דניאל הנביא – שיעור מס' 10 – דניאל, פרק י

Print Friendly

הקדמה להתגלות האחרונה – פרקים י 1  עד יא 1

 

דברי הסבר

פרקים י' עד י"ב מכילים את ההתגלות האחרונה שדניאל קיבל והעלה על הכתב. ההתגלות מציגה את שלטון אלהים על ישראל בעתיד הקרוב והרחוק. הקטע הראשון בשלושת הפרקים (י' 1 – י"א 1) מכיל את ההקדמה להתגלות החדשה. הקדמה זו מסבירה כיצד קיבל דניאל את ההתגלות ומציג מספר מקרים מרתקים הקשורים  בנתינת האמת החדשה לדניאל.

 

מצבו של דניאל (י 1-3)

"בשנת שלוש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל אשר-נקרא שמו בלטשאצר ואמת הדבר וצבא גדול ובין את-הדבר ובינה לו במראה: בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבעים ימים: לחם חמדות לא אכלתי ובשר ויין לא-בא אל-פי וסוך לא-סכתי עד-מלאת שלשת שבעים ימים:"

דניאל קיבל את ההתגלות האחרונה בשנת 536 לפנה"ס,[1] כשנתיים לאחר שהמלך כורש סיים את גלות בבל באופן רשמי.[2] דניאל לא שב עם אחיו היהודים לארץ-ישראל. יתכן שהוא נשאר בבבל מפאת גילו המופלג – באותה עת היה כבר דניאל בשנות השמונים המאוחרות לחייו. אך כנראה הייתה משרתו הממשלתית הרמה הסיבה העיקרית לכך שדניאל נשאר בבבל. הוא יכול היה להשתמש בהשפעתו הרבה לטובת עם ישראל כל עוד הוא נותר שם.[3]

מכיוון שההתגלות החדשה הכילה דברים שקשה להאמין להם, דניאל הדגיש שהיא אמת לאמיתה – שיש להאמין בה. ההתגלות דנה ב"צבא גדול." היא מציגה מלחמה גדולה העתידה להתחולל לאחר ימיו של דניאל – מלחמה בין עמים, אך גם מלחמת מלאכים המתנהלת מאחורי הקלעים של מאורעות בינלאומיים. מלחמה זו תעמיד בסכנה את קיום ישראל. דניאל טען שהוא הבין התגלות חדשה זו. נראה שהיא גם עזרה לו להבין את החזון בפרק ח' (חלק נכבד מן ההתגלות החדשה קשורה בדברים שהוצגו כבר בחזון הקודם).

לפני שקיבל דניאל את ההתגלות החדשה, הוא התאבל בצום למשך עשרים ואחד יום. במשך שלושה שבועות לא אכל כל מעדן או אוכל רגיל והוא נמנע מלסוך עצמו בשמן (הסיכה קשורה בשמחה – משלי כ"ז 9).[4] דניאל צם מפני שגמר אומר להבין את דבר אלהים ולהתהלך לפניו בענווה (פס' 12). נראה כי עדיין לא הבין את המשך סבלו של עם-ישראל המתואר בפרק ח'; על-כן הוא השפיל עצמו באבל לפני אלהים בעד עמו ישראל.

 

חזון הדמות השמימית (י 4-9)

"וביום עשרים וארבעה לחדש הראשון ואני הייתי על-יד הנהר הגדול הוא חדקל: ואשא את-עיני וארא והנה איש-אחד לבוש בדים ומתניו חגרים בכתם אופז: וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וזרעתיו ומרגלתיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון: וראיתי אני דניאל לבדי את-המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את-המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא: ואני נשארתי לבדי ואראה את-המראה הגדלה הזאת ולא נשאר-בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח: ואשמע את-קול דבריו וכשמעי את-קול דבריו ואני הייתי נרדם על-פני ופני ארצה:"

יום אחד בחודש אפריל, בעוד דניאל עומד על גדות החידקל (כנראה בעת מילוי תפקידו הממשלתי), נראה לו חזון של ישות מיוחדת עומדת מעל הנהר.[5] למרות שהישות הייתה בדמות אדם, לא היה זה אדם רגיל. הופעתו הצביעה בבירור על היותו ישות שמימית ועל-טבעית. הוא היה לבוש בדים (סמל לקדושה – ויקרא ט"ז 4), וחגור באבנט זהב טהור. חלקי גופו הגלויים לעין נראו כתרשיש שבהק כנחושת-קלל, פניו זהרו כברק ועיניו כלפידי אש. קולו נשמע כקול המון אדם או כקול מים גועשים.[6] מראה הדמות היה נורא-הוד, והדגיש קדושה, טוהר, יופי, כוח, בינה וסמכות. בשלב זה יש לשאול שאלה חשובה ביותר – מי הייתה ישות שמימית זו? מכיוון שלא היה זה אדם, הייתה  זו ישות אלוהית או מלאך. התיאור של ישות זו מקביל לחלוטין לתיאורו של המשיח בכבודו, כפי שנגלה ליוחנן השליח (חזון יוחנן א' 13-17; ב' 18). נראה, אם כך, שדניאל חזה במשיח הנצחי, קודם שבא בבשר.[7]

אולם, קיימות מספר בעיות בזיהוי ישות שמימית זו עם המשיח:

ראשית, מלאך-רשע (שר מלכות פרס – פס' 13) עיכב את הישות השמימית למשך עשרים-ואחד יום. ברור ששום מלאך אינו מסוגל לעכב את בן-האלהים. ניתן לפתור בעיה זו כדלקמן: נכון שלשום מלאך אין יכולת כזו; אך המשיח יכול לאפשר למלאך לעשות כן בריבונותו, אם הדבר משרת את מטרתו. כמובן שמשיח אפשר בריבונותו לבני-אדם לצלוב אותו, מכיוון שהדבר תאם את מטרתו (מתי כ"ו 53-54). בנוסף לכך, הבעיה אינה גדולה יותר מן המלחמה שנלחם השטן נגד אלהים לאורך כל ההיסטוריה. אלהים יכול היה לשבור את מרד השטן מייד, אולם בשל מטרתו הריבונית נמנע מכך.

בעיה שניה היא: אפילו אם המשיח היה מרשה לעצמו להתעכב, האם לא היה מלאך-הרשע מפוחד מדי מכוחו מכדי לבוא לפניו בכוונות זדון? הפתרון לבעיה זו נעוץ בכך שהשטן, שהוא מלאך-רשע, לא פחד מפני המשיח כאשר ניגש בכוונת זדון לפתות אותו.

בעיה שלישית היא העובדה שמיכאל, מלאך טוב, בא לעזרת ישות שמימית זו כאשר שר מלכות פרס התייצב נגדו. המשיח אינו זקוק לעזרתו של מלאך טוב בכל מצב. המענה לבעיה זו היא: אמנם אין למשיח כל צורך בעזרת מלאכים טובים; אך הוא יכול לאפשר עזרה כזאת אם היא תואמת את תכניתו הריבונית. המשיח קיבל את עזרתם של מלאכים לאחר שנוסה על-ידי השטן (מתי ד' 11) ובעת שהתייסר בגת שמנים (לוקס כ"ב 43). כמו כן יסייעו מלאכים למשיח בשובו (מתי י"ג 40-43, 49-50; כ"ד 30-31).

למרות שקיימות בעיות בהשקפה הגורסת כי הישות השמימית הנה המשיח, בעיות אלה ניתנות לפתרון. לאור ההקבלה המדויקת בין תיאור ישות שמימית זאת ותיאור המשיח בכבודו בחזון יוחנן, ניתן להסיק כי דניאל ראה את בן-האלהים.

מלוויו של דניאל לא ראו את התגלות המשיח, אך הם חשו כי דבר לא-רגיל קורה. נוכחותו העל-טבעית של המשיח גרמה לתחושת חרדה כה קשה בקרב המלווים, עד שהם ברחו למצוא מסתור. דומה הדבר לחויתם של מלווי שאול השליח, כאשר נגלה אליו המשיח בכבודו בדרך לדמשק (מעשי השליחים ט' 7).

דניאל לבדו ראה את המשיח בחזון, וזה גבר עליו. למרות העובדה שדניאל היה גדול הדור באמונתו, העימות הפתאומי עם החזון האלוהי גרמה לו חולשה רבה. הופעתו המכובדת פינתה מקום ל"עוויתות פנים."[8] המילה "משחית" נגזרת מאותו שורש כמו המילה המשמשת לתאר את יסורי המשיח בישעיה נ"ב 14.[9] ברגע ששמע דניאל את רעם קולו של המשיח, הוא התעלף ונפל אפיים ארצה. יוחנן השליח הגיב באותה צורה כאשר ראה את המשיח בכבודו (חזון יוחנן א' 17). חוויות אלה שעברו על קדושי אלהים כאשר עמדו לפניו אמורות לעורר אימה בלב אדם המורד באלהים ולגרום לו לאמץ גישה של יראת כבוד לפני אלהים.

 

חיזוקו הראשון של דניאל
והצהרת הכוונות של הישות השמימית     (י 10-17)

"והנה-יד נגעה בי ותניעני על-ברכי וכפות ידי: ויאמר אלי דניאל איש-חמדות הבן בדברים אשר אנכי דבר אליך ועמוד על-עמדך כי עתה שלחתי אליך ובדברו עמי את-הדבר הזה עמדתי מרעיד: ויאמר אלי אל-תירא דניאל כי מן-היום הראשון אשר נתת את-לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני-באתי בדבריך: ושר מלכות פרס עמד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחד השרים הראשנים בא לעזרני ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס: ובאתי להבינך את אשר-יקרה לעמך באחרית הימים כי-עוד חזון לימים: ובדברו עמי כדברים האלה נתתי פני ארצה ונאלמתי: והנה כדמות בני אדם נגע על שפתי ואפתח-פי ואדברה ואמרה אל-העמד לנגדי אדני במראה נהפכו צירי עלי ולא עצרתי כח: והיך יוכל עבד אדני זה לדבר עם-אדני זה ואני מעתה לא-יעמד-בי כח ונשמה לא נשארה-בי:"

המשיח נגע בדניאל וחיזק אותו די הצורך כדי להעמידו על ברכיו, אך דניאל היה כה בלתי-יציב עד שנע קדימה ואחורה על ידיו וברכיו.[10] כדי לעודדו, המשיח אמר לדניאל כי הינו אהוב מאוד על אלהים. הוא האיץ בדניאל לעמוד ולהקשיב היטב לדברי המשיח, מפני שהישות השמימית נשלחה אליו מאת אלהים. משמע, מאחר ואלהים עשה עם דניאל חסד רב, עליו להתאמץ ולעמוד על רגליו ולהקשיב. דניאל אכן קם על רגליו, אך היה עדיין בלתי יציב.

המשיח ראה כי דניאל עדיין רועד מפחד, לכן הרגיע אותו באמרו כי אל לו לפחד. דניאל לא צריך היה לפחד מכיוון שאלהים כבר גמל לו חסד רב: אלהים שמע את תפילת דניאל כבר ביום הראשון לאבלו, ובתגובה שלח אליו את המשיח. דניאל ביקש להבין את החזון בפרק ח'.

למרות שהמשיח נשלח כבר ביום הראשון לאבלו של דניאל, הוא לא הגיע אליו עד שתמה תקופת האבל. הוא התעכב בדרכו מכיוון שמלאך-רשע רם-דרג שמונה על-ידי השטן להשפיע על ממלכת פרס-ומדי נגד ישראל עיכב אותו. מכיוון שדניאל היה יהודי ויכול היה לפעול לטובת ישראל בשל מעמדו הרם בממשלת פרס ומדי, קיווה המלאך למנוע מן המשיח להעביר אל דניאל את ההתגלות החדשה אודות עתיד ישראל. אותה התנגדות מצד מלאך-הרשע גרמה למשיח לעסוק במדיניות מלכי פרס ומדי (כורש ושותפו למלוכה), ומיכאל, אחד משרי המלאכים (יהודה 9), בא כדי לקחת על עצמו את המאבק עם מלאך-הרשע. כפי שהשטן מינה מלאך-רשע רם-דרג להיות שר מלכות פרס, אלהים מינה את מיכאל להיות שר על ישראל (דניאל י' 21). תפקידו של מיכאל הוא להאבק בשטן ובמלאכיו הרעים כאשר גורל עם-ישראל מוטל על כף המאזנים (יהודה 9; חזון יוחנן י"ב 1-9). הופעתו של מיכאל להלחם בשר מלכות פרס שחררה את המשיח להגיע אל דניאל.

המשיח אמר לדניאל כי מטרת בואו היא לגלות לו את עתיד ישראל ב"אחרית הימים." המשיח הסביר ביטוי זה בציינו שההתגלות מתייחסת לימים העתידים לבוא -  מה שיתרחש לאחר תקופתו של דניאל. יעקב השתמש באותו ביטוי לימים העתידים לבוא לאחר זמנו (בראשית מ"ט 1) והוא משמש גם בדניאל ב' 28 להתייחס לימים אחרי זמנו של נבוכדנאצר. בפרק י' משמש הביטוי "אחרית הימים" בצורה מקבילה לביטוי "אחרית הזעם", התקופה בין שנות השלושים של המאה השישית לפנה"ס לביאתו השניה של המשיח. על-כן כלולה ההתגלות שנתנה בפרקים י"א ו-י"ב בתוך פרק זמן זה.

יש לציין שהמשיח אמר כי ההתגלות תראה את אשר יארע לעם ישראל בעתיד. נושאה המרכזי יהיה, אם כן, עתידו של אותו עם.

בעוד המשיח מדבר, דניאל חש שוב חולשה. הוא נפל שוב על פניו ארצה והוא נאלם דום. המשיח נגע בשפתיו והיכולת לדבר שבה אליו. בדברו, קרא דניאל למשיח "אדוני," ובזאת נתן ביטוי להכרה בעליונותו של המשיח. הוא הסביר שהסיבה לחולשתו ולחוסר יכולתו לדבר הינה הכאב העז שנגרם מהופעתו העל-טבעית של המשיח.

 

חיזוקו השני של דניאל
והצהרת הכוונות של הישות השמימית         (י 18 – יא 1)

"ויסף ויגע-בי כמראה אדם ויחזקני: ויאמר אל-תירא איש-חמדות שלום לך חזק וחזק וכדברו עמי התחזקתי ואמרה ידבר אדני כי חזקתני: ויאמר הידעת למה-באתי אליך ועתה אשוב להלחם עם-שר פרס ואני יוצא והנה שר-יון בא: אבל אגיד לך את-הרשום בכתב אמת ואין אחד מתחזק עמי על-אלה כי-אם מיכאל שרכם: ואני בשנת אחת לדריוש המדי עמדי למחזיק ולמעוז לו:"

המשיח נגע בדניאל וחיזק אותו בשנית. הוא המשיך לעודד את דניאל וציווה עליו להתחזק. ככל שהמשיך המשיח לומר מילות עידוד אלה, כך הלך דניאל והתחזק. לבסוף היה דניאל חזק דיו להפציר באדון להמשיך בדבריו, אשר נקטעו כאשר נפל דניאל אפיים ארצה.

המשיח שאל את דניאל אם הוא מבין מדוע נשלח אליו. הייתה זו דרכו להדגיש את הצהרת הכוונות הקודמת שלו (פס' 14), ולהבטיח כי דניאל אכן הבין אותן על אף חולשתו.

האדון אמר לדניאל שלאחר שיסיים לגלות לו את הדברים שאלהים הכתיב מראש לעתיד, הוא יחזור להלחם בשר פרס של השטן. ברגע שיסיים את מלחמתו בשר זה, יהיה עליו להלחם בשר יוון. משמע, כאשר תיפול ממלכת פרס ומדי, יוחלף שר פרס במלאך-רשע אחר – שר יוון, אותו ימנה השטן על מלכות גויים זאת כדי להשפיע על מדיניותה נגד ישראל.

המשיח ציין כי הוא עצמו, וכן מיכאל, שר המלאכים ששם אלהים על ישראל, הם שתי הישויות העל-טבעיות היחידות שנאבקות בכוחות מלאכי-הרשע, כגון שר פרס ושר יוון לטובת ישראל. כדוגמא לשיתוף הפעולה ביניהם, סיפר המשיח לדניאל כיצד פעל לחזק את מיכאל ולהגן עליו במשך שנתו הראשונה של דריוש המדי (538 לפנה"ס). הייתה זו שנה הרת גורל – השנה הראשונה לאחר נפילת בבל בידי פרס ומדי. מפלה זו העבירה את השליטה ביהודים לידי פרס ומדי. לכן, שנת 538 לפנה"ס הייתה השנה בה החליטו כורש ותתי-השליטים תחתיו על מדיניותם כלפי עם ישראל. נראה כי שר פרס ראה בכך הזדמנות מצוינת להסית את מלכי פרס ומדי נגד ישראל כבר בתחילת דרכם. כדי למנוע ממיכאל להפריע לתחבולותיו, הוא התקיף אותו כנראה בכל כלי הנשק שברשותו. התקפת מחץ זו אילצה את המשיח להחלץ לעזרת שר ישראל. המלך כורש נקט במדיניות אוהדת כלפי היהודים, מכאן שהמשיח ומיכאל הצליחו להביס ניסיונות אלה של שר-פרס באיבם. בשנת 538 לפנה"ס הביא כורש את גלות בבל לקיצה, והרשה להם לשוב לארצם ולהתחיל בשיקומה.[11]

 

הערות סיכום:

דניאל פרק י' נותן הצצה חטופה על מציאות שרוב בני-האדם כלל אינם מודעים לה – תפקידם של המשיח והמלאכים במאורעות בינלאומיים. הן אלהים והן השטן מינו מלאכים רבי-כוח להשפיע על מדיניותם של שליטים ועמים – בעיקר במדיניותם בנוגע לישראל. מאחורי הקלעים של מאורעות בינלאומיים מתחולל מאבק על-טבעי אדיר, הנסתר מעין אדם.

הצהרת המשיח לגבי בדבר "הרשום בדבר אמת" (פס' 21) נושא בחובו את הרעיון שאלהים כתב מראש את מהלך ההיסטוריה כולו. עובדה זו מדגישה את ריבונותו.

 

                                                                                                                                   

 

[1] John F. Walvoord, Daniel (Chicago: Moody Press, 1971), p. 238.

[2] Leon Wood, A Commentary On Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1973), p. 265.

[3] Ibid.

[4] Ibid., pp. 266-67.

[5] Walvoord, Daniel, pp. 241-42.

[6] H. C. Leupold, Exposition Of Daniel (Grand Rapids: Baker Book House, 1949), p. 449.

[7] Edward J. Young, The Prophecy Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1970), p. 225.

[8] Wood, A Commentary On Daniel, p. 270.

[9] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 226.

[10] Wood, A Commentary On Daniel, p. 271.

[11] A. T. Olmstead, History Of The Persian Empire (Chicago: The University of Chicago Press, 1959), p. 57