חגי הנביא – שיעור מס' 1

Print Friendly

פרק א, פסוקים 1-15

א. בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ, הָיָה דְבַר-יְהוָה בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר:  ב. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר:  הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ, לֹא עֶת-בֹּא עֶת-בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת.  ג. וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה, בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר:  ד. הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?  ה. וְעַתָּה, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל-דַּרְכֵיכֶם.  ו. זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ וְאֵין-לְחֹם לוֹ; וְהַמִּשְׂתַּכֵּר–מִשְׂתַּכֵּר אֶל-צְרוֹר נָקוּב.  ז. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל-דַּרְכֵיכֶם.  ח. עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת; וְאֶרְצֶה-בּוֹ ואכבד (וְאֶכָּבְדָה), אָמַר יְהוָה.  ט. פָּנֹה אֶל-הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט, וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ:  יַעַן מֶה? נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר-הוּא חָרֵב, וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ.  י. עַל-כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל; וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ.  יא. וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל-הָאָרֶץ וְעַל-הֶהָרִים, וְעַל-הַדָּגָן וְעַל-הַתִּירוֹשׁ וְעַל-הַיִּצְהָר, וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה; וְעַל-הָאָדָם, וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל כָּל-יְגִיעַ כַּפָּיִם.   יב. וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וְעַל-דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא, כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי יְהוָה.  יג. וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמַלְאֲכוּת יְהוָה, לָעָם לֵאמֹר:  אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם-יְהוָה.  יד. וַיָּעַר יְהוָה אֶת-רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶת-רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְאֶת-רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם; וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה, בְּבֵית-יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם.  טו. בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ, בַּשִּׁשִּׁי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.

עת לבנות
ישראל של המאה העשרים ואחת. בתים צצים בכל מקום כפטריות אחר הגשם, ומנמרים את צדי הכבישים המהירים ואת השטחים החקלאיים הנרחבים. גם לתוויות המחיר שעליהם לא היה תקדים בדורות הקודמים. שוב אין רוכשים דירות לשם מחסה מפני פגעי מזג האוויר בלבד. בימינו זוהי השקעת מותרות כבירה, המשמשת כתריס מפני פורענויות האינפלציה והמיסוי.

אין חוסכים בהוצאות, בזמן ובמאמצים על מנת להקים את הבית הנכון על הקרקע המתאימה. משפחות ממשכנות את כל אשר להן להשגת בתים וריהוט, על מנת לזכות בנתח מן הביסוס הכלכלי.

פעמים רבות מוצאים גם מאמינים משיחיים את עצמם לכודים בסגנון חיים חומרני מעין זה. הם יוצאים ממנו כשהם סחוטים מבחינה שכלית, פיזית וכספית בשל אורח החיים התובעני והמתפתח הזה, עד שכמעט ולא נותר להם ענין או מרץ כלשהו – אם בכלל – לעבודת האל.

וכדי שלא נתפתה לחשוב שאורח חיים כזה מאפיין אך ורק את בני התקופה הנוכחית – בואו ונסתכל אחורה לשנת 520 לפני הספירה. כבר אז חיו תושבי ירושלים בסגנון חיים חילוני מובהק, כשהם מגלים ענין מועט ביותר בעניינים שברוח, או בתמיכה כספית במפעל בית ה'.

זאת הייתה האווירה שבה הרעים חגי את נבואתו הישירה, והתוקפנית משהו, וקרא לבני עמו לחדש את מחויבותם לשירות ה'. אם לא יעשו כן – הזהירם – עלול ה' לשים קץ לשגשוג הכלכלי המסוים, שממנו נהנו עם שובם ירושלימה.

מבוא

גלות 70 השנים בבבל, שממנה חזרו חלק מבני ישראל החלה בשנת 605 לפנה"ס. בשנת 586 לפנה"ס עלה נבוכדנאצר הבבלי שוב על יהודה, ויחד עם האדומים הרס אותה, החריב את ירושלים והמקדש והגלה את רוב תושביה.

הגלות בידי הבבלים לא באה בהפתעה. ירמיה הנביא הזהיר את העם שאם לא יצייתו לאלוהים, יישלחו לגלות בת 70 שנים על־ידי נבוכדנאצר (כה 11: "וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה; וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה"; כט 10: "כִּי כֹה אָמַר יהוה: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".

חוסר האמונה באלוהים לא היה מקרה חד פעמי, אלא מחלה כרונית לאורך שנים רבות. במשך מאות שנים עם ישראל לא התייחס לדברי אלוהים ולא ראה לנכון לציית לרצונו. אלוהים ציין את הסיבה לגלות של 70 שנה בספר דברי הימים ב לו 21: "לְמַלֹּאות דְּבַר־יהוה בְּפִי יִרְמְיָהוּ: עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה."

70 פעם עם ישראל לא ציית לאלוהים ולא שמר את מצוות שנת השמיטה. [שנות היובל כלולות בנושא זה]. מכיוון ששנת שמיטה חלה אחת לשבע שנים, יוצא מכך שחוסר הציות, חוסר האמונה, נמשך כבר מאות שנים. עבור כל שנת שמיטה שהופרה, יבלה עם ישראל שנה בגלות — דהיינו 70 שנות גלות.

בעוד עם ישראל בגלות, ממלכת בבל נפלה לפרסים ולמדים בשנת 539 לפני הספירה. המלך כורש הפרסי איפשר ליהודים לחזור לישראל ולהקים בית מקדש.

עזרא א 1-2:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר־יהוה מִפִּי יִרְמְיָה, הֵעִיר יהוה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס, וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ, וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר׃ 2 "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יהוה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלָיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה…"

נבואה זו התגשמה ממש כפי שציין זאת ישעיה הנביא כמאתיים שנים לפני כן:

ישעיה מד 28: הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ, "רֹעִי, וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם, וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלָיִם, 'תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד'."

הנביא זכריה עלה לישראל זמן קצר לאחר האישור לעלות ארצה – סיום הגלות באופן רשמי, יחד עם עוד כ-50,000 עולים [לא כולל נשים וילדים ולכן מספר הנפשות יכול להגיע למעלה ממאתיים אלף]. העלייה הזו הייתה בהנהגת זרובבל המושל שהיה צאצא לבית דוד,  ויְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל (עזרא ב, חגי א 1).

כאשר הגיעו העולים ליהודה הייתה התלהבות בקרב העם לבנות את בית אלוהים. המזבח נבנה וקורבנות הועלו, אפילו הוכן הבסיס לבניית בית המקדש. מיד לאחר מכן, בגלל לחץ האויבים מבחוץ אשר איימו במלחמה והציגו האשמות שווא למלך פרס נגד בני יהודה, גבר הייאוש מבפנים ועבודת בניית המקדש פסקה ל-16 שנים (עזרא ד 24).

בתקופה זו של ייאוש מופיע הנביא חגי ומודיע לעם כי חוסר הברכה נובע מחוסר הציות להוראת אלוהים. לכן, תסיימו את בניית המקדש ללא כל תירוצים. חודשיים אחריו — הנביא זכריה החל את שירותו כנביא וזאת כדי להזכיר לעם שאלוהים לא שכח אותם אלא נחוש לברכם.  אוקטובר נובמבר בשנת 520 לפנה"ס.

בעקבות דברי העידוד של חגי וזכריה, הושלמה מלאכת בניית המקדש בשנת 515 לפנה"ס (עזרא ו 15), כ-5 שנים מהיום שחגי וזכריה החלו בנבואותיהם.

מחבר הספר: חגי. פירוש שמו קשור בחג או בחגיגה, והכוונה מן הסתם למועדי יהוה, חגי יהוה. אנו ניווכח שהנביא משתמש במועד יהוה כדי להעביר את המסר לכלל העם וכדי לחדד את משמעות המסר. מעט מאוד ידוע לנו על חגי מלבד ספרו וכן מעזרא ה1, ו 14, ויתכן רמז מזכריה ח 9. השם חגי מוזכר גם בספרים החיצוניים: עזרא-א ו 1, עזרא-ב א 40, מגילת קוהלת (סירך) מט 11 הינה ציטוט חלקי מחגי ב 23.

הספר אינו מציין את גילו של חגי, אך בפרק ב 3 ניתן להסיק שחגי כולל עצמו בין אלו שראו את מקדש שלמה. אם כן, אז ניתן לשער שגילו היה לפחות 70 שנה.

רשימת הגולים מבבל אינה כוללת את שמו, אך מן הסתם גם אינה כוללת את כלל השמות של העולים. אנו יכולים לשער שחגי עלה מבבל יחד עם העולים עם זרובבל.

הנמענים: חגי הפנה את דברי נבואתו אל זרובבל 'הפחה', המנהיג המדיני, ואל יהושע הכהן הגדול (א' 1; ב' 21,2), וכן לעם יהודה (א' 13; ב' 2)

תאריך: תאריך הנבואה נקבע בדיוק נמרץ: "בשנה השנייה למלכות דריווש – (שנת 520 לפה"ס), בחודש השישי ביום אחד לחודש. נבואתו האחרונה של הנביא המצוינת בספר נאמרה בעשרים וארבעה לחודש התשיעי (באותה שנה). יוצא מכך שסך ימי שירותו של חגי הנביא מסתכמים ב 84 ימי שירות.

הנביא מציין תאריכים נוספים לאורך המסר וכפי שנראה בהמשך, יש משמעות קרדינלית לתאריכים אלו. הם קשורים למועדי יהוה.

בני זמנו של חגי: זכריה הנביא הינו בן זמנו ותקופתו של חגי. זכריה מתחיל לומר את מסר אלוהים כחודשיים לאחר חגי. מכאן, "זוכים" בני יהודה לשירות של שני נביאים בעת אחת. האם טוב הדבר ליהודה? לאור הסיבות שבגללן אלוהים שולח את נביאיו, ולאור המסר שבפי אותם נביאים, ניתן לקבוע שריבוי נביאי אמת בעת אחת, אינו אלא סימן המצביע על מצב רוחני ירוד של עם ישראל, ובמקרה שלנו – השבים מן הגלות מבבל.

סגנון: חגי כתב בפרוזה ישירה, וייחס את המסר לה' (א': 13,8-7,5,3,1). הנביא השתמש בשיטות שונות על מנת להביא את אנשי יהודה למצב של מחויבות ושירות.

הנושא: בנית בית ה'.
פסוק מפתח ומלות מפתח: מלות מפתח: "בית ה'", "הבית", "ביתי" (8 פעמים) "שימו נא לבבכם…" (5 פעמים)

פסוקי המפתח: א' 14, ב' 9. מילת המפתח לקטע (ב 1-9) היא: הבית. המילה 'בית' מוזכרת שלוש פעמים אך מילים אחרות המתייחסות לבית כגון: 'אותו', 'כמוהו', 'המקום הזה', מעלות את המספר לשש פעמים.

חלוקת הספר לפי תאריכי הקריאה של הנביא חגי.

-          פרק א 1-15: הנביא חגי מבקר את התנהגות העם וקורא בראשונה למנהיגי העם לסיים את בניית המקדש.

-          פרק ב 1-9: ההשוואה בין מקדש שלמה למקדש הנבנה מחדש. ההבטחה לפאר את הבית בנוכחותו של אלוהים.

-          פרק ב 10-19: הנביא חגי מציג דוגמא מחיי עבודת הכוהנים כדי להבהיר את התנאי של אלוהים לברכה.

-          פרק ב 20-23: אלוהים מבטיח לזרובבל דרך חגי שהברכה לא תסור ממנו. אלוהים בחר בזרובבל להקים את כל שהבטיח מפיו של חגי.

מקבלי הנבואה.

"בשנת שתיים לדריווש המלך, בחודש הששי, ביום אחד לחודש" (פס' 1).

חגי החל את נבואתו בראש חודש אלול (אוגוסט) של שנת 520 לפה"ס, ונשא את דברי נבואתו כמסר אלוהי לעם יהודה.

לתאריך זה נועדה חשיבות רבה מכמה בחינות: קודם כל, הוא נותן לנו את המועד המדויק לנבואתו של חגי. מועד כתיבת הספר נקבע לפי מועד שלטונו של מלך פרס, כלומר, כש- "עת הגויים" הייתה בעיצומה (לוקס כ"א 24) זה היה בחודש השישי (אלול), זאת אומרת – חודש אחד אחרי שיהודה זכרה, ביום צום ואבל, את חורבן הבית הראשון בידי הבבלים (תשעה באב, 586 לפה"ס). ליבותיהם של בני העם היו מוכנים, אפוא, לקבל את נבואת חגי. זה היה בראש חודש, עם מולד הירח החדש, שהיה באותה התקופה יום שבתון – יום איסור מלאכה, ויום שבו הוקרבה מנחה מיוחדת לה' (במדבר כ"ח:15-11). בראשי החדשים נהג העם להאזין לדברי הנביאים (מל"ב ד'24). אכן, קהלו של חגי היה מוכן לקבל את בשורתו המוחצת!

והנביא לא הותיר בשומעיו כל מקום לספק, כאשר הודיע להם שהמסר שבפיו בא ישירות מאלוהים, ושעליהם משום כך להיענות ולהגיב בהתאם. (א' 13,7,2-1; ב' 23,14,11,9-6,4). לפני שפנה אל העם, הפנה חגי את דבריו אל מנהיגי יהודה, זרובבל המושל (פחת יהודה) ויהושע הכהן הגדול (פס' 1).

אחרי הצהרת כורש, בשנת 539 לפנה"ס (עזרא ב'2-1), חזרה קבוצה ראשונה מבין גולי בבל לארץ יהודה, תחת הנהגתו של זרובבל בן שאלתיאל, הפחה, שהיה נצר לבית דוד, בהיותו נכד למלך יהויכין (שכונה יכניה ב-דה"א ג' 19-17; השווה מתי א' 12). פירושו של דבר שזרובבל היה בן לשושלת המלכותית של בית דוד; מחשבה זו מועלית ע"י חגי עם סיום נבואתו. (ב'23-20).

זרובבל מכונה "בן שאלתיאל" (פס' 1) וכן בן אחיו של שאלתיאל, פדיה (דה"א ג' 19-17). בעיה זו נפתרת לאור שיטת נישואי הייבום (דברים כ"ה 10-5). מסתבר ששאלתיאל נשא לאישה את אשת פדיה אחיו, אחרי פטירת האח, וכנראה שאז נולד זרובבל. פירוש השם זרובבל יכול להיות הן: "זרע בבל", כרמז למקום לידתו של האיש, או "זרוי (פזור) בבל – כרמז למעמדו.

הוא מכונה גם ששבצאר, "הנשיא ליהודה" (עזרא א' 11,8), וכן "הפחה" ביהודה (עזרא ה' 14), שמונה ע"י כורש.

פחה: מושל פרסי

יהושע היה בנו של יהוצדק (פס' 1), הכהן הגדול, שהוגלה בבלה בשנת 586 לפנה"ס (דה"א ו' 15). כמו כן יהושוע היה גם נכדו של שריה, הכוהן הגדול אשר נבוכדנאצר מלך בבל עקר את עיניו לאחר נפול ירושלים בידיו[1].

שים לב לכך שחגי נשא את נבואתו באוזני המנהיגים הפוליטיים והדתיים תחילה. לו יכול היה להצית בהם את חזון הקמת המקדש – היו הללו יכולים להוות מקור השראה לעם כולו להשלים את המשימה.

גערה על שאננות ועצלות:

חגי לא בזבז זמן בטפול בתירוציה של יהודה לאי השלמת המקדש: "לא עת בוא עת בית ה' להבנות" (פס' 2). הגערה באה מפי "ה' צבאות", הכינוי השגור בפי נביאי תקופת בית שני לציון ה', האל החזק והמקיים את אשר הבטיח. זוהי אזהרה חמורה לעם, האשם בהשעיית העבודה ובדחייתה, במיוחד אחרי שה' הסיר מהדרך את כל המכשולים, (אישור לחזור לארץ ישראל ואישורים להשתקע בנחלת האבות ולהקים את המקדש), ואיפשר לעמו להמשיך ולהשלים את מלאכת הבניה. שים לב שה' אינו משתמש כאן בביטוי "עמי", אלא מתייחס לישראל בכינוי "העם הזה", בציינו עקב כך את מורת רוחו בשל אי ציותם.

חגי מונה אחת לאחת את הסיבות לדחיית העבודה ע"י העם. בני העם מצאו לעצמם די זמן לבנות את בתיהם הפרטיים, אך לא את בית ה'. "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב?" (פס' 4). הנביא מגלה וחושף ארבעה חטאים של העם:

א. אנוכיותם: היה להם די זמן וכסף להקים לעצמם את בתיהם הספונים, המפוארים, אך לא את בית ה'.

ב. שוויון נפש ואדישות כלפי המקדש, משום שהשתחוו לה' בלעדיו בשבעים שנות גלותם בבבל.

ג. שכנים עוינים ריפו את ידיהם מלבנות את המקדש.

ד. הם הציבו את סיפוק מחסורם הפרטי לפני עשיית רצון ה'.

האנשים התגוררו "בבתים ספונים" (פס' 4), דבר המעיד על חיי מותרות, הקשורים בדרך כלל עם בתי המלוכה, כמו הבית שבו גר שלמה המלך. (מל"א ז' 7,3; השווה ירמיה כ"ב 14). חגי אינו מפרט במה היו הבתים ספונים, או מצופים, אולם ידוע שזרובבל ייבא ארזים מלבנון לבניית המקדש (עזרא ג' 7).

הייתכן שהעץ שנועד לציפוי קירות המקדש מצא את דרכו לבתי העשירים, במקום ליעדו המקורי? ממש כך! איזו בושה!

מכיוון שהעם ירא מאיומי האויבים, הוא לא סיים את בניית המקדש. העצים האיכותיים אשר נרכשו כדי לבנות את המקדש מצאו דרכם לידי בעלי השררה ואלו בנו בעצים אלו את בתיהם המפוארים.

ה' לא גער באנשים על שבנו לעצמם בתי פאר, אלא על שום שהזניחו את בנית המקדש החרב, והציבו את ענייניהם האישיים ואת האינטרסים הפרטיים שלהם לפני קיום רצון האל.

כמה שונה מזה היה יחסו של דוד המלך!

למרות שהוא עצמו התגורר בבית ארזים, הוא השקיע את כל מרצו ומשאביו בהכנות לבניית מקדש ה' המפואר, (שמ"ב ז' 2) שהוקם, בסופו של דבר, על ידי שלמה בנו.

משיחיים רבים משתחווים לה' בבניינים שאינם ראויים למשכן אדם, שלא לדבר על משכן קהילתי, או בבניינים הזקוקים לבדק בית דחוף, בתואנה שחסרים להם כספים להקמת בית לה', בשעה שאינם חוסכים בכסף או בזמן כדי לייפות ולקשט את בתיהם הפרטיים, ולציידם במיטב השכלולים והמותרות האפשריים. כיהודה בשעתה, אין גם אותם משיחיים מודעים לעובדה שבכך הם מונעים את הברכה שצופן להם ה'.

הסיבה לעוני: פסוקים 5-11.

חגי מעורר את אנשי יהודה לראות את מצבם נכוחה בקראו אליהם: "שימו לבבכם על דרכיכם!" (פס' 5). (השווה גם א' 7; ב' 18,15). הנביא אומר כאן: "שימו לב והתבוננו היטב בסדרי העדיפות שלכם: תקנו את דרכיכם כהלכה, והקדימו לעשות את רצון ה'!"

הנביא זכריה השתמש במטבע לשון דומה בזכריה א 3: "…שובו אלי נאום יהוה צבאות ואשוב אליכם אמר יהוה צבאות."

חגי סוקר את שפע הברכות החומריות שהחסיר ה' מעמו, בשל אי נכונותם לציית לו.

קודם כל, נכשלה החקלאות: "זרעתם הרבה, והבא מעט" (פס' 6). למרות שהעם זרע הרבה, היה הקציר בבחינת אסון. (השווה א' 11,10; ב' 17-15).

שנית, הכלכלה בארץ לא הצליחה למלא את צרכי העם: "אכול – ואין לשבעה, שתה – ואין לשכרה; לבוש – ואין לחום לו." (פס' 6).

שלישית: האינפלציה דהרה, בגלל הרעב ונדירות המצרכים: "והמשתכר – משתכר אל צרור נקוב." (פס' 6). לעם לא היה מספיק כסף כדי להתקיים ולרכוש את צרכי היומיום. זה מזכיר את המימרה הרווחת: "אני לא גומר ת'חודש".

מוסר ממשמע זה בא ישירות מה', בגלל אי ציותו של העם. משה בישר על משמוע זה מאות שנים קודם לכן (ויקרא כ"ו 20-18; דברים כ"ח 40-38). הסוד בברכות הכלכליות של אנשי יהודה היה תלוי, אפוא, במידת ציותם לה' – בהצבת קדימות בנין בית ה' לפני רווחתם הפרטית.

המשיח דיבר על אותו ענין באמרו: "בקשו בראשונה את מלכות האלוהים ואת צדקתו, ונוספו לכם כל אלה." (מתי ו' 33).

קידום הבנייה

שוב מתרה הנביא חגי ביהודה לשים לב לדרכיה (א 7), ולאסוף יותר עצים לבניין הבית (א 8). במלים אחרות, עליה לשוב מחטאיה ולהתגייס לשיקום בית המקדש החרב. בעשותם זאת – ישביעו את רצון ה' (שם), והוא יתפאר במקדשו (שם), ויתכבד בהשלמת בניינו. זה יהיה כמו כן אות לכל העמים השכנים שה' השיב את שבות יהודה לקדמותה, והביאה למצב שבו מסוגלת היא וראויה לקבל את ברכותיו.

וְאֶכָּבְדָה: אקבל את מפעליכם, מעשיכם כדבר רצוי ואפקיד את עצמי – נוכחותי – בתוכו. אמלא אותו בנוכחותי. מעשיכם כזבח רצוי בעיני…[פירוט נרחב למילה "כבוד" ראה בפרק ב בהתייחסות לפסוקים 3,7].

סקירה חוזרת של המצב הקיים

אילו סירבה יהודה להתגייס לבניין המקדש, היה הדבר עולה לה בהתמוטטות מוחלטת של הכלכלה. העם היה זורע בשפע, ותולה תקוות גדולות בקציר רב ושופע, אולם היה רואה רק פרי דל ועלוב בעמלו, וגם המעט הזה היה נישא ברוח, שכן ה' היה נופח בו (פס' 9). וכל כך למה? "יען ביתי אשר הוא חרב, ואתם רצים איש לביתו" (פס' 9). במלים אחרות, האנשים היו עסוקים עד למעל הראש בהקמת בתים לעצמם, וגילו מעט מאד ענין – אם בכלל – בעבודה על הקמת בית ה' ההרוס. במקום להעמיד את רצון אלוהים בראש סדרי העדיפויות, העמידו העם את רצונם וענייניהם האישיים במקום הראשון. אי לכך עתיד ה' לסלק את כל השגשוג הכלכלי כמשפט עליהם.

וכזה הוא המצב גם היום! משיחיים מוצאים די זמן, בתוך סדרי היום העמוסים שלהם, לעשות את הדברים המענגים אותם או מניבים להם רווח אישי מיידי. מעטים יגיעו לבית אלוהים כדי להשקיע מאמץ בניקוי או תיקון. התירוצים הבולטים יהיו: אין לי זמן, או, אני תשוש מהעבודה.

אך תירוצים אלו לא נשמעים כאשר מציעים לאותם אנשים לעשות עבודה מעייפת ודורשת באותה מידה – אך מניבה להם רווח אישי.

ה' התערב במישרין בענייניה של יהודה בגרמו לה אסון כלכלי. בצורת נוראה עצרה את הטללים (פס' 10). טל כבד דרוש לישראל כמעט כמו גשם, במיוחד בקיץ השחון, כדי לאפשר יבול עשיר של תבואות קיץ. הבצורת השפיעה על הכול. על התבואה (השעורה והחיטה) (פס' 11). חסר כזה בתבואה יהרוס אדם ובהמה גם יחד, במנעו מהם את תנאי הקיום הבסיסיים ביותר. עובדי האדמה יעמלו לשווא, וכל מאמציהם יעלו בתוהו (פס' 11).

בצורת קשה ואדמה שחונה אינם זרים לבני ישראל. אלוהים השתמש באותו העונש כדי להביע את מורת רוחו מעמו בתקופתו של אליהו הנביא (מל"א יז), והזהיר את עמו מפני עונשים שכאלו בעבור סטייה מדרכי תורת אלוהים, עוד לפני שדרכו על אדמת ישראל (דברים יא)

למרות שמרבית תושבי המדינה בימינו אינם מתפרנסים מחקלאות, יכול ה' ועלול להשתמש בשיטות אחרות כדי לגרום לאסון כלכלי. התמוטטות מניות עלולה לגרוף לטמיון את רכושם של רבים. מלחמות יקרות סוחטות את כל האמצעים הכלכליים של המדינה. העולם הכלכלי כולו נתקף בהלם למראה פגיעותה הקשה של המערכת הכלכלית כולה נוכח שואה כלכלית חטופה. הייתכן שה' מתחיל לזעזע את יסודותיה הכלכליים של ישראל בשל חומרנותה הגסה ובגלל אדישותה הרוחנית? זכור; שום אומה, מדינה או פרט אינם מחוסנים מפני אסון שכזה, אם יסרב להישמע לאזהרותיו של ה' !

חידוש המפעל (פסוקים 12-15)

היענותה של יהודה הייתה מידית. "וישמע… כל שארית העם בקול ה' אלוהיהם, ועל דברי חגי הנביא כאשר שלחו ה' אלוהיהם, וייראו העם מפני ה' " (פס' 12). ואם יעלה על דעת הקורא שתפנית מעין זו עלתה ליהודה בקלות, יזכור נא שיהודה הייתה במצב של חוסר משמעת כבר שש עשרה שנה קודם לכן. דברי העידוד והנחמה של ה' הם קצרים אך חזקים: "ויאמר חגי במלאכות ה' לעם לאמור: "אני אתכם", נאום ה'." (פס' 13). האם יש צורך לומר יותר מזה? לפנינו הבטחה אלוהית שה' יחזק, יגן, ידריך ויגשים את מטרתו לעמו. דבר עידוד שכזה אמור לגרש כל פחד מפני האויבים, ולבצר את העם כדי לאפשר להם להשלים את ביצוע המשימה שה' הטיל עליהם.

למה הכוונה במילים: במלאכות ה' לעם?

מלאכות = שירות, שליחות.

מכאן, חגי מציין שהוא נשלח אל העם בשירות אלוהים כדי לומר את דבר אלוהים. מכאן, דברו הינו דבר אלוהים חיים. אל לעם לזלזל בדברי הנביא או לדחותם.

הערה: הנביא זכריה עלה על בימת תפקידו כחודשיים לאחר חגי, וגם שמו נושא את המסר לעם ישראל. זכריה בן ברכיה בן עידו. ז"א, ה' זוכר שהגיע העת לברך את עמו… (מי אמר שלאלוהים אין חוש הומור…)

דבר ה': "אני אתכם" [ראה גם ב 4], עודד את אנשי ה' בכל הדורות: את יצחק (בראשית כ"ו 3), את יעקב (שם, כ"ח 15); את משה, בבואו לשחרר את ישראל משעבוד מצרים (שמות ד' 12), את יהושע בעמדו להכניס את ישראל לארץ כנען (יהושע א' 5); את ירמיהו בעת הקדשתו לנבואה (ירמיה א' 8); את עם ישראל בעת הצרה (ישעיה מ"ג 1); את תלמידי ישוע, בעת בחירתם לתפקיד השליחים (מתי כ"ח 20-19), ואת שאול השליח בדרכו לקורינתוס (מעשי השליחים י"ח 10). אם ה' הבטיח להיות עם אנשים אלה בימי קדם – האם לא יהיה עם המשיחי בן ימינו, הבוטח בו וסומך עליו? כמובן שהוא הבטיח את נוכחותו ועזרתו לכל מי שיציית לקולו ויעשה את רצונו (רומיים ח' 31; עברים י"ג 5). בעבור המשיחי ההבטחה "אני אתכם" מהווה תזכורת מאוד אישית שהרי אלוהים ממש בתוכנו – רוח הקודש שוכן בתוך כל אחד מילדי אלוהים הנושעים (קור"א ג 16-17, אל האפסים א 13-14).

נבואתו של חגי "העירה את רוח זרובבל… ויהושע… ואת רוח העם, ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלוהיהם." (פס' 14). ראשית, נעורה המנהיגות מאדישותה כדי להישמע לקול ה'. העם יכול להינשא אך ורק לאותם גבהים שהמנהיגות מסוגלת לשאתו אליהם.

שנית, זה לא היה רק ריגוש רגעי, התעוררות בת חלוף, כי אם התעוררות לבניין המקדש. שאול ציווה על תלמידו טימותיאוס "לעורר את מתנת האלוהים אשר בו" (טימ"ב א' 6) על המשיחיים מוטלת האחריות לעורר בתמידות את עצמם, ולהשתמש במתנות שחננם ה' לשירותו ולתפארתו (אל הרומים יב, קור"א יב).

בימינו, אבני בית אלוהים הם ילדיו הנושעים (פטר"א ב 5-10), ומוטל על כל אחד מאתנו לטפח כל "אבן" שכזו לכבוד אלוהים, למען יגיע כל אחד מאיתנו למקום של שירות אותו יעד לו אלוהים (ראה גם אל הרומים יב, אל האפסים ד 12-16, אל הפיליפים ב 12).

ושלישית – "הם באו ועשו מלאכה." (פס' 14). כאן שוב לא נשמעו תלונות והתמרמרויות על שאין להם הזמן או התקציב הדרוש למלאכת הבניה, או שטרם הגיע המועד לכך. הם היו נכונים ואפילו נלהבים להתחיל ולהתמיד במשימה שהטיל עליהם ה' – ולבנות את המקדש. כך צריך להיות גם המצב בקהילה; אולם פעמים רבות נרתעים המשיחיים מלעשות את המוטל עליהם, אם מחמת ביישנות, תחושת כשל ואי יכולת, חוסר אמונה, פחד או פשוט עצלות ואדישות.

בעשרים וארבעה בחודש אלול שנת 520 לפה"ס, בדיוק עשרים ושלושה יום אחרי תחילת הנבואה, החלה מלאכת הבניה. יהודה נענתה לקריאתו של חגי, אולם נדרשו עשרים ושלושה ימים לתכנון ולהכנת חומרי הבניה – ואכן, הייתה זו תקופה קצרה מאד אם נזכור שהפרויקט עמד בתרדמתו שש עשרה שנה. אולם כשנשמעת קריאתו של ה' – נדרשת היענות מידית, גם אם קיים פסק זמן בין שמיעת הקריאה ובין תחילת העבודה בפועל.

ראוי שנזכור תמיד:

אמונה כנה אינה מתבטאת רק בשמיעת דבר אלוהים אלא גם בציות לנאמר מאלוהים. השדים גם כן מאמינים שאלוהים קיים אך אינם נושעים. מדוע? כי אינם מצייתים! (יעקב ב 19).

הבה נאחז אמונה מושיעה! נשמע ונציית מאמונה ואהבת אלוהים.

כמו יהודה בשעתה, צריכים גם משיחיים רבים לעשות 'ספירת מלאי רוחנית', ולשאול את עצמם אי אלו שאלות נוקבות. האם עומעם חזוננו הרוחני ע"י מרדפים חומרניים? האם מחויבותנו המקצועית גזלה את זמננו ומרצנו עד כדי כך שלא נותר לנו כוח ופנאי לעשות את מלאכת ה'? האם אנו לכודים כל כך בקורי החובות הכספיים, עד שנתינתנו לעבודת ה' הינה, במקרה הטוב בלתי מספקת, או כמעט בלתי קיימת? יהודה הצטרכה להרהר מחדש בסדרי קדימויותיה, ולתכנן מחדש את חייה הרוחניים. גם אחדים מאתנו חייבים בחשבון נפש דומה. הגיע הזמן לבנות. בנה חיים (בית) אשר יהיו לרצון לפני ה'!



[1] Alexander Maclaren, Expositions of Holy Scripture (Accordance electronic ed. Altamonte Springs: OakTree Software, 2006), n.p.