השתלשלות המאורעות בחייו של ישוע המשיח(יוחנן ב,13-25) – שיעור מס' 6

Print Friendly

בשורת יוחנן פרק ב, פסוקים 13-25 – ישוע בבית המקדש – הפסח הראשון של ישוע המשיח בירושלים מאז טבילתו

בשורת יוחנן פרק ב, פסוקים 13-25

 

ישוע בבית המקדש – הפסח הראשון של ישוע המשיח בירושלים מאז טבילתו
בשיעור שעבר למדנו אודות האות הראשון שעשה ישוע.

בחתונה בקנה אשר בגליל היה חסר יין. ישוע לקח את כדי הטוהרה והפך את המים ליין.

 

תיאור האות לימד אותנו לקחים חשובים ביותר:

א. ניסיונה של מרים הוכיח  שאלוהים יפעל בחיינו רק לאחר  שניכנע לרצונו, ניתן לו את מקום ההנהגה, ונמלא אחר הוראותיו הכתובים בתנ"ך. אם ישוע ינהיג את חיינו, אז לא נדע מחסור אלא שלמות.

ב. ישוע הוכיח שכל הטוהרה החיצונית, כל המעשים החיצוניים לא ימלאו את החסר ללא השלמות אשר באה ממנו. ישוע הוכיח שהוא התוכן לחיים. ישוע הוא המצע לקדושה ושלמות שדבר אלוהים מבטיח.

ג. תלמידי ישוע הבינו את האות ואמונתם בו גברה.

 

פסוק 13 מכין אותנו למאורע נוסף בחיי ישוע.
הבה נקרא את פסוקים 13-25:

13 עִם הִתְקָרֵב הַפֶּסַח, חַג הַיְּהוּדִים, עָלָה יֵשׁוּעַ לִירוּשָׁלַיִם
14 וּמָצָא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מוֹכְרֵי בָּקָר וְצֹאן וְיוֹנִים וּמַחֲלִיפֵי כְּסָפִים יוֹשְׁבִים שָׁם.
15 הוּא הֵכִין שׁוֹט מֵחֲבָלִים וְגֵרֵשׁ אֶת כֻּלָּם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחַד עִם הַצֹּאן וְהַבָּקָר; כֵּן גַּם פִּזֵּר אֶת מַטְבְּעוֹת הַחַלְּפָנִים וְהָפַךְ אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת,
16 וּלְמוֹכְרֵי הַיּוֹנִים אָמַר: “ קְחוּ אֶת אֵלֶּה מִכָּאן. אַל תַּעֲשׂוּ אֶת בֵּית אָבִי לְבֵית מִסְחָר.”
17 אָז נִזְכְּרוּ תַּלְמִידָיו בַּכָּתוּב: “קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי.”
18 הֵגִיבוּ רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים וְאָמְרוּ אֵלָיו: “אֵיזֶה אוֹת אַתָּה מַרְאֶה לָנוּ בַּעֲשׂוֹתְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?”
19 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: “הִרְסוּ אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה וּבִשְׁלוֹשָׁה יָמִים אָקִים אוֹתוֹ.”
20 הֵם אָמְרוּ: “אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים נִבְנָה הַהֵיכָל הַזֶּה וְאַתָּה בִּשְׁלוֹשָׁה יָמִים תָּקִים אוֹתוֹ?”
21 אַךְ הוּא דִּבֵּר עַל הֵיכַל גּוּפוֹ.
22 לָכֵן, כַּאֲשֶׁר קָם מִן הַמֵּתִים, נִזְכְּרוּ תַּלְמִידָיו כִּי אָמַר לָהֶם אֶת זֹאת, וְהֶאֱמִינוּ בַּכָּתוּב וּבַדָּבָר שֶׁאָמַר יֵשׁוּעַ.
23 כְּשֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח, הֶאֱמִינוּ רַבִּים בִּשְׁמוֹ כִּרְאוֹתָם אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה,
24 אֶלָּא שֶׁיֵּשׁוּעַ לֹא סָמַךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן הִכִּיר אֶת כֻּלָּם
25 וְלֹא הָיָה צָרִיךְ כְּלָל שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעִיד עַל הָאָדָם, כִּי יָדַע מַה שֶּׁבָּאָדָם.

 

חג הפסח נמצא בפתח וישוע עולה עם תלמידיו לירושלים כמו שעושים רוב תושבי הארץ ורבים מהיהודים בתפוצות העולם באותה התקופה.

למרות שאותם יהודים שמחו לבוא לבית אלוהים, הרי הגעתם נבעה מפקודת אלוהים שניתנה עוד בספר דברים טז 16-17.  אז ציווה אלוהים על כל זכר להתייצב לפניו בביתו שבירושלים בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות). אלוהים גם ציווה שבניו לא יבואו עם ידיים ריקות אלא יביאו מתנות, כל אחד כפי גודל הברכה שברך אותו אלוהים.

מרומא וממצרים ומשאר התפוצות יצאו שיירות של יהודים לעלות לבית אלוהים להתייצב לפניו. בדרך הם נשאלו לפשר נסיעתם ותשובתם היתה: אנו הולכים לפגוש את אלוהים.

בדרכם הם שרו וזימרו את המזמורים אשר הכינו את לבבם לפגישה עם אלוהים. אלו שחצו את מצרים בדרכם לירושלים, זכרו את נאמנות אלוהים בשחרור עמו מעבדות.

הפסח היה דבר מוחשי ולא רק חג שעבר מאב לבן, ולכן בפיהם נשמעו מזמורי הלל לעוז אלוהים.

מלבד זאת, בית המקדש היה בתהליך הרחבה, שיפוצים ושיפורים. בכל שנה הם התפלאו מחדש מיופיו של בית אלוהים וסביבתו. בכל פסח התמלאו רחובות ירושלים בעולים וכמות האנשים בעיר שולשה. מספר האנשים ברחבת בית המקדש היה מגיע לכ- 200000 איש.

בעוד הדרך לירושלים מילאה את ליבותיהם בהתרגשות ובצפייה (שירי המעלות, מזמורי תהילים ק"כ – קל"ד), הרי שבחצר בית אלוהים ציפתה לכולם, לעולים, לתלמידי ישוע ולישוע עצמו, חוויה מאכזבת וכואבת שכבר שנים רבות לא נפתרה.

פסוק 14:

"וּמָצָא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מוֹכְרֵי בָּקָר וְצֹאן וְיוֹנִים וּמַחֲלִיפֵי כְּסָפִים יוֹשְׁבִים שָׁם."

מה עשו בחצר בית המקדש כל אותם סוחרים? האם המצאות הסוחרים בחצר בית המקדש היה דבר פסול?

לא ולא!

תארו לעצמכם שהגעתם לבית המקדש מדרך ארוכה. הכבש החמוד שהבאתם מהבית נפצע. היונה ברכה והשור מת. אין ברירה ונוצר הצורך לקנות קורבן אחר.

אם באתם מרחוק או קרוב ואינכם חקלאים, הרי שגם לא היתה ברשותכם חיה כלשהי להביא כקורבן, חוץ ממזומנים בכיס. במקרה שכזה אתם תשמחו לקנות קורבן שיתאים לגודל עושריכם.

היו כאלו שעלו מחו"ל, אך מטבעותיהם נושאות דיוקן הקיסר ולכן אסורות בכניסה למקדש, כי אסור לנו לעשות צלם.

בגלל כל המקרים האמיתיים הללו, נוצר צורך אמיתי וכנה לספק את השירותים של קנית קורבנות והחלפת כספים. אין כל רע ופסול להעמיד שירות שכזה להמון העולים.

אך,  מה שהתחיל מרצון טוב הפך עד מהרה לעסק מכניס אשר נוהל כקרטל שבראשו עמד הכהן הגדול ובניו. קראו לשוק – "הבזאר של בני אנייס".

ספרי ההיסטוריה, ואפילו התלמוד מבקרים בצורה קשה את המצב. כל המוכרים והסוחרים פעלו בהסכמת בני הכהן הגדול, והללו קיבלו עמלה מהעסקאות. מחליפי הכספים המירו את המטבעות בשער גבוה מאוד וסחטו כספים רבים מאלו שנזקקו לשרותם.

כל אדם שהביא את קורבנו בעצמו נאלץ לשלם לכהן מומחה אשר צריך לאשר את טוהר הקורבן (לוודא שהקורבן אינו פסול וכו').

במקרים רבים נפסל השה, או השור רק כדי לאלץ את האיש לקנות קורבן חדש אשר כמובן יוסיף רווח לכהן המושחת.

רבים מהעולים מצאו עצמם מרומים ונבגדים על ידי נציגי הכהן הגדול. אבל מה הם כבר יכולים לעשות מלבד לקוות שיום אחד אותם פושעים יבואו על עונשם?

* חשוב לזכור שלא כל הכוהנים היו מושחתים! אך כדרכו של העולם, לעיתים מעט שאור מחמיץ את כל העיסה.

ישוע היה בין העולים והיה עד למסחר המושחת אשר הוריק מתוכן את קדושת המקום. כל שנותר מחצר בית אלוהים היה שוק מסריח והומה מחיות ובני אדם, אשר הדבר היחידי שעמד לנגד עיניהם היה – ניצול החלש למען רווח כסף.

בפסוקים 15-16 יוחנן מתאר את תגובת ישוע לנעשה בחצר המקדש:

"הוּא הֵכִין שׁוֹט מֵחֲבָלִים וְגֵרֵשׁ אֶת כֻּלָּם מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחַד עִם הַצֹּאן וְהַבָּקָר; כֵּן גַּם פִּזֵּר אֶת מַטְבְּעוֹת הַחַלְּפָנִים וְהָפַךְ אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת, וּלְמוֹכְרֵי הַיּוֹנִים אָמַר: “ קְחוּ אֶת אֵלֶּה מִכָּאן. אַל תַּעֲשׂוּ אֶת בֵּית אָבִי לְבֵית מִסְחָר.”

בעוד אנשים פשוטים כואבים את הנעשה בבית של אלוהים, עבור ישוע היה הדבר הבית שלו, הבית של אביו. בעוד תלמידי ישוע עומדים המומים מן הצד, ישוע מכין שוט, מפזר את הרוכלים ומפזר את מטבעות החלפנים.

שוורים וצאן רצים לכל עבר ובעליהם רצים אחריהם להחזירם למקומם. מחליפי הכספים יורדים על ברכיהם ורצים אחרי כל מטבע כדי שחס וחלילה לא תאבד אחת או שמישהו ישלשל אותה לכיסו. בעוד אלוהים בכבודו ובעצמו ניצב מולם, הם רודפים אחרי חצאי שקלים המתגלגלים ברצפה.

המצב בבית המקדש ציין את העיוורון הרוחני של העם. עבודת אלוהים איבדה את קדושתה וטוהרה. ראשי ההנהגה הרוחנית הפכו את עבודת אלוהים למסחר והצליחו להטמיע את השחיתות לשאר העם.

איזה אבסורד: מכיוון שחג הפסח היה בפתח, איזור בית המקדש נוקה מחמץ והיה "כשר לפסח". והנה בעוד החמץ הוסר מרחבת המקדש, נשאר חמץ רב בלבבות ההנהגה הרוחנית בבית המקדש. את החמץ הזה רק ישוע המשיח יכול להסיר!

התלמידים ראו את קנאתו של ישוע לאלוהים ושמעו את דבריו. הם נזכרו בפסוקים מתהילים סט 9: "קנאת ביתך אכלתני".

עבורם היה זה עוד נדבך לחזק את אמונתם במשיח, שה האלוהים, מלך ישראל. 

ראשי הכוהנים והשוטרים מטעמם רצו מהר כדי להשליט סדר, והנה אף אחד לא מעז להרביץ או לסלק את ישוע. 

מדוע? מכיוון שכל בני העם הפשוטים עמדו מסביב והביעו אהדה למעשיו של ישוע.

ככל הנראה הם אמרו בליבם: "תודה לאל שבא מישהו עם אומץ לעשות מה שאנו חושבים בלב."

ראשי הכוהנים הבינו את דבריו ומעשיו של ישוע.  הרי הוא צעק לכל עבר: "אל תעשו את בית אבי לבית מסחר" (פסוק 16). "אם זה באמת בית אביך אז אתה בן אלוהים: תוכיח לנו שבידך הזכות לשנות סדרים בבית אלוהים" (פסוק 18: "איי זו אות תראנו כי כזאת אתה עושה?").

ישוע ענה להם בפסוק 20:

"..הירסו את ההיכל הזה ובשלושה ימים אקים אותו".

הצהרתו של ישוע מאוד מיוחדת.

תהרסו את מה שנותן לכם משמעות, ייחודיות, מקום עבודה, מעמד, בטחון, חיים, ואני אקים מחדש את הכל בשלושה ימים. במילים אחרות, תוך שלושה ימים, אני אתן לכם חיים חדשים!

דבריו של ישוע ציינו שהוא למעשה נמצא מעל מערכת הקורבנות – הוא אלוהים!

בעוד ישוע מציב לפניהם את האות הסופי של חייו, את האות אשר יוכיח את אמיתות כל מעשיו ודבריו בחייו, ראשי הכוהנים מביטים לעברו בזלזול ובוז ואומרים משפט המוכיח את עומק ריחוקם מאלוהים, את גודל עיוורונם.

"46 שנים נבנה ההיכל הזה ואתה בשלושה ימים תקים אותו?"  (פסוק 20).

ראשי ההנהגה אשר שימשו מורי דרך לעם, לא קלטו שישוע מדבר בסמלים ומתייחס לגופו שלו, ולא לבנין אבן חדש!

הרי מה הטעם בבניית בנין זהה לקודמו? האם חלונות עגולים במקום מרובעים יוסיפו קדושה?

דבריו של ישוע הבהירו שהוא מתכוון לדבר טוב יותר, מכאן עליונותו על המערכת הנוכחית!

למרות שבשלב זה מתעלמים ראשי ההנהגה מהערתו של ישוע, הרי שבסוף שירותו הם יזכרו בדבריו, יבינו שבכך הוא השווה עצמו לאלוהים הכל יכול, ועל בסיס משפט זה הוא נידון למוות (מתי כו 61). ראשי הכוהנים ביקשו מפילטוס שמשמר חיילים ישמור על הקבר כדי שאף אחד לא יוכל לגנוב את גופת ישוע ולומר שקם לתחייה ביום השלישי (מתי כז).

למרות  שהבינו לבסוף את הסמליות בדברי ישוע, (בעקבות המאורעות העל טבעיות שנלוו למותו על הצלב)  הם התעקשו לא לקבל את אלוהותו.

אותם מורים עיוורים הוכיחו את עיוורונם הרוחני לאורך כל הדרך!
תלמידי ישוע לא היו גאונים וחכמים יותר משאר הנוכחים. גם להם דברי ישוע היו קצת סתומים בשלב זה. רק לאחר תקומתו מן המתים ביום השלישי נזכרו התלמידים בדבריו והדבר חיזק עוד יותר את אמונתם בו כבן אלוהים! (יוחנן כ 9).
בפסוקים 23-25 מצוין שישוע עשה אותות בהיותו בירושלים בחג הפסח כדי להוכיח את משיחיותו ואלוהותו, יוחנן לא מתאר את האותות שבוצעו, וראשי הכהונה גם לא מתייחסים אליהם למרות שביקשו אותות.

רבים האמינו בשמו של ישוע אבל מתברר שישוע לא סמך עליהם!  מדוע? רבותי, כמו היום גם אז. אנשים רוצים לראות ניסים אבל כשנדרש מהם להקדיש את חייהם לאלוהים אז פתאום הנסים והאותות אינם מספיקים.

בדוגמא של נתנאל ושמעון, ישוע הוכיח כי הוא יודע את אשר בליבנו. ישוע לא צריך סקרנים חד פעמיים, הוא רוצה תלמידים מסורים לעבודת אלוהים, כדוגמת נתנאל ושמעון.

 

לסיכום:

מתברר שחוסר היין בקנה לא היה הדבר היחיד שחסר בארץ ישראל. בבית אלוהים היה חוסר מוחלט בידיעת ויראת אלוהים.

ישוע נכנס לביתו שלו, ומנהלי ביתו לא הכירו אותו ולא הבינו את דבריו (תהילים סט 8; יוחנן א 10-11). במקום להביט אל אלוהים ולחזור מדרך הטומאה, ממשיכים האנשים לחפש אחר חסר הערך.

ישוע לימד אותנו את החשיבות בשמירת טוהר היכל אלוהים. לאלוהים איכפת מטוהר ביתו, אלא שביתו זה הגוף שלנו!

דבר ה' מלמדינו שגופינו הוא היכל אלוהים ( ראשונה לקורינתים  ג 16).  מכאן, אנו נדרשים להקפיד על טוהר גופינו וחיינו על מנת שברכת אלוהים תתבטא בנו בשפע.

אנשים חשובים היו עדים לאותות שישוע עשה. הם ראו, חשבו, הגו ולבסוף שלחו נציג בכיר מטעמם כדי לשאול את ישוע לפשר מעשיו.

על כך בשיעור הבא!