חג הפסח – חג המצות

Print Friendly

 

 

 

פסח, חג המצות

וחג הנפת העומר — חג התקומה

 

איזה חג אנחנו חוגגים היום? — מי לא יודע — פסח!

          …אבל אם אנחנו רוצים לדייק, "פסח" היה אתמול בערב, ב-14 בניסן. כך נאמר לנו בויקרא כג 5 — "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחוֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבָּיִם, פֶּסַח לַיהוה."

          לכן, היום אנחנו כבר בחג נוסף, חג המצות, ככתוב (ויקרא כג 6): "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת ליהוה."

          ואיזה חג נחגוג מחר? — את חג הנפת העומר, או "עֹמֶר רֵאשִׁית הקציר" ככתוב בויקרא כג 11-10.

אם שמתם לב, השנה הקונסטלציה של התאריכים העבריים ושל ימי השבוע תואמת בדיוק את מה שהיה באותו חג פסח שבו ישוע המשיח מת על הצלב:

…….  יום שישי — 14  בניסן — "בין הערביים", זאת אומרת בשעות אחר הצהריים המאוחרות:

            תושבי יהודה וירושלים שוחטים את שׂה הפסח שמזכיר להם את אותו שׂה שנשחט בערב הפסח הראשון במצרים — אותו שׂה שדמו הושׂם על המשקוף והמזוזות של כל כניסה לבית יהודי — אותו דם שאלוהים אמר עליו: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" (שמות יב 13).

          יום שישי — 14  בניסן — "בין הערביים":

            ישוע המשיח מגשים את הסמל של שׂה הפסח. הוא מת על הצלב כשהוא נושׂא על עצמו את חטאי העולם. הוא נהיה לכפרה עבור כל מי שמאמין בו.

            אלוהים כעת מביט במאמין בישוע ואומר: "ראיתי את דמו של ישוע. קיבלתי את קורבנו המושלם. קיבלתי את מותו ככפרה על החטאים שלך. ישוע המשיח מת במקומך, לכן אתה לא צריך למות. — רָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עליך."

…….  יום שבת — 15  בניסן:

            תושבי יהודה וירושלים חוגגים את חג המצות בטוהר הסמלי הנדרש על ידי התורה:

•           בתיהם נקיים מכל חמץ,

•           הם אוכלים מצות — לחם שלא עבר תהליך של החמצה.

          יום שבת — 15  בניסן: מכניסת השבת, גופו של ישוע המשיח מונח בקבר. הוא מת לאחר שאמר "נִשְׁלַם" (יוחנן יט 30). הוא הגשים את סמליות חג המצות: פעולת הטיהור מחֵטְא הושלמה אחת ולתמיד. 

            אלוהים האב כעת מביט במאמינים בישוע ומצהיר עליהם: "אַתֶּם כְּמַצּוֹת"(קור"א ה 7) — "אתם לבושים בטוהרו ובצדקתו של בני ישוע. כשאני מביט בכם, אני רואה אותו ואת צדקתו!"

          יום שבת, ה15  בניסן, פותח תקופה של 7 ימים שבהם בני ישראל מצוּוים להישמר מכל חמץ.

            עבור המאמין הנושע, שבעת הימים האלה מסמלים אורח חיים של ציות לאלוהים.

           אם פסח  סימל פעולה חד־פעמית — את ההצדקה,

           אזי שבעת הימים של  חג המצות מסמלים תהליך מתמשך — את תהליך ההתקדשות[7 ימים = המספר 7 הוא סמל השלמות = תהליך התקדשות לאורך כל החיים]:

           ישוע סיים את עבודת הטיהור מחטא ואמר: "נִשְׁלַם";

           אלוהים האב הביט במאמינים המטוהרים ואמר: "אַתֶּם כְּמַצּוֹת", אתם טהורים;

           כעת חל על המאמינים— על כולנו — מה ששאול השליח לימד בראשונה לקורינתים פרק ה:

פסוק 7:  "אַתֶּם כְּמַצּוֹת, שֶׁהֲרֵי נִזְבַּח שֵׂה הַפֶּסַח שֶׁלָּנוּ — הַמָּשִׁיחַ" ז"א, שלב ההצדקה הושלם אחד ולתמיד;

פסוק 8:  "לָכֵן נָחֹגָּה לֹא בִּשְׂאוֹר יָשָׁן וְלֹא בִּשְׂאוֹר הָרֹעַ וְהָרֶשַׁע, אֶלָּא בְּמַצּוֹת הַתֹּם וְהָאֱמֶת."

            — הבה "נָחֹגָּה": שלב ההתקדשות נמשך לאורך כל ה"חג" — לאורך כל חייו של המאמין המשיחי עלי אדמות.

            במילים אחרות: "טוהרתם, נסלחתם. ישוע המשיח — שׂה האלוהים — לקח על עצמו את עונש המוות שהיה מגיע לכם. הוא קנה אתכם בדמו. מעכשיו אתם שייכים לוֹ."

            "לא ייתכן כי בתור ילדיו הנושעים עוד תרצו ליהנות מ-'הָרֹעַ וְהָרֶשַׁע'. אתם ילדיו של 'אֱלֹהֵי הָאֱמֶת' (יוחנן יז 3), ולכן 'הַתֹּם וְהָאֱמֶת' שמאפיינים אותו חייבים להראות גם בחיים שלכם. — 'אַתֶּם כְּמַצּוֹת'."

            מישהו מכם שם לב כמה אני "טוחן" על הנקודה הזאת? — הנקודה של חיי הקדושה של המאמין? — למה?

            אם תשאלו את השכנים שלכם בצד ימין ובצד שמאל, מקדימה ומאחורה — ייתברר שכמעט כל מי שנכנס היום לאולם הזה ומשתתף באסיפה יציג את עצמו כמשיחי, כמאמין בישוע.

            אך למרות זאת ישנם אלה שאמנם מציגים את עצמם במשך שנים כמאמינים בישוע, אבל מעבר להצהרה המילולית הזו, ישוע אינו נראה בחיים שלהם.

            כל מי שמכיר אותם יכול להבחין כי ישוע אינו אדון על חייהם — הם האדונים. בחיי היום־יום שלהם לא נראה דמיון לישוע — לא בדיבור, לא בהתנהגות, לא בהלך המחשבה.

            לכן אני רוצה להדגיש שוב: אם ישוע הוא אדונך, אם טוהרת מן החטא על ידי דמו, אם נולדת מחדש — אזי אתה "בְּרִיאָה חֲדָשָׁה" (ב־קורינתים ה 17; גלטים ו 15), וההתחדשות הזו תיראה.

            אם נולדת מחדש, אתה כעת "בַּמָּשִׁיחַ" (אפסים ב 10). אם נולדת מחדש, רוח הקודש כעת שוכן בך (א־קורינתים ו 19). הוא יעזור לך "לִפְשֹׁט אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן … וְלִלְבּוֹשׁ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִיםבִּצְדָקָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל אֱמֶת" (אפסים ד 24-22).

            שימו לב לְמה שהפסוק הזה אומר: אתם בריאה חדשה "כִּדְמוּת אֱלֹהִים"! זה חייב להראות!

            ואם לא נראה שינוי…לא נראית גדילה…לא נראית התקדמות…החטא לא מפריע לך…אתה אפילו לא רואה צורך להשתנות — אז אולי לא היתה לידה חדשה. אז אולי אתה משלה את עצמך ואחרים בכך שאתה נושא את הכינוי "משיחי" — אבל אתה לא נושע. ישוע אינו באמת אדונך ומושיעך. חטאיך טרם נסלחו. אתה עדיין בדרך לאבדון נצחי.

            אם זהו מצבך היום — אל תחכה. ישוע המשיח רוצה לסלוח לך היום, אם רק תתוודה לפניו על חטאיך.

          יום שבת — 15  בניסן.

            מי חושב שבאותה שנה שבה נצלב האדון ישוע, ה-15 בניסן נפל על יום שבת "במקרה"? — אף אחד, כי הרי אין "במקרה" אצל אלוהים. הוא פועל על־פי תכנית מפורטת ומושלמת שהיתה מוכנה עוד לפני בראשית.

            לכן כשאנחנו לומדים על פסח ועל חג המצות, עלינו גם להתחשב בסמליות של מנוחת השבת:

           אלוהים סיים את בריאת העולם ביום השישי "בין הערביים" — עם כניסת השבת — "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב 2).

           ישוע המשיח — אלוהים הבן — השלים את מלאכת הטיהור מחטא ביום שישי "בין הערביים".

            בדיוק אז הוא "מָסַר אֶת רוּחוֹ" (יוחנן יט 30). — זוהי נקודה חשובה:

            לא הטבע הכריע מתי ישוע מת, לא החיילים הרומים הצולבים, ולא שום מקריוּת: ישוע עצמו החליט מתי בדיוק להגיד "נִשְׁלַם" ומיד לאחר מכן "למסור את רוחו". הוא הרי פעל לפי תכנית מדוייקת קבועה מראש.

            הזמן "למסור את רוחו" הגיע ב-14 בניסן "בין הערביים". לא דקה לפני, ולא דקה אחרי!

            במותו על הצלב הוא המציא, פעם אחת ולתמיד, את הפתרון הדרוש לתיקון הבריאה שהושחתה על ידי החטא. — עתה, ביום השבת ה-15 בניסן, גופו יכול סוף־סוף לנוח את מנוחת השבת.

           על בסיס נצחונו על החטא ועל המוות, ישוע המשיח מזמין כעת בני אדם אל מנוחתו במילים: "בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים, וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה" (מתי יא 28).

            זאת אומרת כי מנוחת השבת המושלמת היא לא בשמירת כל מאות המצוות הקשורות לשבת — דהיינו בנסיון לקיים בכוחות עצמנו את כל מה שהתורה דורשת (ובנוסף לכך את כל מה שמפרשי התורה דורשים).

            מנוחת השבת המושלמת ניתנת בישוע המשיח. הוא קיים את כל התורה, ולנו הוא נותן את המנוחה שבציות אליו מתוך אהבה — המנוחה שבביטחון הישועה. איזו מנוחה היתה יכולה להיות מושלמת יותר?

ובכן, אמרנו כי השנה רצף המועדים נפל על אותם ימים בשבוע כפי שנפל בשנה שבה נצלב ישוע:

          יום שישי — י"ד בניסן — פסח — ישוע הגשים את סמל שׂה הפסח כשהוא מת מות כפרת חטאים;

          יום שבת — ט"ו בניסן — חג המצות — ישוע השלים את הטיהור מחטא. כל המאמינים בו נחשבים כעת "כְּמַצּוֹת" — כמטוהרים ומוצדקים בעיני אלוהים;

ומיד אחר כך (מחר בבוקר) יבוא עוד אחד ממועדי-ה':

…….  יום א' שבא אחרי השבת של פסח — המועד הבא ברשימת מועדי־ה' המפורטת בספר ויקרא כג — והמועד הזה נקרא: הנפת עומר ראשית הקציר.

            הנהו תיאורו התנ"כי (ויקרא כג 11-10):

                  10 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

            "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן, 11 וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יהוה לִרְצֹנְכֶם.

            מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן." (ראה גם ויקרא כג 16)

בצמוד לתיאור זה ישנם עוד 3 פסוקים (14-12) שמפרטים…

א.         את הקורבנות הנלווים לציון המועד,

ב.         איסור על אכילה מהדגן החדש לפני שעומר ראשית הקציר הובא למקדש,

… וזה הוא. — אין עוד אזכור של עומר ראשית הקציר במקום אחר בתנ"ך.

יהודי דתי יידע, כמובן, שביום זה מתחילים את ספירת העומר (ויקרא כג 15; דברים טז 9), אך את המועד עצמו — את עומר ראשית הקציר — לא מציינים בישראל המודרנית.

אם תבקשו מישראלי — לא משנה אם דתי או חילוני — לערוך רשימה של חגי ישראל (או של מועדי־ה'), אף אחד לא יכלול את עומר ראשית הקציר.

ילדים שלומדים בבית הספר הממלכתי על "חגי התורה" יודעים לדקלם לך כי ישנם 5:

                    1.       פסח,                     2.       שבועות,                     3.       ראש־השנה,                     4.       יום־כיפור,                     5.       סוכות.

על "עומר ראשית הקציר" לא שמעו מעולם.

מה בעצם עשו ביום הזה בתקופת המקרא?

בטח שׂמתם לב שעומר ראשית הקציר הוא אינו יום חופש. — זאת נקודה חשובה: הוא אמנם אחד מ"מועדי־ה'", אך הוא לא נחשב לשבת. הוא גם לא מוצמד לתאריך קבוע, אלא ליום בשבוע: ליום א' — כך שהוא אף פעם לא יוכל לפול על יום שבת (ויקרא כג 11ב; 16). לא רק שמותר לעבוד במועד הזה, אלוהים אפילו מצווה לעבוד בו ולקצור שיבולים:

במוצאי השבת של חוה"מ פסח נשלחו מספר אנשים לשדות של שעורה (barley) במקומות שונים בסביבות ירושלים, על מנת לקצור אגודה של שיבולים כל אחד. — למה שעורה? מפני שהיא הדגן הראשון שמבשיל. חיטה ניתן לקצור רק חודש וחצי מאוחר יותר, לקראת חג השבועות.

כל הנציגים הביאו את מה שקצרו לבית המקדש, ושם אגדו את השיבולים יחד לאלומה אחת גדולה — "הָעֹמֶר". אחרי ההכנות הללו הכוהן הגדול "הֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יהוה" בטכס של הודייה.

ציון המועד היה ביטוי של אמונה. בכך שבני העם הביאו את האלומה הראשונה אל הקודש הם בעצם אמרו: "ה', אנחנו מודים לך באמונה שלמה שתוך 50 הימים הקרובים — עד לחג השבועות / חג הקציר (שמות כג 16) — תתן לנו קציר שופע ומבורך."

"עינינו רואות היום רק את אלומת השׂעורים הבודדת הזו שבקושי הבשילה, אבל אנחנו בוטחים בהבטחתך לספק לנו את כל התבואה הנחוצה לשנה הזו, ובשפע!"

חשוב להדגיש כי אף אחד ממועדי־ה' לא עוסק בענייני חקלאות בלבד. כל חג, כל מועד, הוא צל וסמל של המשיח ושל פעולותיו בתכנית הישועה של אלוהים. — ולכן נלמד כעת על…

התגשמות המועד בישוע המשיח

ביום השלישי אחרי קבורתו קם ישוע המשיח לתחייה מן המתים. זה קרה ביום א' אחרי היום הראשון של חג המצות (שחל באותה שנה בשבת). — דהיינו, ישוע קם לתחייה בחג הנפת העומר.

בכך הוא הגשים את הסמל של עומר ראשית הקציר:

●          אלומת השׂעורים היתה "ראשית הקציר" — הביכורים הראשונים ממש של הקציר הצפוי באותה שנה;

ועל ישוע נאמר:

●          "כָּעֵת הַמָּשִׁיחַ קָם מִן הַמֵּתִים, בִּכּוּרֵי כָּל יְשֵׁנֵי עָפָר" (א־קורינתים טו 20, 23),

וגם…

●          "הוּא הָרֵאשִׁית, בְּכוֹר מִבֵּין הַמֵּתִים" (קולוסים א 18).

"בְּכוֹר" בכתובים הוא תמיד ראשון מבין רבים. לכן הסמל של עומר ראשית הקציר טומן בחוּבו הבטחה נפלאה למאמינים בישוע (רומים ו 5):

"אִם הִתְאַחַדְנוּ אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ, כָּךְ גַּם נִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ."

אין כל ספק: "הַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ — יָקוּמוּ!" (א־תסלוניקים ד 16).

האדון ישוע הוא עומר ראשית הקציר אנחנו הקציר!

שימו לב שהפסוק שצטטי (רומים ו 5) מכיל תנאי:

●      "אִם הִתְאַחַדְנוּ אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ,

●      כָּךְ גַּם נִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ."

"מָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ." האם זאת אומרת שכל מאמין — כל אחד בחדר הזה — חייב פיזית למות על צלב כדי לזכות בתחייה מן המתים?

בוודאי שלא. — הרי כתוב לנו במפורש כי "הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפָּרַת חֲטָאִים, אַחַת וּלְתָמִיד" (פטר"א ג 18; ועיקרון זה מודגש גם ברומים ו 10; עברים ז 27, ט 12).

"אַחַת וּלְתָמִיד." קורבנו המושלם של ישוע המשיח מספיק כדי לכפר על כל חטאי העולם. אין צורך לחזור עליו.

אז אולי "להתאחד עם ישוע בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ", זה מה שקורה היום למאמינים בארצות מוסלמיות במקומות בהם אחינו באמונה נרצחים בגלל אמונתם ונאמנותם לישוע?

לא! כי אפילו מוות על קידוש שמו של ישוע הקורבן הנעלה ביותר שמאמין יכול להקריב למען אדונו ומושיעו — אפילו מוות כזה הוא לא "מָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ".

מדוע לא? כי אף אחד לא יכול למות מות־כפרה למען חטאיהם של אחרים. רק ישוע היה מסוגל לעשות זאת, כי רק הוא היה טהור מחטא, החל מלידתו ולאורך כל חייו כאדם עלי אדמות.

זאת אומרת שהמונח "מָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ" לא יכול לכלול את היבט הכפרה.

אז מה אנחנו תקועים?

מצד אחד, כולנו רוצים "להִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ",

אך מצד שני, התנאי לתחייה הוא ש"נִתְאַחֵד אִתּוֹבְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ."

התעלומה מתבררת כאשר אנחנו קוראים את הפסוק בהקשרו. נתחיל מ…

רומים ו 2-1:

1 אִם כֵּן, מַה נֹּאמַר? הֲנַמְשִׁיךְ בַּחֵטְא כְּדֵי שֶׁיִּרְבֶּה הַחֶסֶד? 2 חַס וְחָלִילָה! אָנוּ שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא, אֵיךְ נַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה בּוֹ?

"מַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא." — זהו משפט המפתח הראשון. כאשר האמנּוּ בישוע ונולדנו מחדש, שליטת החטא עלינו נשברה. השליח קורא לזה "מַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא."

שני הפסוקים הבאים מחזקים את ההבנה הזו:

רומים ו 3-4:

3 הַאֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי כֻּלָּנוּ אֲשֶׁר נִטְבַּלְנוּ לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, לְמוֹתוֹ נִטְבַּלְנוּ? 4נִקְבַּרְנוּ אִתּוֹ בַּטְּבִילָה לַמָּוֶת כְּדֵי שֶׁנִּתְהַלֵּךְ גַּם אֲנַחְנוּ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים, כְּשֵׁם שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּקַם מִן הַמֵּתִים עַל־יְדֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָב.

"לְמוֹתוֹ נִטְבַּלְנוּ … נִקְבַּרְנוּ אִתּוֹ בַּטְּבִילָה לַמָּוֶת." במילים אחרות: האקט הסמלי של הטבילה נתן ביטוי מוחשי, נראה לעין, למה שהתרחש בתחום הרוחני, הבלתי־נראה: "מַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא." זה אחד הדברים שאתה מכריז בפני העולם על־ידי טבילתך.

פסוקים 6 + 7 מכילים עוד רמז חשוב שעוזר לנו להבין מה המשמעות של "להתאחד עם ישוע בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ":

רומים ו 6-7:

6 זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים: הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵס גּוּף הַחֵטְא וְלֹא נִהְיֶה עוֹד עֲבָדִים לַחֵטְא; 7 שֶׁהֲרֵי הַמֵּת מְשֻׁחְרָר מִן הַחֵטְא.

"הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ."במילים אחרות: ה"אני" הישן שלנו, שהיה תחת שליטתו המוחלטת של החטא, "נצלב עם ישוע".

אנחנו כעת בריאה חדשה שמסוגלת להגיד "לא" לחטא ובעזרת רוח הקודש אנחנו אפילו מסוגלים לעמוד ב"לא" הזה ולא להיכנע לפיתוי. "מַּתְנוּ לְגַבֵּי הַחֵטְא."

…והמסקנה ההגיונית ממה שלמדנו נאמרת בפסוק האחרון:

רומים ו 8:

אֲבָל אִם מַתְנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ, מַאֲמִינִים אָנוּ כִּי גַּם נִחְיֶה עִמּוֹ.

"מַתְנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ." אני מקווה שמתוך הלימוד שלנו של פסוקים 1 עד 7 הבנּוּ מה המשמעות של הביטוי "למות עם המשיח". וכעת נוכל גם להבין את פסוק 5, שקודם לא היה לנו ברור:

אִם הִתְאַחַדְנוּ אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ, כָּךְ גַּם נִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ.

 

סיכום:

פסח:                      ישוע המשיח שׂה האלוהים נשׂא על עצמו את חטאינו;

חג המצות:        אלוהים מביט בתלמידי ישוע ואומר: "אַתֶּם כְּמַצּוֹת." אם אתה מאמין בישוע כמושיעך מן החטא, אתה כעת מטוהר. בזכות כפרתו של ישוע אתה נחשב לצדיק מוצדק בעיני אלוהים;

עומר ראשית הקציר — חג התקומה מן המתים:

          אם ישוע המשיח הוא האדון, המלך והמושיע שלך אזי אתה "נולתד מחדש" (יוחנן ג 3; פטר"א א 23);

          אם נולדת מחדש, אתה בריאה חדשה. — כעת "הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר [בך] נִצְלַב [עם ישוע]." אתה "מת לגבי החטא";

          אם אתה "מת לגבי החטא", "אתההִתְאַחַדְת [עם ישוע] בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ";

          אם "הִתְאַחַדְת אִתּוֹ בְּמָוֶת דּוֹמֶה לְמוֹתוֹ", אתה "גַּם תִתְאַחֵד אִתּוֹ בִּתְחִיָּתוֹ";

אֱלֹהִים הֵקִים לִתְחִיָּה אֶת אֲדוֹנֵנוּ — וּבִגְבוּרָתוֹ יָקִים גַּם אוֹתָנוּ (קור"א ו 14) — הבטחה.

הוא יקים אותנו לחיים נצחיים במלכותו של ישוע לחיים נצחיים בלי מלחמות, בלי פחד, בלי חולשה, בלי מחלות, בלי כאבים, בלי עצב, בלי דמעות, בלי חושך, בלי רוע, בלי חטא זאת הבטחה! ואת ההבטחה הזאת אנחנו חוגגים בחג הנפת העומר חג התקומה.