטאת גם בחינוך נכון. אנו יודעים שחינוך בעת הינתנו יכול לכאוב, אך אחריתו טובה ויעילה (אל העברים יב 11; משלי יג 24).

רק אהבה כנה שנובעת מרוח הקודש תניב פרי לכבוד המשיח.

4.  "אַחְדוּת הָרוּחַ", "שָׁלוֹם" — לאחר ששאול מדבר על אהבה כנה בין האחים, הוא יכול כעת (בפסוק 3) לדבר על אחדות ושלום.

כך הוא מלמד אותנו כי ענווה ואהבה הן תנאי מוקדם להימצאות של אחדות ושלום.

אילו כל המאמינים היו בעקביות מצייתים לדבר אלוהים ונכנעים להדרכת רוח הקודש השוכן בהם, הבנתנו של הכתובים הייתה זהה ויחסנו זה לזה היה מתאפיין באחדות ושלום.

שימו לב! בפסוק 3 שאול השליח אינו מבקש מאתנו ליצור אחדות, אלא לשמור אותה בקשר של שלום.

מאמינים אינם יכולים ליצור אחדות. רוח הקודש הוא זה שנותן אותה. אם נשמע לו ונציית להדרכתו, האחדות תיראה בין המאמינים. עלינו לשמור ולטפח את מה שכבר קיבלנו ברגע שרוח הקודש חתם אותנו כנושעים.

מאיפה ההבדלים?

אם כן, איך אפשר להסביר את השוני בין כל קהילות המאמינים בישוע לאורך ההיסטוריה?

א. השוני באמונה או בהבנה של הכתובים נובע מחוסר ציות לכתובים — מחוסר הנכונות לקבל את הכתוב פשוטו כמשמעו.

ב. השוני נובע מתוך גאוותו של אדם כלשהו הטוען שדעתו חשובה יותר מדעת אלוהים.

ג. השוני נובע מהדעה שהרגשתי או התנסותי "ריאלית יותר" מהכתוב בדבר אלוהים.

מי שסוטה מהוראת אלוהים הכתובה גורם לפיצול ולחוסר אחדות בגוף המשיח.

התוצאה הסופית היא ביזיון המשיח, הרס עדות אלוהים בעולם, ולבסוף — משפט אלוהים.

מדוע חשוב כל כך שנחיה באחדות ובקשר של שלום?

פסוק 4: "הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת."

למאמינים בישוע יש הרבה במשותף:

1.  אנו נקראים "גּוּף אֶחָד" — הקהילה / "גוף המשיח".

2. "רוּחַ אַחַת" פועלת בחיינו — רוח הקודש.

מכיוון שהנחיית רוח הקודש זהה לכולנו, הרי כולנו צריכים לשאוף למטרה זהה.

מהי תקוות ייעודו של המאמין?

אל האפסים א 4: "… לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה."

"לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים" — משמע, להיות נפרדים משאר העולם ומיועדים לשרת רק את אלוהים לפי הוראותיו.

"וּבְלִי דֹּפִי" — משמע, אין נגדנו שום תלונה בגין מעשה רשע, עוון או פשע, לא מצד אלוהים ולא מבני אדם.

אל הרומים ח 29: "… שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדַּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים."

מרגע הישועה — הלידה מחדש — כל מאמין נמצא בתהליך של גדילה רוחנית.

פרי הרוח (גלטים ה 23-22) בא לידי ביטוי בחייו במידה הולכת וגוברת, כשרוח הקודש יוצר בו דמיון למשיח (אל הרומים יג 14; אל האפסים ד 24; אל הקולוסים ג 10).

תהליך זה יושלם כשישוע יחזור. אז תתגשם "תקוות הייעוד" של המאמין (ראשונה ליוחנן ג 2):

"עַכְשָׁו יַלְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, וְעוֹד לֹא נִגְלָה מַה נִּהְיֶה. יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁבְּהִגָּלוֹתוֹ נִהְיֶה כָּמוֹהוּ, כִּי נִרְאֵהוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא."

אין הצדקה לפירוד

פסוק 5: "אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת."

שאול ממשיך להסביר את ההיגיון מאחורי הדרישה שנחיה באחדות ובקשר של שלום.

"אָדוֹן אֶחָד" לכולנו — כולנו מסכימים שישוע הוא המשיח ושישועתו היא חסד שניתן לנו בעקבות האמונה בו (מעשי השליחים ד 12; אל הגלטים א 8; אל הרומים י 10-9).

"אֱמוּנָה אַחַת" לכולנו— הכוונה לאמונה זהה, לאמונה באותם כתבי קודש המגדירים את אמונתנו ואת אלוהים (יהודה 3).

כל סטייה מהכתוב בכתובים תוביל לאמונה שונה ולסילוף הבשורה.

"טְבִילָה אַחַת" לכולנו — כולנו נטבלנו במים. עשינו זאת כאות חיצוני לאמונה בישוע שהקים אותנו ממוות לחיים רוחניים.

כולנו נטבלנו לשם האב, הבן ורוח הקודש — כלומר, בשם ולשם אותה אחדות אלוהית (מתי כח 20-18).

כולנו נטבלנו ברגע ישועתנו באותו רוח הקודש ובאותה מידה. לזאת כוונתו של שאול השליח.

חוסר אחדות מפריע לייעוד

לכולנו אותו אב, כולנו כפופים וכנועים לו והוא פועל בכל אחד מאתנו.

לאור כל זאת, מכיוון שכולנו ילדים לאותו אב ויש לו ייעוד זהה עבור כולנו, ראוי שנתנהג כגוף אחד בעל ראש אחד.

רבותיי, אלוהים מאפשר לנו להשתתף במשימה נפלאה וכלל עולמית, להציג אותו ואת דבר ישועתו לכלל בני האדם.

כל מי שרואה אותנו, שומע אותנו ועובד אתנו, חייב לשמוע את אותה הבשורה ולראות דרך אופיינו והתנהגותנו את אותו ישוע.

אחרי הכל, לכולנו ראש אחד — ישוע המשיח (ראשונה לקורינתים ד 2-1):

"וּבְכֵן צָרִיךְ שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִרְאוּ אוֹתָנוּ כִּמְשָׁרְתֵי הַמָּשִׁיחַ וּכְמֻפְקָדִים עַל סוֹדוֹת אֱלֹהִים. וְאוּלָם מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים."

סיכום

1. הדגש בפסוקים 6-3 הוא על האחדות בין המאמינים. אחדות זו יכולה להישמר כאשר ענווה ואהבה מתבטאות בחיינו.

ענווה — כאשר אנו משווים עצמנו לישוע ומבינים עד כמה אנו חסרים.

אהבה — כאשר אנו פועלים למזער את נזקי החטא של האח ומדריכים אותו בדיסקרטיות לתשובה.

2. מדוע האחדות בגוף המשיח כה חשובה?

כשאנו מאוחדים, העולם יכול לראות שיש לנו הדרכה אחת של רוח הקודש וראש אחד שהוא המשיח ישוע.

כשאנו מאוחדים בהבנת הכתובים ובציות לישוע, העולם יכול לראות יותר ויותר את ישוע ופחות אותנו. כך יפנו בני האדם אל ישוע ויבקשו את ישועתו.