האיגרת אל הקולוסים – שיעור מס' 8

Print Friendly

פרק א, פסוקים 19-20 – ישוע המשיח הוא מקור הריצוי

אם קיימת איגרת אשר מדגישה את אלוהותו של ישוע, הרי זאת האיגרת ששלח שאול לקולוסים.

מדוע כל כך הרבה שיעורים מוקדשים לנושא?

1. מאותה הסיבה שאנו חוזרים ומשננים לילדינו: "לא לרוץ בכביש, אלא לחצות בזהירות במעבר החציה!"

2. מדובר בעניין של חיים ומוות.  פילוסופיות זרות חדרו לקהילה, פילוסופיות המציגות את ישוע כאדם אך לא כאלוהים.

מרגע שמוסרת אלוהותו של ישוע, מוסרת עמה גם מחויבותי כלפיו.

מהרגע שישוע הנו סתם אדם, אז אין לו עליונות בחיי, ואין לו ריבונות על מחשבותיי ומעשיי! במצב שכזה, אחפש שלמות במקור אחר! … כל עוד הוא אינו אלוהים, הרי שהשתחוות לפניו תיחשב כעבודת אלילים.

מכיוון שרק ישוע הוא מקור החיים והכפרה על החטאים, לכן כל סטיה ממנו תוביל לאבדון נצחי.

"אֵין יְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר נָתוּן לִבְנֵי אָדָם תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבוֹ עָלֵינוּ לְהִוָּשַׁע" (מעשי השליחים ד 12).

שאול השליח מציג את אלוהותו של ישוע דרך ארבעה תפקידים:

א. מושיע מן החטא: "הֵן הָאָב הִצִּילָנוּ מִשִּׁלְטוֹן הַחושֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ אֶל מַלְכוּת בְּנוֹ אֲהוּבוֹ, אֲשֶׁר בּוֹ לָנוּ הַפְּדוּת, סְלִיחַת הַחֲטָאִים" (13-14).

ב. בורא העולם – אדון החומר והרוח: "וְהוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה, בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה; כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ, וְהוּא קוֹדֵם לַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ" (15-17).

ג. ראש הקהילה: "הוּא הָראשׁ שֶׁל הַגּוּף, כְּלוֹמַר, שֶׁל הַקְּהִלָּה. הוּא הָרֵאשִׁית, בְּכוֹר מִבֵּין הַמֵּתִים, לְמַעַן יִהְיֶה רִאשׁוֹן בַּכּל" (18).
בשיעור זה נלמד את החלק האחרון: ישוע כמרצה – האחד שמסיר עויינות בין שני צדדים (פס' 19-20):

19 "כִּי כֵן הָיָה רָצוֹן לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת כָּל הַמְּלוֹא 20 וּבְאֶמְצָעוּתוֹ לְרַצּוֹת אֶל עַצְמוֹ אֶת הַכּל, הֵן מַה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וְהֵן מַה שֶּׁבָּאָרֶץ, בְּאֶמְצָעוּתוֹ, בַּעֲשִׂיַּת שָׁלוֹם בְּדָמוֹ עַל הַצְּלָב".

פסוק 20 מציין עובדה קלה להבנה: ישוע עשה שלום בין האדם לאלוהים; הוא הסיר את חטא האדם על-ידי תשלום בדמו, בחייו.

(פסוקים 21-23 מקבילים לכתוב באיגרת אל הרומים ה. בהמשך נרחיב את הנושא: "אֲבָל כָּעֵת עָשָׂה רִצּוּי בְּגוּף בְּשָׂרוֹ עַל־יְדֵי מוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם לְפָנָיו קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דּופִי —

אִם אָמְנָם עוֹמְדִים אַתֶּם מְבֻסָּסִים וְיַצִּיבִים בָּאֱמוּנָה וְאֵינְכֶם מַרְפִּים מֵהַתִּקְוָה הַכְּלוּלָה בַּבְּשׂוֹרָה שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, הִיא הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהֻכְרְזָה לְכָל הַבְּרִיאָה מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, וַאֲנִי, שָׁאוּל, הָיִיתִי לָהּ לִמְשָׁרֵת.")

אינני חושב שקיים פסוק יותר מטריד מפסוק שכזה לאוזן יהודית היום! ההבנה המיידית היא, שאנו המשיחיים מאמינים בקיום קורבנות אדם – דבר שה' מתעב ואף אסר בתכלית האיסור! שלא לדבר על אלוהים שמאפשר לבני אדם להרגו.

איך התנ"ך מצדיק את קורבנו של ישוע ויחד עם זאת אוסר איסור חמור על הקרבת קורבנות אדם?

בספר בראשית פרק כב אלוהים מצווה על אברהם להעלות את בנו לעולה. הפרק מדגיש כי אלוהים ניסה את אמונתו של אברהם, אך באף שלב לא רצה שיצחק ישחט כקורבן.

עובדה: לפני שאברהם העביר את המאכלת מעל צווארו של יצחק, עצר אותו אלוהים וסיפק לו תחליף – את האיל שהסתבך בשיחים!

לאורך התנ"ך אלוהים הזהיר את עמו לבל יחקו את מנהגי הגויים המקריבים את בניהם כמנחה וקורבנות לאליליהם.

דברים יח 10: "לא־יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" – אל תעביר את בנך ובתך באש; הכוונה: אל תנסה לרצות את אלוהיך על-ידי הקרבת ילדיך!

כך עושים הגויים עובדי אלילים ובעבור כך נענשים, אך לא ילדי אלוהים!

(יחזקאל כ 31: "וּבִשְׂאֵת מַתְּנותֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל־גִּלּוּלֵיכֶם עַד־הַיּוֹם, וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל; חַי־אָנִי, נְאֻם אֲדונָי יְהוִה, אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם."

דברי הימים ב כח 3: "וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן־הִנּום; וַיַּבְעֵר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ, כְּתועֲבוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הורִישׁ יהוה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; מלכים ב טז 3: "… גם את בנו העביר באש כתועבות הגוים…";

יז 17: "ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש…"; כא 6: "והעביר את בנו באש…").

מדוע אלוהים אוסר על הקרבת בני אדם כקורבן כפרת חטאים?

האיסור נובע מן העובדה שקורבן חייב להיות טהור מחטא כדי שיהיה לו הכוח להסיר חטא(שמות יב; ויקרא ד, כג).

על פי הכתוב בתהילים פרק נא וקוהלת ז, אנו למדים כי בני אדם נולדים כבר תחת השפעת החטא ופגועים בחטא, לכן אינם טהורים – אינם ראויים לקורבן.

תהילים נא 7: "הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי."

קוהלת ז 20: "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ; אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלא יֶחֱטָא."

מכיוון שאדם הנולד בדרך הטבע פסול מלשמש קורבן, יוצא מכך שהקרבת אדם חוטא כקורבן, כמוה כרצח וכעבודת אלילים! אין פלא שאלוהים אסר על הקרבת בני אדם כקורבן.

אז מדוע התנ"ך מצדיק את קורבנו של ישוע? האם ישוע לא היה אדם?

למרות היותו אדם, הרי הוא נבדל מאיתנו:

1. אין בו חטא.

איך ישוע עקף את החטא?

א. בראשית ג 15 נאמר כי זרע האישה יכה בראש הנחש: "וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ; הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶֽנּוּ עָקֵב."  

כבר אז לימד אלוהים את אדם וחווה כי "הכרטיס" לחזרה לאלוהים טמון ב"אחד" שיבוא דרך האישה, אך לא דרך זרע הגבר.

ב. ישעיהו הנביא ציין כי אלוהים עומד להעניק לבני האדם את עצמו בדמות אדם, אך דרך לידה שונה. בפרק ז 14 אמר הנביא כי לידת אלוהים הנה אות – נס – דבר מעבר לכוח ויכולת האדם:

"לָכֵן יִתֵּן אֲדונָי הוּא לָכֶם אוֹת; הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיולֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל."

עמנואל – האל עמנו יבוא לעולם דרך לידה מאישה בתולה.

מזמור ב מתאר את המשיח – בן אלוהים.

ג. הנביא ישעיה בפרק ט 5-6 אומר כי הבן הזה שקיבלנו, הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, הוא המשיח אשר ישב על כסא דוד לנצח. שימו לב לשמותיו: "כִּי־יֶלֶד יֻלַּד־לָנוּ, בֵּן נִתַּן־לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל־שִׁכְמוֹ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר, אֲבִיעַד שַׂר־שָׁלוֹם׃

לָמרַבָּה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ, עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אותָהּ וּלְסַעֲדָהּ, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם, קִנְאַת יהוה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה־זּאת."

ד. בפרק נג הנביא ישעיה מציין בדיוק איך המשיח יכפר על חטאי בני האדם.

פסוק 10: "…אִם־תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים…"; זאת אומרת: הדרך לראות זרע וחיים תלויה בקבלת נפש המשיח כקורבן. מכיוון שהמשיח טהור מחטא, הריהו ראוי לשמש כקורבן.

2. ישוע היה מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם:

מיכה הנביא בפרק ה 1 מציין כי המשיח היה מתמיד, אך הוא עתיד להיוולד בבית לחם אפרתה על מנת למלא את משימתו כמושיע: "וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל; וּמוֹצָאותָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם."

רק מתוך נתונים אלו אנו למדים כי למרות הופעתו של ישוע בדמות אדם, הריהו אלוהים בכבודו ובעצמו; ומכאן, אין בו חטא ולכן מוענקת לו הזכות לתת את דמו כדם כפרה.

תודה לאל על אהבתו שהוא אמנם השתמש בזכות זו.

מה עושה הכפרה של ישוע?

על-ידי תשלום דמו, ישוע כביכול קנה את הכל בחזרה לעצמו.

ישוע שילם בדמו עבור כפרת חטאיי, וכמאמין בו אני הופך לרכוש המשיח. הוא קונה אותי בכפרה שלו. משלב זה, אלוהים מביט עלי דרך ישוע; אני הופך לרצוי בעיני אלוהים מכיוון שאני הופך לחלק מגופו של ישוע.

מנקודת מבטי, אני בא לאלוהים דרך ישוע, ומנקודת מבטו של אלוהים הוא מאפשר לי לבוא בגלל ישוע. זאת פעולת הריצוי.

הכפרה של ישוע מחזירה את הקירבה, את השיתופיות, את השמחה, את התקווה, את הנצחיות עם אלוהים – את השלום בינינו לאלוהים.

איך זה מתבטא בחיים?

כעת אלוהים יכול לשכון בנו, להשתמש בנו ככלים לכבוד שמו וכן ככלים למלא את מטרתו בעולם.

השלום של ישוע הנו הדבק המאפשר למאמינים לחיות זה עם זה. מתברר ששלום זה לא רק מחבר אותנו לאלוהים, אלא מחבר אותנו זה אל זה.

זאת המשמעות של פסוק 20: "וּבְאֶמְצָעוּתוֹ לְרַצּוֹת אֶל עַצְמוֹ אֶת הַכּל. הֵן מַה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וְהֵן מַה שֶּׁבָּאָרֶץ, בְּאֶמְצָעוּתוֹ, בַּעֲשִׂיַּת שָׁלוֹם בְּדָמוֹ עַל הַצְּלָב." כמו כן, פסוק 19 ברור יותר: "כִּי כֵן הָיָה רָצוֹן לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת כָּל הַמְּלוֹא."

על מנת לעשות שלום בין אדם והבריאה לאלוהים, יש צורך במלוא היכולת של אלוהים.

זאת הסיבה ש"כָּל הַמְּלוֹא" – כל האלוהות נמצאת וקיימת בו, בישוע.

סיכום

שאול השליח מוכיח את אלוהותו של ישוע על סמך פעולתו כמרצה, כמסיר העויינות בין אלוהים לאדם על-ידי הקרבת דמו וחייו.

ישוע יכול היה להציג את דמו כקורבן מכיוון שהחטא לא היה בו:

א. הוא היה מאז ומתמיד, הוא הבורא.

ב. לידתו עוקפת את החטא.

באותה מידה שהמלחמה הנוראית ביותר היא המלחמה בין אלוהים לאדם, כך השלום של ישוע הנו השלום הגדול ביותר בין אלוהים לאדם, ובין אדם לאדם.

דמו של ישוע מבטל את החטא; לכן, בכל פעם שאלוהים מביט עלי, הוא רואה את הצדקה של ישוע כי הוא שוכן בי ומאפשר לי להתקרב אליו:

"וְהַכּל מֵאֵת הָאֱלוהִים שֶׁרִצָּה אוֹתָנוּ אֵלָיו עַל־יְדֵי הַמָּשִׁיחַ, וּמָסַר לָנוּ אֶת שֵׁרוּת הָרִצּוּי. כְּלוֹמַר: אֱלוהִים הָיָה בַּמָּשִׁיחַ מְרַצֶּה אֶת הָעוֹלָם אֶל עַצְמוֹ מִבְּלִי לַחְשׁוב לָהֶם אֶת עֲווֹנוֹתֵיהֶם, וְהוּא שָׂם בָּנוּ אֶת דְּבַר הָרִצּוּי.

לָכֵן שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ אָנוּ וֵאלוהִים כְּמוֹ מַפְצִיר בְּאֶמְצָעוּתֵנוּ. וּבְכֵן מַפְצִירִים אָנוּ בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: הִתְרַצּוּ נָא לֵאלוהִים" (שנייה לקורינתים ה 18-20).

מי שאין לו חלק בדם הכפרה של ישוע הרי שמצבו הראשוני נשאר: מלחמה וניתוק מאלוהים.

רק מי שמקבל את ישוע כמתווך השלום בדמו, יכול להרגיש ולחוות לנצח את השלום עם אלוהים.