איגרת שאול אל האפסים פרק ד' פסוקים 6-1 – שיעור מס' 5

Print Friendly

התנהגו כיאה ליעוד שנקראת אליו

חלק א

למדנו שאלוהים בחר את ילדיו לתכלית מאוד ברורה בעולם (א 5, 12, ב 10, ג 11-9):

המטרה: להביא את ידיעת האלוהים וישועתו לכלל בני האדם.

האמצעי: הקהילה — גוף המשיח, הכוללת את כלל המאמינים בעולם (ראשונה לטימותיאוס ג 15).

אחדות גוף המשיח

אפסים ד 6-1:

1 לְפִיכָךְ אֲנִי, הָאָסִיר לְמַעַן הָאָדוֹן, מַפְצִיר בָּכֶם לְהִתְנַהֵג כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו. 2 הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ, וּבְאֹרֶךְ אַפַּיִם. סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה.

3 שִׁקְדוּ לִשְׁמֹר אֶת אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם. 4 הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת;

5 אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת, 6 אֵל וְאָב אֶחָד לַכֹּל, הוּא אֲשֶׁר מֵעַל כֹּל, פּוֹעֵל בַּכֹּל, וּבְתוֹךְ הַכֹּל.

בשלושת הפרקים הראשונים שאול השליח מתאר את השינוי שישוע המשיח עשה בחיי המאמינים; הוא מציין גם את מעמדם וזכויותיהם כילדי אלוהים.

הם שוחררו ממצב של מוות רוחני וקיבלו חיים נצחיים בכוח רוח הקודש.

הוא גם מגדיר את ההתנהגות האחראית שנדרשת מהמאמינים כיאה למעמדם של ילדי אלוהים. עד כה שאול דיבר במונחים תיאורטיים, אך בפרקים הבאים הוא מסביר איך אמונתנו צריכה להתבטא באופן מעשי בחיי היומיום.

כך עשה גם באיגרת אל הרומים מפרק יב ובאיגרת אל הגלטים מפרק ה.

שאול כותב למאמינים באפסוס בהיותו בכלא. הוא מזכיר את הנתון הזה שלוש פעמים (ג 1, ו 20, ד 1).

הסיבה ברורה: הוא מבקש להזכיר לשומעיו כי הציות לישוע המשיח עלול להיות מחיר יקר — והוא, שאול, משלם את המחיר הזה כעת.

מכיוון שהשליח מזכיר שלוש פעמים את מצבו כאסיר למען המשיח, אני מאמין שמטרתו היא להבהיר לכל מאמין את מידת התמסרותנו לישוע.

שאול ראה עצמו כ"אסירו של ישוע" גם אילו לא היה בכלא. — למה הכוונה?

חיי שייכים לאדון והוא משתמש בי ככלי המכבד אותו והמשרת אותו.

רבים מאתנו אומרים שאנו חיים עבור האדון, אך למעשה הכוונה היא: "אני מוכן לתת חלק קטן מחיי לישוע!"; "אני מוכן לסבול מעט למען ישוע — כל עוד שזה לא יכאב יותר מדי או יהיה יקר מדי או נוגע בפרטיות שלי!"

שאול מוכיח כי לחיות עבור ישוע זה להעמיד את הכול לרשותו. כלומר…

● הזמן שלי שייך כולו לאדון,

● הרכוש שלי נתון כולו לרצון אלוהים,

● התענוג שלי נובע אך ורק ממילוי רצון אלוהים,

● איזו פרטיות כבר הייתה לשאול בכלא?

השליח מראה דרך דוגמת חייו את משמעות המשפט:

"וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים…"

(אל הרומים יב 1) — זהו פסוק מאוד מעשי.

מכלאו שאול מפציר במאמינים באפסוס, וגם בנו, להתנהג כיאה לייעוד שנקראנו אליו. גם מן הכלא הוא ממלא את ייעודו כשליח.

"כַּיָּאֶה לַיִּעוּד שֶׁנִּקְרֵאתֶם אֵלָיו." — מילים אלה מזכירות לנו את ריבונותו של אלוהים בבחירת ילדיו. אלוהים הוא זה שקרא לנו, ואת זאת מדגישים גם הפסוקים הבאים:

אפסים א 4: "…כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה"

רומים ח 30: "וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּעַד, לָהֶם גַּם קָרָא; וְאֶת הַקְּרוּאִים גַּם הִצְדִּיק; וְאֶת הַמֻּצְדָּקִים אַף פֵּאֵר בִּכְבוֹדוֹ"

יוחנן טו 16: "לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם."

"אֲנִי … מַפְצִיר בָּכֶם." — המילה "מַפְצִיר" מבטאת רצון עז לראות את מכותביו מאמצים את עצתו.

סגנון דיבור שכזה מתאים לאב שאומר לילדיו להתנהג בדרך נכונה המבטיחה את שלומם ואת ברכת אלוהים עליהם — תחינה לשמוע לו לטובתם הם.

"כַּיָּאֶה לַיִּעוּד." — שאול לא ינוח ולא ישקוט עד שהאפסים יתנהגו כיאה לייעוד שנקראו אליו.

מהו הייעוד? — נקראנו להיות ילדי אלוהים. לכן, עלינו להתנהג בחיינו היומיומיים באופן המתאים למעמד מכובד זה.

רבותיי, כמו שצבא טוב ומסודר מצפה מחייליו להתנהגות הולמת, כך ישוע המשיח מצפה מאתנו להתנהג כיאה לילדיו.

כל מי שמביט בנו ובוחן את התנהגותנו צריך לראות את הדמיון שלנו לישוע. שייכותנו אליו צריכה להיות ברורה.

מי שיחיה כיאה לייעוד שאליו נקרא יוכל לומר כמו שאול השליח:

"אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִֹיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה־שֶׁל־מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אל הפיליפים ג 14).

לעתים גם רועה קהילה נאלץ "להפציר" כמו שאול. הוא מתחנן לפני אדם בקהילה למען לא ימשיך לחטוא, או שיבוא להתחבר באופן סדיר בפעילויות הקהילה.

המטרה היא האדרת שם המשיח והרצון לראות את ילדי אלוהים מתברכים וגודלים במישור הרוחני.

לא בעבור כבודנו אנו פועלים ומפצירים, אלא בעבור כבוד המשיח וברכתו על המאמינים.

אפסים ד 3-2:

"הִתְנַהֲגוּ בְּכָל עֲנָוָה וּנְמִיכוּת רוּחַ, וּבְאֹרֶךְ אַפַּיִם. סִבְלוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. 3 שִׁקְדוּ לִשְׁמֹר אֶת אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר שֶׁל שָׁלוֹם".

בפסוקים אלה שאול מציין מספר תכונות המתאימות לייעוד שאליו נקראנו. זאת לא תיאוריה, אלא עשייה:

1. ענווה.

2. נמיכות רוח.

3. ארך־אפיים.

4. אהבה.

5. אחדות רוח.

חלק מתכונות אופי אלה הן פרי הרוח — כלומר, תכונות האופי של המשיח שכל אחד מאתנו מקבל כאשר רוח הקודש חותם אותנו כמאמינים (אל הגלטים ה 23-22).

ככל שנגדל באמונה ובציות לישוע, תכונות אופי אלו ייראו בפועל יותר ויותר בחיינו.

"עֲנָוָה" — משמעות המילה בשפה היוונית היא: לחשוב ולשפוט בנמיכות רוח. ענווה היא הבסיס לאופי המשיחי-המעשי.  אי אפשר לרצות ולשרת את אלוהים ללא ענווה.

איך מתבטאת ענוותו של המאמין כלפי אלוהים? — נלמד על אודות ענווה מתוך מספר דוגמאות מנוגדות:

א. הדוגמה של ישוע

אל הפיליפים ב 8-6: "הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים … הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב"

ישוע המשיח, בן האלוהים, לבש בשר, ירד ארצה כעבד כדי לשרת את אלוהים האב. ישוע הריק את עצמו והיה נתון באופן מוחלט לרצונו של אלוהים האב.

ישוע הוא אלוהים, ולמרות היותו אלוהים הוא שרת אותנו, בני האדם, כאילו היה עבד.

יוחנן יג — ישוע פושט את בגדיו ורוחץ את רגלי תלמידיו. הוא כאלוהים עושה זאת.

ישוע לא מרד נגד רצון אלוהים האב, אלא בהכנעה גמורה עד מוות נכנע לתכניתו.

ב. דוגמאות שליליות של השטן

ישעיהו יד 15-12: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם? 13 וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: 'הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר־מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.

14 אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.' 15 אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי־בוֹר;"

יחזקאל כח 19-11: "בֶּן־אָדָם, שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר, וְאָמַרְתָּ לּוֹ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית, מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי,

13 בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ, אֹדֶם, פִּטְדָה וְיָהֲלֹם, תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר, נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב, מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ.

14 אַתְּ־כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ, וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ, אֱלֹהִים הָיִיתָ, בְּתוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. 15 תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ, עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ.

16 בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא, וָאֶחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים, וָאַבֶּדְךָ, כְּרוּב הַסֹּכֵךְ, מִתּוֹךְ אַבְנֵי־אֵשׁ.

17 גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ, שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ, עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ, לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ.

18 מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ, בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ, וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ, הִיא אֲכָלַתְךָ, וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ.

19 כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ, בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד־עוֹלָם."

הילל בן־שחר, השטן, נברא כמלאך רם מעלה, כנכבד ביותר בבריאתו של אלוהים. אך הוא לא הסתפק בתפקידו הרם, אלא החשיב עצמו ליותר ממה שאלוהים יעד עבורו — הוא שאף להיות כמו אלוהים.

לכן מרד ולא מילא את הייעוד שלשמו נברא. בעקבות זאת אלוהים סילקו מכל תפקידיו, ועונשו נחרץ לאבדון נצחי.

השטן הוא הדוגמה לגאווה (גאווה היא הרי ההפך מענווה). מחטא הגאווה נבעו כל שאר החטאים.

ג. דוגמתו החיובית של ישעיהו

ישעיהו פרק ו: כאשר ישעיהו הנביא ראה את כבוד המשיח ישוע יושב על כסא הכבוד (פרק ו), הוא הוטרד בראש ובראשונה מחטאו. ישעיהו זעק:

"אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב; כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יהוה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי." במילים אחרות — "אני טמא ואלוהים קדוש."

ישעיהו ראה את ההבדל העצום בינו לבין אלוהים, ורק אז הבין את גודל אהבתו וחסדו של אלוהים המאפשר לבני האדם להיות כלים בשירותו.

הנביא הוכיח את ענוותו כאשר הכיר בחטאו ובחולשתו לעומת ריבונותו של אלוהים וקדושתו.

ישעיהו ענה מיד לשאלתו של אלוהים (פס' 8). הוא הבין היטב שכל עוד הוא ממלא את רצון אלוהים לפי הייעוד שנקבע לו, מלוא כוחו של אלוהים עומד לצדו.

ד. דוגמאות לחיקוי של ענווה מתוך הברית החדשה:

יוחנן ג 30 — יוחנן המטביל אומר על עצמו ועל המשיח: "מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁהוּא יֵלֵךְ וְיִגְדַּל וַאֲנִי אֶקְטַן."

ובמתי ג 11: "אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם לִתְשׁוּבָה, אַךְ הַבָּא אַחֲרַי חָזָק מִמֶּנִּי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לָשֵׂאת אֶת נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ."

ראשונה לטימותיאוס א 15: "מְהֵימָן הַדָּבָר וְרָאוּי לְהַסְכָּמָה מְלֵאָה, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בָּא אֶל הָעוֹלָם לְהוֹשִׁיעַ חוֹטְאִים אֲשֶׁר אֲנִי הַגָּדוֹל בָּהֶם."

לוקס ה 8: "כִּרְאוֹתוֹ זֹאת כָּרַע שִׁמְעוֹן כֵּיפָא לְרַגְלֵי יֵשׁוּעַ וְאָמַר: אֲדוֹנִי, לֵךְ נָא מִמֶּנִּי, כִּי אִישׁ חוֹטֵא אֲנִי."

ה. דוגמאות של ענווה מתוך התנ"ך:

משה רבנו היה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב 3).

אלוהים אפשר לו להוציא את בני ישראל ממצרים. כאשר הוא סטה מענוותו, נמנעה ממנו הכניסה לארץ ההבטחה.

יהושוע בן־נון גם היה אדם עניו. אלוהים אפשר לו לכבוש את יריחו, אבל כאשר סטה מענוותו הוא ספג תבוסה מאנשי העי.

לאור זאת, ענוותו של אדם מתבטאת בעקרונות הבאים:

1. הפנמת העובדה שכל דבר ראוי וטוב אני יכול לעשות רק בעזרת אלוהים שאוהב אותי, מושיע אותי מחטאיי ופועל בי כדי שאוכל לציית לרצונו.

2. התמסרות מוחלטת לשרת את ישוע המשיח על פי הייעוד שקבע לי אלוהים.

איך הענווה מתבטאת בין המאמינים בקהילה?

ממש כמו משמעות המילה שנכתבה בשפה המקורית, ביוונית: לחשוב ולשפוט בנמיכות רוח.

כל יום כשאני מביט לעבר המשיח — בקריאה בכתובים ובתפילה — ורואה אותו בהדר כבודו וקדושתו, אני מודע שוב לחטאיי ולגודל חסדו בכפרת החטאים שהעניק לי (ראשונה לטימותיאוס א 15; לוקס ה 8; איוב מב 6).

אסור לי למהר ולשפוט אדם שנפל בחטא. עלי לזכור שגם אני יכול ליפול בדיוק כמוהו:

אל הגלטים ו 1:

"אַחַי, אִם יִכָּשֵׁל אִישׁ מִכֶּם בְּאֵיזוֹ עֲבֵרָה, אַתֶּם הָאֲנָשִׁים הָרוּחָנִיִּים תָּקִימוּ אוֹתוֹ בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה; וְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּבוֹא גַּם אַתָּה לִידֵי נִסָּיוֹן" (ראה גם השנייה לקורינתים י 17-12).

כאשר אלוהים מאפשר לנו לשרת אותו ולראות פרי רב, עלינו תמיד לזכור שתוצאות אלה נובעות מחסד אלוהים ולא מיכולתנו האישית.

ישוע הוא זה המכשיר אותנו לעבודה ברוכה ומוצלחת (שנייה לקורינתים ג 6-4: "וּבִגְלַל הַמָּשִׁיחַ יֵשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן כָּזֶה בֵּאלֹהִים. 5 לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מֻכְשָׁרִים בְּאֹפֶן שֶׁנַּחְשֹׁב כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ נוֹבֵעַ מֵעַצְמֵנוּ, אֶלָּא שֶׁכָּשְׁרֵנוּ בָּא מֵאֵת אֱלֹהִים.

6 הוּא הִכְשִׁיר אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מְשָׁרְתִים שֶׁל בְּרִית חֲדָשָׁה, לֹא שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה, אֶלָּא שֶׁל הָרוּחַ; שֶׁכֵּן הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה").

הצלחות עסקיות, תארים אקדמיים, עושר וכו' לא נחשבים ליתרונות בעיני אלוהים. ככל שנדגיש את הדברים הללו, כך יגדל המחסום בינינו לבין שאר האחים, ובינינו לבין אלוהים.

כשאנו באים לפני האדון בכניעה ומוכנים לכל משימה שהוא שולח אותנו אליה, אז הוא מכבד ומקבל אותנו (לוקס יח 14-13).

העולם שמסביבנו מבין את המושגים "ענווה" ו"נמיכות רוח" באופן שונה — לרוב שלילי.

אך זיכרו כי ענווה, נמיכות רוח וארך־אפיים אינם סימנים לחולשה! אדרבה, רק כשאנו ענווים באמת נמצא לצדנו מלוא כוחו של אלוהים. רק כך אנו גיבורים.

ענווה אינה בושה, מכיוון שכבוד אמיתי הוא חלקו של העניו. נאמר במשלי:

טו 32:  "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".

כב 4:    "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יהוה, עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים".

כז 2:    "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ."

כמו שכל חטא מוצא את מקורו בגאווה, כך כל מעלה רוחנית מוצאת את תחילתה בענווה (מתי יח 4-3).

עד כה נגענו רק באחת מחמש התכונות המתאימות לייעוד שאליו נקראנו: הענווה. על ארבע הנוספות נלמד בשיעור הבא.

סיכום

1. שאול השליח מפציר באפסים: "כילדי אלוהים, עליכם לחיות באופן המתאים לתוארכם. רק כך אתם יכולים לפאר את המשיח!"

2. ענווה, נמיכות רוח, ארך־אפיים ואהבה הם תכונות האופי של ישוע. ניתן לחיות על־פיהם ולבטא אותם בחיינו רק אם ישוע המשיח שוכן בתוכנו ועינינו כל יום ממוקדות בו.

3. הבה נחשיב את אחינו נכבדים מאתנו! הלך־רוח שכזה יאפשר לנו לשרת את ישוע המשיח ביחד באהבה ובשלום.