חגי הנביא – שיעור מס' 3

Print Friendly

פרק ב, פסוקים 10-23

עת להתחדש
הקיץ של שנת 1988 עתיד להכנס להסטוריה בשל הבצורת הכבדה שפקדה חלקים נרחבים מיבשת אמריקה הצפונית. חום חסר רחמים וימים ללא מטר גרמו להתייבשות השדות, להשמדת תבואות ובעלי חיים. כתוצאה מכך הכריזו חקלאים רבים בארה"ב על פשיטת רגל, וחיכו לבוא כונסי הנכסים אשר יעקלו את רכושם. ללא דגן נאלצו מגדלי הבקר לשחוט את עדריהם מוקדם מן הצפוי, ובמקרים אחדים אף השמידו זנים חדשים שפותחו בשיטות ההנדסה הגנטית, שחידושם עלול להימשך שנים רבות.

לפי התיאור המקראי, סבלה יהודה מבצורת דומה, אלא שבמקרה שלה היה זה בפירוש פועל משמוע אלוהי. בנבואתו השלישית, הזכיר חגי לאומה החוטאת שידו המייסרת של ה' תוסר מעל העם הזה רק כאשר ישוב אל ה' לשם טיהור ולשם השלמת בניית בית המקדש.
טיהור לפני ההתחדשות

חגי הנביא נשא את נבואתו השלישית "בעשרים וארבעה לתשיעי, בשנת שתים לדריוש" (פס' 10).

כאן מדובר כבר על חודש כסלו, בתאריך שלימים יוחג בו חג החנוכה, בערך בסוף דצמבר של שנת 520 לפה"ס. כאן שואל חגי את הכהנים שתי שאלות בנוגע לטהרה הפולחנית. קודם כל שואל הוא שאלה ביחס להעברת קדושה.

"הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם, ואל הנזיד, ואל היין, ואל השמן, ואל כל מאכל – היקדש?" (פס' 12).

הביטוי "בשר קודש" מתייחס כאן לבשר אשר הובדל כדי לשמש בשר קרבן לאלהים. כנראה שהכהנים נהגו לשאת בשר קודש בכנף בגדם, כדי לציין בכך שבגדיהם קדושים הם (ויקרא ו':27).

משום כך, שאל חגי, אם נגע בשר הקודש במאכל כלשהו – האם נקדש המאכל? על כך ענו הכהנים בשלילה. קדושת חפץ אחד אינה עוברת ואינה מואצלת על מצרכי מזון.

ואז הציג חגי שאלה שניה, ודומה למדי; הפעם – שאלה הקשורה בטומאה פולחנית:

"אם ייגע טמא נפש בכל אלה – היטמא?" (פס' 13). על כך ענו הכהנים בחיוב (פס' 13; השווה ויקרא י"א:28; כ"ב:7-4).

במלים אחרות, תורת משה לימדה שטהרה וקדושה מוסרית אינן ניתנות להעברה, או להאצלה, אולם טומאה מוסרית בהחלט כן. הדבר נכון גם במישור הפיסי: בריאות אינה מדבקת, מחלה – כן.

חגי ישם את תשובת מורי ההלכה מהכהנים אל העם: "ויען חגי ויאמר: 'כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם – טמא הוא!'" (חגי ב':14). המסר הוא ברור: ישראל במקורה היתה קדושה ומובדלת לעבודת ה' (שמות י"ט:6); אולם עכשיו עמדה האומה בטומאתה, וכל דבר שנגעה בו פיסית או רוחנית – נטמא.
ושוב מתייחס ה' ליהודה לא כאל "עמי", כי אם כאל "העם הזה" ו"הגוי הזה" (פס' 14).

בכך ציין הוא את מורת רוחו ואת אי-שביעות רצונו מהתנהגותה כלפיו, ומאי ציותה לדברו. (א':4-2). האומה לא עשתה את רצונו בהשלמת המקדש. המרדנות טימאה את יהודה מבחינה פולחנית (פס' 14). טומאה פולחנית פירושה שכל קרבן – או דמוי קרבן – שלה לא יהיה רצוי לפני ה' (שם). משום כך נמנעה ועוכבה כל ברכה אלוהית מהעם, אם מבחינה אישית או לאומית.
קיימת תחושה הולכת וגוברת, לפיה עובדים משיחיים רבים משרתים את ה' בלבבות ובידיים טמאות.

הם חיים כאילו עבר ה' על חטאיהם לסדר היום, כאילו חייב הוא לברכם אם הם עובדים למענו. ואכן, הברכה עשויה לפקוד פרט מסויים, או אירגון מסויים, אולם ברכה זמנית זו עשויה לבוא בשל תפילותיה של רעיה משיחית מסורה, או בזכות הפגעותיהם של חברים ושל בני משפחה אוהבים – וגם זאת רק לפרק זמן קצר. במשך הזמן תתגלה רשעתו וטומאתו של הפרט, ומשפטו הצודק של ה' ומוסרו בוא יבואו. את האלוהים לא ניתן להוליך שולל, ועבדים טמאים לא יוכלו להתל בו.

"כי את אשר זורע האדם – זאת גם יקצור" (גלטיים ו':7).
קריאה להתחדשות

בבשורתו הראשונה קורא הנביא את העם בתקיפות להתחדשות (א':7,5); אולם בפרק ב' בפסוק 15 הוא מפציר באומה בעדינות לעשות זאת: "ועתה, שימו נא לבבכם, מן היום הזה ומעלה" (פס' 15).

הביטוי "מן היום הזה ומעלה" מצביע לשני כיוונים. ראשית, נדרשת האומה להביט אחורה, אל שש עשרה השנים שחלפו מבחינת ה' – באפס מעשה, "מטרם שום אבן על אבן בהיכל ה'" (פס' 15).

בשנים הללו לא קיבל העם שום ברכה מה', בגלל טומאתו (פס' 14). תבואת החיטה, שהיתה אמורה להניב פרי פי עשרים – הניבה רק פי עשרה. (פס' 16). כלומר – הפסד של חמישים אחוזים.

החקלאים ציפו לבצור ענבים לתוך חמישים פורות (נאדות יין) – אבל היבול מילא עשרים פורות בלבד. (שם). כלומר- כאן היה ההפסד בן ששים אחוזים! (השווה א':11-6).

ועכשיו הגיע חודש כסלו – אמצע החורף – וחגי שואל את מאזיניו: "העוד הזרע במגורה?" (פס' 19).

עונת הקציר בארץ ישראל היא בין אפריל וספטמבר – מניסן עד אלול – אולם הבצורת פגעה פגיעה קשה כל כך בתבואה, שהיבול היה מזערי ביותר. התשובה המתבקשת מאליה היתה כמובן שלילית: אין הזרע בממגורה!

למרות תשובת העם לאלוהים בחודש תשרי, 520 לפה"ס (א': 14), עדיין הורגשו תוצאות המשפט האלוהי בארץ. ה' היכה את הארץ "בשדפון ובירקון ובברד" (פס' 17) אולם שפטי העבר האלה לא הביאו תקווה ותשובה לאומית בעם, שכן ה' אומר: "ואין אתכם אלי." (שם).

חגי חזר כהד אחרי הנבואה שהושמעה מפי עמוס. הוא הודיע לעם שה' עתיד לייסרו ברעב, בבצורת, בירקון ובשדפון, בארבה, במגיפות, בתבוסה צבאית, ובסופו של דבר – בחורבן (עמוס ד':11-6).

חמש פעמים הצהיר עמוס בשם ה': "ולא שבתם עדי, נאום ה'" (עמוס ד':11-8,6). בגלל מרדנותו צווה העם: "היכון לקראת אלוהיך, ישראל!" (עמוס ד':12), כלומר- להתכונן לקראת המשפט הבלתי נמנע, הקרב ובא.
קלימטולוגים (חוקרי אקלים) רבים מדווחים, שהאדמה עוברת עכשיו תהליך המכונה "אפקט החממה". כאשר דלקים אורגניים (מאובנים) נשרפים, הם פולטים גז דו-תחמוצת הפחמן, הפועל כשמיכה, הלוכדת את החום באטמוספירה. תהליך זה מעלה את הטמפרטורות על פני כדור הארץ, והתוצאה היא קייץ חם ושחון יותר. אותם אקלימאים ממשיכים וטוענים, שהמגמה הזאת תלך ותחמיר, אלא אם כן תוגבל שריפת הדלק האורגני. הבצורות הפוקדות אותנו עלולות להיות אזהרה מאלוהים שהמשפט קרב ובא, אם לא ישוב העם למעשה אל אלוהיו. שלוש פעמים בקטע שלפנינו נקרא העם "לשים לבבו" (פס' 18,15).

במילים אחרות, הוא נדרש להרהר בנזקי הבצורת ובתוצאותיה באותן שש-עשרה שנות מרי ומשפט. ואז – לחזור בו מחטאיו ולשוב לה', כדי שהוא יוכל להרעיף עליו ברכה ושגשוג.
שנית, נדרשה יהודה "לשים את לבבה מן היום ההוא והלאה" (פס' 18,15). מאחר שהאומה חזרה בתשובה, כהיענות לקריאת הנביא, לא נותר לה אלא לציין את יום העשרים וארבעה בכסלו כ"קו פרשת המים" בין משפטי העבר ובין ברכות העתיד. המשפט: "מן היום הזה אברך" (פס' 19) היווה דבר עידוד מהנביא. יום זה שימש נקודת מפנה בהיסטוריה של יהודה.

חיי המאמין המשיחי מלאים נקודות מפנה. פעמים רבות עומד הוא בפרשות הדרכים של החיים, ועליו להחליט החלטות הרות משמעות הן לגביו, והן לגבי הסובבים אותו. אם הוא מחליט בצורה אנוכית, מחוץ לרצון ה' – יהיו חייו חיי יגע, עמל ובזבוז משאבים בשנים שתבואנה. אולם אם ילך ב"מעגלי צדק" – יגלה את נתיב הברכה. את המפתח לכך ניתן למצוא בדבריו של ישוע: "בקשו בראשונה את מלכות האלוהים ואת צדקתו – ונוסף לכם כל אלה!" (מתי ו':33). הציווי "בקשו" מדבר על בקשה ודרישה מתמדת ובלתי פוסקת של מלכות האלוהים וצדקתו. המאמין צריך לגלות רעב בלתי פוסק לקדושה ולעניינים הקשורים במלכות ה', ולא רק לעניינים החומריים של העולם הזה. כשהמאמין חי כך, אין לו צורך לדאוג עוד לצרכים החומריים של חיי הגשמיות, משום שה' הבטיח לספקם.

 

המירוץ אחרי ההתחדשות

את בשורתו האחרונה לזרובבל קרא חגי, כאמור, ביום העשרים וארבעה בחודש התשיעי (כסלו) – (פס' 20). הוא הכריז שאויביה של ישראל עתידים לעמוד למשפט, ושהתקווה המשיחית המיוחלת עתידה לבוא ולפקוד את האומה.
זעזוע הממלכות

הנביא מגלה שהוא מתכונן להרעיש "את השמים ואת הארץ; והפכתי כיסא ממלכות" (פס' 22-21).

רעש (רעידת אדמה) זה יהיה משפט אלוהי, אשר עתיד להינתך על כל העמים בעת הצרה הגדולה (זכריה י"ב: 9-2; י"ד: 5-1; דניאל ב', ההתגלות ו':12; י"א:13; ט"ז: 19-18). המשפט הזה יהיה סופי ומוחלט. האומות תסבולנה "מהפכה" קאטאסטרופאלית (פס' 22) כמהפכת סדום ועמורה (דברים כ"ט:23; ישעיה י"ג:28). המרכבות (פס' 22) או מכונות המלחמה המתוחכמות – תיהרסנה, כמו המצרים שטבעו על רכבם בים סוף (שמות י"ד:28). האומות תתבלבלנה בעת המלחמה הזאת, ותשמדנה אשה את רעותה "איש בחרב אחיו" (פס' 22) ממש כמו ביום שבו הביס גדעון את המדיינים (שופטים ז':22). נבואה זו עתידה להתגשם בעת הצרה הגדולה (יחזקאל ל"ח:21; התגלות ט"ז:18-16; י"ט:21-11).
בחירת המלך

עכשיו מגלה חגי: "ביום ההוא, נאום ה' צבאות, אקחך- זרובבל בן שאלתיאל עבדי, נאום ה', ושמתיך כחותם" (פס' 23). יש לציין שהנביא לא אמר כאן "ביום הזה", אלא "ביום ההוא", ובכך קישר את נבואתו זו עם המאורעות העתידים.

אולם איך תוכל נבואה זו להתייחס לזרובבל, אשר עתיד להיות בין המתים מאות שנים רבות קודם להתגשמותה? כאן יש לציין את העובדה שזרובבל אינו מכונה כאן "פחת יהודה", כמו באיזכורים הקודמים (א':14,1; ב':21,2), כי אם בכינוי "עבדי" (פס' 23).

תואר זה מתייחס לדוד (ישעיה ל"ז:35), לישראל כאומה (ישעיה מ"א:16-8; מ"ג:10-1; מ"ד:21,8-1; מ"ה:4) ולמלך המשיח (ישעיה מ"ב:12-1; מ"ט; נ"ב:15-13; נ"ג:12-1). משום שזרובבל הינו נצר מבית דוד, וגם מהווה חוליה בשושלת היוחסין של המשיח (מתי א':13-12), יש להתייחס לקטע זה באופן אליגורי-סמלי, כמו הכתרת הכהן הגדול, יהושע (זכריה ג':10-1). הדגש בקטע זה מושם על העמדה, ולאו דווקא על ההתגשמות האישית. עם שובו, בתום הצרה הגדולה, עתיד ישוע המשיח, שהוא נצר משושלתו של זרובבל, להתישב על כס מלכות דוד, ולמלוך לעולמי עולמים. (לוקס א':33-32).
חותם המלך

זרובבל אמור להיות "כחותם" (פס' 23), כטבעת חותם לעם יהודה. לטבעת החותם שלושה תפקידים:

א. היא מהווה את חתימתו האישית של הפרט המשתמש בה.

ב. היא נותנת תוקף לסמכותו המלכותית של המסמך החתום (מלכים א' כ"א:8),

ג. משמשת ערבות לקיום הבטחה בעתיד (בראשית ל"ח:18).

בכל מקרה, החותם תמיד ייצג את בעליו. בימי המקרא נהגו המלכים – ובני האדם בכלל – לשאתו על היד הימנית (ירמיהו כ"ב:24), או לענדו מסביב לצוואר.

איך התייחס החותם הזה לזרובבל?

את התשובה לכך ניתן למצוא בנבואה המוצגת בירמיה כ"ב:25-24; נבואה זו נוגעת לאבותיו של זרובבל. לפני גלות בבל הכריז ה' שכניה (יכניה), סבו של זרובבל, שהוא – למרות היותו כחותם על יד ימינו – עתיד להיעקר ולהיות מוסר מעל ידו ולהיות מוסגר לידי נבוכדנצאר מלך בבל. נבואה זו התגשמה בשנת 597 לפה"ס, כאשר הוגלה אותו המלך בבלה על ידי נבוכדנצאר. על כניה המלך נאמר: "כה אמר ה': כתבו את האיש הזה ערירי, גבר לא יצלח בימיו; כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד, ומושל עוד ביהודה!" (ירמיה כ"ב:30). נבואה זו אינה אומרת שהמלך יכניה עתיד להיות חשוך-בנים, משום שבנים דווקא היו לו (דבה"א ג':18-17; מתי א':12) אלא שהוא נכתב ערירי, כלומר – אף לא אחד מצאצאיו יזכה להירשם בין מלכי יהודה.

אחדים יאמרו עכשיו: האם לא פסל יוסף (אביו של ישוע), שהיה נצר משושלתו של יכניה (מתי א':16,12) את ישוע מלשבת על כסא דוד? ובכן, יוסף נחשב אמנם אביו של ישוע, אולם הוא לא היה אביו-מולידו, אביו הטבעי. זכותו של ישוע לרשת את כסא מלכות בית דוד באה לישוע באמצעות מרים, ששושלת היוחסין שלה נמשכה אל דוד דרך בית נתן, ולא דרך בית שלמה. (לוקס ג':13; מתי א':17).

אי-לכך היה ישוע בהחלט האיש החוקי, שזכותו הבלתי מעורערת לשבת על כס דוד אינה מוטלת בספק. (לוקס א':33-32).

כאשר שב זרובבל והיה לחותם על יד ימינו של ה', בוטלה קללת הדין, וה' הבטיח לפחת יהודה שהברכה עתידה שוב לשפוע על יהודה. יש בכך רמז סמלי לברכות לעתיד לבוא יהודה בימי שלוט המשיח.

יש פה משחק מלים מענין עם השם "זרובבל", שמשמעו, לפי אחד הפירושים, "זרע בבל". זרעו של יכניה הושלך לבבל ושם לא יכול היה להצליח (ירמיה ב':30-28), אולם בעת שיבת יהודה – אותו זרע יכניה (זרובבל) הוא שעתיד להוציא את העם מגלות בבל.

זרובבל סימל פה את המשיח, העתיד – בסופו של דבר – לשחרר את ישראל מעול העבדות, לבנות מחדש את המקדש, ולהחזיר את עטרת העם ליושנה בברכות גשמיות ורוחניות גם יחד.
חגי מסיים את נבואתו במלים "נאום ה' צבאות" (פס' 23).

הכינוי "ה' צבאות" מופיע ארבע עשרה פעמים בספר חגי. שם זה מצייר את דמות דיוקנו של ה' כמלך הכל-יכול, כלוחם העשוי לבלי-חת, המגן על בני עמו מפני אויביהם. בעידן המלכות עתיד ה' להפגין את סמכות מלכותו האוניברסלית ממקום מושבו בישראל בשלטון ואדנות מוחלטים.

היום שולט ה' הריבוני בכל ענייניהם של בני האדם.
בצורת, כמו זו הפוקדת את ארצנו לעיתים קרובות לא היתה גחמת ההיסטוריה בלבד, פרי שנויים טבעיים בתבניות האקלים, או תעלול מר של אמא-טבע. זו היתה אזהרה ישירה מה', או משפט ישיר וצודק הבא ממנו.

זכור נא, היעדר השגשוג ביהודה עמד ביחס ישיר למצבה הרוחני; משום כך היתה זו זקוקה להתחדשות רוחנית, לפני שיוכלו גשמי הברכה המרעננים להחזיר את האדמה הצחיחה לחיים.
כזה הוא הדין היום לגבינו. במקום שקהילות המשיח תזעקנה: "בואו והתפללו עמנו לגשם",

עלינו לקרוא: "בואו והצטרפו אלינו בתפילה ובבקשה להתעוררות ולהתחדשות רוחנית!"

אולם כדי שההתחדשות הזאת תהיה בקנה מידה לאומי – חייבת היא להתחיל ברמת הפרט. אתה, קורא יקר, הנך המפתח לכך!

אם תתופעל הנוסחה הפשוטה, המוצגת בספר דברי הימים ב' ז':14, היא תשמש מתכון בטוח ובדוק להתחדשות:
 

יחס: "ויכנעו עמי, אשר נקרא שמי עליהם" (עם ה', שהוא המפתח להתחדשות העם כולו).

התקדשות והתמסרות-מחדש: "ויתפללו, ויבקשו פני"

חזרה בתשובה: "וישובו מדרכיכם הרעים" –

התוצאה: "ואני אשמע מן השמים, ואסלח לחטאותם, וארפא את ארצם."