דניאל הנביא – שיעור מס' 8 – דניאל פרק ח

Print Friendly

הפגנת שלטונו הריבוני של אלהים על ישראל

אלהים מייסר את ישראל בעתיד הקרוב

דברי הסבר

עתה, לכשנשלם הקטע העוסק בשלטון אלהים על הגויים, דניאל חוזר להשתמש בשפה העברית. לאור החלום, או החזון, המטריד של פרק ז', דניאל נאבק כנראה בשאלה הבאה: אם שלוש ממלכות גויים נוספות עומדות לשלוט בעולם אחרי בבל, מה יעלה בגורלה של ישראל במשך תקופה כה ארוכה? בתשובה לשאלה זו, אלהים נתן לדניאל חזיונות בנוגע לעתידה של ישראל. דניאל תיעד חזיונות אלה בפרקים ח' – י"ב. מכיוון שפרקים אלה עוסקים בעיקר בישראל, הוא כתב את הדברים בשפת ישראל, עברית.

 

מבוא לחזונו השני של דניאל (ח 1)

"בשנת שלוש למלכות בלשאצר המלך חזון נראה אלי אני דניאל אחרי הנראה אלי בתחלה:"

החזון המתועד בדניאל פרק ח' התקבל בשנתו השלישית למלכותו של בלשאצר על בבל. השנה הייתה כנראה 551 לפנה"ס.[1] דניאל הבהיר שחזון זה נתגלה לו אחרי זה המתועד בפרק ז'.

 

תוכן החזון (ח 2-14)

"ואראה בחזון ויהי בראתי ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ואראה בחזון ואני על-אובל אולי: ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עמד לפני האבל ולו קרנים והקרנים גבהות והאחת גבהה מן-השנית והגבהה עלה באחרנה: ראיתי את-האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל-חיות לא-יעמדו לפניו ואין מציל מידו ועשה כרצנו והגדיל: ואני הייתי מבין והנה צפיר-העזים בא מן-המערב על-פני כל-הארץ ואין נוגע בארץ והצפיר קרן חזות בין עיניו: ויבא עד-האיל בעל הקרנים אשר ראיתי עמד לפני האבל וירץ אליו בחמת כחו: וראיתיו מגיע אצל האיל ויתמרמר אליו ויך את-האיל וישבר את-שתי קרניו ולא-היה כח באיל לעמד לפניו וישליכהו ארצה וירמסהו ולא-היה מציל לאיל מידו: וצפיר העזים הגדיל עד-מאד וכעצמו נשברה הקרן הגדלה ותעלנה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים: ומן-האחת מהם יצא קרן-אחת מצעירה ותגדל-יתר אל-הנגב ואל-המזרח ואל-הצבי: ותגדל עד-צבא השמים ותפל ארצה מן-הצבא ומן-הכוכבים ותרמסם: ועד שר-הצבא הגדיל וממנו הורם התמיד והשלך מכון מקדשו: וצבא תנתן על-התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה: ואשמעה אחד-קדוש מדבר ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר עד-מתי החזון התמיד והפשע שמם תת וקדש וצבא מרמס: ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש:"

החזון העביר את דניאל לעתיד, לזמן שבו פרס ומדי היא המעצמה העולמית. בחזון ראה דניאל את עצמו במצודה בשושן הבירה, ליד אובל (תעלת) אולי. העיר שושן ממוקמת כ-370 ק"מ מזרחית לבבל, וכ-190 ק"מ צפונית למפרץ הפרסי.[2] לאחר שממלכת פרס ומדי ביססה עצמה כמעצמה, שושן הפכה לעיר הבירה הראשית של הממלכה.[3] העיר הייתה ממוקמת בין הנהרות חואספס וקופרייטס.[4] בקרבת נקודת המפגש בין שני הנהרות נבנתה מצודה להגנה על עיר הבירה.[5] תעלה גדולה, כ-300 מטרים רוחבה, נבנתה בין שני הנהרות לצד המצודה, ושמה אולי.[6]

בחזון נראה איל (כבש זכר) בעל שתי קרניים עומד לפני תעלת אולי. האיל מייצג את פרס ומדי (פס' 20). הוא מקביל לזרועות והחזה עשויים כסף בצלם בפרק ב' והדוב בפרק ז'. האיל היה ייצוג מדויק של פרס ומדי מכיוון שבבונדהש תוארה ה"רוח הפטרונית" של ממלכת פרס ומדי כאיל בעל קרניים מחודדות, ומלך פרס חבש לראשו ראש איל כאשר עמד בראש צבאו.[7]

שתי קרני-האיל (המייצגות את פרס ואת מדי) היו ארוכות, אך הקרן שצמחה מאוחר יותר הייתה ארוכה מן השנייה. מדי הייתה ממלכה חזקה לפני שפרס עלתה לגדולה; אולם לאחר שהתאחדו לממלכה אחת הייתה פרס הדומיננטית בין השתיים. זה מקביל לדוב שצידו האחד היה גבוה ממשנהו (פרק ז').

האיל החל מנגח מערבה, צפונה ודרומה, השתלט על כל החיות האחרות ורומם עצמו. בדרכה מן המזרח, לקחו מסעות הכיבושים את ממלכת פרס ומדי מערבה (לבבל, סוריה ואסיה הקטנה), צפונה (לארמניה ולאזורים שסביב הים הכספי) ודרומה (למצרים ואתיופיה).[8] צבאה האדיר כבש ממלכה אחר ממלכה עד שפרס ומדי הייתה לממלכה הגדולה ביותר עד לאותה עת.

הדבר הבא שראה דניאל בחזון היה צפיר עזים (תיש) שבא מן המערב. התיש מייצג את יוון (פס' 21), במקביל לבטן והירכיים עשויים נחושת של הצלם (פרק ב') ולנמר בעל ארבע הכנפיים (פרק ז'). יוון ממוקמת מערבית לפרס ומדי, ומשם הוביל אלכסנדר הגדול את צבאו לכבוש את מממלכת פרס ומדי.

התיש רץ כה מהר על-פני האדמה שרגליו כמו לא נגעו בקרקע. זהו תיאור סמלי של המהירות הרבה בה כבשה יוון את העולם העתיק תחת הנהגתו של אלכסנדר (כפי שצוין לגבי הנמר בעל ארבע הכנפיים – פרק 7).

לתיש הייתה קרן חזות (קרן גדולה) בין עיניו. קרן זו מסמלת את מלכה הראשון של ממלכת יוון, אלכסנדר הגדול (פס' 21). העובדה שהייתה רק קרן אחת הממוקמת בין עיניו של התיש יוצאת דופן, מכיוון שלתיש יש בדרך-כלל שתי קרניים הממוקמות מעל עיניו. כפי שצוין בפרק 7, העיניים מהוות סמל לחוכמה אנושית. העובדה שהקרן הייתה ממוקמת בין שתי העיניים יכולה לרמז על כך שהסמליות כאן מייצגת מלך בעל אינטליגנציה יוצאת מגדר הרגיל. ואמנם, אלכסנדר היה אינטליגנטי באופן לא רגיל. למרות גילו הצעיר (הוא היה בן עשרים ושתיים בלבד כאשר פלש לפרס ומדי), הוא הדהים את העולם העתיק בגאוניותו הצבאית. למרות שאלכסנדר נלחם נגד צבאות גדולים בהרבה משלו, ובעלי אמצעים יותר ממנו, עמדה לו תושייתו בתכנון מהלכים צבאיים מבריקים, והוא הצליח להביס את צבא פרס ומדי תוך שלוש שנים בערך (334-331 לפנה"ס).[9]

התיש תקף את האיל בעצמה כה רבה עד שקרני האיל נשברו, הוא הושלך ארצה ונרמס תחת רגלי התיש. תחת הנהגת אלכסנדר, יוון כבשה הן את פרס והן את מדי, דהיינו, את הממלכה כולה.

ברגע שהגיע התיש לשיא כוחו נשברה הקרן בין עיניו, וארבע קרניים אחרות צמחו תחתיה. יוון אך הגיעה לשיא אונה כשאלכסנדר הגדול מת, והוא בן שלושים ושתיים בלבד (323 לפנה"ס). ארבעת מצביאיו חילקו ביניהם את ממלכתו. תלמי לקח את מצרים, קירנייה (לוב), קפריסין, ארץ ישראל ומספר ערים לחוף אסיה הקטנה. סלוקוס החזיק בסוריה, בבל, חלקה הדרומי של אסיה הקטנה ומישורי אירן. ליסימכוס שלט בתרקיה ובחלקה המערבי של אסיה הקטנה. קסנדר שלט במקדוניה ויוון עצמה.[10]

בעוד דניאל צופה בחזון, צמחה קרן חמישית, קטנה, מתוך אחת מארבעת הקרניים על התיש. למרות שקרן זו הייתה קטנה בתחילה, השפעתה הלכה וגדלה דרומה, מזרחה ובארץ הצבי. משמע, מלך חשוב עתיד לעלות לשלטון באחד מארבעת חלקיה של הממלכה היוונית (פס' 23). אותו מלך היה אנטיוכוס הרביעי, הידוע בכינויו אנטיוכוס אפיפנס, שליטה השמיני של הממלכה הסלוקית.[11] תחילת דרכו של אנטיוכוס הייתה צנועה, כיוון שהוא לא היה היורש החוקי של כס המלוכה,  אלא השתמש בשוחד וחנופה לפלס את דרכו למלוכה. אולם מרגע שעלה לשלטון הטביע את חותמו בכיבושים ובמדיניות היד הקשה שלו.[12] הוא פלש למצרים (דרומה – מכבים א' א' 16-19), לארמניה ולאלימאיס (מזרחה – מכבים א' ג' 31, 37; ו' 1-4). כמו-כן ניסה אנטיוכוס לאכוף מדיניות דתית ואזרחית חדשה על היהודים בארץ ישראל (הצבי).[13]

דניאל ראה את הקרן הקטנה הולכת וגדלה ומגיעה עד צבא השמים, "ותפל ארצה מן-הצבא ומן-הכוכבים ותרמסם." כתבי הקודש מתארים לעיתים את היהודים, בעיקר הצדיקים מביניהם, ככוכבים (בראשית ט"ו 5; כ"ב 17; דניאל י"ב 3; חזון יוחנן י"ב 1).[14] פירוש הדבר שהמלך המיוצג על-ידי הקרן הקטנה ירדוף ויהרוג את היהודים. אנטיוכוס דרש מן היהודים להשתחוות לאלילים יווניים במקום לעבוד את ה'. הוא ציווה עליהם לשכוח את התורה, לחלל את השבתות והחגים, להפסיק למול את בניהם, להביא חזירים וחיות טמאות אחרות כקורבנות ולטמא עצמם בכל מעשה נבלה. עותקים של ספרי התורה נקרעו ונשרפו. הוא ציווה שכל יהודי שיחזיק ברשותו את ספר התורה, יקיים את מצוות התורה או ימול את בניו יוצא להורג. הוא ציווה לתלות תינוקות נימולים. יהודים צדיקים רבים הוצאו להורג תחת מדיניות אכזרית זו (מכבים א' א' 29-64).

הקרן הקטנה החשיבה עצמה כשווה לשר-צבא הכוכבים. היא הסירה את קורבן התמיד שלו, פגעה במקדשו, השליכה את האמת ארצה, ועשתה ככל העולה על רוחה. כשם שצבא הכוכבים מסמל את ישראל, שר-הצבא של ישראל הינו אלהים. מכיוון שאלהים הוא שהשתית את המקדש ואת קורבנות התמיד בו, לו ורק לו הייתה הזכות לבטל את הקורבנות או לפגוע במקדש. אנטיוכוס נכנס בשחצנות למקדש אלהים בירושלים, רוקן אותו כליל מכל כלי הקודש והקישוטים היקרים, ציווה על ביטול הקרבת הקורבנות וחילל את המקדש (מכבים א' א' 20-24, 41-50). מכיוון שאנטיוכוס עשה את אשר לאלהים לבדו הייתה הזכות לעשות, הוא רומם עצמו, וחשב עצמו שווה לאלוהי ישראל. אנטיוכוס השליך ארצה את אמת ה' כאשר ציווה על עבודת אלהים להיפסק והנהיג תחתיה פולחן אלילים יווניים. הוא זכה להצלחה באכיפת רצונו לזמן-מה. הסיבה להצלחתו לזמן-מה נעוצה בתוכניתו הריבונית של אלהים, שנתן בידיו את היהודים ואת קורבן התמיד (פס' 12).

דניאל שמע את אחד המלאכים שואל מלאך אחר עד מתי תוכל הקרן הקטנה להמשיך בפשעים הנוראים נגד עם ישראל והמקדש. המלאך השני ענה שפשע זה ימשך 2,300 ימים; או אז יטוהר המקדש. 2,300 ימים הם פחות משש וחצי שנים. אנטיוכוס רדף את היהודים וחילל את המקדש משנת 171 ועד שנת 165 לפנה"ס,[15] בין שש לשבע שנים. מתום תקופת השפעתו של אנטיוכוס בישראל טיהרו היהודים את המקדש וחידשו בו את עבודת האלהים ב-25 בדצמבר, שנת 165 לפנה"ס.[16] מכאן שנקודת ההתחלה של 2,300 הימים היא ה-6 בספטמבר, שנת 171 לפנה"ס.[17]

 

פירוש החזון (ח 15-26)

"ויהי בראתי אני דניאל את-החזון ואבקשה בינה והנה עמד לנגדי כמראה-גבר: ואשמע קול-אדם בין אולי ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את-המראה: ויבא אצל עמדי ובבאו נבעתי ואפלה על-פני ויאמר אלי הבן בן-אדם כי לעת-קץ החזון: ובדברו עמי נרדמתי על-פני ארצה ויגע-בי ויעמידני על-עמדי: ויאמר הנני מודיעך את אשר-יהיה באחרית הזעם כי למועד קץ: האיל אשר-ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס: והצפיר השעיר מלך יון והקרן הגדולה אשר בין-עיניו הוא המלך הראשון: והנשברת ותעמדנה ארבע תחתיה ארבע מלכיות מגוי יעמדנה ולא בכחו: ובאחרית מלכותם כהתם הפשעים יעמד מלך עז-פנים ומבין חידות: ועצם כחו ולא בכחו ונפלאות ישחית והצליח ועשה והשחית עצומים ועם-קדושים: ועל-שכלו והצליח מרמה בידו ובלבבו יגדיל ובשלוה ישחית רבים ועל שר-שרים יעמד ובאפס יד ישבר: ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא ואתה סתם החזון כי לימים רבים:"

בעוד דניאל מנסה להבין את החזון, הופיע בו פתאום המלאך גבריאל. המלאך גבריאל היה אחראי להעברת מסרים חשובים מאלהים לבני-אדם יותר מפעם אחת. הוא זה אשר הודיע לזכריה על הולדת יוחנן המטביל, ולמרים על הולדת ישוע (לוקס א' 19, 26). אלהים הורה לגבריאל להסביר לדניאל את החזון. כאשר קרב גבריאל לדניאל כדי לפרש את החזון, דניאל כה נבעת מיצור על-טבעי זה עד שנפל אפיים ארצה והתעלף. גבריאל העיר את דניאל מעלפונו והעמידו על רגליו.

גבריאל החל את פירוש החזון בהצהרה שזה מתייחס "לעת-קץ" (פס' 17), "למועד קץ" (פס' 19) ול"אחרית הזעם" (פס' 19).[18] ברור כי "עת-קץ" ו"אחרית הזעם" הם ביטויים נרדפים המתייחסים לאותו פרק זמן. אך באיזה פרק זמן מדובר? עיון במושג 'זעם' לאורך כל הכתובים מגלה כי 'הזעם' מתייחס לתקופה בהיסטוריה בה אלהים זועם או כועס על ישראל בגלל מרדם בו. זהו זמן בו מייסר אלהים את ישראל, בדרך כלל בידי הגויים. 'הזעם' כלל את כיבוש ישראל בידי אשור ויחסם האכזרי של האשורים כלפי ישראל (ישעיה י' 5, 25) וכן את כיבוש ישראל ויציאתה לגלות בבל (איכה ב' 6; זכריה א' 12), והוא יימשך עד לסוף תקופת צרת יעקב (סוף תקופת שלטונו של צר-המשיח בביאתו השניה של המשיח – דניאל י"א 36). 'הזעם' החל, אפוא, בשנת 730 לפנה"ס והוא עתיד להימשך עד ביאתו השניה של המשיח. זמן 'הזעם' מקביל לתקופת שלטון הגויים בעולם. ניתן לומר ש'הזעם' מתייחס לתכניתו של אלהים עבור עם ישראל, בעוד 'עיתות הגויים' מתייחס לתוכניתו של אלהים עבור הגויים, במשך אותו פרק זמן בהיסטוריה.

dan8_grph_moed_ha_zaam

 

גבריאל אמר שחזונו של דניאל נוגע ל"אחרית הזעם." המבנה הלשוני מרמז שניתן לחלק את תקופת 'הזעם'  לשני חלקים: ראשית הזעם ואחריתו. נראה שראשית הזעם כוללת את גלות אשור ובבל (734 עד 538 לפנה"ס), ואילו אחריתו משתרעת מסוף גלות בבל עד לביאתו השניה של המשיח. מכיוון ש"אחרית הזעם" ו"עת קץ" הינם ביטויים נרדפים, "עת קץ" מתייחס אף הוא לאותה תקופה בהיסטוריה. החזון נגלה לדניאל במהלך ראשית הזעם (בזמן גלות בבל), אך שלטון פרס ומדי ויוון, ומדיניותו השטנית של אנטיוכוס אפיפנס יתרחשו באחרית הזעם (אחרי גלות בבל). בחזון זה גילה אלהים לדניאל שזעמו על ישראל ימשך עוד שנים רבות.

יש לציין שגבריאל השתמש במילה "מועד" בקשר ל"עת קץ". זה מרמז על כך שאלהים בריבונותו קבע את משך זעמו כנגד ישראל. אלהים קבע מתי ייסר את ישראל, וכן מתי יחדל מייסרו.

לאחר שסיים את הערות הפתיחה, החל גבריאל לפרש את החזון לפרטיו. הוא הכריז שהאיל בעל שתי הקרניים מייצג את ממלכת פרס ומדי המורכבת משני עמים. התיש מסמל את ממלכת יוון, והקרן הגדולה בין עיניו מסמלת את מלכה הראשון של יוון (אלכסנדר הגדול). ארבע הקרניים שצמחו במקום הקרן השבורה על ראש התיש מייצגות את ארבע הממלכות אשר קמו אחרי חלוקת ממלכתו של אלכסנדר, בעקבות מותו בטרם-עת. גבריאל הכריז שאף אחד משליטי ממלכות אלה לא ישלוט באותה עוצמה כמו אלכסנדר. למרות שחלק משליטים אלה היו חזקים, איש מהם לא היה חזק כאלכסנדר.

גבריאל הסביר שהקרן הקטנה שצמחה מתוך אחת מארבע הקרניים על ראש התיש מייצגת מלך. מלך זה יקום מתוך אחת מהממלכות שקמו בעקבות חלוקת ממלכתו של אלכסנדר. הוא יופיע באחרית תקופת שלטונן של ממלכות אלה, "כהתם הפשעים". כפי שצוין לעיל הקרן הקטנה היא אנטיוכוס אפיפנס. אנטיוכוס בא מהממלכה הסלוקית (סוריה, בבל, דרום אסיה הקטנה, מישורי אירן). הוא אכן הופיע באחרית תקופת שלטון ארבע הממלכות, ושלט בין השנים 175 ו-168 לפנה"ס. ארבע הממלכות נפלו לפני רומא בין שנת 168 לשנת 30 לפנה"ס.[19] המילה "פושעים" מתייחסת לכופרים יהודים (מתיוונים) ולא לגויים עובדי-אלילים.[20] הקרן הקטנה תופיע כאשר היהודים יהיו בשיא מרדנותם נגד אלהים. לפני שעלה אנטיוכוס לשלטון, הן יוונים והן יהודים החלו להחדיר את התרבות היוונית הפגנית לירושלים ולישראל. הם התמכרו לתענוגות, הטילו ספק באמיתות מוסר וכפרו באמונה בעל-טבעי. יהודים צעירים ועשירים, שהגבלות התורה לא היו לרוחם, נפלו תחת השפעת תרבות יוון. הללו לעגו לכהני ה' ולזקנים שדבקו בעבודת אלהים.[21] משעלה אנטיוכוס לשלטון, כרתו מספר מנהיגים יהודים שקצו בתורת ה' ברית עם היוונים. הם בנו גימנסיון (מרכז ספורט) פגאני בירושלים, זנחו את ברית ה', קיבלו על עצמם מנהגים יווניים, ראו עצמם כגויים לכל דבר ואף עבדו את האלים היווניים (מכבים א' א' 10-15, 43; מכבים ב' ד' 7-17).

גבריאל הצהיר כי הקרן הקטנה תהיה עזת פנים וערמומית (פס' 23).[22] אנטיוכוס השתלט על כס מלוכה לא-לו בעורמה. לקרן הקטנה יהיה כוח רב, אך לא יהיה זה כוחה היא (פס' 24). אנטיוכוס הפגין אכזריות בוטה כלפי היהודים. נראה כאילו השטן השתמש באנטיוכוס ככלי הרס בידו, ונתן בידו כוח באופן על-טבעי, בניסיונו להשמיד את היהודים ולמנוע את הולדת המשיח. בהקשר זה אמר גבריאל שהקרן הקטנה תגרום לחורבן רב, כולל השחתת "עצומים ועם-קדושים" (פס' 24). אנטיוכוס התקיף את ירושלים, בזז את העיר שרף חלקים גדולים ממנה, הרס בתים והחריב את חומות העיר (מכבים א' א' 29-31). הוא טבח ביהודים מספר פעמים (מכבים א' א' 24, 37, 57-64; מכבים ב' ה' 11-14, 23-26). המלאך הכריז שהקרן הקטנה תשגשג ותעשה כרצונה (פס' 24). אנטיוכוס זכה להצלחה צבאית גדולה, וכן ברדיפותיו את היהודים. ליהודי הצדיק נראה היה שאנטיוכוס היה חופשי לעשות ככל העולה על רוחו ולהצליח ברשעתו עד אין-קץ. כפי שצוין לעיל, אנטיוכוס יכול היה להצליח ברדיפותיו את היהודים רק מפני שאלהים בריבונותו נתן בידיו את עם-ישראל, כחלק מזעמו עליהם (פס' 12, 19).

גבריאל הוסיף ואמר כי הקרן הקטנה תצליח במרמה עקב פיקחותה (פס' 25). אנטיוכוס אפיפנס היה ידוע בכך שהשתמש בתחבולות ערמומיות להשגת מטרותיו. למשל, כדי לגלות מה עמו חושב עליו, נהג להתחפש ולהתערב בקרב העם כדי לשמוע את דעותיהם.[23] הקרן הקטנה תחשוב עצמה גדולה (פס' 25). אנטיוכוס היה כה גאה בעצמו שלפעמים "חשב לבסס עצמו כאל לדרוש מן העם להשתחוות לו כאל."[24] כחלק מתחבולותיה הערמומיות, הקרן הקטנה תשמיד רבים החושבים עצמם בטוחים (פס' 25). אנטיוכוס שלח גובה מסים לירושלים, מלווה בחיילים רבים. בפקודתו דיבר איש זה דברי שלום לאנשי העיר כדי לרכוש את אמונם ולתת להם בטחון שווא. כאשר נתפתו להאמין לו, התקיפו חיילי אנטיוכוס את העיר באכזריות. העיר נבזזה; חלקים גדולים ממנה הועלו באש; יהודים רבים נהרגו, וילדים ונשים נמכרו לעבדות (מכבים א' א' 29-33).

לדברי גבריאל תעמוד הקרן אפילו כנגד שר-השרים (פס' 25). אנטיוכוס אכן עמד כנגד אל-עליון. הוא בזז וחילל את מקדש ה' והפך אותו למקום פולחן לאל זאוס (האל היווני הראשי), בנה מזבח לעבודת אלילים מעל מזבח ה' וציווה להעלות חזירים כקורבנות במקום קורבן התמיד.[25] אנטיוכוס אף הרחיק לכת, והטביע מטבעות הנושאים את הכתובת הבאה: "אנטיוכוס תיאוס אפיפנס – האל בהתגלמותו."[26]

הקרן הקטנה לא תורשה להמשיך במעשיה עזי-המצח לעד. גבריאל הצהיר שהיא תישבר שלא ביד אדם (פס' 25), משמע, אדם לא יהרגו. לפי מכבים א' ו' 1-16, אנטיוכוס מת מצער בעיר בבל, בשל ההפיכות הצבאיות בפרס ובארץ ישראל. דיווחים עתיקים אחרים גורסים כי הוא מת בפרס ממחלת-הנפילה, שגעון או מחלה אחרת כלשהי.[27] למרות שקיימים חילוקי דעות על סיבת המוות, כל התיאורים מסכימים שאנטיוכוס לא הומת ביד אדם. משפט אלהים פקד את האדם שרדף ללא רחם את עמו.

לסיום הפירוש לחזון, גבריאל הדגיש את העובדה שאמת הדבר שאנטיוכוס ירדוף את היהודים למשך 2,300 ימים ("הערב והבקר" – השווה לפס' 14). דניאל היה זקוק לטענה חזקה זו, משום שקשה היה לו להאמין שישראל תיוסר למשך שנים כה רבות.

גבריאל ציווה על דניאל לסתום את החזון (פס' 26).  משמעות המילה "סתם" אינה "הסתר." אלהים אינו נותן התגלות על-מנת להסתיר אותה. המשמעות היא, אם כן, "לסגור" או "לשמר".[28] על דניאל להעלות את החזון על הכתב, כדי שישמר לדורות הבאים. יש לשמר את החזון מכיוון שהוא עוסק באירועים העתידים להתרחש בעתיד הרחוק. ואמנם, הקטע העוסק ברדיפותיו של אנטיוכוס את ישראל לא התחיל אף להתגשם עד 380 שנים לאחר שדניאל קיבל את החזון. רק אז יוכל החזון הנבואי להשפיע בצורה ניכרת על העם.

 

תגובת דניאל לחזון (ח 27)

"ואני דניאל נהייתי ונחליתי ימים ואקום ואעשה את-מלאכת המלך ואשתומם על-המראה ואין מבין:"

דניאל כה נסער מן החזון עד שהתעלף ונפל משכב למשך מספר ימים. לאחר שאזר כוח, חזר דניאל למלא את תפקידו בשירות המלך, אך המשיך לתהות אודות החזון. למרות שגבריאל פירש עבורו את החזון, דניאל לא הבין אותו עד תומו, והוא נשאר נבוך למשך זמן רב.

 

הערת סיכום:

חשוב לציין שהקרן הקטנה בפרק ז' אינה מתייחסת לאותו אדם כמו הקרן הקטנה בפרק ח'. מספר גורמים מבהירים זאת:

 

dan8_tbl_keren

הקרן הקטנה בפרק ז' מסמלת את צר-המשיח, ואילו הקרן הקטנה בפרק ח' מסמלת את אנטיוכוס אפיפנס. מנקודת מבטו של דניאל, הקרן בפרק ז' תחיה בעתיד הרחוק, אך הקרן בפרק ח' תחיה בעתיד הקרוב יותר.

למרות ששתי הקרניים מסמלות שני אנשים שונים, שיחיו בתקופות שונות בהיסטוריה, שניהם יאופיינו על-ידי גישות דומות ומעשים דומים. שניהם יתנגדו לאלהים וירוממו עצמם לרמת אל, וירדפו את עם ה'. במילים אחרות, שניהם יהיו ביטוי קיצוני לשיגעונו של האדם החוטא לשלוט בעולם בנפרד מאלהים.

 

dan_8_tbl2_hagbala.indd

                                                                                                            

 

[1] Leon Wood, A Commentary On Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1973), p. 207.

[2] Ibid.

[3] Edward J. Young, The Prophecy Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1970), p. 166.

[4] Ibid., p. 167.

[5] Charles Boutflower, In And Around The Book Of Daniel (Grand Rapids: Zondervan Publishing House, 1963), p. 216.

[6] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 167.

[7] C. F. Keil, Biblical Commentary On The Book Of Daniel (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1959), p. 290.

[8] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 168.

[9] C. E. Van Sickle, A Political And Cultural History Of The Ancient World, I (Chicago: Houghton Mifflin Company, 1947), pp. 583-590.

[10] Ibid., pp. 599-600.

[11] Wood, A Commentary On Daniel, p. 212.

[12] Ibid.

[13] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 170.

[14] H. C. Leupold, Exposition Of Daniel (Grand Rapids: Baker Book House, 1949), p. 346.

[15] Young, The Prophecy Of Daniel, p. 175.

[16] Wood, A Commentary On Daniel, p. 218.

[17] Ibid.

[18] Ibid., p. 222.

[19] Ibid., p. 226.

[20] Keil, Biblical Commentary On The Book Of Daniel, p. 317.

[21] Will Durant, The Life Of Greece (New York: Simon and Schuster, 1939), pp. 580-81.

[22] Leupold, Exposition Of Daniel, p. 365.

[23] Durant, The Life Of Greece, p. 574.

[24] Ibid., p. 582.

[25] Ibid.

[26] Ibid., p. 574.

[27] Ibid.

[28] Leupold, Exposition Of Daniel, pp. 370-71.