האיגרת אל הקולוסים – שיעור מס' 2

Print Friendly

פרק א, פסוקים 3-5

מטרת האיגרת ללמד ולהוכיח את עליונותו ואת אלוהותו של ישוע, כך שהמאמינים ידעו כי כל סיפוקם בא מישוע; במילים אחרות: המלוא שלנו בישוע.

בשיעור הקודם למדנו:

א. המאמינים נקראים "קדושים" מנקודת מבטו של אלוהים וזאת בגלל יעודנו ויחודיותנו בשירות אלוהים.

כמו שהמקדש נקרא "קדוש" בגלל התפקיד המאוד מיוחד שנועד עבורו, וכמו שחפצי המקדש נקראים "קדושים" בגלל שימושם לצרכי המקדש בלבד, כך ילדי אלוהים המאמינים נקראים "קדושים" מכיוון שנועדו למלא את רצון אלוהים בלבד בחייהם. כל דבר אחר שנעשה והוא נוגד את רצון אלוהים, כמוהו כבזיון כלי ותפקיד.

ב. אלוהים נותן לילדים שלו "חֶסֶד וְשָׁלוֹם" -  דבר שלא מגיע לנו.

חסד: במקום מוות, קיבלנו חיים ובשפע בגלל האמונה בו כאדון ומושיע מן החטא. דרך החסד אלוהים הוכיח עד כמה גדולה אהבתו לילדיו.

שלום: מכיוון שבני אדם נולדים חוטאים, וכבר בלידתנו אנו נמצאים במצב של ניתוק ועוינות מאלוהים, התנ"ך מלמד שהדרך היחידה להפוך את העוינות לשלום זה רק על-ידי קבלת ישוע כאדון ומושיע מן החטא.

בתמורה לאמונה כנה, אלוהים משכין את רוחו בגוף המאמין (רומים ה 1; אפסים א 13). נוכחות אלוהים במאמין הנו ערבון לשלום ביניהם.

אלוהים מספק לנו את כל הכלים הנחוצים על מנת למלא את היעוד שלשמו נקראנו "שגרירי המשיח."

יוצא מכך, שחסד ושלום הנם הברכות הגדולות ביותר שאדם יכול לומר לרעהו. אין פלא אם כן, ששאול השליח פותח את מכתביו לקהילות בברכה זו.

פסוקים 3-5:

"מוֹדִים אֲנַחְנוּ לֵאלוהִים אֲבִי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּמִתְפַּלְּלִים בַּעַדְכֶם תָּמִיד, כִּי שָׁמַעְנוּ עַל אֱמוּנַתְכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ וְעַל אַהֲבַתְכֶם לְכָל הַקְּדוֹשִׁים לְנוכַח הַתִּקְוָה הַשְּׁמוּרָה לָכֶם בַּשָּׁמַיִם, תִּקְוָה אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עָלֶיהָ קודֶם לָכֵן בִּדְבַר הָאֱמֶת שֶׁל הַבְּשׂוֹרָה."

אם המילה הודייה לא הייתה מודגשת בכל אחד מהפרקים, חושבני שלא הייתי שם לב לחשיבותה: א 12, ב 7, ג 15,17, ד 2.

מדוע שאול השליח מלמד אותנו לשפוע בהודייה? מדוע הגישה הזו חשובה? על מה מעידה גישה של הודייה תמידית?

שאול השליח מודה לאלוהים ומתפלל בעד שאר המאמינים בקולוסה מכיוון שאמונתם הייתה יציבה ברמה כזו שיכלה להגן עליהם ולעזור להם להדוף לימוד מוטעה. אמונתם הייתה כנה ולכן נראה מהם פרי של אהבה אחד כלפי השני.

אחת מהתכונות שאנו לא שופעים בה זאת ההודייה – הודייה מכל הלב.

אנו אומרים תודה לאלוהים או לאחרים, אך בתוך לבנו אנו עדיין לא שלמים! אחרי שנייה אנו מיד מבהירים מה חסר לנו, ועד כמה היה טוב יותר אילו דבר כזה או אחר היה נעשה אחרת.

במילים פשוטות: מאוד נדיר לשמוע אדם המודה לאלוהים עבור מצבו הנוכחי, וגם מתכוון לכך.

מדוע הגענו למצב שכזה? על מה זה מצביע? ואיך אפשר להבריא?

שאול השליח כותב את מילות התודה הללו כשהוא יושב במאסר.

איך יכול אדם להיות מלא בהודייה בעוד הוא יושב וסובל במאסר?

תשובה:

שאול השליח היה בטוח כי מאסרו בעקבות הבישור היה בדיוק הדבר שאלוהים רצה עבורו (ד 3). הוא היה מלא בהודייה מכיוון שידע כי הוא מציית לרצון אלוהים.

דרך ציותו הוא התנסה בכוח אלוהים בחייו, והתוצאה הייתה שמחה אמיתית והודייה כנה. שהותו במאסר היה שירות עבור גוף המשיח – הקהילה:

"כָּעֵת אֲנִי שָׂמֵחַ בַּסֵּבֶל שֶׁאֲנִי סוֹבֵל לְמַעַנְכֶם וַאֲנִי מְמַלֵּא בִּבְשָׂרִי אֶת סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁיֵּשׁ עוֹד לִסְבֹּל בְּעַד גּוּפוֹ — הַקְּהִלָּה" (א 24).

כשאדם נמצא במרכז רצונו של אלוהים, הוא יודע זאת; ורק שם הוא יכול להרגיש את כוח אלוהים בו ועבורו.

איך שאול הגיע לכזו בגרות וביטחון באלוהים, למצב שבו הוא מלא בהודייה בעודו סובל במאסר?

תשובה: יחס אישי וקרוב עם ישוע המשיח, עם אלוהים, בכבודו ובעצמו.

מה בדיוק עשה שאול השליח? מה עלינו לעשות על מנת שנתנהג כמוהו?

א. תפילה:

שאול השליח התפלל כל הזמן: "…מִתְפַּלְּלִים בַּעַדְכֶם תָּמִיד" (א 3); "אֵינֶנּוּ חֲדֵלִים לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וּלְבַקֵּשׁ שֶׁתִּמָּלְאוּ דַּעַת רְצוֹנוֹ" (א 9). הוא ביקש מהקולוסים שיהגו בדברים אשר למעלה: "בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם, לא בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (ג 2).

  • תפילה מלמדת על קשר הדוק עם אלוהים, עם המשיח ישוע, אשר בזכותו יש לי שלום עם אלוהים.
  • תפילה מצביעה על תלות. התלות שלי באלוהים.
  • תפילה הנה אחד מערוצי התקשורת שלנו עם אלוהים.

ב. לימוד דבר אלוהים:

שאול השליח מלמד את הקולוסים שדבר אלוהים צריך לשכון בלבבם בשפע: "דְּבַר הַמָּשִׁיחַ יִשְׁכּון נָא בְּקִרְבְּכֶם בְּשֶׁפַע…" (ג 16).

דויד המלך אמר: "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ; לְמַעַן, לא אֶחֱטָא־לָךְ" (קיט 11).

דבר אלוהים מתאר את אלוהים; מה הוא אוהב ואיך הוא רוצה שנתנהג?

דרך לימוד דבר אלוהים אנו לומדים להכיר את רצון אלוהים עבורינו, את גישתנו ויחסינו לכל דבר.

ג. ציות:

לאחר שלמדתי מה אלוהים רוצה עבורי, אני צריך לציית. ציות הנו הפרי של אמונה חיה – אמונה הבוטחת בדבר אלוהים.

בדרך כלל הציות לדבר אלוהים אינו קל! צריך את כוחו על מנת למלא את רצונו, וזה בדיוק העניין!

  • רק דרך הציות לרצון אלוהים אנו עדים לכוחו בחיינו. ברגע שאנו רוצים לציית, אלוהים הוא זה המעניק לנו את הכוח והיכולת לציית.
  • דרך הציות אנו לומדים להכיר את כוחו האמיתי של אלוהים – את אמיתותו לדברו.
  • דרך הציות אנו לומדים לבטוח בו ולהמשיך לציית לו.

התוצאה של תפילה, לימוד דבר ה' וציות לרצונו, מובילה להתנסות בכוח אלוהים בחיינו.

אדם המתנסה בכוח אלוהים בחייו והיודע כי הוא נמצא במרכז רצונו של אלוהים – הוא אדם השופע בהודייה. אין שמחה ושלווה גדולה יותר מלהתנסות בפועל אלוהים בחייך.

מדוע אנו לא שופעים בהודייה?

מכיוון שרובינו לא מבלים זמן איכותי בתפילה.

רובינו לומדים "לימוד יד שנייה"; זאת אומרת: תלויים בלימודם של אחרים ולא מקדישים זמן אישי עם דבר אלוהים.

מכיוון שרובינו איננו שופעים בדבר אלוהים, לכן איננו יודעים מה רצון אלוהים עבורינו. ומכאן, רובינו מבלים את רוב חיינו מחוץ לרצון אלוהים.

מכיוון ששלמות, שמחה ושלווה נמצאים רק במרכז רצון אלוהים, אין פלא שרובינו לא שופעים בהודייה.

לסיכום

איך מתקנים את המצב?

אלוהים מצפה מילדיו לחיות חיים שופעים בהודייה.

הודייה הנה ההצהרה כי אני שמח במצבי הנוכחי, כי דווקא במצב זה אני מפאר את אלוהים ולומד להכיר את ריבונותו טוב יותר.

בגרות רוחנית המהווה בסיס לחיים השופעים בהודייה נובעת מתהליכים אלו:

1. תפילה

2. לימוד דבר ה'

3. ציות: "וְכָל מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, הֵן בְּאומֶר הֵן בְּמַעֲשֶׂה, עֲשׂוּ הַכּל בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְהוֹדוּ לֵאלוהִים אָבִינוּ בְּאֶמְצָעוּתוֹ" (ג 17).

התוצאה תהיה הכרה אישית וטובה יותר של אלוהים בחיינו; ומכאן, השמחה וההודייה.