איגרת שאול השליח אל הרומים: פרק א פסוקים 1-7.

Print Friendly

איגרת שאול אל הרומים

פרק א 1-7

לאחר שבשיעור שעבר למדנו אודות חייו של שאול השליח, אנו כעת מוכשרים מעט יותר להבין יותר לעומק את משמעות המילים שבהם שאול מתאר את עצמו ומעמדו לפני אלוהים. וכן להעריך כראוי את עומק חסד אלוהים בישועת בני האדם.

איגרת שאול אל הרומים היא המסר המתאר בקצרה את כל העיקר שאלוהים היה חפץ לומר לאדם. הפסוקים שאנו עתידים לקרא ילמדו אותנו אודות אפסותו של האדם, ולעומת זאת אודות צדקתו, אהבתו וחסדו של אלוהים לנו.

הפסוקים ילמדו אותנו עד כמה בני האדם כפויי טובה, ולעומת זאת עד כמה אלוהים סלחן ורחמן, המוכן להפוך אדם חוטא לצדיק, ולהכשיר אותו לעשות את הטוב בשירות אלוהים.

אני מתפלל שכל אחד מאיתנו ייגש לפסוקים אלו לאחר תפילה ותחינה מאלוהים, שיפקח את עיני ליבו, יסיר ממוחו דעות קדומות, ויאפשר לו לספוג, להבין ולהפנים את האמת המוחלטת שבכוחה להסיר את  עוקץ המוות מחיינו ולהעניק לנו כפרת חטאים וחיי נצח עם אלוהים.

פסוק 1:

"מאת שאול, עבד המשיח ישוע, אשר נקרא להיות שליח ויוחד לבשורת אלוהים.."

מחבר האיגרת אל הרומים:

מאז ומתמיד מוסכם על ידי הרוב המוחלט של החוקרים שמחבר האיגרת אל הרומים הינו השליח שאול. כל מי שאוחז בדיעה המוצדקת ששאול השליח הוא מחברם של האיגרות אל הקורינתים ואל הגלטים, יכול להיות בטוח שהוא גם המחבר של האיגרת אל הרומים, וזאת בשל הדמיון עד כדי זהות בקטעים בין האיגרות.

עקרונות ההצדקה על סמך אמונה בלבד (אל הרומים ג 20-22 בהשוואה לאל הגלטים ב 16).

הקהילה כגוף המשיח משרת על פי מתנות רוח שאלוהים מעניק לילדיו (אל הרומים יב בהשוואה לאיגרת הראשונה לקורינתים יב).

איסוף התרומות למאמינים בירושלים (אל הרומים טו 25-28 בהשוואה לאיגרת השניה לקורינתים ח-ט, ואומת במע"ש יט 21, כ 1-5, כא 15, 17-19).

בנוסף לכך, שאול מציין במפורש בפרק יא 1 שהוא משבט בנימין, דבר שציין גם באיגרת לפיליפים ג 5.

-שאול שולח דרישות שלום לפריסקילה ועקילס (טז 3) אשר אותם פגש בקורינתוס (מע"ש יח 2-3), ואשר השאיר באפסוס (מע"ש יח 18-19) במסעו השני.

בפסוק 1 שאול פותח את האיגרת בציון מעמדו לפני האדון ישוע: עבד, אשר האדון מייעד לתפקיד מאוד ברור: הפצת בשורת אלוהים.

בכתבי הקודש שתורגמו לשפות אחרות, המתרגמים השתמשו לעיתים במילה "משרת" במקום "עבד". שאול בכל אופן משתמש במילה היוונית: DOULOS = עבד.

קיים הבדל משמעותי ומהותי בין משרת לעבד.

משרת הינו אדם העוזר לאחר, אך עדיין בעל רצון עצמי וזכות לעשות או לא לעשות כמצוות מעבידו. ז"א, משרת יכול להתפטר מתפקידו, וכן גם זכאי לשכר!

עבד לעומת זאת, הינו אדם שאיבד, בין מתוך בחירה או כורח, את הבעלות על חייו ועל רצונותיו. העבד חי כל שעות היום והלילה כדי לספק ולמלא את רצון בעליו בלבד.

מסיבה זו בין היתר כתבי הקודש מכנים את העבד = כלי (מע"ש ט 15).

שאול התכוון בכל ליבו למילה עבד ולא משרת,מדוע?

הוא הבין את המחיר שאלוהים שילם כדי לשנות את חייו!

שאול היה זה שפעל בנחרצות להסיר מעל האדמה את כל היהודים האוחזים באמונתם בישוע כאדון ומושיע (מע"ש ט). שאול לא חסך במאומה לתפסם ולהענישם בחושבו שהוא עושה בדיוק ובמסירות את רצון אלוהים. והנה, בעוד ידיו מלאות בדם קדושים, נגלה אליו האדון ישוע בדרך לדמשק. במקום להשמיד את שאול במילה אחת (עין תחת עין), כפי שהיה ראוי לעשות על פי דין תורה (אל-תרצח), הראה האדון ישוע לשאול את עומק חסדו של אלוהים.

האדון ישוע בחר לתת לשאול את מה שלחלוטין לא היה מגיע לו:

האדון ישוע לא התייחס אליו כפושע ורוצח, אלא שינה את חייו והעניק לו חסד עליון – להיות שופרו של  אלוהים, לומר לכל הגויים את ישועת אלוהים בישוע המשיח עבור בני אדם חוטאים, ולהיות האחד שיכתוב חלק ניכר מכתבי הקודש.

שאול הבקיא בתורה, ידע שהוא קיבל מאלוהים את מה שלא מגיע לו.

שאול ידע שמכאן ואילך חייו אינם שלו, אלא רכושו של אלוהים.

אלוהים פדה אותו בדמו של האדון ישוע, וכעת חייו של שאול מוקדשים למילוי רצונו של האדון (קור"א ו 19-20, ז 23, אל הגלטים ג 13-14, ד 5, ).

חייו האישיים הסתיימו בדרך לדמשק, וחייו החדשים – השייכים לאדון ישוע – החלו באותו היום. מסיבה זו שאול השתמש במילה עבד ולא משרת.

חיזוק לדיעה זו ניתן לקבל מהכתוב באיגרת אל הגלטים א 10, ב 20, טיטוס א 1:

"עם המשיח נצלבתי ולא עוד אני חי, אלא המשיח חי בי…"

שם שאול מציין את היותו עבד המשיח, וכן את העובדה שהוא מת לעצמו וחי עבור האדון, אשר אהב אותו ומסר עצמו בעדו.

הבקיאים בתורה אינם מתפלאים לחלוטין בכך ששאול מכנה עצמו עבד האדון.

פעולתו של שאול הינה פעולה שגרתית של עבד נרצע. אדם האוהב את אדונו ובוחר מתוך בחירה חופשית להישאר רכוש אדונו עד סוף ימיו (שמות כא 2-6).

שאול אינו מחשיב עצמו עבד האדון מתוך כורח, אלא מתוך בחירה חופשית הנובעת מתוך הכרה עמוקה של חסד האדון שניתן לו.

יישום:

כל אחד מאיתנו חייב להכיר את האדון ישוע ממש כפי ששאול הכיר אותו.

למרות שלא רצחנו או שדדנו בנק, הרי כולנו נמצאים אשמים לפני אלוהים וראויים למוות – רק מתוקף   היותנו צאצאים לאדם וחווה החוטאים (אל הרומים ג 23, קוהלת ז 20).

ישועתנו הינה הוכחה שקיבלנו את ההיפך ממה שמגיע לנו.

ישועתנו הינה הוכחה שקיבלנו חיים של אחר, ולכן החיים שלנו חייבים להיות מלאים בקיום רצונו של המעניק לנו חיים, ולא בבזבוז חיינו כדי להגשים את מהוויינו השונים מרצון אלוהים (אל הגלטים ד 5-7).

מילותיו של שאול השליח – אני מת לעצמי וחי לאדון (גלטים ב 20) – חייבים להיות סיסמת חייו של כל  אדם נושע. לכן, מי שחושב שהוא 'משרת' המשיח ואינו 'עבדו' – אינו נושע, או שאינו בוגר מבחינה רוחנית!

העולם היום אינו מכבד אדם המגדיר עצמו: עבד ה'.

העולם דוגל בהגשמה עצמית, בחופש הבחירה והרווח האישי.

לעומת זאת, מי שמכיר את האדון ישוע וחווה את חסדו, אינו מעונין ואף לא לרגע אחד להיות               אדון לעצמי, אלא להישאר לעד עבדו הנאמן של אלוהים.

העובדה שהעולם מבזה כל כך את אלו המכנים עצמם עבדי ה', הינה הוכחה לריחוקו של האדם הלא נושע מאלוהים.

כשאנו מכנים עצמנו עבדי האדון ישוע, אנו מעמידים עצמנו בשורה אחת עם משה רבנו (יהושוע א 1). לכן, ראוי כל כך שנשאל עצמנו ונבחן לבנו:

האם אנו באמת חפצים לעשות את רצון אלוהים בכל יום ובכל העת?

האם אנו שואפים רק לכבד ולפאר את האדון ישוע, או את עצמנו?

האם אנו משרתים רק כשהמשימה קלה וזולה, או גם כאשר קשה ויקרה?

האם אנו משרתים של 8-5 או עבדים של 24-7?

כל מי שהינו עבד האדון באמת, יודע כי האדון שלנו הוא האדון הטוב ביותר בעולם,

וגם האדון הטוב היחיד בעולם.

האדון שלנו כל כך אוהב אותנו עד כי הוא מוכן למות עבור כל אחד מהעבדים שלו.

כשיש לי בוס שכזה, אני לעולם לא רוצה להפסיק להיות עבדו.

מחבר מזמור המעלות קכג הכיר את אלוהים כאדון כל כך טוב ולכן רצה ושאף בכל מעודו להיות לאלוהים העבד האידיאלי:

1 שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם.
2 הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים, אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם – כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ:
כֵּן עֵינֵינוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ – עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ.
3 חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ: כִּי-רַב שָׂבַעְנוּ בוּז.
4 רַבַּת שָׂבְעָה-לָּהּ נַפְשֵׁנוּ: הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים; הַבּוּז לגאיונים (לִגְאֵי יוֹנִים).

ראה גם קטז 16.

כפי שהעבד מביט כל העת לעבר ידו של אדונו, מחכה לסימן והוראה, כך עיני אל ה' להורות לי את משימתי הבאה. כזה הוא עבד יהוה אמיתי.

שם התואר השני ששאול מתהדר בו זה: שליח.

שליח הינו אדם שנשלח למסור דבר כלשהו או לבצע פעולה בשמו וסמכותו של השולח אותו.

מבחינה טכנית, הבחור שמביא לנו את הפיצה הביתה, גם הוא שליח.

אך לא לכך התכוון שאול.

בעוד שכל אחד מהמאמינים בישוע חייב להיות מוכן ומזומן לבשר ולהגן על אמונתו, והוא שגריר האדון   ישוע בעולם, המודיע את הבשורה לכל מי שיחפוץ לשמוע, הרי ששאול ושאר אחד עשר תלמידי ישוע    הראשונים הינם שליחים בסמכות ורמה אחרת מאיתנו (מתי י 1-5, אל הפיליפים ג 20).

שאול ושאר אחד-עשר תלמידי ישוע הינם שליחים אשר הוענקו להם מתנות חסד מיוחדות.

מתנות החסד המיוחדות – שהתבטאו בעשית ניסים ומופתים, נועדו לאמת את המסר שבפי שניים-עשר השליחים, כמסר שניתן להם מאלוהים בכבודו ובעצמו. אותם שנים-עשר שליחים קיבלו את הסמכות לומר את דבר ה' ולכתוב את דברי אלוהים שבעבורנו הם היום כתבי-הקודש (קור"ב יב 12: "…הרי אותות ההכר של השליח נעשו בקרבכם במלוא סבלנות, באותות ובמופתים ובגבורות").

מספר השליחים הינו מספר מוגבל לשניים-עשר, ותפקיד השליחים כדוגמת שאול השליח ושאר אחד-עשר התלמידים הינו תפקיד זמני. להלן ההוכחות:

א. מוגבלות מספר השליחים לשניים-עשר: (התגלות כא 12-14):

כתבי הקודש מציינים שבירושלים השמיימית קיימים שניים-עשר שערים, אחד עבור כל אחד משבטי ישראל. עובדה זו עוזרת לנו לקבוע שכל מי שיאמר שקיים שבט סודי שנגלה רק כעת והוא מספר 13, הריהו דובר שקר, טועה ומטעה.

באותה מידה, הפסוקים גם מציינים ששניים-עשר השערים עומדים על שניים-עשר יסודות שעליהם שניים-עשר שמות שליחי השה.

כך ומאותה סיבה עלינו לקבוע, שישנם רק שניים-עשר שליחים. כל מי שטוען שקיימים יותר משניים-עשר שליחים כדוגמת שאול ושאר 11 תלמידי ישוע, הריהו טועה ומטעה.

מכיוון שכתבי הקודש מציינים רק שניים-עשר שליחים, ומכיוון שכל השליחים נפטרו עד סוף המאה הראשונה, יוצא שבתחילת המאה השניה כבר לא היה אף שליח בחיים.

ב. זמניות תפקיד השליחים והנביאים: (אל האפסים ב 20):

"…בנויים על יסוד השליחים והנביאים, והמשיח ישוע עצמו הוא אבן הפינה…".

שאול מציין את המרכיבים המהווים בסיס לבניית גוף המשיח – הקהילה.

ישוע הינו אבן הפינה. הוא העיקר, הראש (אפסים ה 23).

אחריו נמצאים השליחים והנביאים אשר דרכם אלוהים העביר את המסר של כתבי הקודש ואיפשר להם – דרך כוחות מיוחדים שהעניק להם – לארגן את המאמינים כקהילה.

ז"א, לאחר שהקהילה הוקמה והושלם שלב כתיבת כתבי-הקודש, הושלמה גם עבודתם של השליחים (כגון שאול ושאר 11 התלמידים) והנביאים (כגון ירמיה, יחזקאל ודניאל).

לפיכך, כמו שאין "ישוע" נוסף, כי הוא הגשים את תוכנית ישועת האדם, כך אין עוד שליחים ונביאים, כי  הם הניחו את היסוד לקהילה וסיימו לכתוב את כתבי הקודש.

לכן, ביודענו שמספר השליחים מוגבל לשניים-עשר, ולאור המבנה הדקדוקי של אל-האפסים ב 20, (שליחים ונביאים כיחידה אחת), אנו יכולים לקבוע שנביאים כמו ירמיה ויחזקאל, אשר דבר אלוהים שניתן להם מחייב את כלל בני האדם, פסקו מלהיות בשלב בו נחתמה כתיבת כתבי-הקודש.

הנושא מן הסתם רחב יותר. רבים בגוף המשיח אוחזים בדיעה שונה, אך לדעתי הדבר נובע מחוסר הבנה ראויה של הגדרת המילה: נביא.

למרות שלהבנתי הסתיים תפקיד השליחים והנביאים בתחילת המאה השניה, אלוהים אינו מוגבל להאיר את עיני ילדיו להבין דברים בשום עת. אך כל פעולה שכזו אינה הופכת את המאמין לנביא כגון ירמיה, דניאל ויחזקאל. גוף המשיח מבלבל לעיתים קרובות בין חכמה, בינה ודעת לבין – נבואה.

איך נתונים אלו מסתדרים עם בחירת מתיתיה כשליח במקום יהודה איש קריות בספר מעשי השליחים א 21-26?

בפרק א 8 האדון ישוע אמר לתלמידים שישארו בירושלים עד שרוח הקודש תבוא עליהם. לאחר מכן יהיה לתלמידים את הכוח להיות עדי האדון בירושלים והן בכל יהודה ושומרון, עד קצה הארץ. עוד לפני שרוח הקודש הואצל עליהם, התלמידים קבעו תנאים לבחירת מחליף ליהודה איש קריות. יהיו התנאים הגיוניים ומקובלים שיהיו, התלמידים פעלו ללא מעורבותו של אלוהים, נגד הוראת האדון.

עובדה, בפרק ט האדון ישוע בוחר את שאול התרסי להיות שליח. אם מתיתיה נחשב לשליח, כי אז יש לנו 13 שליחים, וזה בלתי אפשרי!

לאור זאת, מתיתיה אומנם נבחר על ידי התלמידים, אך בחירתו לא אושרה על ידי אלוהים. הבחירה נעשתה ללא מעורבות רוח הקודש.

מסיבה זו ניתן גם להבין את דברי שאול באיגרת אל הגלטים א 1 (באומרו בנימה סרקסטית),  נגד אלו  שפעלו בניגוד ללימודו וניסו לערער את מעמדו כשליח שווה ערך לשאר 11 תלמידי ישוע.

"…מאת שאול – שליח שאינו מטעם בני אדם אף לא נתמנה על ידי אדם, אלא על ידי ישוע המשיח   ואלוהים האב שהקימו מן המתים…" (ראה גם טימ"א 12-17).

באיגרת אל הגלטים ב 9 מודיע שאול שבכירי תלמידי ישוע בירושלים הכירו בו כשליח מטעם האדון.

הערה:

מאוחר יותר, בספר מע"ש יד 14 כתוב: "כאשר שמעו זאת שאול וברנבא השליחים…"

האם גם בר-נבא היה שליח כשאול ושאר אחד-עשר תלמידי ישוע? לא!

למרות ששאול היה שליח מטעם האדון, הרי כשנשלחו שאול וברנבא, הם נשלחו מטעם הקהילה ששלחה אותם כדי למלא משימה. אין כאן כל ציון לכך שברנבא הוסמך כשליח מספר 13 וכו'. השימוש במילה 'שליח' כאן היא במובן הרחב של המילה. לדוגמא:

קהילתנו שלחה אחד מהמורים ללמד בבית ספר משיחי בחו"ל.

המורה שליח קהילתנו אך אינו שליח בסמכותו של שאול, עם היכולת לחולל ניסים ומופתים כדי לאמת את המסר שבפיו, ולכתוב מסרים נוספים וחדשים שעתידים להיכלל בכתבי הקודש.

לאחר שהבנו את משמעות קרבתו של שאול לאדון ישוע – כעבד נרצע, ולאחר שהובהר ששאול הוסמך על ידי האדון ישוע להיות שליח – על כל המשתמע מכך, כעת נותר לנו לשאול:

מהי המשימה שהאדון ישוע הפקיד בחייו של שאול התרסי?

שאול התרסי יוחד להודיע לגויים את בשורת אלוהים.

במה שאול היה מיוחד:

א.  לאחר שנושע, הבין שאול שאלוהים שם ידו עליו לא רק כאשר היה בדרכו לדמשק לכלוא מאמינים בישוע, אלא כבר מרחם אימו (אל הגלטים א 15, ראה גם ירמיה א 5, יוחנן המטביל ומשה).

ב.  להודיע את בשורת אלוהים לגויים:

1. בשורה: Evangelion- המילה ציינה השמעת הודעה חדשה, כגון מסר או ידיעה מהמלך או אודות המלך וכו'. לכן, שאול אומר: ההודעה שלי מקורה מאלוהים ולא מבני אדם. מדובר על "חדשות טובות, מאלוהים עבור בני האדם.

2. את המסר הזה שמע שאול לראשונה בדמשק מחנניה, אשר נשלח אליו על ידי האדון ישוע    לבית בו הוא שהה לאחר שהאדון נגלה אליו: "אמר לו האדון: "לך, כי כלי נבחר הוא לי לשאת את שמי לפני גויים ומלכים ולפני בני ישראל…" (מע"ש ט 15).

שאול אימץ את מצוות האדון וכך הוא גם אומר באיגרת זו בפרק א 13-15.

שאול אומנם עמד מול שליטים ומלכים ובישר את בשורת הישועה כאשר נימק את סיבת  הפצת הבשורה לפני הסנהדרין (מע"ש כב 30), לפני הנציב הרומי פליקס (מע"ש כד 3), לפני הנציב הבא פורקיוס פסטוס (מע"ש כד 27, כה), לפני המלך אגריפס (מע"ש כה 13 עד סוף פרק כו), לפני כל אנשי משמר הקיסר    ברומא (אל הפיליפים א 13), ולפני קיסר רומא (מע"ש כח 19).

הערה: למרות שהאדון ישוע ייחד את שאול להפצת הבשורה, הוא היה לעיתים צריך לעבוד לפרנסתו כתופר אוהלים (מע"ש כ 34, תסל"א ב 9, תסל"ב ג 8).

ז"א, עבד ה', שליח מטעמו, אינו פטור לחלוטין מעבודה חילונית לפרנסתו רק מתוקף היותו שליח. הכללים והתנאים כתובים באיגרת השניה לתסלוניקים פרק ג.

בפסוק 1 שאול אומר שהוא נבחר על ידי אלוהים כדי להודיע את בשורת אלוהים.

בפסוקים 2-6 שאול מבהיר שלא מדובר על בשורה חדשה, אלא על בשורה שכל נביאי התנ"ך ניבאו     אודותיה. הבה נקרא את פסוקים 2-7:

2 "…בשורה שאלוהים הבטיח מקדם בפי נביאיו בכתבי הקודש,

3 על אודות בנו, ישוע המשיח אדוננו, שלפי הבשר מוצאו מזרע דוד

4 ולפי רוח הקודש הופגן שהוא בן-אלוהים בגבורה בתחיתו מן המתים.

5 דרכו קבלנו חסד ושליחות להביא לידי ציות שבאמונה בכל האומות למען שמו.

6 ביניהם גם אתם קרואי ישוע המשיח.

7 ובכן, אל כל אהובי אלוהים ברומא הנקראים להיות קדושים: חסד ושלום לכם מאת האלוהים אבינו והאדון ישוע המשיח."

דבריו של שאול מאוד מעניינים אך גם כואבים כל כך למי שמבין את הרקע שבגללם נכתבו.

שאול השליח – וכמוהו מאמינים אחרים – הואשמו על ידי מנהיגי העם היהודי  שהמסר שבפיהם –       מסר הבשורה – הינו מסר מהפכני הנוגד את תורת משה (מע"ש כא 20).

והנה, שאול מכריז, המסר שלי אינו חדש וגם אינו מהפכני.

המסר שבפי הינו המסר שהיה בפי כל נביאי התנ"ך מאז ומתמיד.

כל הנבואות המשיחיות בתנ"ך מצביעות על ישוע והתגשמו בו ורק בו (ראה גם ג 21).

מדוע מנהיגי העם היהודי חשבו שמסר הבשורה שבפי שאול ושאר המאמינים הינו מסר מהפכני הנוגד  את התורה?

אותם אנשים ביססו את דתיותם ואמונתם באלוהים על סמך הוראת רבניהם ולא על סמך הכתוב בכתבי הקודש (ישעיה כט 13-14). לראיה, כאשר ישוע המשיח הלך בדרך לעמאוס, הוא התלווה לשני יהודים   ולהם הסביר אודות מות המשיח ותקומתו מן המתים ע"פ הוראת הנביאים בתנ"ך.

המסר של ישוע היה כל כך זר להם, כי ידיעתם את הכתובים הייתה תוצר הלימוד של רבניהם ולא מתוך לימוד אישי הצמוד להוראת הכתובים. לכן ישוע אמר להם בסיום: "…הוי חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דברו הנביאים! הרי על המשיח היה לסבול את כל זאת ולהיכנס את תפארת כבודו!" הוא החל ממשה וכל הנביאים ובאר להם את הדברים המכוונים אליו בכל הכתובים." (לוקס כד 25-27).

דוגמא נוספת קיימת בדרשה על ההר (מתי ה-ז) שם ישוע המשיח עמד מול קהל יהודי דתי ואמר להם:

שמעתם כי נאמר לראשונים…ואני אומר לכם… (מתי ה 21-48).

ז"א, הקהל זכה לשמוע סילוף הכתובים מרבניהם ולעומת זאת ישוע עומד לפניהם ומתקן את הלימוד    המעוות – בלמדו אמת מוחלטת – והיא – הפוכה או שונה מזו של הרבנים.

לכן, מה שהיה מסר מהפכני היה דווקא המסר והלימוד מפי הרבנים ומנהיגי העם שסטו מדברי הנביאים ולא המסר של ישוע או המסר של שאול השליח.

הבשורה מפיו של שאול היא אותו המסר שהיה בפי כל נביאי התנ"ך.

לצערי, עד היום אנו מכונים בפי "היהדות הרבנית" ככופרים, רפי שכל בכל הנוגע להבנת התורה – וכל זאת מפני שאנו מצייתים לכתוב כפשוטו.

מהי הבשורה שכל נביאי התנ"ך מדברים עליה ואיך היא מוצגת בתנ"ך?

א. ישעיה מ 1-11:

1 נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. 2 דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. 3 קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. 4 כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. 5 וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. 6 קוֹל אֹמֵר: קְרָא. וְאָמַר: מָה אֶקְרָא? כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. 7 יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם. 8 יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. 9 עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה: הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. 10 הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. 11 כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא, עָלוֹת יְנַהֵל.

ואיך ישעיה מנחה את עמו לנחמה?

מי הוא מוקד הנחמה?

אלוהים אשר עתיד לבוא לעמו ולרעות אותם בדרכו.

נחמה ללא תיאור המנחם ופועלו היא לא נחמה.

ב. ישעיה נב 7-10:

7  מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.8 קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן.

9 פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו, חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם: כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם.

10 חָשַׂף יְהוָה אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם; וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ.

(ראה גם ישעיה סא 1, נחום א 15, מרקוס א 14, אל הרומים טו 16, קור"ב ב 12, ד 3-4, ח 18, ט 13, י 14, יא 7, אל הגלטים א 6-16, ב 2, תסל"א ג 2).

ג. ישעיה נב 13 עד סוף פרק נג:

הפרק גם כן מציין את עבד אלוהים שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו, אשר עתיד לשאת על עצמו את העונש המגיע לכל חוטא, ולהעניק לכל המאמינים בו את השלום שלו בתמורה – ולעולמי עולמים. הפסוקים המכוננים בפרק הם פסוקים 5-6:

"וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.

כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ".

(להלן רשימה חלקית של מראי מקומות נוספים ומובחרים אודות ההבטחה המשיחית בתנ"ך: איוב יט 25, לח 4, תהילים עב 17, ישעיה מב 9, מד 7, מו 8, מח 3, סא 1. בראשית מח 3: יעקב אבינו סיפר לבנו  יוסף על ערש דווי אודות המלאך הגואל אותו מכל רע. זה האחד אשר יעקב גם מכנה אותו 'הרועה' ואל-שדי (בראשית מח 16).

להלן מראי מקומות המציינים במפורש את הנביאים כנביאי אלוהים:

בראשית כ 7, שמות ז 1, דברים יג 1, יח 15, שמ"א ט 9, ירמיה כג 18, עמוס ג 7-8, חבקוק ב 2-3, מתי יג 17, לוקס א 70, י 23-24, כד 25-27, 44-48, מע"ש יג 27, אל הרומים טז 25, אל האפסים ג 3-5, אל העברים א 1, פטר"א א 10-12).

מה המכנה המשותף לכל פסוקי הבשורה מהתנ"ך?

הם כולם מתמקדים באישיות שהוא לא אחר מאשר אלוהים בכבודו ובעצמו. אשר בידו להביא את השלום והישועה לבני האדם. אלוהים עושה זאת בכך שהוא לוקח על עצמו את העונש המגיע לבני אדם ובתמורה לאמונתם בו – מעניק להם את חיי הנצח והשלום שלו.

אלוהים נמצא במוקד פסוקי הבשורה – הוא ולא אחר!.

לבקיאים בכתבי הקודש, מילותיו של שאול לא היו הפתעה גדולה. כל יראי אלוהים ידעו ויודעים שאלוהים הוא המושיע את בני האדם. אך ההפתעה הגדולה טמונה בעובדה שאותה אישיות אלוהית באה לעולם  בדמות אדם, והמגשים אותה הוא לא אחר מאשר ישוע המשיח.

לכן שאול השליח אומר בפסוקים 3-4:

"על אודות בנו, ישוע המשיח אדוננו, שלפי הבשר מוצאו מזרע דוד

 ולפי רוח הקודש הופגן שהוא בן-אלוהים בגבורה בתחיתו מן המתים".

לפיכך, עלינו למצא נבואות בתנ"ך הקובעות ש:

ישוע הוא בן האלוהים, אשר בא לעולם בדמות אדם, משבט יהודה, ממשפחת דוד, מת וקם לתחיה. ללימוד מעמיק יותר ניתן לקרא בספר "ישוע בתנ"ך".

בן אלוהים:

משלי ל 1-4: "…מה שמו ומה שם בנו כי תדע?"

תהילים ב 7-12: "…בני אתה, אני היום ילדתיך…". "…נשקו בר פן יאנף…".

יבוא לעולם כאדם וממשפחת דוד המלך– דרך לידת הבתולים כדי לעקוף את החטא:

בראשית ג 15: המשיח הוא זרע האישה שיכה בראש השטן.

ישעיה ז 14: המשיח הוא עמנואל הנולד מבתולה, מבית דוד.

מיכה ה 1: המשיח ייוולד בבית לחם אפרתה, בשטח שבט יהודה.

ישעיה יא 1-12: המשיח מזרע דוד המלך. ז"א, למרות שהמשיח הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, הוא עתיד להופיע בדמות אדם, וככזה, לבוא כנצר משבט יהודה וממשפחת דוד המלך.

ההוכחה לאלוהותו היא בכך שהוא מהווה נס לכל העמים.

בכוחו הוא מרסן את עולם החיי.

המשיח ניכנס לירושלים רכוב על עיר בן אתונות: זכריה ט 9. ואז צעקו יושבי ירושלים:

ברוך הבא בשם יהוה (יוחנן יב)

ראה גם ירמיה כג 5-6, לג 14-16, שמ"ב ז 12-13, ישעיה ט 6-7.

המשיח ישוע פעל כמשיח והוכיח כוח אלוהים בפועלו כמשיח:

ישעיה סא 1-3: המשיח יחולל ניסים ונפלאות.

המשיח מת וקם לתחיה:

דניאל ט 24-27: המשיח יכרת, ימות מוות אלים בחודש ניסן בשנת 32 לספירה בחג הפסח.

המשיח יקום לתחיה: ישעיה נג 10-12, איוב יט 25, תהילים ב 7, מע"ש יג 33.

המשיח מעניק ישועה וכפרה בדמו שלו: ישעיה נג 5-6, ראה גם בראשית מח 16.

אברהם אבינו כבר ידע שאלוהים בעצמו יספק את השה לעולה בעצמו ולעצמו – בראשית כב 8.

איוב אשר חי בעת המקבילה לאברהם ידע שהוא עתיד לראות את גואלו החי (איוב יט 25).

שאול השליח מפרט את חשיבות תקומתו של ישוע מן המתים באיגרתו הראשונה לקורינתים טו 1-5.

אם המשיח לא קם לתחיה מן המתים, כל מסר הבשורה חסר טעם ותוכן.

המשיח מולך בעולם:

תהילים קי 1: "לדוד מזמור. נאום יהוה לאדוני: שב לימיני עד אשית אוייבך הדום לרגליך."

דניאל ז 13-14: "…והנה עם ענני השמים בא אחד הדומה לבן-אדם, ועד עתיק יומין הגיע והובא לפניו.  שלטון וכבוד ומלכות ניתנו לו, וכל העמים, האומות והלשונות עבדו לו."

רבותי:

כל הנבואות המשיחיות אכן התגשמו באישיות אחת בהיסטוריה האנושית – ישוע אשר נולד בבית לחם וגדל בנצרת. הוא פעל ועשה ניסים ונפלאות כפי שהנביאים ניבאו. הוא נכרת בחודש ניסן שנת 32  לספירה, ולאחר שלושה ימים בקבר, קם לתחיה. אין אישיות אחרת בכל ההיסטוריה האנושית שקיימה את הנבואות הללו.

ישוע הוא משיח ישראל, גואל העולם, בן האלוהים, אדון האדונים, אל-שדי.

האמונה בו נובעת מהבנה של כתבי הקודש – התנ"ך ואמונה בכתוב שם כדבר אלוהים.

שאול השליח ידע את כל הנבואות והפרטים הללו עוד לפני שנושע. הוא היה בקיא בכתבי הקודש מנערותו. לאחר שחווה את ישוע כאלוהים, זכה שאול להפנים את משמעות הפסוקים שידע בעל-פה. זאת בדיוק פעולת רוח הקודש כפי שכתוב באיגרת הראשונה לקורינתים ב 10-15. גם כתבים חוץ-כתבי-קודשי מציינים את קיומו של ישוע המשיח ופועלו.

יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו: קדמוניות היהודים ספר 18, פרק 3)

היסטוריון רומאי בשם טכיטוס – Annals 15.44.

תלמוד בבלי – סנהדרין 43, עבודה זרה 16-17.

מהו כוחה של הבשורה?

בפסוק 16 שאול השליח בעצמו הגדיר אותה:

"…היא כוח האלוהים להושיע את כל מי שמאמין, את היהודי בראשונה וגם את הלא יהודי". להושיע ממה? מזעם אלוהים על חוטאים.

דברתי עד כה על הרבה מרכיבים של הבשורה. כעת אפרט אותה למרכיביה:

אלוהים בא לעולם בדמות אדם [האדון ישוע, בן-האלוהים] כדי לשלם בחייו את העונש שכל אדם היה צריך לשלם בעצמו בגלל החטא שבחייו (קוהלת ז 20, אל הרומים ג 23, ו 23, ישעיה נג, יוחנן ג 16). בן האלוהים בא לעולם כדי לשאת את חטאינו – לסבול בעבורנו את זעם אלוהים עלינו בעבור חטאינו, ובתמורה לאמונה בו, הוא מעניק למאמין בו את צדקתו שלו (קור"ב ה 21, אל הרומים ה 1-11).

בן האלוהים, ישוע המשיח, קם מן המתים לאחר שלושה ימים שהיה קבור בקבר, זאת כדי להוכיח לנו   בני האדם שקורבנו התקבל, וכעת כל שהבטיח לנו שריר וקיים. ז"א, גם לנו צפויה אותה תקומה מן המתים ונצחון על המוות (יוחנן כ 1, אל הרומים י 9-10, קור"א טו 1-5,  45-58).מסיבה זו הבשורה גם נקראת: בשורת בנו (א 9), וכן בשורת המשיח (א 16).

מה צריך בן אדם כמוני וכמוך לעשות כדי להיוושע מזעם אלוהים ולקבל חיי נצח?

שאול השליח הגדיר זאת בקצרה בפרק י 9-10:

"…ואם אתה מודה בפיך שישוע הוא האדון ומאמין בלבבך שאלוהים הקים אותו מן המתים – תיוושע. הרי בליבו מאמין איש ויוצדק, ובפיו יודה וייוושע." (א 17, יוחנן ג 15).

מסר זהה אנו מוצאים גם במעשי השליחים י 43:

"…עליו כל הנביאים מעידים כי כל המאמין בו יקבל בשמו סליחת חטאים."

רבות מדברים על הישועה ועל מחירה.

לעיתים אנו שומעים אנשים האומרים: רק תאמינו שישוע הוא האדון והמושיע מן החטא, ותוושעו.

האם כל מה שצריך לעשות אדם כדי להיוושע ולזכות בחיי נצח עם אלוהים, זה להאמין בו?

כן! אבל, זה נשמע זול וקל מדי…!

זה רק נראה כך. אמונה כנה ואמיתית מתבטאת בביטול העצמי ואימוץ מלא של רצון אלוהים לחיי, ובכל תחום (איגרת יעקב ב 26). משמעות הביטוי: עבד יהוה!

אדם נושע באמת מבטא את החיים החדשים שלו בכך שפרי הרוח – תכונות האופי של אלוהים – הופכות להיות תכונותיו (אל הגלטים ה 22-23).

אדם נושע הינו בריאה חדשה (אל הגלטים ו 15, קור"ב ה 7). כבריאה חדשה, כל רצונותיו ושאיפותיו זה למלא את רצון אלוהים ולפאר את שם האדון ישוע.

כל המבין את הכתוב בשורות אלו יודע שהמאבק האישי להילחם נגד תאוות הבשר הינם קרב אבוד אם אלוהים לא ילחם בעדנו.

לכן, אנו הנושעים יכולים לנצח בקרבות הרוחניים רק בגלל שרוח אלוהים שוכן בגופנו ועוזר לנו להילחם  ולנצח בכל מאבק רוחני (אל האפסים ו 10-18, יוח"א ד 4).

אדם הטוען להיותו מאמין אך אינו מציית לרצון אלוהים כדרך חיים, אינו נושע.

אמונתו כאמונתם של השדים: הם יודעים את האמת אך אינם מצייתים לה' ואף פועלים נגדו (איגרת יעקב ב 19).

ומדוע שאאמין בהבטחה הזו של אלוהים?

רבותיי, אנו מבטאים אמונה בתחומים רבים בחיינו.

אנו יושבים על כסא ואיננו בודקים את שלמות הכסא וחוזקו בכל פעם שאנו יושבים עליו.

מדוע? כי אנו בוטחים באיכות המוצר.

אנו מתניעים את הרכב ונוסעים בכל בוקר לעבודה ולא בודקים היטב את מערכת הבלמים.

מדוע? כי אנו בוטחים באיכות המוצר.

אנו נכנסים למטוס וטסים מבלי לבקש את דוח ביקורת המטוס – מדוע? כי אנו בוטחים בחברה.

הנה אנו בוטחים באיכות מותגים כמו מרצדס, ב.מ.וו, אל-על, לופטהנזה למרות שכל אחד ממפעלים וחברות אלו ידעו כשלונות…

האם אלוהים הפר הבטחה כלשהי?

האם נבואה כלשהי של אלוהים לא התגשמה?

לכן, יש לנו את כל הסיבות להאמין להבטחות של אלוהים בכתבי הקודש.

כן, אם אאמין כפי שהכתוב אומר – ישוע האדון, כי אז אוושע!

מדוע שאלוהים יעשה דבר שכזה עבור בני אדם?

אלוהים יזם וסיפק את כל מרכיבי ישועת האדם מקללת החטא, מכיוון שהאדם, יהיה אשר יהיה, אינו מסוגל להושיע עצמו מקללה שכזו.

אלוהים הזהיר את אדם ואמר לו שאם יאכל מפרי העץ האסור – מות ימות.

לאחר שהאדם חטא, הוא מת מיידית מבחינה רוחנית ובנוסף לכך נכנס המוות הפיזי למעגל החיים. משלב זה, האדם עיוור לכל עניין רוחני, ויוכל להבין את פועל אלוהים רק בעזרת רוח הקודש (ראה יוחנן ג 1-11, קור"א ב 10-15). האדם נגוע בחטא, ולכן לא יכול להציג שום קדושה הנובעת מעצמו.

אם אלוהים לא יזום ויעשה בעבורנו, כי אז נגזר על כולנו למות ולבלות את הנצח בריחוק מאלוהים, בסבל וכאב. במילים פשוטות: בני האדם מגיעים לעולם במצב רוחני "מת".

ז"א, האדם אינו צריך לעשות דבר בכדי להגיע לגיהנום – הוא נולד עם מנוי ששולם מראש (בראשית ג). לפיכך, אלוהים חייב להתערב בחיי האדם כדי לשנות את המצב העגום הזה.

מה הניעה את אלוהים להושיע בני אדם חוטאים?

התשובה הברורה והמלאה ביותר כתובה בבשורת יוחנן ג 16:

"…כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם". הסיבה לישועתנו מונעת מאהבת אלוהים. תודה לאלוהים שזו הסיבה ולא דבר או מעשה שתלוי ביכולתנו או ביופיינו.

לאהבת אלוהים את האדם יש תכלית ומטרה.

מהי תכלית ישועת האדם מלכתחילה? על כך שאול כותב בפסוקים 5-7:

5 "דרכו קבלנו חסד ושליחות להביא לידי ציות שבאמונה בכל האומות למען שמו.

6 ביניהם גם אתם קרואי ישוע המשיח.

7 ובכן, אל כל אהובי אלוהים ברומא הנקראים להיות קדושים: חסד ושלום לכם מאת האלוהים אבינו והאדון ישוע המשיח."

בפרק טו 16 שאול הוסיף לענות על שאלה זו ואמר:

"…להיות משרת קודש של המשיח ישוע בשביל הגויים ולכהן בבשורת אלוהים, כדי שהגויים יהיו    למנחה רצויה, מקודשת ברוח הקודש."

שאול מבהיר שהאדון בחר בו למשימה מאוד ברורה.

להביא את הבשורה לכל קצווי תבל כך שכל בני האדם יצייתו לאמת מתוך אמונה.

בפסוק 6 אומר שאול שגם המאמינים ברומא כלולים במשימה הזו שהאדון נתן לו.

מדוע ששאול יציין שגם המאמינים ברומא כלולים במשימה שהוטלה עליו?

כאמור, שאול לא היה חלק מגרעין המאמינים שהקים את הקהילה ברומא (טו 20-24).

הקהילה ברומא גם לא הוקמה על ידי שמעון פטרוס כפי שטוענת הכנסיה הקתולית.

הקהילה ברומא הוקמה על ידי עולי רגל יהודים שעלו לירושלים בחגים ושם פגשו את האדון ישוע או שמעו את הבשורה ונושעו (ראה מע"ש ב, יוחנן ב וכו). בחזרתם לרומא הם חלקו את הבשורה עם אחרים ומאוחר יותר הוקמו אסיפות של המאמינים בבתיהם הפרטיים.

בקהילה ברומא היו מורים ומאמינים שנחשבו לאבני יסוד אותה קהילה.

המאמינים ברומא מן הסתם נכנעו למרותם של אותם מורים.

שאול השליח מנסה באיגרתו (בין היתר), להציג את סמכותו ועקרונות האמונה שלו כדי להבהיר, שלמרות שהוא לא נחשב לגרעין אותה קהילה ברומא, הרי מתוקף היותו שליח מטעם האדון, יש לו הסמכות ללמדם, להדריכם ולהכשירם לעבודת האדון.

פעולתו לא נועדה רק להעשיר את ליבו ונפשו, אלא היא טומנת בחובה ברכה רבה גם למאמינים ברומא.

פסוקים 5-7 מתארים שלושה שלבים שכל מאמין חייב לחוות:

1. חסד ה' בישועת המאמין וציודו בכל הכלים הנדרשים לחיי קדושה ושירות.

2. שליחות – מטרה.

3. זכויות מיוחדות – כתוצר לוואי.

1. חסד ה' בישועת המאמין וציודו בכל הכלים הנדרשים לחיי קדושה ושירות

שאול מלמדנו שכל הטובה שבאה עלינו בני האדם מקורה בישוע המשיח.

בגלל אמונתנו בו, קיבלנו את כל מה שלא יכולנו להשיג בכוחות עצמנו ואת כל מה שלא מגיע לנו בדין צדק (אל האפסים ב 8-10, טיטוס ב 14, אל הרומים ג 24, 27-28).

חסד אלוהים אינו ביטוי המציין רק את פעולת ה' בישועתנו אלא גם ביטוי המציין את כל הכוח

שאלוהים מעניק לאלו שבחר, כדי שישרתוהו ויחיו על פי רצונו. מכאן, מילה נרדפת לחסד היא = כוח ויכולת! (ראה גלטים ה 4, אפסים א 3, קור"ב ח 9, קור"א ב 9, ישעיה סד 3, סה 16-17).

חסד – גם מתייחס למתנות הרוח, כשרונות שאלוהים מעניק לכל אחד מילדיו הנושעים. אלוהים מצפה  מכל אחד מאיתנו לשרת אותו על פי מתנות הרוח – יכולות וכשרונות – שהוא העניק לנו. בדרך זו נממש את תשועתנו (אל הפיליפים ב 12-13).

כדי להבין בקצרה את הנאמר, אומר זאת במילים פשוטות:

אלוהים לא הושיע את בני האדם רק למען יהיו נושעים.

אלוהים הושיע את בני האדם כדי שיוכלו לעשות את רצונו ולפעול את פעולתו בטוהר וקדושה שיפארו את שמו. לראיה:

אפסים ב 10: "שהרי מעשי ידי אלוהים אנחנו, ברואים במשיח ישוע למעשים טובים אשר אלוהים הכינם מקדם למען נחיה בהם…"

טיטוס ב 14:  "אשר נתן את עצמו בעדנו כדי לפדות אותנו מכל עוול ולטהר לו עם סגולה שוקד על מעשים טובים…"

2. שליחות – מטרה, תכלית

שאול מבהיר שהשליחות בה הוא נמצא ולמענה מוסר הוא את חייו, אינה רעיון שעלה במוחו ביום בהיר, אלא מצווה ופקודה, המלווה בכוח אלוהים [חסד], שקיבל ישירות מן האדון ישוע.

ישועת האדם בפעולת החסד של האדון ישוע, נועדה להחזיר את האדם למקום הראשוני, בו הוא נמצא  בהתחברות עם אלוהים, שותף לאופי ולטבע האלוהי, ומודיע את בשורת אלוהים לכל אדם, למען כל פה  יכריז שישוע הוא האדון וכל ברך תכרע לפניו (אל הפיליפים ב 4-8),  (אל האפסים ב 10 – מעשי ידי אלוהים אנו – ברואים למעשים טובים…).

השטן ניסה לפגום בשלמות הבריאה, אך אלוהים ניצח ופועל להשלים הכל. כעת אלוהים יכול להביט על כל פועלו ולראות שלמות בכל. כעת כל נברא מביט על פועלו של אלוהים ומפאר את אלוהים בפה מלא ( ישעיה מה 22-25, מח 3-11, יחזקאל לו 16-22, יוחנן יז 4, אל האפסים א 3-22, אל הפיליפים ב 10-11, קור"א י 31, קור"ב ד 15, אל העברים ב 10).

לשליחות שלנו יש מטרה מאוד ברורה:

שאול אמר: להביא לידי ציות שבאמונה (פ. 5). וכן כמנחה רצויה (טו 16), ז"א, שליחי הבשורה (וכל  אחד מילדי אלוהים כלול בהגדרה הזו), אינם אינקויזיטורים המענים כל אדם החושב שונה מהם, אלא   תלמידי האדון אשר מלמדים את בשורת החסד לכל אדם, כך שיבין ויאמין, ויפעל לציית לאלוהים מתוך  אמונה ואהבה. כך בביתם, בבית אלוהים או במקום עבודתם.

מסיבה זו שאול מכנה את המאמינים בשמות כגון:

·       שגרירי המשיח: קור"ב ה 20

·       אזרחי שמיים: אל הפיליפים ג 20.

·       איגרת כתובה של המשיח: קור"ב ג 1-3.

·       ריח ניחוח לאלוהים: קור"ב ב 14-17.

שאול השליח אומר בדיוק את מה שאמר האדון ישוע לתלמידיו לפני עלייתו השמיימה:

"…על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש, ולמדו אותם לשמור את כל מה שציויתי אתכם…" (מתי כח 18-20).

ניתן לעשות אדם לתלמיד על ידי השקעה בחייו, ועל ידי דוגמא אישית.

מאחר שטבילה שאינה נובעת מאמונה והחלטה אישית אינה רצויה לאלוהים, יוצא שהוראת השליחים     והמורים חייבת להיות כזו שמכוונת את לב התלמיד לאדון ישוע – מוקד אמונתו וישועתו.

שמירת כל מצוות אלוהים גם ובמיוחד בעת שהמורים אינם בנמצא – היא הוכחה לאמונה מושיעה הנובעת מהבנה והפנמת האמת ולא מלחץ ואיום.

לפיכך, להביא לציות שבאמונה אנשים אחרים הינו מסלול חיים הדורש ממך אמונה בוגרת, נחישות והקרבה.

3. זכויות מיוחדות – כתוצר לוואי: אהובי אלוהים, קדושים (פ. 7).

"…ובכן, אל כל אהובי אלוהים ברומא הנקראים להיות קדושים: חסד ושלום לכם מאת האלוהים אבינו והאדון ישוע המשיח."

בפסוק זה שאול גם מציין למי מיועדת האיגרת. לכל המאמינים ברומא.

חסדו של אלוהים שניתן לנו והתכלית המיוחדת לחיינו מעידים על כך שאנו אכן יקרים לאלוהים.

עד כמה אנו יקרים?

אנו אהובי אלוהים, הנקראים להיות קדושים.

אהובים – עד כי אלוהים בעצמו שילם בחייו כדי להעניק לנו חיים – יוחנן ג 16.

אהבת אלוהים אינה דבר שמדברים עליו רק בספר הברית החדשה.

אהבת אלוהים והקרבתו לילדיו ממלאת את דפי התנ"ך ובמיוחד את מזמורי התהילים (כה 6, כו 3, לו 6-7, ישעיה סג 7, ירמיה לא 3, מיכה ז 14-17, יוח"א ג 1).

במה מתבטאת אהבת אלוהים לנו?

א. בסליחה על חטאים: ישעיה נג.

ב. בעזרה והנתינה לנו עוד בהיותנו לא מושלמים, ולעיתים עוד בהיותנו פוגעים בתוכניתו של אלוהים (אל האפסים א 6, אל הרומים ה 1-11).

ג. בקריאה לכל אדם לבוא אל אלוהים כי אלוהים מבטיח לקבל כל חוטא המתוודה באמת על חטאיו ומחפש את אלוהים בלב שלם.

(פסוקים המצביעים על בחירתו של אלוהים את ילדיו: מתי כ 15-16, יוחנן טו 16, יז 9, מע"ש יג 48, אל הרומים ט 14-15, יא 5, קור"א א 9, אל האפסים ב 8-10, קולוסים א 3-5, תסל"א א 4-5, תסל"ב ב 13, טימ"ב א 9, ב 10, פטר"א א 1-2, התגלות יג 8, יז 8, 14).

ד. בהסרת זעמו מעלינו בגלל שנושענו בדם בנו אהובו (תסל"ה ה 9). ז"א, אנו לא נחווה את עונש אלוהים על עולם חוטא שדוחה את אלוהים. אנו נילקח אל אלוהים בהילקחות (התגלות ג 10, תסל"א ד 13-18, יוחנן יד 1-3).

ה. בכך שאנו יכולים לקרא לו: אבא אבינו (ח 15). אנו ילדי אלוהים וככאלה אנו שותפי נחלתו                (אל הגלטים ד).

מלבד היותנו אהובים על ידי אלוהים, שאול גם מציין שכל המאמינים נקראים: קדושים.

קדושים: ז"א, ייחודיים לתפקיד מסוים שאלוהים קבע מקדם.

קדושים: ז"א שותפים לאופי נטול החטא של אלוהים. עומדים בטוהר ואמת ופועלים על פי מדדים אלו כפי שאלוהים חי ופועל. במילים פשוטות: שותפים לאופי של אלוהים.

מסיבה זו אלוהים מכנה אותנו – ילדיו (אל הגלטים ד 1-11) ומאפשר לנו לקרא לו: "אבא, אבינו" אל הרומים ח 15.

כל מי שמבין את משמעות ההגדרה של המילה "קדוש", יכול להבין שאף אדם אינו יכול להפוך עצמו לקדוש בכוחות עצמו.

כבני אדם נולדנו חוטאים וראויים לזעם אלוהים (קוהלת ז 20, תהילים נא 7).

הפיכתנו לקדושים היא פועל חסד של אלוהים בחיינו.

אלוהים צריך להחליט להפריד אותי משאר בני האדם ולקדש אותי לעצמו.

אנו לא ילדים נטושים ועזובים אלא יקרים במיוחד ובלי זכויות:

לנו אלוהים קורא: יורשי נחלתו, שותפי נחלה (אל הגלטים ד).

אלוהים אינו מצפה מאיתנו שנגיע לרמה שכזו בכוחות עצמינו. אלוהים מביא אותנו לרמה זו בעזרת כוח רוח הקודש שהוא השכין בכל אחד מילדיו הנושעים. בכך הפך אלוהים את גופנו ואותנו לא רק לילדיו אלא גם למשכנו הארצי (קור"א ג 16-17).

הערה:

הצעה לחלוקת איגרת אל הרומים:

1.      פרקים א-ח: צדקת אלוהים מתגלית בבשורה.

2.      פרקים ט-יא: צדקת אלוהים היא בהרמוניה עם דרכיו ופועלו.

3.      פרקים יב-טז: צדקה אלוהית מניבה צדקה מעשית בחיי המאמין.