האיגרת אל הקולוסים – שיעור מס' 9

Print Friendly

פרק א, פסוקים 21-23

לכל איגרת ששאול השליח שלח לקהילה כלשהי הייתה סיבה:

1. לקורינתים: כדי שילמדו איך להתנהג כיאה למאמינים בבית אלוהים.

2. לגלטים: על מנת שיבינו כי הכפרה של ישוע השלימה את מהות ותפקיד מצוות התורה וכו'.

3. לקולוסים: מכיוון שלימוד זר חדר לקהילה – דיעות שמציגות את ישוע כאדם מיוחד אך לא כאלוהים.

ובכן, מה היתה הסכנה הספציפית במקרה של הקולוסים?

מרגע שמוּסרת אלוהותו של ישוע, הרי מה שנשאר ממנו זה רק אדם מיוחד.

כאדם מיוחד, דמו אינו טוב יותר מדמי ולכן אינו יכול לשמש כמכפר, כמעניק חיי עולם.

אם ישוע רק אדם מיוחד, התורה אוסרת עליי להשתחוות לו (ירמיה יז).

כאדם ואפילו אדם מיוחד, ישוע לא יכול להוות מוקד ומקור לשלמות.

מדוע חשוב לשנן את החומר הזה?

מאותה הסיבה שאנו חוזרים ומשננים לילדינו לא לרוץ בכביש, אלא לחצות בזהירות במעבר החציה! – מדובר בעניין של חיים ומוות.

למדנו כבר איך שאול מציג את אלוהותו של ישוע דרך תפקידיו כמושיע, בורא, ראש הקהילה וכמרצה לאלוהים.

בפסוקים 21-23 שאול מפרט את משמעות תפקיד הריצוי של ישוע:

21 "אַתֶּם לְפָנִים הֱיִיתֶם נָכְרִים וְאוֹיְבִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים.

22 אֲבָל כָּעֵת עָשָׂה רִצּוּי בְּגוּף בְּשָׂרוֹ עַל־יְדֵי מוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם לְפָנָיו קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דּופִי —

23 אִם אָמְנָם עוֹמְדִים אַתֶּם מְבֻסָּסִים וְיַצִּיבִים בָּאֱמוּנָה וְאֵינְכֶם מַרְפִּים מֵהַתִּקְוָה הַכְּלוּלָה בַּבְּשׂוֹרָה שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, הִיא הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהֻכְרְזָה לְכָל הַבְּרִיאָה מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, וַאֲנִי, שָׁאוּל, הָיִיתִי לָהּ לִמְשָׁרֵת."

בפסוק 21 שאול מזכיר ליהודי ולגוי את מעמדם ומיקומם הראשוני, לפני שהכירו את ישוע כמושיע מן החטא: "לְפָנִים (לפני כן) הֱיִיתֶם נָכְרִים וְאוֹיְבִים בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים."

שימו לב למילים המאוד נבחרות של שאול; מדוע הוא אומר "בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם"?

א. ללא המילים "בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם" הרי שהמשפט היה עלול להיות מכוון רק לגויים!

יהודי ששומע את המשפט יאמר: "אני זר לאלוהים? הרי אלוהים נראה לאבותיי, הפקיד את דברו בידיהם ואף הבטיח משיח שיצא מתוך עמי!"

שאול אמר את המילים "בְּמַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְמַעֲשֵׂיכֶם" כדי שהמשפט יתאים לכלל בני האדם – היהודי והגוי. מצבם הראשוני של היהודי והגוי הנו ריחוק, עויינות ונידוי מאלוהים.

ב. הבעיות שלנו אינן בעיות חיצוניות, אלא בעיות שמתחילות בפנים המחשבה.

זאת הסיבה שחזרה בתשובה היא כזו שגורמת לשוני מוחלט בהלך מחשבה אשר מתבטא בשינוי סגנון חיים חיצוני. ישוע בא לשנות את העוינות הבסיסית הזו לאלוהים, עוינות שמתחילה במחשבה.

איך ישוע הפך אויבי אלוהים לילדים קדושים ורצויים?

פסוק 22: "אֲבָל כָּעֵת עָשָׂה רִצּוּי בְּגוּף בְּשָׂרוֹ עַל־יְדֵי מוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַצִּיגְכֶם לְפָנָיו קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דּופִי…"

שאול אומר משפט שנחשב בעיני אותם גנוסטים לכפירה! לדעתם, אי-אפשר להגיע לשלמות דרך בשר או חומר. מבחינתם, אלוהים שהנו שיא השלמות, לא יוריד מרמתו ויופיע בגוף נחות של בשר; והנה עבור וכנגד דעה שכזו שאול משנן:

"ישוע הפך אתכם מאויבים לרצויים, וכל זאת: בגופו, בבשרו, בדמו."

ישוע עשה אותנו שלמים דרך כל אותם חומרים שהם החשיבו לנחותים: גוף בשר ודם.

נובע מכך, שדמו של ישוע היה ללא חטא; זהו דם של אלוהים ולא של אדם בן תמותה.

יתרה מזו, אלוהים היה זה שפעל והפך אותנו מאויבים לרצויים – לא אנו ולא מעשינו (ראה רומים ה).

לשם מה נרצינו לאלוהים, ומה צריך להיות הפרי של פעולת הריצוי בחיי אדם מאמין?

על מנת שנוכל לחיות חיי קדושה, בלי מום ובלי דופי. מרגע שרוח אלוהים שוכנת בנו, אנו נשאף לחיות בעזרתו – כמוהו:

"קְדוֹשִׁים" – פירושו: נפרדים ומיועדים לשרת את ישוע המשיח.

"בְּלִי מוּם" – כמו שהקורבן שהביא אדם לבית המקדש היה שלם ולא נמצא בו פסול, כך חיינו צריכים להימצא לפני אלוהים כשהוא מביט עלינו.

"בְלִי דּופִי" – ללא אשמות ותלונות.

הלוואי שהאשמה של העולם נגדנו תהיה עובדת אמונתנו בישוע ולא פשע או גזל.

אלוהים לוקח ברצינות את ההנחיה הזו. כמו מורה שבודק שיעורי בית, כך יבדוק אלוהים את רצינותינו לגבי ההוראה הזו.

באיגרת השנייה לקורינתים ה 10 נאמר: "כִּי כֻּלָּנוּ חַיָּבִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לְמַעַן יְקַבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ בַּגּוּף, אִם טוֹב וְאִם רַע."

ביום שבו יקח אותנו אלוהים לנוכחותו, נעמוד לפניו והוא יבחן את כל מעשינו. אז יעמיד במבחן את קדושתנו, חוסר אשמתינו וניקיוננו לפניו. אלוהים גם ישלם לנו על פי מעשינו בהיותנו כאן עלי אדמות.

מה הדבר מלמד אותי?

כל מה שאני עושה צריך לעמוד בסופו של דבר במבחן אלוהים ולא רק במבחן בני אנוש (ראשונה לקורינתים ד).

אם כך הדבר, אז עד כמה אני מבקש את חסד אלוהים? עד כמה אני בוחן ומשווה את מעשיי לאור דבר אלוהים?

פסוק 23: "אִם אָמְנָם עוֹמְדִים אַתֶּם מְבֻסָּסִים וְיַצִּיבִים בָּאֱמוּנָה וְאֵינְכֶם מַרְפִּים מֵהַתִּקְוָה הַכְּלוּלָה בַּבְּשׂוֹרָה שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, הִיא הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהֻכְרְזָה לְכָל הַבְּרִיאָה מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, וַאֲנִי, שָׁאוּל, הָיִיתִי לָהּ לִמְשָׁרֵת."

חיי קדושה ללא אשמה או דופי נחשבו לחיי שלמות; ואת זאת אותם קולוסים יכלו להעריך מאוד. אך שאול הציב תנאי מאוד חשוב: הדרך היחידה לחיי קדושה ללא אשמה או דופי, היא חיים עם ישוע כאדון ומושיע.

אי- אפשר לחיות חיי העולם, ויחד עם זאת לטעון לשייכות לישוע!

ישוע יכול להציג אותנו "קְדוֹשִׁים, בְּלִי מוּם וּבְלִי דּופִי" אך זאת רק אם אנו שייכים לו.

רוצה להוכיח כי לבך נתון לישוע כאדון ומושיע? רוצה להוכיח כי יש לך חלק בנצח עם אלוהים? – הראה זאת בחייך היום יומיים המתארים את אלוהים חי בך!

סיכום

א. שאול השליח הוכיח כי ללא פעולת הריצוי של ישוע בדמו, היהודי והגוי היו נשארים אויבים לאלוהים, פושעים במעשיהם ומנותקים לנצח מקרבת אלוהים.

ב. אנשים רבים חיים כאילו יש להם רומן בלתי מחייב עם ישוע; כלומר, הם מחבבים את ישוע, סבלניים לשמוע עליו אך מאוד הססניים בכל הנוגע לכניעה לרצונו, או להקדשת חייהם לו.

רבותי, ישוע הוא לא השכן הנחמד ממול! הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, האחד אשר חיינו תלויים בו!

מאמין כנה אינו נבחן על סמך החיוך לישוע אלא על סמך יציבות חייו המודרכים על פי רצון אלוהים.

ג. ביום בהיר אחד יעמוד כל מאמין מול המשיח אשר יבחן כל מעשה שנעשה.

אותו מעמד מיועד רק לילדי אלוהים. לא הישועה נבחנת שם, אלא תלמידותי!

רק שם יתגלה לעיני בורא עולם עומק רצינותי וכניעתי לדברו ורצונו.

הדרך היחידה לא לבכות אז, היא לבקש את כוח המשיח היום ולבחון כל מחשבה ומעשה על פי דבר אלוהים הקדוש והטוב.