השתלשלות המאורעות בחייו של ישוע המשיח(מתי ה,33-37) – שיעור מס' 38

Print Friendly

בשורת מתי פרק ה, פסוקים 33-37 – הדרשה של ישוע על ההר (חלק יג) – בעניין שבועה

השתלשלות המאורעות בחייו של ישוע המשיח – שיעור מס' 38

בשורת מתי פרק ה, פסוקים 33-37

 

הדרשה של ישוע על ההר (חלק יג) – בעניין שבועה
 

מול ים כינרת ישוע יושב עם תלמידיו וקהל נוסף מצטופף לידו.

ישוע המשיח מלמד את התנאים הנדרשים מבני האדם כדי שיוכלו להיכנס למלכותו.

ישוע פותח בסדרת פסוקי ה-'אשרי' (פסוקים 3-12) וכבר בפתיח מבהיר שאלוהים דורש את האמונה שבלב, את השינוי הפנימי שחל באדם המקדיש את כל כולו לשירות אלוהים.

למרות שלימודו של ישוע נשמע חדש ומהפכני, הוא מבהיר לשומעיו: לא באתי לבטל את התורה כי אם לקיים!

ישוע לא בא להתחרות בתורה והנביאים. שומעיו לא נדרשים לבחור בין משה לבין ישוע. ישוע הוא תכלית התורה והנביאים (אל הרומים י 4), ישוע בא ללמד את כוונת אלוהים ולחיות על פיה כדי לתת מופת (אל הגלטים ד 4).

ישוע מלמד את שומעיו את הכוונה המקורית של הדברות. את "הנפש" של עשרת הדברות. כך ילדי אלוהים הראויים למלכות צריכים להבין וליישם את מצוות אלוהים. זה סימן ההיכר של הנחשבים לצדיקים בעיני אלוהים.
לאור זאת, הבה נקרא את פסוקים 37-33:

33 “עוֹד שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‘לֹא תִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר וְשַׁלֵּם לַאדֹנָי נְדָרֶיךָ’.
34 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבַע בִּכְלָל: לֹא בַּשָּׁמַיִם, כִּי כִּסֵּא אֱלֹהִים הֵם;
35 אַף לֹא בָּאָרֶץ, כִּי הֲדוֹם רַגְלָיו הִיא; וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהֲרֵי קִרְיַת מֶלֶךְ רָב הִיא.
36 גַּם בְּרֹאשְׁךָ אַל תִּשָּׁבַע, כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לַהֲפֹךְ שַׂעֲרָה אַחַת לִלְבָנָה אוֹ לִשְׁחוֹרָה.
37 אַךְ תְּהֵא מִלַּתְכֶם ‘כֵּן’, כֵּן; ‘לֹא’, לֹא. יוֹתֵר מִזֶּה מִן הָרָע הוּא.”

לאחר שישוע אמר את דברו בנוגע לנישואין וגירושין (פסוקים 31-32), הוא מדבר על החובה של המאמין להיות נאמן ומחויב לכל מילה היוצאת מפיו!.

לא לחינם ישוע מצין את הנושא של המחויבות למוצא פינו מיד לאחר דבריו על נישואין וגירושין.

נישואים הם ברית לחיים. זו מחויבות הדדית לנאמנות ואהבה שמתבטאת במילים ובמעשים. אם אנו נעמוד במילה שלנו, כי אז ברית הנישואין תחזיק לכל אורך חיי הזוג.

העובדה שישוע מדבר על המחויבות למילה בשלב זה, מחזקת את ההבנה שנישואין הם ברית לחיים שאל לו לאדם להפר.

 

ישוע אמר: "…נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‘לֹא תִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר וְשַׁלֵּם לַאדֹנָי נְדָרֶיךָ’."

ישוע אינו מצטט פסוק מסוים אלא שמצוות ברוח זו נאמרו לבני הדור שיצאו ממצרים וקיבלו את התורה ממשה. לדוגמא:

א. שמות כ 7:

"לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יהוה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא; כִּי לֹא יְנַקֶּה יהוה, אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."

ב. ויקרא יט 11-12:

"… וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר; וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יהוה."

ג. במדבר ל 3:

"אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ; כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה."

ד. דברים כג 22-24:

"כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ; כִּי־דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יהוה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר; לֹא־יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ; כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ."

 

מהי שבועה? התחייבות של אדם בכל הקדוש לו, על פי רוב בהזכרת שם אלוהים, או אישור ואימות של דבר על ידי אדם המוסיף לדבריו במפורש או שלא בפרוש גם קללה שתחול עליו אם לא יקיים את דבריו או אין אמת בהם. (מילון אבן שושן). נדר – הבטחה חגיגית…

בתנ"ך אנו עדים למקרים שבהם אנשים נשבעו כדי להדגיש את כוונתם לקיים את ההבטחה ולנטוע אמון בלב שומעיהם.

מדוע אנשים נדרשו להישבע?

שבועתם של אנשים נחוצה במקום שבו למילה הפשוטה אין ערך עליון! במקום שבו האמת היא דבר 'יחסי' וערכו של אדם אינו גבוה במיוחד! במקום שבו יש צורך באיום כדי להוציא דבר אמת.

 

דבריו של ישוע והדוגמאות שציין היו מובנים ביותר לשומעיו. בתקופה ההיא (נכון גם לימינו) הפרושים והסופרים נהגו להישבע בדברים כגון: ההיכל, ירושלים, שמים, אברי הגוף.

(בשורת מתי כ"ג 16-22). הם נשבעו במקומות חשובים אלו שהם רכושו של אלוהים וכך השומעים הבינו שהכוונה לאלוהים מבלי להזכיר את השם המפורש. בדרך זו הם עקפו את האיסור של 'אל תישא את שם אלוהים לשווא'. (כמו היום כשאומרים 'השם' או 'אלוקים' ומתכוונים לומר אלוהים.).

בעוד חלק מהאנשים נשבעו ואכן התכוונו לקיים את הבטחתם, חלק אחר תירץ את הפרת השבועה בכך שנשבע בחפץ ולא באלוהים עצמו. חלק אחר נישבע אך מעולם לא התכוון למלא את הבטחתו. השבועה הפכה לכלי תמרון במקום לציין של אמת.

במקום לגנות כל שבועה וללמד את העם לדבר אמת כמו שאלוהים מדבר, התווכחו הפרושים והסופרים על 'טכניקות של שבועה'. בעשותם כך, הם הוכיחו שלא הבינו את עומק כוונת אלוהים בכל הקשור לשבועה ונדר. (כמו גם את משמעותן של מצוות רבות אחרות).

לעומת לימודם של הפרושים והסופרים, ישוע אומר?

לא להישבע בכלל!

מדוע?

א. מכיוון שאין בכוחו של האדם להבטיח את קיום שבועתו.

הרי אנו לא יודעים אם נחיה בעוד דקה! איננו מסוגלים להפוך צבעה של שערה. כל חיינו נתונים בחסדו של אלוהים המקיים אותנו! איגרת יעקב א' 19, ד' 13-17, ה' 12.

ב. כל שבועה ולא משנה במה, היא הבטחה שאלוהים מצפה מאיתנו לפרוע! כל הבטחה ושבועה היא הבטחה לאלוהים באותה מידה! כל חטא הינו חטא גם לאלוהים שעליו אנו ניתן דין וחשבון ועליו עלינו להתוודות (ראה ציטוטים מהתורה בתחילת השיעור)

ג. מכיוון ששבועה בין בני אדם הינה מנגנון להגנה מפני שקר, ומכיוון שבמלכות אלוהים אין שקר, יוצא מכך שבמלכות אלוהים אין צורך להישבע. והרי למצב שכזה ישוע המשיח מכין את שומעיו.

 

מדוע אלוהים אוסר על בני אדם להישבע אך הוא עצמו נשבע?

התשובה כלולה בפסוק 36:

36. "…גם בראשך אל תשבע, כי אינך יכול להפוך שערה אחת ללבנה או לשחורה."

מכיוון שאלוהים הוא ריבון השולט על כל אירוע ודבר ביקום, ומכיוון שאלוהים אינו חוטא אלא קדוש וטהור, הוא יכול לקיים והוא אכן מקיים את כל מה שהוא מבטיח. (אל העברים ו' 13, מעשי השליחים ב' 30).

אלוהים יכול להישבע מכיוון שהוא יכול לקיים כל מה שהוא מבטיח!

האדם לעומת זאת חוטא ואינו שולט על אירוע כלשהו. כל מעשיו של האדם דורשים את הסכמתו של אלוהים כדי להבטיח את שלמותם. שבועתו של אדם אינה מבטיחה קיום בכל מצב ולכן היא בטחון בעירבון מאוד מוגבל. שבועתו של אדם מעמידה אותו בסכנת שבועת שקר.

כשאלוהים נשבע הוא עשה זאת כדי לחזק את בטחון ילדיו בו.

הנה לפנינו דוגמא: אלוהים אסר על בני האדם להקריב קורבנות אדם בעוד הוא עצמו ירד לעולם בדמות אדם והקריב עצמו בעדנו.

אלוהים אסר על בני האדם את קורבנות האדם מכיוון שאין אדם קדוש וללא חטא ולכן אין לאדם דם הראוי לכפרה. לעומת זאת, אלוהים הוא קדוש וללא חטא ודמו ראוי ומתאים לשמש ככפרת חטאים.

 

מה דברי ישוע המשיח מלמדים אותנו היום?

הלקח שישוע מלמד אותנו בפסוקים אלו כתוב בפסוק 37:

37. "…אך תהא מלתכם 'כן', כן, 'לא', לא. יותר מזה מן הרע הוא." (איגרת יעקב ה' 12)

ישוע מלמדנו שלמילה שיוצאת מפינו יש ערך!

שנחשיב כל מילה כאילו הייתה חוזה מחייב!

ישוע מלמדנו להתנהג כמוהו! לדבר רק אמת באהבה ולדעת שכל הבטחה חייבת להתגשם במלואה. יוחנן י"ד 6.

באותה מידה שלא היינו רוצים לשמוע את אלוהים אומר: "סתם צחקתי" ביום של פרעון הבטחות, כך אל לנו לעשות זאת לאחרים.

שקר או אמת שאינה שלמה גורמים לאכזבה, הפסד, ניתוק קשרים, שנאה, ריב ואף מוות.

חוסר אמת זה הכלי שהשטן השתמש בו כדי להביא את המוות והריחוק מאלוהים על כל בני האדם. כמו שאבי האמת זה אלוהים, כך אבי השקר הוא השטן! (בראשית ג).

לאור זאת: מי שדובר אמת מוכיח שהוא בן לישוע, ומי שדובר שקר מוכיח שהוא ילדו של השטן, או אדם שנפל לחטא.

 

באיגרת אל האפסים ד 25 שאול מדגיש עד כמה חשובה האמת לחיי המאמין ולחיי הקהילה.

"על כן הסירו את השקר ודברו אמת איש לרעהו, כי אברים אנחנו איש לרעהו…"

כל המאמינים הם גוף אחד. וביחד אנו פועלים על פי הדרכת הראש שהוא המשיח ישוע (אל האפסים ה'). אם מישהו מאיתנו משקר לגבי מעשיו או אמונתו, הרי שהגוף לא ידע איך לעזור ואיך לתקן את המעוות. (יעקב ה' 12, וכן פרק ג' 1-12).

במצב שכזה כל הקהילה נפגעת ולא רק זה שמשקר. במצב שכזה עדותנו נפגעת ואנו נראים כבדיחה במקום כילדי אלוהים קדושים עם מסר של חיי נצח בטוהר וקדושה. אנו שגרירי המשיח (שניה לקורינתים ה') ועלינו לייצגו בנאמנות ואמת הראויים לו.

 

מה עלינו לעשות כדי שלמילה שלנו יהיה תוקף? שהכן שלנו יהיה כן והלא יהיה לא.

דיבור אמת מוחלטת ובאהבה (ז"א למטרת תיקון, עידוד ונחמה), היא פעולה שרק אלוהים יכול לעשות בשלמות!

העמידה בתנאים שישוע הציב אפשרית רק בעזרת שכינת רוח אלוהים בחיינו וכניעה לרצון אלוהים. (ראשונה לקורינתים י' 13, אל האפסים א' 13-14, איגרת יעקב ד' 13-17).

* בעזרת רוח אלוהים השוכן בנו אנו יכולים לקרא ולהבין את דבר אלוהים.

* אנו יכולים להתפלל נכונה ולבקש כוח ליישם את העקרונות שאנו לומדים.

* כמאמינים בקהילה אנו זוכים לעידוד והדרכה של שאר האחים והאחיות בקהילה כדי להדריך אותנו לפעול נכון ולעודד אותנו כשאנו נכשלים.

דיבור אמת באהבה ישפר לאין ארוך את חוזקו של התא המשפחתי.

דיבור אמת באהבה ישפר את היחס וההתחברות בין חברי הקהילה.

דיבור אמת באהבה ישפר את העדות שלנו בעולם וכל זה ביחד יביא כבוד רב לאבינו שבשמים.

ראשונה לקורינתים י' 31.

הבה נלמד לדבר בענווה ולומר: בעזרת השם נעשה כך וכך!

 

סיכום:

א. ישוע המשיח מצפה מאיתנו להתייחס לכל מילה או הבטחה כאילו היו חוזה מחייב!

בדרך שכזו אנו נשקול מילים ונימנע מלומר דברים מיותרים, לא מדויקים או לא נכונים.

 

ב. אלוהים הפקיד אותנו לומר את הבשורה שמצילה אנשים ממוות לחיים.

אם אנשים לא יוכלו להאמין לנו בשיחות היום יום, מדוע שיאמינו לנו בדברים קריטיים כמו האמונה בישוע?

 

ג. כשהסובבים אותנו ילמדו שאנו מדברים אמת ומחויבים לכל מילה שאנו אומרים, אנו נזכה לאמונם ולא נצטרך לחזק את דברינו בשבועה.

כשה- 'כן' שלנו יהיה 'כן', והלא שלנו יהיה לא, הסובבים אותנו יזכו לראות את אופיו ותכונותיו של המשיח דרך חיינו.