יואל הנביא – שיעור מס' 2

Print Friendly

"יוֹם יהוה"
מכת החרקים ― פרק א 20-1

 

פסוקים 3-1:

1 דְּבַר־יהוה אֲשֶׁר הָיָה, אֶל־יוֹאֵל בֶּן־פְּתוּאֵל׃ 2 שִׁמְעוּ־זֹאת הַזְּקֵנִים, וְהַאֲזִינוּ, כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ; הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם, וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם. 3 עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ; וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר."

יואל הנביא הכריז, בכוח רוח הנבואה, מסר מאלוהים (פסוק 1) – הזהרה מפני מגפה נוראה העתידה להרוס ולהשמיד את ארץ יהודה לחלוטין.

פלישת חרקים מעופפים לא הייתה דבר נדיר במזרח התיכון, וגם לא בארץ יהודה.

בפתח דברי נבואתו, פנה יואל אל יושבי יהודה בשאלה: האם ראיתם מימיכם נחיל ארבה עצום ונורא כזה? (פסוק 2).

זקני יהודה ותושביה הכירו היטב את העבר. סיפורי מגיפות, אסונות ומלחמות חזרו והושמעו שוב ושוב מדור לדור, כשכל פרט ופרט נחרט היטב בזיכרון הלאומי. המכות שבהן פקד ה' את מצרים מאות שנים קודם לכן, היו עדיין חיות וקיימות בבהירות רבה בזיכרון הישראלי. אולם שואה במימדים כאלה, במשך זמן כזה ועם תוצאות הרסניות שכאלה לא הייתה מוכרת ל"זקני היישוב".

וכך קרא יואל: "שִׁמְעוּ!" גם לזקנים וגם לתושבי הארץ: "פקחו עיניכם, פתחו אזניכם, האזינו היטב לכל מילה, השוו עם סיפורי אבותיכם; כי אני מתכונן לספר לכם על חורבן נורא יותר מכל מה שיוכל לעלות על דעתכם!"
משה הורה לבני ישראל לשנן את פעלי ה' לבניהם (דברים ד 9, ו 7-6) משתי סיבות: ראשית, כדי להודיע ולהזכיר להם את טיבו של ה', חסדו ורחמיו אליהם – כאשר שומעים בקולו; ושנית, להזכיר להם שאלוהים קדוש ושופט חטא בחומרה – במקרים של מרי ואי ציות (ויקרא כו; דברים כח).

"עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ; וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר", קרא יואל למאזיניו, לזרזם לציית לה'.
חורבן על־ידי הארבה (פסוקים 4, 6-7):

4 יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל…  6 כִּי־גוֹי עָלָה עַל־אַרְצִי, עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר; שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה, וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ. 7 שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה, וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה; חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ, הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ.

הארבה מתואר כצבא עצום הפולש לארץ (פסוק 6). שיניהם מושוות למלתעות אריה – נשיכה חזקה וכוח רב. הוא לועס וטוחן את טרפו, הורס ומשמיד כל דבר המשמש לו מזון.

הגזם נוגס בעלים הירוקים ומכסח אותם. הארבה פולש בהמוניו ומשמיד את כל הנקרה בדרכו. הילק מלחך את הנותר, והחסיל משלים את מלאכת ההשמדה עד שלא נותר שריד ופליט (פסוק 4).

כל החרקים הללו (שהם כנראה שלבים שונים בגלגולו ההתפתחותי של הארבה) ערטלו את הגפנים והתאנים מכל עליהם, ואפילו זללו את קליפת העצים עד אשר הלבינו, עירום ועריה (פסוק 7). למרות שיואל מנה רק ארבעה זני ארבה, הרי שבמזרח ידועים כשמונים מינים שונים של ארבה.

במזרח התיכון מכונה הארבה "צבאות ה'". כמו צבא, צועד גם הארבה קדימה בסדר מופתי, חונה בלילה בשדה, ומקיץ בבוקר עם הנץ החמה, מייבש את כנפיו בשמש וממריא למעופו עם הרוח (משלי ל 27 ; נחום ג 16, 17); מספרם עצום ורב (ירמיהו מו 23), הם מכסים שטח שארכו 16 ק"מ ורחבו שמונה ק"מ, ומסוגלים לעוף שבע עשרה שעות ברציפות כשהם עוברים יותר מאלפיים ושלוש מאות ק"מ במעופם. מספרם העצום מכהה את אור השמש וגורם לחשכה זמנית על הארץ (יואל ב 9-7). תיאבונם אינו יודע שובע – הם זוללים כל דבר הצומח על הארץ העומד בדרכם.

הארבה משמש סמל לאותן אומות פולשות העתידות לעלות על יהודה למלחמה, להרוס ולהחריב את הארץ, כפי שמוצג בפסוקים 6, 7.
קינה מרפת ידיים (פס 5, 14-8):

המסר בדבר המכה כוון אל חמש קבוצות מתושבי יהודה:

א. אלוהים קורא לשיכורים להתפכח משיכרונם המטמטם ולראות את החורבן הבא על הארץ: "הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ, וְהֵילִלוּ כָּל־שֹׁתֵי יָיִן; עַל־עָסִיס כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם" (פסוק 5). הללו נקראים לקונן על הפסקת אספקת היין. הנה הפתרון המהיר והטוב ביותר לאלכוהוליזם! הסרת מקורות המשקה – וה' עשה זאת!

האלכוהוליזם הנו מכת מחץ של כל אומה שהיא. בארצות הברית, למשל, זוהי בעיית הסמים מספר אחת, ובעיית הבריאות השלישית במניין. גם בישראל עולה השפעתה וחלקה של שתיה מופרזת בפשיעה ובתאונות דרכים.

השיכור המקיץ מיינו הנו תמונה של עם ישראל המקיץ מתרדמת החטא המטמטמת שלו. החטא, כמו הכוהל, מקהה את החושים, לוכד את הפרט ומשתלט עליו, משבש אצלו את האבחנה בין טוב ורע, ושולט שלטון מוחלט בחייו. כמו השיכור, היה על ישראל להתעורר, לבכות ולקונן על הפסדיה הרוחניים.

ב. הוא דיבר אל האומה בכללותה. ישראל נדרשה לקונן "כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת־שַׂק עַל־בַּעַל נְעוּרֶיהָ" (פסוק 8). ישראל מתוארת ככלה שזה עתה יצאה מחופתה ובאותו יום מאבדת את חתנה, שנהרג ומת. זהו האבל הטרגי והמר ביותר שניתן לאדם לחוות בחייו.

כשכל שמחה נגזלת ממנה, תצטרך ישראל, כבתולה השכולה מבעלה, ללבוש שק. עליה ללבוש את בגד שער העזים הגס, השחור וחסר הצורה על בשרה, ולבכות את מר גורלה בעוד האריג המחוספס דוקר את עורה.

כך נדרשת ישראל להפגין את חרטתה וצער נשמתה בגין חטאיה נגד ה'.

ג. הכהנים ומשרתי ה' נקראים להתאבל: "הָכְרַת מִנְחָה וָנֶסֶךְ מִבֵּית יהוה; אָבְלוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יהוה" (פסוק 9).

מדוע?

"כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ."
"… כִּי שֻׁדַּד דָּגָן, הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר" (א 10, 13).

בשל אלה נכרתו מנחה ונסך מבית ה'. מקור מחייתם העיקרי נכרת, משום שהללו הסתמכו על התרומות והמעשרות של העם לפרנסתם.

ד. האיכרים עמדו כשהם בושים ונכלמים אחרי אשר איבדו הכל: "הֹבִישׁוּ אִכָּרִים, הֵילִילוּ כֹּרְמִים, עַל־חִטָּה וְעַל־שְׂעֹרָה, כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה" (פסוק 11). המילה "הוביש" – משמעו, החוויר מבושה. האיכרים הובישו, איפוא, למראה הארבה אשר ניקה את שדותיהם מכל גידוליהם, משום שהם סמכו על החיטה ועל השעורה למחייתם. כשכל תבואתם נשמדה, כשהארץ חרבה, כשה' מסתיר פניו מהם במורת רוחו וכשהדרך למקדשו חסומה בפניהם – אין פלא שהאיכרים חשו עצמם אובדי דרך!

ה. "הֵילִילוּ כֹּרְמִים" (פסוק 11) על ההפסדים שבהתייבשות הגפנים ובנבילת התאנים. אולם גם שאר העצים סבלו. הרימונים, דקלי התמר והתפוח נהרסו גם הם. "הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה, וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה; רִמּוֹן גַּם־תָּמָר וְתַפּוּחַ, כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ…" אפילו עצי היער האדירים נכנעו מפני הארבה ונבלו.

עם נבילת העצים נבלה גם שמחתה של ישראל: "כִּי־הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן־בְּנֵי אָדָם"? (פסוק 12). כאשר הבציר והקציר היו עלובים, לא יכלו אנשי יהודה לשמוח (ישעיה טז 10). אולם הפעם לא היה מדובר רק ביבול דל! יואל מבטא את החורבן המוחלט בבטויים כגון "נכרת" (פסוק 9) "שודד", "הוביש" (פסוק 10) "אבד" (פסוק 11) "הוביש" ו"יבש" (פסוק 12).

המנהיגים הרוחניים של העם נדרשו להקריב את קרבנות התשובה האמיתית.
קודם כל, היה עליהם לחגור שק, כסמל לצערם הפנימי בשל החטא: "חִגְרוּ וְסִפְדוּ הַכֹּהֲנִים, הֵילִילוּ מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ, בֹּאוּ לִינוּ בַשַּׂקִּים, מְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי; כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ" (פסוק 13). שנית, היה עליהם ללון בלילה כשהם לבושי שק, לבכות בתפילתם, בגלל חטאיהם ובגלל הפסד קרבנות המקדש.

הכהנים, כנציגיהם של זקני העם והעם כולו, נדרשו לכנס את כל העם יחדיו ל"עֲצָרָה", לקדש צום ולזעוק אל ה' בשל חטאיהם: "קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה, אִסְפוּ זְקֵנִים, כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, בֵּית יהוה אֱלֹהֵיכֶם; וְזַעֲקוּ אֶל־יהוה" (פסוק 14).

קידוש הצום וקריאת העצרה היו תופעה שכיחה בישראל וגם באומות השכנות – בעיתות מצוקה או כאשר אסון ממשמש ובא. נינווה, הנה דוגמה טובה לעם בהמי ושטוף בעבודה זרה, אשר קרא צום, לבש שק, חזר בתשובה ושב לאלוהים (יונה ג 5). כתוצאה מכך, נמנע ה' מלהשמידם ודחה את המשפט בכמאה שנה.
לפי מצבה העגום של ישראל היום, מבחינה חברתית ומוסרית, אך זה מן הצדק שאלוהים ירצה להענישנו!

דווקא היום ראוי שהעם כולו ישפיל עצמו לפני הבורא, יכיר בתלותו באל, ויחזור בתשובה מחטאים פרטיים ולאומיים.

חזרה בתשובה הנה הכרח מחויב מציאות אם באמת ברצוננו לעכב את שפטיו החמורים של ה'. עם, האוטם אוזנו משמוע להכרזות הנבואיות, עלול לסבול את המשפט האלוהי בכל חומרתו.
יוֹם יהוה

"אֲהָהּ לַיּוֹם; כִּי קָרוֹב יוֹם יהוה, וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא" (פסוק 15)

יואל תיאר את יוֹם יהוה הנורא. הביטוי "יוֹם יהוה" מופיע בספר חמש פעמים (יואל א 15, ב 1, 11, ג 5, ד 14). למרות שהוא מתייחס גם למשפט המקומי שאמור ה' להביא על יהודה באמצעות המכה הזאת, הרי שבעיקרו מדבר הביטוי על אותו יום בעתיד הרחוק יותר, שבו עתיד ה' להתערב במשפט על העולם. למשל, יואל ג 4: "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם; לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יהוה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", צריך לדבר על יום הדין העתיד לבוא, משום שעד כה טרם חשכה השמש והירח גם הוא לא הפך עדיין לדם, לא בימיו של יואל וגם לא בימינו אלה. יואל אינו מדבר כאן על ימיו, כי אם על יום הדין העתידי, שבו ישפוט ה' את כל העמים. המכה, בתקופתו של יואל, לא הייתה אלא רמיזה מוקדמת, אב טיפוס של יום ה' העתיד עדיין להתרחש מאוחר יותר.

על מנת להיטיב להבין את המונח יוֹם יהוה, יש להבין את ההבדל בין "יום בן האדם" ובין "יוֹם יהוה". ארבעה "ימי מפתח" מנויים בכתבי הקודש:

א. "יום בן האדם": ביטוי זה מופיע באיגרת הראשונה אל הקורינתים ד 3 במשפט המתייחס ל"יום דין אנושי". שאול השליח אומר שם:"… דָּבָר פְּחוּת עֵרֶךְ הוּא לְהִשָּׁפֵט עַל־יְדֵיכֶם אוֹ לְהִשָּׁפֵט בְּיוֹם דִּין אֱנוֹשִׁי. אֲנִי אַף לֹא דָּן אֶת עַצְמִי".  אותו משפט אנושי, בתרגום מילולי, הנו "יום בן האדם"; בכך מתייחס השליח לעידן הנוכחי, שבה שולט בן האדם על ממשלת האנוש.
ב. "יום המשיח" המופיע שש פעמים בכתובים: ראשונה לקורינתיים א 8, ה 2; שנייה לקורינתים א 14; פיליפים א 6, 10, ב 16. ביטוי זה מתייחס למועד שבו יבוא ישוע המשיח לקחת את קהילתו (המאמינים) מן הארץ (הראשונה לתסלוניקים ד 18-13) ולהביאה אליו לשכון עמו לנצח (יוחנן יד 3-1).
ג. "יום האדון", או "יום יהוה" – ביטוי המתאר יום אפל וקודר: "כִּי־בָא יוֹם־יהוה כִּי קָרוֹב. יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל…" (יואל ב 1, 2) – יום הדין. יום האדון מדבר על התערבות אלוהית ישירה בענייני בני האדם אחרי לקיחת הקהילה השמיימה. הוא מכסה את תקופת הצרה והצרה הגדולה (התגלות ו–יט), מלכות אלף השנים ואת משפט הכיסא הגדול הלבן (התגלות כ 10-1, 15-11). זה לא רק זמן של משפט על הרשעים, אלא גם עידן של ברכה רבה לפדויי ישראל ולקהילת המשיח.
ד. "יום יהוה" (אינו זהה ליום האדון) הנזכר באיגרת השנייה לפטרוס ג 12: "יוֹם הָאֱלֹהִים…" – מתייחס לסוף סדר העולם הקיים ולבריאה החדשה: "יוֹם יהוה כְּגַנָּב יָבוֹא. אָז הַשָּׁמַיִם בְּשָׁאוֹן יַחְלְפוּ וְהַיְסוֹדוֹת יִבְעֲרוּ וְיִתְפָּרְקוּ, וְהָאָרֶץ וְהַמַּעֲשִׁים אֲשֶׁר עָלֶיהָ. 11 וְכֵיוָן שֶׁכָּל אֵלֶּה יִתְפָּרְקוּ, עַד כַּמָּה עֲלֵיכֶם לִחְיוֹת בִּקְדֻשָּׁה וּבַחֲסִידוּת, 12 לְחַכּוֹת לְבוֹא יוֹם הָאֱלֹהִים וּלְהָחִישׁ אוֹתוֹ, יוֹם שֶׁבִּגְלָלוֹ הַשָּׁמַיִם יִתְפָּרְקוּ בָּאֵשׁ וְהַיְסוֹדוֹת יִבְעֲרוּ וְיִמַּסּוּ. 13 וַאֲנַחְנוּ מְחַכִּים – עַל־פִּי הַבְטָחָתוֹ – לְשָׁמַיִם חֲדָשִׁים וּלְאֶרֶץ חֲדָשָׁה אֲשֶׁר צֶדֶק יִשְׁכֹּן בָּם" (שנייה לפטרוס ג 13–10).

המילים "שֹׁד מִשַׁדַּי" (יואל א 15) הנם לשון נופל על לשון, המבוססים על השורש "שדד". משחק מילים זה מתאר הן את ההרס עצמו – "השוד" והן את "שדי" – האל הגורם לשוד הזה (ר' קייל ודליטש "תרי עשר", כרך א, עמ' 187, אנגלית).
בצורת בארץ (פסוקים 20-16):

16 הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת, מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ שִׂמְחָה וָגִיל. 17 עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת, תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם, נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת, נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת; כִּי הֹבִישׁ דָּגָן. 18 מַה־נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר, כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם; גַּם־עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ. 19 אֵלֶיךָ יהוה אֶקְרָא; כִּי אֵשׁ, אָכְלָה נְאוֹת מִדְבָּר, וְלֶהָבָה, לִהֲטָה כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה. 20 גַּם־בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ; כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם, וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר."?

המשפט על יהודה השפיע על כל השטחים והתחומים בכל הארץ:

א. מקורות המזון הושמדו לנגד עיניהם של התושבים הנדהמים, ונקצרו על־ידי חילות הארבה (פסוק 16).

ב. לא היה שום סיכוי להשגת מזון גם בעתיד, משום שבעקבות ההשמדה המוחלטת של כל הצומח, בידי הארבה, פקדה בצורת קשה את הארץ (פסוק 17); הזרעים נרקבו מתחת לרגבי העפר, משום שהשמש הקופחת להטה ושרפה את הנבטים הרכים ברגע הופעתם. האוצרות והממגורות שממו, האסמים והגרנות היו ריקים מאדם ושבתו מכלל פעולה.

ג. השמש הלוהטת יבשה את שדות המרעה, צרבה את העצים ויבשה את הנהרות (פסוקים 18-19).

 

ללא מים ושדות מרעה לא יכלו בהמות השדה לשרוד. גם עולם החי סבל בשל חטאי בני האדם וזעקו לישועה ולהצלה (פסוק 18).

שאול השליח אומר לנו: "אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה נֶאֱנַחַת וְסוֹבֶלֶת כִּבְצִירֵי לֵדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה." "כָּל הַבְּרִיאָה מְצַפָּה בְּכִסּוּפִים לְהִתְגַּלּוּת הַבָּנִים־לֵאלֹהִים. הֵן הַבְּרִיאָה — לֹא מֵרְצוֹנָהּ אֶלָּא עַל־יְדֵי הַמַּכְנִיעַ אוֹתָהּ — הֻכְנְעָה לַהֶבֶל בְּתִקְוָה שֶׁגַּם הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ תְּשֻׁחְרַר מִשִּׁעְבּוּד הַכִּלָּיוֹן אֶל הַחֵרוּת וְהַכָּבוֹד שֶׁל הַבָּנִים־לֵאלֹהִים" (רומים ח 22, 19-21). גם חטאו של אדם הראשון השפיע על כל הבריאה, משום שהיתה נתונה לשליטתו; אולם עם שיבת המשיח תיגאל גם הבריאה ותיוושע.

יהודה עמדה לסבול אסון כבד הרבה יותר מהשואה הכלכלית שהמיט עליה הארבה! אומה יכולה להתמודד, פחות או יותר, בהצלחה – נגד שואת טבע, או נגד הכוחות ההרסניים הקורעים את ארצם לגזרים – אם יש לה שמחת ה' ונחמתו. אולם לאותם בני אדם שנכרתו מאלוהיהם נותרה תקווה קלושה ביותר.

וליהודה אכן אפסה כל תקווה! "הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת; מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ –שִׂמְחָה וָגִיל" (פסוק 16). ויש בכך רק טעימה מוקדמת לייאוש העתיד לבוא, ביום שיפקוד עליה ה' בשפטיו את עוונה (ישעיהו א 5; איכה ב). יהודה עמדה לאבד הכל: את הארץ, את העיר, את המקדש; אך, גרוע מכל, היא תפסיד את הברכות והניחומים שידעה ביחסי הברית שהיו לה עם אלוהיה.

יואל, כמו יחזקאל (פרק לג), נשלח על־ידי ה' להיות הצופה של ימיו – שמע את דבר ה' והזהיר את העם לשוב לאלוהים בעוד מועד!