דניאל הנביא – שיעור מס' 3 – דניאל, פרק ג

Print Friendly

הפגנת שלטון ה' על עונשי הגויים

צלם נבוכדנאצר (ג 1-7)

"ויעש המלך נבוכדנצר צלם זהב אשר גבהו ששים אמה ורחבו שש אמות ויצב אותו בבקעת דורא במדינת בבל. וישלח המלך נבוכדנצר לאסף את האחשדרפנים, את המושלים, את הפחות, את השופטים, את הגזברים, את חכמי-המשפט, את הדינים ואת כל שלטונות המדינה, למען יבואו אל חנכת הצלם שהקים המלך נבוכדנצר. והנה נאספו האחשדרפנים, המושלים, הפחות, השופטים, הגזברים, חכמי-המשפט והדינים וכל שלטונות המדינה לחנכת הצלם שהקים נבוכדנצר ויעמדו לפני הצלם שהקים נבוכדנצר. ויקרא כרוז בקול רם: זו המצוה הנתנת לכם, עמים, אמות, ולשונות. כאשר תשמעו את קול הקרן, האבוב, הקתרוס, הנבל, הפסנתרין, חמת-החלילים ושאר כלי-הנגינה, תפלו ארצה להשתחוות לצלם הזהב הצלם שהקים המלך נבוכדנצר. ומי שלא יפול אפים ארצה ולא ישתחוה, ישלך מיד לתוך כבשן אש בוערת. כאשר שמעו כל העמים את קול הקרן, האבוב, הקתרוס, הנבל, הפסנתרין ושאר כלי-הנגינה, נפלו אפים ארצה והשתחוו לצלם הזהב הצלם שהקים המלך נבוכדנצר."

זמן מה אחרי שדניאל פירש את חלומו של המלך, הקים נבוכדנאצר צלם גדל-ממדים והציבו בבקעת דורא. סביר להניח שהצלם היה בדמות אנוש. גבהו היה כשלושים מטרים ורוחבו כשלושה מטרים.[1] ללא ספק כלל גובהו של הצלם את הבסיס עליו עמד. לפני שנים גילה ארכיאולוג בשם אופרט תלים גדולים, הקרואים תלי דורא, כתשעה-עשר קילומטרים דרומית-דרומית מזרחית להילה.[2] אחד מן התלים היה בנוי מלבנים, אורכו ורוחבו כחמישה-עשר מטרים וגובהו כשבעה מטרים. אופרט טען שהתל נראה כבסיס לצלם ענק, ויתכן כי זהו הצלם הנזכר בדניאל פרק ג'.[3]

ככל הנראה בנה נבוכדנאצר את הצלם כדי לייצג את המעצמה העולמית שבנה ולהאדיר את האלים הבבלים, שלפי דעתו נתנו לו את הכוח לעשות כן. ללא ספק שאב נבוכדנאצר את הרעיון מן הצלם שראה בחלומו בפרק ב'. אך בעוד שרק ראשו של הצלם בחלום היה עשוי זהב, בנה נבוכדנאצר את הצלם כולו מזהב. הייתה זו התרסה כנגד התגלות אלהים. באמצעות הצלם כאילו רצה נבוכדנאצר לומר: "לא אכפת לי מה אמר אלוהי השמים. ממלכתי, בבל, לא תיפול לפני אף ממלכת גויים אחרת. היא תמשול לאורך כל עתות הגויים."

נבוכדנאצר ציווה על כל מחזיקי המשרות הבכירות בממלכה להיות נוכחים בחנוכת הצלם. חבריו של דניאל, שדרך, מישך ועבד נגו נכחו בטקס, אך דניאל נעדר ממנו. יתכן והיה במקום אחר בממלכה בשליחות המלך.

בטקס חנוכת הצלם ציווה הכרוז על כל הנוכחים, ללא יוצא מן הכלל, ליפול אפיים ארצה ולהשתחוות לצלם בהינתן האות. כל סירוב לסגוד לצלם ייחשב כבגידה ויגרור בעקבותיו עונש מיידי – מוות בכבשן אש בוערת. מלכי בבל היו ידועים בכך שהיו צולים בחיים כל אשם שסירב למלא את מצוותיהם (ירמיה כ"ט 22).

שוב עמדו הצעירים היהודיים בפני דילמה קשה. אם ישתחוו לצלם יפרו את שתי המצוות הראשונות מבין עשרת הדיברות, ויביאו על עצמם את חרון אף אלהים. אך אם יסרבו להשתחוות לצלם, יעלו את חרון אף המלך. הלחץ היה עצום והיה עליהם להחליט במהירות.

שדרך, מישך ועבד נגו בחרו נכונה. הם בחרו באלהים. כאשר ניתן האות נפלו כל עובדי האלילים בממלכה אפים ארצה והשתחוו לצלם, אך שלושת הצעירים היהודים עמדו על מקומם. זו הפעם השניה שהם סירבו להקריב את אמת אלהים על מזבח התועלתיות.

 

רעי דניאל מואשמים (ג 8-12)

"אבל בזמן ההוא נגשו אנשים כשדים והלשינו על היהודים. ויענו ויאמרו למלך נבוכדנצר: המלך לעולם יחיה! אתה המלך צוית שכל איש השומע את קול הקרן, האבוב, הקתרוס, הפסנתרין, חמת-החלילים ושאר כלי-הנגינה יפל אפים ארצה וישתחוה לצלם הזהב. ומי שלא יפל אפים ארצה ולא ישתחוה, ישלך לתוך כבשן אש בוערת. ישנם אנשים יהודים אשר מנית על פקדת מדינת בבל, הרי הם שדרך, מישך ועבד נגו, ואנשים אלה אינם שמים לב אליך, המלך. את אלהיך לא יעבדו ולצלם הזהב שהקימות לא ישתחוו."

מיד הלשינו כשדים לנבוכדנאצר על אי-ציותם של הנערים היהודים. באופן כה טיפוסי לגויים, זרעי האנטישמיות החלו לנבוט. ללא ספק הם קינאו במשרות הרמות להן מונו יהודים אלה.

הכשדים האשימו את שדרך, מישך ועבד נגו בכפיות-טובה ומרידה במלך. הם ציינו שלמרות שהמלך חנן את היהודים המנוצחים במשרות רמות מעלה ברוב חסדו, הם גמלו לו בחוסר כבוד כלפיו ובביזיון אלוהיו. כהוכחה לכך הציגו הכשדים את סירובם של היהודים להשתחוות לצלם המלך.

 

רעי דניאל נשפטים (ג 13-18)

"אז צוה נבוכדנצר ברגז ובחמה להביא את שדרך, את מישך ואת עבד נגו, ויובאו האנשים האלה בפני המלך. ויען נבוכדנצר ויאמר להם: האמת הדבר, שדרך, מישך ועבד נגו, כי את אלהי אינכם עובדים ולצלם הזהב שהקימותי אינכם משתחוים? ועתה, אם נכונים אתם לנפל אפים ארצה ולהשתחוות לצלם שעשיתי, כאשר תשמעו את קול הקרן, האבוב, הקתרוס, הנבל, הפסנתרין, חמת-החלילים ושאר כלי-הנגינה, מה טוב. ואם לא תשתחוו, תושלכו לתוך כבשן אש בוערת, ומי האל שיצילכם מידי? ויענו שדרך, מישך ועבד נגו ויאמרו אל המלך נבוכדנצר: אל לנו להשיב לך דבר על כך, כי הרי אלהינו, אשר אותו אנו עובדים, יכול להצילנו מכבשן האש הבוערת, ומידך הוא יציל אותנו, המלך. וגם אם לא יעשה זאת, דע-לך, המלך, כי את אלהיך לא נעבד ולצלם הזהב שהקימות לא נשתחוה."

הכשדים השיגו את מבוקשם. נבוכדנאצר נתקף חמה וזעם וציווה להביא בפניו את הנערים היהודים. לזכותו יאמר שהוא שאל אותם אם האשמות הכשדים אמת המה, ונתן להם הזדמנות לכפור באשמה. המלך נתן להם הזדמנות נוספת לציית לפקודתו ולהוכיח את נאמנותם, אך חזר והזכיר את העונש הצפוי להם באם שוב לא יצייתו. נבוכדנאצר התפאר בודאות העונש – הכבשן יהיה כה חם ששום אל לא יוכל להצילם ממנו. מבלי משים פתחה התרברבותו פתח לאלוהי השמים להפגין את כוחו הריבוני.

כאשר ענו שדרך, מישך ועבד נגו למלך, "אל לנו להשיב דבר על-כך," לא היה זה מתוך יהירות. הם לא אמרו, "אין אנו חייבים לומר לך דבר." תחת זאת, הם הודו שההאשמות שהועלו נגדם באמת יסודן; לכן אין מקום להתגונן או לבקש מחילה.[4]

חבריו של דניאל הבינו שמלך עובד אלילים כנבוכדנאצר לעולם לא יוכל להבין את עמדתם, ולכן ויתרו מראש על כל ניסיון להצדיק את אי-ציותם למלך. במקום זאת הם שמו את מבטחם באלהים, והכריזו קבל עם ועדה שאלהים יצילם אם זה רצונו. מאידך, אם אין אלהים רואה לנכון להצילם, עדיין אין הם מוכנים לכפור בו ולציית לפקודת המלך. לפנינו דוגמה למאמינים שבחרו להאמין באלהים ללא סייג.

 

רעי דניאל נידונים (ג 19-20)

"אז התמלא נבוכדנצר חמה ויתעותו פניו בכעסו על שדרך, מישך ועבד נגו, ויען ויאמר להסיק את הכבשן שבעת מונים. ולגברים גבורי-חיל בצבאו צוה לכפות את שדרך, מישך ועבד נגו ולהשליכם לתוך כבשן האש הבוערת."

גאוותו של נבוכדנאצר לא סבלה קריאת תגר מעין זו על ריבונותו, ועוד מפי נוכרים בני עם כבוש. פניו התעוותו מזעם. הוא ציווה להסיק את הכבשן לחום גבוה פי שבע מהרגיל, ועל גברים חזקים לכפות את היהודים ולהשליכם לתוך הכבשן. אלו היו בבחינת אמצעי זהירות לבל יברחו השלושה או ינצלו בדרך אחרת.

 

רעי דניאל נענשים (ג 21-23)

"אז נכפתו האנשים האלה במעיליהם, במכנסיהם, בכמתותיהם ובשאר לבושם וישלכו לתוך כבשן האש הבוערת. מאחר שפקדת המלך היתה אכזרית והכבשן הסק יתר על המידה, המיתה לשון-האש את האנשים שהעלו את שדרך, מישך ועבד נגו לכבשן. ואלו שלשת האנשים האלה, שדרך, מישך ועבד נגו, נפלו לתוך כבשן האש הבוערת כשהם כפותים."

הכבשנים הבבליים דמו למשרפות הסיד המודרניות; היה להם פתח מלמעלה דרכו הוטלו חומרים לתוך הכבשן, ופתח גדול בתחתית להוצאת החומרים השרופים.[5] אל הפתח העליון הגיעו באמצעות מישור משופע.[6]

שלושה דברים ראויים לציון בנוגע לעונש. ראשית, שדרך, מישך ועבד-נגו הושלכו לכבשן בבגדיהם הדליקים. שנית, חום הכבשן היה כה רב עד כי שרף למוות את החיילים שהשליכו את היהודים פנימה. שלישית, השלושה היו כפותים כה חזק עד שלא יכלו לזוז כאשר הושלכו לכבשן. שלוש נקודות אלה רק מדגישות את גודל הנס העומד להתרחש.

 

רעי דניאל ניצלים (ג 24-27)

"אז תמה המלך נבוכדנצר ויקם בבהלה ויען ויאמר לשריו: הלא שלשה אנשים השלכנו לתוך כבשן האש כשהם כפותים? ויענו ויאמרו למלך: נכון הדבר, המלך. ויען המלך ויאמר: והרי רואה אני ארבעה המהלכים חפשים בתוך האש ואין בהם כל חבלה, ומראה הרביעי כמראה בן-אלהים. אז נגש נבוכדנצר אל פתח כבשן האש הבוערת ויען ויאמר: שדרך, מישך ועבד נגו, עבדי האל העליון, צאו ובואו. ויצאו אז שדרך, מישך ועבד נגו מתוך האש. ויתאספו האחשדרפנים, המושלים, הפחות ושרי המלך ויראו כי לא שלטה האש בגופם של האנשים האלה. שער ראשם לא נחרך, מראה מעיליהם לא השתנה וריח אש לא עבר בהם."

נבוכדנאצר ישב מול פתחו התחתון של הכבשן. הוא רצה לראות במו עיניו את תוצאות העונש שהוטל על הנוכרים המרדנים. אך המלך לא היה מוכן למה שחזו עיניו. כאשר הביט נבוכדנאצר לתוך הכבשן ראה דבר שהדהים אותו כל כך עד שקפץ ממקומו וחקר את שריו לפשר הדבר. הוא רצה להיות בטוח שעיניו אינם מתעתעות בו.

חמישה דברים הדהימו את נבוכדנצר. ראשית, הוא ראה בכבשן ארבעה אנשים ולא השלושה שהושלכו פנימה. שנית, איש מהם לא היה כפות. שלישית, הארבעה התהלכו בין הלהבות – איש מהם לא שכב על הארץ. רביעית, איש מהם לא נפגע מן האש. חמישית, האיש הרביעי נראה כ"בן-אלהים."[7]

 הבבלים האמינו שלאליהם יש בנים.[8] לכן, כאשר נבוכדנאצר אמר שהאדם הרביעי בכבשן נראה כבן האלהים, הייתה זו דרכו הפגאנית לומר שהאדם הרביעי נראה כישות אלוהית או על-טבעית.[9] מאוחר יותר (פס' 28) אומר המלך שאלהים שלח את מלאכו, אך יש לציין שהמילה הארמית המתורגמת כ"מלאך" שימשה גם במובן של "אל".[10] מחבר ספר זה סבור שהאדם השלישי בכבשן היה לא אחר מאשר בן האלהים, ישוע המשיח, אשר הופיע לפני בואו בבשר, ונשלח מעם אלהים להציל בדרך נס את שלושת חסידיו הנאמנים.

כאשר הבין נבוכדנאצר שתכניתו נכשלה בשל התערבות אלוהית, הוא קרא לשדרך, מישך ועבד-נגו לצאת מן הכבשן וקרא להם "משרתי אל עליון". פעם נוספת התרשם המלך מאלוהי ישראל – האל שבריבונותו הפר את עונש הגויים – אך עדיין לא הכיר בו כאל היחיד.

קבוצה גדולה של פקידים התאספה מיד בסקרנות סביב רעיו של דניאל כדי לבדקם. קבוצה זו מהווה גוף מהימן של עדים לנס. הם ראו ארבעה פרטים שהוכיחו את כוחו המופלא של אלהים. ראשית, גופם לא נכווה. שנית, שיערם לא נחרך. שלישית, בגדיהם לא נשרפו. רביעית, ריח עשן לא עלה מהם. אלהים הפגין באופן חד-משמעי שיש אל המסוגל להציל בני-ישראל אלה מידי המלך.

 

תגובת נבוכדנאצר (ג 28-30)

"ויען נבוכדנצר ויאמר: ברוך אלהי שדרך, מישך ועבד נגו, ששלח את מלאכו והציל את עבדיו, אשר בטחו בו ועברו על פקדת המלך והקריבו את גופם, למען לא יעבדו ולא ישתחוו לכל אל אחר, אלא לאלהיהם בלבד. וממני יצאה הפקדה, שבן כל עם, אמה ולשון שיאמר דבר נאצה על אלהי שדרך, מישך ועבד נגו יחתך לאיברים וביתו יושם לעיים, יען כי אין אל אחר היכול להציל כמוהו. ויגדל אז המלך את שדרך, מישך ועבד נגו במדינת בבל."

נבוכדנאצר הילל את אלהים על שהציל את שדרך, מישך ועבד-נגו. הוא הילל גם את השלושה על אמונתם האיתנה, אדיקותם ומסירותם לאלוהיהם. המלך גזר גם עונשים כבדים על מי שיעז לומר דבר נאצה על אלהי ישראל. הוא הודה שאל זה חזק יותר מכל אל אחר, אך עדיין לא הכיר בו כאל היחיד. רעיו של דניאל זכו לקידום נוסף.

 

הלקח שבדבר

ניתן ללמוד מספר לקחים מאירוע מדהים זה:

א. למרות שאלהים ממנה כל שלטון אנושי (אל הרומים י"ג 1-7), שלטונות אלה יכולים לנצל לרעה את הסמכות שניתנה להם מאת אלהים. כך עשה נבוכדנאצר כאשר ציווה להשתחוות לצלם שהקים. 

ב. כאשר ממשלת אנוש מצווה דבר הנוגד את מצוות אלהים, על המאמין לציית לאלהים ולא לאדם. כך עשו שדרך, מישך ועבד-נגו כאשר סירבו להשתחוות לצלם.

ג. כאשר מאמין מסרב לציית לממשל האנושי כדי להישאר נאמן לציווי האלוהי, עליו לקחת בחשבון את ההשלכות הצפויות של אי-ציות זה, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. כך עשו רעיו של דניאל כאשר הושלכו לכבשן האש. במקרה זה בחר אלהים להצילם, כי הצלה זו תאמה את תוכניתו הריבונית. אך לא תמיד בוחר אלהים להציל את חסידיו. דווקא אז על המאמין להבין שעצם קיומו הוא לכבוד אלהים, וחייו נתונים בידיו.

ד. אם שרד המאמין את עונש הממשל, אל לו לצדד בהפיכת שלטון זה כאשר זה ניצל לרעה את סמכותו. לאחר שהציל אלהים את שדרך, מישך ועבד-נגו, הם המשיכו לשרת את המלך שגזר עליהם עונש מוות. הם לא הפגינו נגדו, ואף לא הקימו תנועה להפיל את הממשל.