זכריה הנביא – שיעור מס' 2 – פרק א, פסוקים 17-7

Print Friendly

שיעור מס' 2

 

זכריה הנביא

פרק א 17-7

 

מבוא

ספר זכריה מכיל, ב-14 פרקיו, ריכוז גדול במיוחד של נבואות על אודות המשיח.

זכריה — משמעות שמו, "אלוהים זוכר" — הוא בן זמנו של חגי הנביא. הוא פעל בארץ מיד לאחר החזרה מגלות בבל שארכה 70 שנים. העם בתקופה זו היה מיואש בגלל לחץ האויבים שלא חסכו בשום מאמץ כדי להפסיק את בניית המקדש והעיר ירושלים.

אך כעת מופיע הנביא חגי, וחודשיים אחריו זכריה, כדי לעודד את העם.

זכריה, בנבואות שקיבל, מציג לפני עם ישראל את תכניותיו של אלוהים עבורם:

●      בית אלוהים עתיד להיבנות,
●      אלוהים יחזור וישב בירושלים,
●      לעם ישראל יהיה תפקיד מכריע בשירות אלוהים.

המסר להווה:

אלוהים לא שוכח אתכם, אלא עדיין מאוהב בכם ובירושלים! התעודדו והמשיכו בלהט לעבוד את אלוהים.

בעקבות עידודם של חגי וזכריה, הושלמה מלאכת בניית המקדש בשנת 515 לפנה"ס (עזרא ו 15) כ-5 שנים מהיום שחגי וזכריה החלו בנבואותיהם.

זיכרו:

הפרסים כבשו את הבבלים בשנת 539 לפנה"ס בראשות כורש מלך פרס.

המלך כורש יצא בהכרזה שיהודים יכולים לשוב לארצם וגלותם הגיע לסיום. הצהרת כורש הייתה בשנת 538 לפנה"ס.

בעקבות הכרזת כורש, החלו הכנות של יהודים מן הגולה לעלות לישראל. העליה הזו היתה בהנהגתם של זרובבל ויהושוע הכוהן הגדול.

ההתלהבות של החוזרים מגלות הייתה קצרה. העיר ירושלים הייתה הרוסה עד היסוד. נדרשו מאמצים ואמצעים רבים כדי לבנות מחדש את המקדש ואת העיר.

משראו האוייבים מסביב – ערבים, עמונים ושומרונים כי היהודים החוזרים מגלות מתחילים בבניית עירם ובית מקדשם, הם התנגדו לכך במרץ ובדרכים מגוונות ואלימות.

ההתנגדות מבחוץ גרמה לחידלון בקרב אנשי ירושלים.

כל אחד התכנס בעצמו ובנה את ביתו שלו במקום את בית המקדש ושאר המבנים הציבוריים נחוצים לעם.

עבודת הבניה של בית המקדש הפסיקה למשך 16 שנים.

המסר של חגי הנביא נועד לאלו אשר ישבו בבתיהם הספונים בעוד בית אלוהים אינו גמור ונטוש.

חגי עודד אותם לצאת ממסגרתם המצומצמת ולהתחיל לדאוג לאינטרסים של אלוהים.

זכריה פעל בדרך דומה וחיזק את המסר שבפי הנביא חגי.

זכריה עודד את העם לצאת מאדישותו (עזרא ו 14) ובמסר שקיבל מאלוהים, סדרה של 8 חזיונות שקיבל בלילה אחד, הוא הודיע לעם ביהודה שאלוהים פועל בקרבם ועתיד להשלים עימם את מה שהחל (זכריה א 7 – ו 15).

 

קודם כל חוזרים בתשובה

לפני סדרת נבואות הברכה, זכריה לימד את העם לקח מאוד חשוב:

1.        אל תהיו כאבותיכם! אל תפגעו בנביאי אלוהים ואל תתעלמו מדבריהם! — אותם ניתן להשתיק, אך דבר ה' יעמוד לעד.

2.        לפני ברכה חייבת לבוא חזרה בתשובה. ללא תשובה — אין נחמה, אין שלום ואין ברכה.

 

החזון הראשון: הרוכבים בין ההדסים

בפסוקים 7-17 נתמודד עם 1 מתוך 8 חזיונות שקיבל הנביא בלילה אחד:

7 בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ, הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְבַר־יהוה אֶל זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר:

8 רָאִיתִי הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם, וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה, וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים.

9 וָאֹמַר: מָה אֵלֶּה, אֲדֹנִי? וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה;

10 וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר: אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח יהוה לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ.

11 וַיַּעֲנוּ אֶת מַלְאַךְ יהוה הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ: הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ, וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת.

12 וַיַּעַן מַלְאַךְ־יהוה וַיֹּאמַר: יהוה צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלָיִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?

13 וַיַּעַן יהוה אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים, דְּבָרִים נִחֻמִים,

14 וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: קְרָא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלָיִם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה;

15 וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה.

16 לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה: שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלָיִם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ, נְאֻם יהוה צְבָאוֹת, וקוה (וְקָו) יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָיִם.

17 עוֹד קְרָא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב, וְנִחַם יהוה עוֹד אֶת צִיּוֹן, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָיִם.

 

מועד קבלת החזון
כשלושה חודשים לאחר הנאמר בפסוקים 1-6, בחודש שבט (ינואר-פברואר בשנת 519 לפנה"ס), זכריה קיבל חזון:

באותו לילה ראה הנביא איש רוכב על סוס אדום. אותו האיש עמד בעמק שבו שיחי הדס, ומאחוריו סוסים אדומים, שרוקים (חום אדמדם) ולבנים. מן הסתם היו רוכבים על אותם סוסים נוספים (פ. 11).

זכריה איננו מבין את משמעות החזון, ז"א, מה מסמלים כל הרוכבים, השוני בצבעי הסוסים ובכלל תכלית משימתם.

זכריה פונה אל המלאך (פסוקים 9, 13 – 'הדובר בי' – המסביר לי את פשר המראות) כדי שיסביר לו את פשר החזון.

המלאך שנועד להסביר לזכריה את פשר האירועים והמרכיבים סביבו אמר לו: "אני אראך מה המה אלה", ואז החל לדבר האיש העומד בין ההדסים.

האיש על הסוס האדום העומד בין ההדסים עונה: "אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח יהוה לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" (פס' 10) —  כלומר, כל הסוסים הללו והרוכבים עליהם היו במשימה.

 

הבה נגדיר כמה אנשים או דמויות נמצאים בקרבתו של זכריה.

1. איש רוכב על סוס אדום, עומד בין ההדסים. אותו איש הינו גם מלאך יהוה (פ. 8, 10, 11)

2. רוכבים נוספים על סוסים בצבעים שונים (פ. 8, 11)

3. המלאך הדובר בי – מלאך אשר מסביר לזכריה את המראות סביבו (פ. 9, 13, 14)

 

מהי זהות האיש שעל הסוס האדום בעמק ההדסים?

בפסוק 11 נאמר שאותו האיש הוא לא אחר מאשר "מַלְאַךְ יהוה". — נבדוק לאורך התנ"ך מי הוא האחד אשר מופיע בדמות אדם, אך הוא בעל התואר "מַלְאַךְ יהוה":

א.       שופטים ו 11-14:

איש אשר נקרא "מַלְאַךְ יהוה" מדבר עם גדעון. בהמשך השיחה מתברר כי האיש הוא יהוה. הוא הופיע לפני גדעון כדי לעודדו ולהבטיח לו ניצחון על האויבים המציקים.

ב.       שופטים יג:

איש הנקרא "מַלְאַךְ יהוה" מופיע אל מנוח ואשתו, על מנת לבשר על הולדת שמשון, אשר יביא הצלה לישראל. האיש בעל התואר "מַלְאַךְ יהוה" נקרא גם "אלוהים" בפרק זה.

ג.       יהושוע ה 13, 14:

איש עם חרב שלופה מופיע וטוען כי הוא "שר צבא יהוה": "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ? 14 וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר־צְבָא־יהוה עַתָּה בָאתִי".

הופעת האיש, שהוא "שר צבא יהוה", הייתה בפתח נפילת חומות יריחו, כדי לעודד את יהושוע שהוא ילחם עבורו.

בפתיחת הספר אנו קוראים כי אלוהים עשה עבור יהושוע בן־נון דברים דומים לאלו שעשה למשה, כדי להוכיח לו את נוכחותו עמו (חציית ים סוף, לעומת חציית הירדן). כעת אותו האיש מעמיד את יהושוע בן־נון במצב הדומה לסנה הבוער, וזאת כדי להדגיש את זהותו: האיש עם החרב שהוא "שר צבא אלוהים", הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

ד.       בראשית טז 7-13:

מלאך יהוה מופיע להגר, ובסוף השיחה עמו היא מבינה כי הוא יהוה וקוראת לו "אֵל רֳאִי":

"7 וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יהוה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר; עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. 8 וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת; 9 וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. 10 וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. 11 וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יהוה: הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע יהוה אֶל עָנְיֵךְ. 12 וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל־פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. 13 וַתִּקְרָא שֵׁם יהוה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: אַתָּה אֵל רֳאִי; כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי".

ה.       יחזקאל א 26-28:

יהוה — הדמות שנראתה לאבותינו — מראה את כבודו ודמותו ליחזקאל. דמותו כאדם, אך זהותו היא "יהוה":

26 "וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן־סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה; 27 וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית־לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה, וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. 28 כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב; הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד־יהוה. וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר…"

ו.        דניאל ז 13-14:

"בן האדם" שהובא לפני "עתיק היומין" (ז"א לפני אלוהים), הוא בעל השלטון על העולם:

"רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בָּא אֶחָד כְּבֶן־אָדָם, וְעַד־עַתִּיק הַיָּמִים הִגִּיעַ וַיְקָרְבוּהוּ לְפָנָיו. 14 וְלוֹ נִיתַּן שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת; וְכָל הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת יַעַבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר לא יַעֲבוֹר, וּמַלְכוּתוֹ לֹא תִּשָׁחֵת." [ראה גם מתי כח 18-20].

 ז.      דניאל י 5-9:

5 "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים, וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז, 6 וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק, וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל, וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. 7 וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא. 8 וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. 9 וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו; וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו, וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי, וּפָנַי אָרְצָה."

תאור האיש שדניאל ראה הוא תאורו מדויק של ישוע, כפי שהתגלה ליוחנן השליח (ראה ספר התגלות פרק א).

ח.      בראשית פרק יא, יח:

ה' יורד ארצה לבחון את הנעשה בבבל, ומאוחר יותר בסדום ועמורה. דהיינו, עבור אלוהים זה רגיל להתהלך על הארץ בדמות אדם.

 

מסקנה:

האיש שרכב על הסוס האדום בין ההדסים והמכונה "מלאך יהוה", הוא אחד משלושת ההויות בשלמות האלוהית האחת. הוא ההוויה אותה בני האדם מורשים לראות פנים אל פנים (שמות לג 11, בראשית יח). הוא הופיע לאבותינו לאורך ההיסטוריה התנכית בדמות אדם והזדהה בשמות רבים המציינים את תפקידיו ותכונותיו. אחדים משמותיו הם: אל-שדי, גואל ישראל, קדוש ישראל, משיח.

 

מי הם שאר הרוכבים?

זכריה אינו מפרט דבר בעניין זה.

כל שנאמר שהרוכבים רכבו לאורך הארץ ובאו למסור דין וחשבון. ייתכן מאוד שהם מלאכי שרת. "וַיֹּאמְרוּ: הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ, וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת".

מה משמעות השוני בצבעי הסוסים?

מכיוון שכל כתבי הקודש – תנ"ך וברית חדשה, הם דבר אלוהים המספרים סיפור מושלם וללא סתירות, אנו יכולים להבין משמעות של צבע או צורה בספר זכריה לאור השימוש או ההסבר של אותם צבעים וצורות בספר אחר שבכתבי הקודש.

בספר ההתגלות פרק ו יש התייחסות לרוכבים על סוסים בצבעים שונים.

בפרק ו של ספר ההתגלות יוחנן השליח מפרט את מהלך האירועים שייתרחשו בעולם במהלך שבע שנות צרת יעקב.

הרוכבים על הסוסים בצבעים השונים מציינים את המשימה שניתנה להם לעשות בעולם.

בפרק ו, הסוס הלבן נושא עליו את צר המשיח וניתנה לו ההזדמנות לנצח.

אחריו יצא סוס אחר אדום כאש ולרוכב עליו ניתנה הסמכות להסיר את השלום מן הארץ.

הסוס האדום בספר ההתגלות מצביע על מלחמה והרג.

הסוס השחור ציין מגפות, רעב וחוסר והסוס הירקרק סימל את המוות.   

הנביא זכריה לעומת זאת אינו מפרט את תפקיד כל אחד מהרוכבים על סוסים בצבעים שונים.

דבר אחד אנו כן יכולים לקבוע בביטחון:

הרוכבים יצאו למשימה מיוחדת והשוני בצבעים מצביע על גיוון התפקידים שהוטלו על כל אחד מהם. יתכן גם ציון שוני בדירוג המלאכים הרוכבים על אותם סוסים.

מהי המשימה?

בפסוקים 10-11 נמצאת התשובה לשאלה:

10 וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר: אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח יהוה לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ.

11 וַיַּעֲנוּ אֶת מַלְאַךְ יהוה הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ: הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ, וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת.

אלוהים שלח את הרוכבים להלך בארץ ולבחון את מצב כל העמים.

מה לבחון בדיוק?

לאור הנאמר בפסוקים הבאים, נשלחה המשלחת לבדוק איך מרגישים כל שאר עמי הגויים ומה הם עושים ופועלים עבור עם ישראל לאור מצבו הקשה של עם בחירתו של אלוהים.

אני חוזר:

תפקיד המשלחת לדווח על מצב האומות כלפי עם ישראל!

ומה מצב האומות נכון לתקופתם של זכריה וחגי?

בפסוק 11 כל הרוכבים מדווחים לאיש שעל הסוס האדום כי הם מצאו את הארץ שקטה ואינה מגיבה או פועלת למען או בעבור עם ישראל [יושבת ושקטה].

באותה עת של שנת 520 לפנה"ס, חוו בני האימפריה הפרסית שלווה יחסית.

לא התרחשו מלחמות באימפריה באותה עת. אך בעוד שאר עמי הגויים נהנים משלווה יחסית, בני יהודה, עם בחירתו של אלוהים סובלים מלחץ אוייבים המסרבים לאפשר להם לבנות את בית אלוהים בירושלים.

האוייבים הנמצאים ממש בסמוך לירושלים מתמוגגים מנחת על כך שאדישות ותבוסתנות מילאה את לבב כל יושבי יהודה.

עובדת היות ירושלים עיר פרזות ללא חומה או הגנה כלשהי, איפשרה לכל המעונין לפגוע ביושבי העיר, לבזוז ולגנוב כל שרצו.

הם חשבו שכל הנמצא מולם זה אוסף חלש של יהודים החוזרים מגלות, אבל לאמיתו של דבר, אלוהים חונה מסביב לעמו בכל עת (ב 12-17).

מטרת הסיירים להביא את הדוח לפני אלוהים.

אין הדבר אומר שאלוהים אינו רואה ממקום שבתו מה שמתרחש בכל מקום בעולם.

שליחת הסיירים בחזון נועדה עבור זכריה ועבורנו – להמחיש לנו את מעורבותו של אלוהים בנעשה בחיינו כאנשים וכעם.

הדוח של הסיירים עתיד לשמש ראיה במשפט העמים.

כל אדם וכל עם עתיד לעמוד לפני אלוהים ולתת דין וחשבון על כל מעשיו (ראה מתי כה 31-46).

 

"מלאך ה'" מפגיע למען ירושלים

בפסוק 12 מלאך יהוה, שהוא בעצמו אלוהים, פונה ליהוה צבאות:

"וַיַּעַן מַלְאַךְ־יהוה וַיֹּאמַר: יהוה צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלָיִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?"

ישוע המשיח, שהוא לא אחר מאשר אל שדי, פונה כאן לאלוהים האב.

לפנינו אחת מדוגמאות רבות בכתבי הקודש לריבוי ההוויות בשלמות האלוהית האחת.

יש אלוהים אחד, אך אחדותו מורכבת ממספר מרכיבים. לכן לא נאמר יחיד!

ישעיה הנביא בפרקים מח 16, סא 1, סג 8-14 מציין שהשלמות האלוהית האחת מורכבת משלוש הוויות.

ובכן, מלאך יהוה שהינו אל-שדי, פונה לאלוהים האב ובמילים פשוטות אומר:

הגיע הזמן לרחם על העם הזה לאחר 70 שנות זעם שהתבטאו בשליחתם לגלות ורמיסתם תחת כוחות זרים.

 

נחמת אלוהים

באמצעות "הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי" (לא מלאך יהוה) מעביר עתה יהוה את דברי ניחומיו לזכריה. המסר בפסוקים 14-17 מאוד ברור:

א.        "קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלָיִם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה". קנאתו — כלומר, אהבתו של אלוהים את ירושלים ואת ישראל (ציון) — הנה דבר מוחלט ולא ניתן לערעור.

           קנאת אלוהים מתבטאת בנחישותו לשמור על היקר לו מכל – עם בחירתו ועיר מושבו – ירושלים. כמו בעל הרגיש ליחס אחרים את אשתו וילדיו, כך אלוהים רגיש ליחס הגויים כלפי עמו ועירו ומוכן בכל עת להשתמש בכל כוחו כדי להפיץ ולהשמיד כל ניסיון להפר את תוכניתו עבור עמו ועירו.

ב.        הגויים הכעיסו את אלוהים. — כיצד?

ה' השתמש בגויים ככלי כדי להעניש את ישראל בגלל חוסר אמונה (ראה ישעיה י 5, שם אלוהים השתמש באשור למשמע את ישראל. או דוגמא הפוכה בה השתמש בעם ישראל כדי להעניש את הכנענים: בראשית טו).

במקום להסתפק בעונש שקבע אלוהים, באו אותם גויים ובהתנדבות חגיגית שמחו להוסיף על עונשו של אלוהים את עונשם שלהם (ראה גם ישעיה י 7).

אלוהים כעס על ישראל מעט, אך הגויים הוסיפו כעס רב.

האשורים הגלו את ישראל והבבלים הגלו את יהודה.   

האם אותם גויים מצטערים? — לא! הם שאננים ולא מעניין אותם שישראל סובל וחבול. על כך יהוה קוצף עליהם.

שימו לב איך הקטע מתאים לברכת ה' לאברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר…" (בראשית יב 3).

ג.         בית אלוהים עוד ייבנה בירושלים, ה' ישכון בו ולא יחלוק את עירו ואת ארצו עם אף עם אחר מלבד עם ישראל (פסוקים 16-17, ראה גם פרק ו 12).

בפסוק 16 נאמר שקו ינטה על ירושלים.

הכוונה היא שאלוהים הוא זה הקובע את מידותיה של עיר זו ואוי לו לאדם או לעם אשר יסיר משטחה או ייעד את ירושלים לדבר שאלוהים לא ייעדה.

נתונים אלו חשובים מאוד בימינו, עת עמים רבים דנים על חלוקת ירושלים ומעיזים לעלות על דל שפתיהם שעיר זו תהיה גם בירה לעם אחר…

נבואה זו מקבילה לנבואת דניאל בפרק ב:

האבן שמציינת את המשיח, תרסק את הצלם שמציין את ממלכות הגויים.

כאשר המשיח ימלוך מציון על העולם, הוא יהיה שליט יחיד ולא יחלוק את ירושלים עם שום עם או ממלכה.

החושב לקחת חלק מירושלים אינו מתעסק עם ישראל, אלא יש לו עסק עם שר צבא ה' שלא הפסיד עד כה בשום מערכה.

ד.           ירושלים תימלא בכל טוב. נכון לעת נתינת החזון, ירושלים הייתה בחורבותיה וכל בן ירושלים הייתה חזות עצובה ומיואשת.  ירושלים עתידה להימלא בשמחה וכל טוב. בפרק ח הנביא ממשיך לתאר את שמחת ירושלים בנבואה אשר תתגשם במלואה בעת חזרתו של המשיח ארצה עת ימלך המשיח על העולם מציון למשך 1000 שנים.

 

מה משמעות "הַהֲדַסִּים"?

שם הצמח מתקשר לשלום וברכה:

ישעיה נה 13:    "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, תַחַת (וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."   

ישעיה מא 19:   "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו".

נחמיה ח 15:     "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלָיִם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים, וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב."

מגילת אסתר:    "הדסה" — שמה של אסתר. השם הצביע על עזרה מצד אלוהים בלבד ולא ממקור אחר.

ככל הנראה, החנייה בעמק ההדסים נועדה לציין את מצבה הנמוך והעניו של יהודה באותה עת. נוכחות גואל ישראל עם יהודה ובמצבה הירוד, נועד לעודד ולשמח את זכריה ואת העם כי אלוהים הוא זה אשר מגן על עמו, ירימם למקום אשר יעד להם ומביא את השלום. לכן, השלום שיבוא מאלוהים הנו שלום בטוח.

ועוד משמעות להדסים: הם חלק מארבעת המינים לחג הסוכות — החג המשיחי של פרק יד "…לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת".

 

סיכום שיעור מס' 2:

1.        החזיונות שניתנו לזכריה לא היו אקראיות (יש סדר בשמונה). הראשון נועד ללמד את עם ישראל כי:

א.   אלוהים כועס על הגויים שמכאיבים ומתעלמים מישראל.

ב.   ישראל עומדת לחוות את ברכת אלוהים ושכינתו בתוכם.

בשאר החזיונות אנו נלמד איך אלוהים מכין את עמו ישראל לשלב שבו ימלא את ייעודו כממלכת כוהנים וגוי קדוש בקרב העמים.

2.        חזון זכריה מלמד אותנו על אודות התערבותו ופיקוחו של אלוהים על ברואיו ובריאתו. אלוהים לא ברא יקום ואז זנח אותו לנהוג כרצונו. אלוהים קיים ומעורב בבריאתו על מנת לוודא שתכליתו בבריאה ותכניתו להושיע את ילדיו תושלם.

3.        כמו שמלאכי אלוהים עמדו לפני האדון ונתנו דין וחשבון על פעולותיהם, כך גם כל אחד מאיתנו עוד יעמוד לפני בוראו כדי לתת דין וחשבון על מעשיו.

הכרה שכזו צריכה לעודד ולדחוף אותנו לשלמות בכל הנוגע לציות ולמילוי תפקידנו בשירות האיש שישב על הסוס האדום, שהוא "מַלְאַךְ יהוה", אל שדי, ישוע המשיח.