תנופת העומר – מועד תקומת המשיח מן המתים

Print Friendly

חג תנופת העומר = חג התקומה ־ היסטוריה ותכלית!
התקומה של ישוע מן המתים מאמתת לנו את הבטחות הבשורה

חג תנופת העומר אינו נחוג בקרב רוב בני ישראל!
החג המסמל תקווה כה גדולה, הינו חג אשר ממנו מתעלמים ביותר.
החג המהווה נקודת יחוס לחג השבועות אינו מוזכר אפילו בתוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים ־ נכון לאמצע שנות האלפיים, אני מתכוון לחג תנופת העומר! חג שהתגשם בתקומתו של ישוע מן המתים.

כידוע לנו, רשימת "החגים היהודיים" המחויבים בתורה נמצאת בספר ויקרא כ"ג.
למדנו שכל החגים מהווים צל וסמל לתוכנית הישועה של אלוהים בעבור בני האדם.
ישוע המשיח מגשים כל אחד ממועדי יהוה בדיוק במועד שקבע אלוהים. ישוע נקרא "הגוף" בעוד כל החגים נחשבים לצל וסמל שנועד ללמד ולהסביר אודות המשיח ופועלו (אל הקולוסים ב' 16־17, אל הגלטים ג' 23-25, ד' 8־11).

ויקרא כ"ג 1־14.
א. "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמר.
ב. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲליֵהֶם: מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶש אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.
ג. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם.
ד. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אתָם בְּמוֹעֲדָם.
ה. בַּחוֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחוֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבָּיִם, פֶּסַח לַיהוָה.
ו. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תאכֵלוּ.
ז. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קודֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לא תַעֲשׂוּ.
ח. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קוֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לא תַעֲשׂוּ.
ט. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמר:
י. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲליֵהֶם: כִּי-תָבואוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נותֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עוֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכהֵן.
י"א. וְהֵנִיף אֶת-הָעמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצונְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ הַכּהֵן.
י"ב. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעומֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעלָה לַיהוָה.
י"ג. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סוֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה, רֵיחַ נִיחוֹחַ; וְנִסְכה יַיִן, רְבִיעִית הַהִין.
י"ד. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לא תאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלהֵיכֶם: חֻוקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם, בְּכל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם."

ביום ראשון, הבא מיד לאחר השבת הראשונה של פסח [זאת המשמעות דרך הפשט של הכתוב, וכך הבינו זאת קבוצות רבות ביהדות לאורך הדורות], נצטווה העם להביא אל הכהן את ראשית קציר הארץ. ז"א, עומרים של שעורה. שכן החיטה תהיה בשלה רק בחג השבועות.
הכהן מניף את העומרים לפני אלוהים, מעלה קורבן ־ ושבע שבועות לאחר מכן, השדות מלאים בכל תבואה המוכנה לקציר.
במילים פשוטות ־ חג תנופת העומר כשמו כן הוא ־ תודה לך אלוהים עבור הברכות העתידות לבוא בעוד שבעה שבועות.
בחגיגת חג תנופת העומר באמונה ־ העם יכול לחזור לביתו שקט בהבטחת אלוהים למלא את שדותיהם בתנובה בעוד שבעה שבועות וכך להבטיח חיים.

אם כן, חג ראשית תנופת העומר הינו חג של תקווה. בעוד שבעה שבועות השדות יהיו מלאים בחיטה ויספקו את הלחם לעם.

את חג ראשית תנופת העומר עם ישראל נצטווה לחגוג רק מהרגע שנכנס לארץ ההבטחה. ז"א, שראשית תנופת העומר הראשון שחגג העם היה מיד לאחר הפסח המוזכר בספר יהושוע פרק ה'.

[בעוד אנו חוגגים את חג תנופת העומר ביום ראשון בשבוע שבא מיד לאחר השבת הראשונה לאחר הפסח, הרי שהיהדות הרבנית דוגלת בעת שונה לציון החג.
לדעת רוב הרבנים, ראשית תנופת העומר חל ביום שלאחר חג הפסח.]

מדוע ה' חוזר על מילים אלו (אלו מועדי…) 3 פעמים?
אין זו הפעם הראשונה שאנו לומדים אודות חגי ישראל. כבר למדנו שאלוהים הוא זה שקבע את מועדי החגים וטען שאלו הם מועדיו! ויקרא כ"ג 2־4.
אלוהים משתמש בשפה זו מכיוון שהוא עתיד להגשים אירוע חשוב ביותר בדיוק במועדים הללו.
בדרך זו בני האדם יוכלו לזהות את האישיות החשובה שהוא המשיח בכבודו ובעצמו ולבטוח באמינות דבר אלוהים.
אישיות אחת ויחידה פעלה במועדים אלו בדרך שאף אחד אחר לא עשה או יכול היה לעשות.
1. ישוע המשיח עלה על הצלב כשה הפסח שלנו בדיוק בחג הפסח. שילם בדמו את מחיר כפרת החטאים שלנו
2. חג המצות – זכינו לטוהר בזכות כפרת החטאים של המשיח
3. יום א' הבא מיד לאחר חג הפסח, ראשית תנופת העומר – תקומת המשיח מן המתים המעניקה תקווה ובטחון לתקומה מן המתים וחיי נצח לכל יראיו.
4. חג השבועות, שבעה שבועות לאחר ראשית תנופת העומר, רוח הקודש חותמת את ילדי אלוהים הנושעים ומקימה את הקהילה, גוף המשיח.
במילים פשוטות, ארבעת המועדים הראשונים (מתוך השמונה המוזכרים בספר ויקרא כ"ג), מציינים את פעולותיו העיקריות של המשיח ישוע במסגרת תוכנית הישועה.
ארבעת החגים האחרים מציינים את פעולותיו בעת שובו להקים את מלכותו הארצית.

על מנת להוכיח את תקומתו של ישוע ביום ראשון הבא מיד לאחר הפסח, הבה נעמוד על עובדת נוכחותו בפסח, שפיטתו ומותו, שהרי ללא מוות אין תקומה.

א. בשורת יוחנן י"ב פסוק 1:
"שישה ימים לפני הפסח בא ישוע לבית עניה, מקום מגוריו של אלעזר אשר ישוע הקימו מן המתים."
ישוע מגיע לבית עניה, לביתו של אלעזר שהקים מן המתים, שישה ימים לפני הפסח שבו נצלב.

ב. בשורת יוחנן י"ב 12-15:
"למחרת שמעו המוני העם שבאו לחג כי ישוע עומד לבוא לירושלים. לקחו כפות תמרים ויצאו לקראתו כשהם קוראים: "הושע נא! ברוך הבא בשם יהוה! מלך ישראל!". ישוע מצא קודם לכן עיר וישב עליו, לפי הכתוב: "אל תראי בת ציון, הנה מלכך יבוא לך רוכב על עיר בן אתונות."
אנשי ירושלים מתכוננים לקבל את ישוע כשיכנס לעיר כשהוא רוכב על עיר בן אתונות.
בכך הגשים האדון ישוע את נבואתו של זכריה הנביא מפרק ט' 9

חישבו על כך. בתחילת השבוע רבים מן העם קוראים אל ישוע – מלך ישראל – ושמחים בכל ליבם כי זכו לראות את גואל ישראל, ולקראת סוף השבוע רובם מייחלים למותו…
מה קרה?

1. האדון ישוע הציג את ההנהגה הרוחנית כחוטאים הפועלים נגד אלוהים. מסיבה זו כל המנהיגים הרוחניים פעלו נגדו ומשכו את העם אחריהם (ראה מתי כ"ג).
רובו המוחלט של העם למד אודות המשיח ואודות אלוהים בכלל רק מפי הרבנים ולא מלימוד אישי ואינטימי מדבר אלוהים. תכלס, רק 5% מכלל העם ידע קרא וכתוב.
במקום לאמץ את האמת שעמדה לנגד עיניהם והוכחה בניסים ואותות אין ספור התואמות את הכתוב בכתבי הקודש, בחר הרוב ליישר קו עם הנהגת העם ולדחות את ישוע…(ראה ישעיה כ"ט 13-14, יוחנן י' 34-38).

2. האדון ישוע לא מילא את ציפיותיהם של העם בכל הקשור למשיח…העם רצה מלך משחרר משלטון רומי ומעניק לעם ישראל את נחלתו השלמה וזכות ראשונים. העם כשל להבין שלפני כבוד בא כניעה, שירות ואמונה.
כתבי הקודש מציינים משיח אשר בא ממשפחת דויד, שייוולד לבתולה בבית לחם אפרתה ואף ייכרת (ירמיה כ"ג 5-6, ל"ג 14-16, ישעיה י"א, ז' 14, מיכה ה' 1, דניאל ט' 24-27).
כתבי הקודש מציינים שהמשיח יבוא כדי למות מות כפרת חטאים בעבור בני אדם (ישעיה נ"ג)
כתבי הקודש גם מציינים שאותו משיח יחזור בעתיד כדי להקים את מלכותו הארצית ולמלוך על העולם מציון (ישעיה ב', מיכה ד', דניאל ב', תהילים קי"ח 21-23).
אלוהים לא הסתיר את האמת מאיתנו, אנו אלו אשר לעיתים מעדיפים סיפורי אגדות מאשר אמת צרופה. ישוע פעל והוכיח שהוא המשיח המובטח מפי נביאי התנ"ך.

ג. בשורת מרקוס י"ד 12־25: ־ ישוע חוגג את הפסח בירושלים עם תלמידיו. הוא יהודי! (17). כל עוד המשיח ישוע לא שפך את דמו, גם ישוע עצמו היה מחויב לציית לכל פרט ומצווה של ברית משה מסיני.
בשלב זה ישוע עורך את סדר הפסח עם תלמידיו וזאת לאחר שיהודה איש קריות, הבוגד שהסגיר אותו לפרושים ולכוהן הגדול, כבר אינו חלק מתלמידיו. יהודה הבוגד אינו יודע היכן ישוע עורך את הסדר וזאת כדי שישוע יוכל לעשות את הסדר עם תלמידיו כפי שתוכנן.
ד. בשורת מרקוס י"ד 32־53:
לאחר הסדר, ישוע הולך עם תלמידיו לגת שמנים. שם בידעו כי מותו בפתח, ישוע המשיח מבקש מתלמידיו להתפלל כדי שיוכלו לעמוד בניסיון הבא עליהם. ישוע עצמו מתפלל ומבקש את עזרת אלוהים האב כדי שיעמוד בניסיון של השטן למנוע ממנו להגיע אל הצלב. באותו מעמד אנו עדים למלוא אנושיותו של ישוע ויחד עם זאת מלוא אלוהותו.
כמו שהשטן ניסה לפתות את ישוע כדי שלא יציית לאלוהים האב בראשית פועלו כמשיח – לוקס ד', כך גם בשעות הללו שלפני הצליבה, השטן מנסה להניע את ישוע מלסיים את תוכנית הישועה וזאת באיום המוות. אלוהים האב כיבד את תפילתו של המשיח, עודדו והעניק לו את כל הכוח לסיים את תכלית בואו.
התלמידים נרדמו ולא הפנימו את גודל חשיבותה של התפילה. כולם ללא יוצא מן הכלל נכשלו במבחני האמונה שבאו עליהם מיד לאחר מכן.
הלקח – התפללו כדי שיהיה כוח לעמוד בניסיון.
האדון ישוע נתפס ומובל לפני הכהן הגדול למשפט בזק.

ה. בשורת מרקוס י"ד 1, בשורת יוחנן י"ח 14: ישוע מול הכהן הגדול.
ישוע מובל על ידי אנשים רבים מטעם ראשי הכוהנים והסופרים והזקנים אל ביתו של הכהן הגדול. ישוע לא היה עתיד לזכות למשפט צודק. הכהן הגדול וההנהגה הרוחנית באותה עת חיפשו כל דרך ותירוץ להרגו. נוכחותו של ישוע והוראתו הוכיחו את ריחוקם מאלוהים ואת רשעות ליבם (ישעיה נ"ג 8 – מעוצר וממשפט לוקח ואת דורו מי ישוחח…).
"קיפא הוא שיעץ לראשי הכוהנים ולפרושים כי מוטב שימות איש אחד בעד העם."
אנשים באו והעידו עדות שקר על ישוע. מכיוון שעדויותיהם לא תאמו, החליט הכוהן הגדול לשאול את השאלה החשובה ביותר שעליה תשובתו של ישוע תסיר כל ספק לגבי זהותו.
הכוהן הגדול שאל:
"האם אתה המשיח בן המבורך" (הכוונה לבן אלוהים: מרקוס י"ד 61.)
ישוע ענה: "אני הוא" ישוע המשיך וציין שהוא עתיד לשוב ממש כפי שמצויין בספר דניאל ז' וזכריה י"ב וי"ד. תשובתו של ישוע הזכירה להם את מילותיו של אלוהים כשאמר – אני הוא…(ישעיה מ"ג 13, 10)
מכיוון שהשומעים לא קיבלו את ישוע כאדון וכמשיח, ומכיוון שהתורה גוזרת דין מוות על אדם המתיימר להיקרא אלוהים, הכוהן הגדול אמר:
"מה לנו עוד צורך בעדים? שמעתם את הגידוף. מה דעתכם? כולם הסכימו ופסקו שישוע הוא בן מוות." (מרקוס י"ד 63-64)
ו. בשורת יוחנן י"ט:
ישוע עומד למשפט מול פילטוס בחג המצות – פסח.
מכיוון שהרומאים נטלו מההנהגה היהודית את הזכות להוציא אדם להורג אלא באישור השלטון הרומי (עוד בשנת 6 לספירה), לקחו אלו את ישוע לפני פונטיוס פילטוס הנציב הרומי, לא כדי שיביע את דעתו אלא כדי שיסכים להחלטתם.
פילטוס מבין שישוע אינו אשם בדבר המצדיק מוות ומנסה לשחררו בטענה שבכל חג שכזה משוחרר אדם מהכלא כאות מחווה לעם. העם זעק שהוא רוצה את ישוע צלוב ואת ישוע בר-אבא, רוצח מורשע, לחופשי. כשפילטוס שאל שוב, האם אתם בטוחים? ההמון צעק בחיוב ואף אמר: דמו עלינו ועל בנינו.
כמה עצוב שהעם בחר באיש בעם שם זהה לישוע בן האב אך העדיף פושע על פני אל-שדי (מתי כ"ז 25).
פילטוס הבין מהר מאוד שאם הוא רוצה "שקט חברתי" בתחום שלטונו, כדאי לו להסכים עם החלטת ההנהגה היהודית.
לאור כל הנאמר, פילטוס מאשר את מותו בצליבה של ישוע ומוסר אותו לידי הצולבים.
מותו של ישוע המשיח בצליבה מקיים את הנבואה בה נאמר כי קללת אלוהים תלוי על עץ. ישוע הפך לקללה בנשאו את החטאים שלנו כדי שאנו המאמינים בו נזכה לצדקה ונקבל את ברכת אלוהים (ישעיה נ"ג 12).

ז. בשורת יוחנן י"ט 30 ־ ישוע מוסר את רוחו, ומנקודה זו הוא מת על הצלב.
"אחרי שקיבל את החומץ אמר ישוע: "נשלם", ובהרכינו ראשו מסר את רוחו."
שימו לב:
1. בעוד שני הפושעים שנצלבו ליד ישוע מתו במועד שהם לא יכלו לקבוע, הרי שישוע המשיח בחר את השניה בה תצא רוחו מגופו.
נתון זה חשוב מאוד כי ישוע היה חייב לקום מן המתים ביום ראשון, לאחר שבילה בקבר שלושה ימים ושלושה לילות כפי שהנבואה ציינה (מתי י"ב 38-40). בחירת רגע המוות רק מחזקת את ריבונותו.
2. מותו של ישוע המשיח לא היה הפתעה לישוע. ישוע ידע כי תכלית הופעתו היא למות כקורבן כפרת חטאים בעבור בני האדם. ישוע ציין את העובדה הזו לתלמידיו (מתי ט"ז 21) ואף אמר זאת בבירור לנקדימון (יוחנן ג' 14).
לנקדימון אמר ישוע כי עליו להיות "מורם" כפי שמשה הרים את הנחש על העמוד במדבר. משמעות המילה "מורם" היא כי עליו למות ולהיות תלוי. (ראה יוחנן ח' 28, י"ב 32).
3. מכיוון שישוע בא כדי למות מות כפרת חטאים, יש אלו הטוענים: אם כן מדוע מוחזק עם ישראל אשם במותו של ישוע המשיח?
עם ישראל אינו האשם בה הידיעה במותו על הצלב של ישוע המשיח.
לכל אדם באשר הוא בן אדם יש חלק באשמה שכן ישוע בא כדי להיות קורבן כפרת החטאים של כל אחד מאיתנו, גויים ויהודים כאחד (יוחנן א' 29).
לעם ישראל יש אחריות רבה יותר מכיוון שעליו הוטלה האחריות להכיר ראשונה את המשיח ולהציגו לשאר העמים.
גם אם עם ישראל היה מזהה את ישוע כמשיח ומקבלו בכל הכבוד הראוי לו, הרי שמותו על הצלב לא היה מתבטל.
ישוע מת על הצלב זה ניצחון של אלוהים על השטן.
ישוע מת כקורבן חטאים על הצלב זה הרגע בו נוצח השטן לעולם. באותו הרגע התגשמה הנבואה המשיחית הראשונה בכתבי הקודש (בראשית ג' 15).
על עם ישראל היה ללוות את ישוע המשיח אל הצלב, בזעקות תודה והלל לאלוהים.
4. ברגע מותו של האדון ישוע, נקרעה הפרוכת בקודש הקודשים. המקדש הארצי חולל. המקדש הארצי איבד את קדושתו, כי דם המשיח ישוע הקים את הברית החדשה שהיא נעלה ונצחית. היא הגוף בעוד כל השאר היוו צל וסמל (אל הקולוסים ב' 16-17)

ח. בשורת יוחנן י"ט 31: ראשי הכוהנים מבקשים מפילטוס לוודא הריגה ולכן נשלח חייל לשבור את שוקי הנצלבים.
"מכיוון שאותו יום היה ערב שבת, בקשו ראשי היהודים מפילטוס לצוות לשבור את שוקיהם של הנצלבים ולהסיר את הגופות, כדי שלא תישארנה על הצלב בשבת, כי גדול היה אותו יום שבת."
החיילים שברו את שוקי שני הנצלבים שליד ישוע אך כשהגיעו אל ישוע הם ראו שהוא כבר מת!
על מנת לוודא מוות ולהגשים נבואה (שום עצם לא תישבר בו ־ וגם שה תמים ללא מתום)
החייל דוקר את ישוע בצידו ברומח ומיד יצאו דם ומים.
הפרדת הדם מתבצעת כשהלב אינו פועם, מיד לאחר מוות. לפיכך יציאת המים והדם מהווים הוכחה למותו של ישוע.
ישוע מת על הצלב! (בשורת יוחנן י"ט 34־37).

הערה: המוסלמים טוענים שישוע התעלף ומישהו אחר הוכנס לקבר במקומו. בדרך זו המוסלמים דוחים את מותו ותקומתו מן המתים של ישוע.
ט. בשורת מרקוס ט"ו 44־45: שר המאה נותן את מילתו לפילטוס כי ישוע כבר מת.
בעקבות אישור המוות מפי הקצין, מאפשר פילטוס את מסירת הגופה ליוסף מן הרמתיים ולנקדימון כדי שיכינוה לקבורה ויקברו את ישוע. [אגב, נמצא ארון קבורה עם השם נקדימון בשכונת ארמון הנציב לצד בנין מספר 8 ברחוב עולי הגרדום].
"פילטוס התפלא שהוא כבר מת. קרא לשר המאה ושאל אותו אם ישוע כבר מת. כשנתברר לו הדבר מפי שר המאה, נתן ליוסף את הגופה."
העדות על מות ישוע חשובה מאוד כי הרי אחרים טוענים שהוא התעלף או היה חסר הכרה לעת מה, וזאת כדי להכחיש את תקומתו מן המתים.

י. בשורת יוחנן י"ט 41: ישוע מת עם רשעים אך נקבר בקבר של עשירים ־ כמו שאמר ישעיה הנביא בפרק נ"ג פסוק 9. "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו, על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו."

י"א. בשורת יוחנן פרק כ' פסוקים 1-2:
"בראשון בשבוע, לפנות בוקר בעוד חושך, באה מרים המגדלית אל הקבר וראתה שהאבן הוסרה מן הקבר. היא רצה ובאה אל שמעון כיפא ואל התלמיד השני, זה שהיה אהוב על ישוע. אמרה להם: "לקחו את האדון מן הקבר ולא ידוע לנו איפה הניחו אותו."
יום ראשון בבוקר ־ בעוד חושך, מרים המגדלית מגלה שהאבן הוסרה מן הקבר.

האם התלמידים גנבו את הגופה?
לא ולא!
על הקבר שמרו חיילים רומיים, שעבורם איבוד הגופה משמע מותם שלהם (מתי כ"ח 11־15). המשמר הזה הוצב לבקשת ההנהגה הרבנית כדי שלא יוכלו לטעון שתלמידי ישוע גנבו את הגופה…כך רק מתחזקת העדות אודות תקומתו של ישוע מן המתים!
(מעשי השליחים י"ב 19 ־ דוגמא: הוצאה להורג של שומרים שאיבדו אסיר)

ישוע לא רק קם מן המתים, עלה השמיימה ונעלם, אלא נגלה לבני אדם רבים לאחר תקומתו מן המתים.
להלן ההוכחות:
1. יוחנן כ' 17: מתי כ"ח 9, מרים המגדלית ומרים האחרת רואות את ישוע שקם מן המתים.
2. לוקס כ"ד 13: ישוע ניגלה לשניים (ככל הנראה זוג נשוי) בדרך לעמאוס.
3. יוחנן כ' 19: ישוע נגלה לפני עשרת תלמידיו ולאחר מכן לפני תומא.
4. ראשונה לקורינתיים ט"ו 5־6: יותר מ־ 500 איש ראו את ישוע לאחר תקומתו מן המתים.
5. מעשי השליחים ט': ישוע נגלה לשאול השליח.

רבותי:
אותו יום ראשון לאחר הפסח לא היה סתם יום ראשון באותה מידה שהפסח לא היה סתם עוד פסח.
באותו הפסח ישוע המשיח שפך את דמו כדם השה עבור חטאותינו (ישעיה נ"ג 5-7), הקים את הברית החדשה בדמו, וביום ראשון בבוקר הוא קם, כמו שהבטיח, כדי להוכיח שהכפרה התקבלה, ותקוותנו לתקומה ־ בטוחה (יוחנן ב' 19-22).
המוות נוצח!

ישוע בעצמו אמר בבשורת יוחנן י' 38:
תבחנו אותי ־ תבדקו את אמינותי. שמעתם את דברי וראיתם את מעשיי!
האדון ישוע אף הבטיח שיקום לתחיה לאחר שלושה ימים בקבר – (מתי י"ב 38-40, יוחנן ב').
ביום ראשון בבוקר, לאחר שלושה ימים ושלושה לילות בקבר, קם אל־שדי. הוא ניצח את המוות כדי שאנו ילדיו נשרתו בביטחון, בידיעה שהתקומה שלנו מובטחת (קור"א ט"ו 54-58).

לסיכום.
א. כל אחד ממועדי יהוה המוזכרים בספר ויקרא כ"ג מציין פעולה חשובה בתוכנית הישועה של אלוהים עבור בני האדם.
בחג הפסח נצלב שה האלוהים כקורבן חטאים.
ביום ראשון בבוקר, בחג ראשית תנופת העומר, קם לתחיה המשיח ישוע.
תקומתו של ישוע מן המתים מהווה לנו הוכחה שכל המאמין בו כאדון ומושיע מכפר חטאים, יחיה גם אם ימות.

ב. האמונה במותו ותקומתו של האדון ישוע מן המתים היא תנאי מרכזי לישועה. לראיה, שאול השליח ציין את החובה להאמין שישוע קם מן המתים כתנאי לישועה (אל הרומים י' 9-10).
"ואם אתה מודה בפיך שישוע הוא האדון ומאמין בלבבך שאלוהים הקים אותו מן המתים ־ תיוושע". נושא התקומה הוא נושא קרדינלי לישועתנו.

ג. כל אחד מהשליחים מת על קידוש השם!
אילו היה להם ספק כלשהו בנוגע לתחייתו, לא היו כולם מוסרים את חייהם בעבור שמו.
אילו לא היו פוגשים את ישוע לאחר תקומתו מן המתים, היו כולם חוזרים להיות דייגים בכינרת.

ד. שימו לב: בעוד שלכל אחד מן החגים המוזכרים בויקרא כ"ג קבע אלוהים תאריך מספרי, הרי שלחג השבועות אין מועד מספרי.
חג השבועות נחוג 49 ימים לאחר חג תנופת העומר.
ומה המסר?
חג תנופת העומר הינו הבסיס לחג השבועות.
אם אין לך חלק בתקומתו של ישוע, אז אין לך חלק בחתימת רוח אלוהים ובחיי נצח עם אלוהים. אם קיבלת את התקומה של ישוע ־ אז יש לך גם את רוחו ואת נצחיותו.
יש לנו תקווה חיה משום שהאדון ישוע חי, ויושב כעת לימין אלוהים האב (תהילים ק"י 1).