הושע הנביא – שיעור מס' 2

Print Friendly

ספר הושע

ספר הבטחת אהבתו הנצחית של אלוהים לעמו ישראל

הושע פרק ב פסוקים 1-3

ברכות העתיד על ישראל

1 וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃ 2 וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ; כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל׃ 3 אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי; וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה׃

פרק ב מהווה היפוך לנאמר בפרק א.

בעוד בפרק א אלוהים מציין את העונשים העתידים לבוא על בית ישראל בעבור חטאיהם, הרי שפרק ב פותח במסר של תקווה וברכה רבה לכל שבטי ישראל (ראה גם ב 16-25).

מדוע שאלוהים יכניס את המסר הזה בשלב זה?

מי שקרא עד כה יכול היה לחשוב שנסתם הגולל על עם ישראל, ולכן, הקטע נועד:

1. לעודד את העם העומד לפני תקופה כה קשה שאלוהים לא יכרות את העם. גם במהלך כל התקופה הקשה אלוהים נשאר ריבון ומפקח על כל הנעשה לעמו ואחראי על כל אירוע, קטן כגדול.

2.  ציון העתיד הנפלא נועד ללמד שאלוהים לא שכח את הבטחותיו לילדיו הנאמנים לו באמת. ציון ברכות העתיד נועד להעניק תקווה לנאמנים החיים בסבל ביודעם שיש לסבלם תכלית מבורכת. העם לא עתיד להיכחד והשארית תקום ותהיה לעם עצום.

שימו לב למילותיו של אלוהים.הנבואה מציינת שאותם בני ישראל שעומדים לפני כליה היום (עת מתן הנבואה) עתידים להתברך ולגדול כמספר כגרגרי חול הים (בראשית כב 17, לב 12).משמעות הנבואה שאלוהים אינו עתיד להחליף את עם ישראל בעם אחר או קבוצה אחרת לצמיתות. צאצאיהם הביולוגיים של אותם בני ישראל אשר יצאו מאברהם, יצחק ויעקב, עתידים לחזור בתשובה ולעמוד מול אלוהים כעם נחשק ונושא את מלוא ברכות אלוהים.

בתקופתו של הושע עם ישראל מפנה גב לאלוהים ולכן נקרא: "לֹא רֻחָמָה", לֹא "עַמִּי".

בעתיד יתרחש שינוי. צאצאי אלו הנקראים לא-רוחמה ולא-עמי עוד יחזרו בתשובה ויהיו לעם ישראל כפי שאלוהים רוצה, וימלאו את התכלית שלשמה נבראו. אז שוב יקרא להם מרוחמים ועם יהוה.

הושע אומר שלאור יחסם השונה של בני ישראל לאלוהים גם ישתנה שמם המציין את קרבתם לאלוהים. במקום לא-רוחמה ולא-עמי הם עתידים להיקרא: בני אל-חי (בנוסף לעמי ולמרוחמים).

השם אל-חי מופיע ביהושע ג 10.

השם אל-חי בספר יהושע מצוין בהקשר שבו אלוהים מסיר את עמי הארץ כדי להכין אותה לבני ישראל. הארץ שייכת לאלוהים והוא זה שקובע איזה עם יהיה היכן ומתי.

אלוהים נקרא אל-חי בניגוד לאלילי העמים שאינם קיימים במציאות אלא מהווים פרי מחשבה הנובעת מהשטן והשדים. לעומת תורות השקר המבטיחות הרים וגבעות ואינן מקיימות דבר, אלוהים מבטיח ומקיים ולכן הוא אל-חי ובניו נקראים בני אל חי. עם ישראל עתיד לחזור לנחלתו השלמה והמלאה ובה הוא יחיה כשהוא משרת את יהוה – האל החי (יחזקאל מח).

בפסוק 2 הושע מנבא עוד נבואה שנשמעה לבני תקופתו כרעיון הזוי. ישראל ויהודה עתידים להתאחד ולהיות תחת ראש אחד.

הממלכה אשר התפלגה לאחר מות שלמה המלך בימי בנו רחבעם (מלכים א 12) עתידה להתאחד תחת מנהיג אחד. הושע אינו מתכוון לסתם מנהיג אלא למנהיג אשר יעמוד על עם מאוחד גם מבחינה רוחנית. לאור זאת ניתן לקבוע שהנבואה מתייחסת לאיחוד עם ישראל באחרית הימים לאחר צרת יעקב. אז יתאחד העם לא רק מבחינה שבטית אלא גם באמונה ותכלית אחת, לשרת את ישוע המשיח כממלכת כוהנים וגוי קדוש בארץ ובעולם (שמות יט 5-6).

בעת ההיא גם דוד המלך יקום לתחייה ויחיה בישראל. הנביא יחזקאל מציין גם שדוד ייהנה מתפקיד הולם (יחזקאל לז 22, הושע ג 5, ישעיה ט 5-6, עמוס ט 11, מיכה ה 2). נבואה זו מגשימה את שהובטח לדוד המלך (שמואל ב פרק ז 11– 16).

הנביא הושע מנבא שכל השבטים יתאחדו שוב בעתיד.

האם עשרת שבטי ישראל לא אבדו בגולה לאחר הכיבוש והגלות לאשור בשנת 722 לפנה"ס?

הנתונים מכתבי הקודש מלמדים את ההיפך.

בשנת 930 לפני הספירה לאחר מותו של שלמה המלך הממלכה התפלגה לשניים. עשרת השבטים בראשות ירובעם בן נבט ושני השבטים – יהודה ובנימין בראשות רחבעם בן שלמה  שמעתה נקראים ממלכת יהודה – ממלכה דרומית.

הממלכה הצפונית, עשרת שבטי ישראל נכנעו לאשורים ובשנת 722 לפני הספירה הוגלו לאשור (מלכים ב פרק יז 22-23). הממלכה הדרומית, ממלכת יהודה נכנעה לנבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה והוגלתה לבבל. חלק מהגולים חזרו לארץ ישראל – ירושלים, תחת הנהגתו של זרובבל ויהושע הכהן הגדול בשנת 536 לפנה"ס. מכיוון שכתבי הקודש אינם מציינים חזרה מסודרת של עשרת השבטים בחזרה לארץ ישראל, רווחת הדעה ששבטים אלו נעלמו, אבדו לנצח.

התשובה לשאלה זו יחסית פשוטה.

עשרת השבטים לא אבדו ולא נעלמו, הם פשוט "נבלעו" בתוך הממלכה הדרומית והפכו ביחד לגוף אחד הנקרא העם היהודי:

  • בעת שהממלכה התפלגה בשנת 930 לפנה"ס, יהודים נאמנים רבים עקרו מהצפון ואומצו לתוך הממלכה הדרומית (דברי הימים ב יא 14, 16: "14  כִּי־עָזְבוּ הַלְוִיִּם, אֶת־מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם, וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלָיִם; כִּי־הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו, מִכַּהֵן לַיהוָה׃…. 16 וְאַחֲרֵיהֶם, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, הַנֹּתְנִים אֶת־לְבָבָם, לְבַקֵּשׁ אֶת־יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; בָּאוּ יְרוּשָׁלָיִם, לִזְבּוֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם"…) במהלך מלכותו של אסא שוב חלק מאפרים ומנשה הצטרפו ליהודה (דברי הימים ב טו 9). לפיכך הוכח שממלכת יהודה אימצה רבים מבני כל שבטי ישראל.
  • מקובל לחשוב שכל שבטי ישראל הוגלו לאשור בשנת 722 לפנה"ס אך האמת שונה. המלך חזקיה הזמין את בני הצפון לחיות ביהודה לאחר הגלות לאשור (דברי הימים ב ל). מאוחר יותר בשנת 622 לפנה"ס יהודים מהצפון באו ליהודה כדי לעזור בתיקון ושיפוץ בית אלוהים (דברי הימים ב לד 9) ומאוחר יותר כדי לחגוג את הפסח (דברי הימים ב לה 17-18). לפיכך, האשורים לא עקרו את כל בני הצפון לגלות.
  • חפירות ארכיאולוגיות מגלות שאוכלוסיית יהודה עלתה מאוד לאחר חורבן ממלכת הצפון מהפליטים שבאו מממלכת ישראל (דברי הימים ב יא 14-16). ארכיאולוגים מצאו את הכתבים שבהם המלך סרגון מציין שהוא לקח בשבי רק 27290 אנשים וחמישים מרכבות. מכיוון שאוכלוסיית הצפון הייתה הרבה מעבר למספר זה, יוצא שהמלך האשורי הגלה את העילית של ממלכת הצפון וזאת כדי להבטיח רגיעה ויציבות באזור.
  • כשהיהודים חזרו מגלות בבל הם מצוינים כשארית ישראל ולא רק כשארית יהודה (דברי הימים א פרק ט 2-3, עזרא ו 17).
  • בספר הברית החדשה מוזכרים אנשים בני שבטי ישראל ולא רק בני יהודה ובנימין (לוקס ב 36, מעשי השליחים כו 7, יעקב א 1).
  • באחרית הימים במהלך צרת יעקב אלוהים עתיד לחתום 12 אלף גברים מכל אחד משבטי ישראל כדי להבטיח את קיום כל השבטים במהלך צרת יעקב (התגלות ז). בסיום הצרה אלוהים ישיב את כל בני ישראל לנחלתם ויעניק לכל שבט את חלקו (יחזקאל מ"ח)

לסיכום

שבטי ישראל אולי אבודים ברשימותיהם של בני אדם אך לא במציאות. נציגי כל השבטים נמצאים במה שנקרא היום – עם ישראל. למרות שאת בני לוי ניתן בקלות רבה יותר לזהות, גם בני שאר השבטים שרירים וקיימים.

בפסוק 2 הושע אומר: "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ; כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל"

למה הכוונה: "עָלוּ מִן־הָאָרֶץ; כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל"?

המילה "אָרֶץ" בפסוק זה מתייחסת לאדמת ישראל (ב 23-25, ו 3).

אלוהים מבטיח שבעתיד כאשר הוא עצמו לא יפזר עוד את עמו בין העמים ויתחיל לזרוע את עם ישראל בארץ ההבטחה, העם יצמח ויגדל בישראל באופן מבורך ושופע.

לפיכך "גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" מתייחס ליום ולתקופה בה אלוהים הוא הזורע את עמו בארץ ישראל ומוודא את גדילתם המבורכת.

בעוד הביטוי "יוֹם יִזְרְעֶאל" עבור עם ישראל הינה תקווה נפלאה, הרי שאין הדבר כך עבור אויבי ישראל.עבורם יום יזרעאל הוא האירוע בו אלוהים מפזר אותם לכל עבר מכיוון שהם עלו על ארץ ישראל להשמיד את שארית בבת עיניו של אלוהים ולקחת את עירו – ירושלים.

בספר ההתגלות טז 14-16 אלוהים מציין שכל צבאות העמים שמתארגנים בעמק יזרעאל (איזור מגידון) עתידים להימחק ודם החיילים והסוסים יזרום דרומה לבצרה למרחק של כ – 300 ק"מ.