יואל הנביא – שיעור מס' 3

Print Friendly

יום יהוה – התחזית בדבר הפלישה

פרק ב פסוקים 11-1:

1 תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי, יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ; כִּי־בָא יוֹם־יהוה כִּי קָרוֹב׃ 2 יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים; עַם רַב וְעָצוּם, כָּמֹהוּ, לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם, וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף, עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר. 3 לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ. 4 כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ, וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן. 5 כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת, עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ; כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה. 6 מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים; כָּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר. 7 כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה; וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן, וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם. 8 וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן, גֶּבֶר בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן; וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ לֹא יִבְצָעוּ. 9 בָּעִיר יָשֹׁקּוּ, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן, בַּבָּתִּים יַעֲלוּ; בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב. 10 לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם; שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם. 11 וַיהוה נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ; כִּי־גָדוֹל יוֹם־יהוה וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ.

כמו יחזקאל, הנביא חד העין, שימש גם יואל כצופה מתריע לאנשי יהודה. דבר האזהרה בער ויקד בקרבו! וכמו ירמיהו, היה גם הוא נכון לצאת בכל רגע ולהביא לעם את המסר האלוהי הנוגע לזעם האל. בהרגישו ברוחות המשפט המקדירות את האופק, יוצא יואל בקריאת האזהרה הנוקבת: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן!" (ב 1).
תרועת האזעקה (פסוק 2-1):

על חומות ירושלים עמד השומר העירוני: אוזניו קשובות לכל רחש, עיניו פקוחות תמיד והשופר בידו. הוא נכון בכל עת לתקוע ולהתריע מפני סכנה צפויה. אבל כאן היה צורך להזעיק את העם מעל בימה אחרת. הפעם תבוא הזעקה מ"ציון" ו"מהר הקודש" – רמז להר המוריה, ההר שעליו ניצב מקדש שלמה. הכוהן ולא החייל (פסוק 15: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה!") נדרש הפעם לתקוע בשופר – לא כמו בתקיעת אזעקה צבאית – לכנס את יהודה לתשובה אישית ולאומית (פסוקים 17-12). המקדש היה, כידוע, מקום משכנו של ה', מקום שבו ניתן לחלות את פניו בתפילה ובצום בתקווה שה' יסיר את משפטיו.

ההשפעה של תקיעת השופר מציון הייתה אמורה לנטוע חיל ורעדה בלב העם, ולגרום לכל הארץ "לרגוז" ולרעוד (פסוק 1); "אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ…?" (עמוס ג 6).

כמו צופר אזעקה בימינו, ביטאה תקיעת השופר את האזהרה: "כִּי־בָא יוֹם־יהוה כִּי קָרוֹב" (יואל ב 1).

הפועל "בָא" בפסוק זה יכול להיות בזמן עבר או הווה. אם נראה אותו ככתוב בזמן עבר, ניתן להבין כי מבחינתו של הנביא הייתה זו עדיין תחזית לעתיד, אבל בעיני ה' "יוֹם־יהוה" התרחש וכבר קרה.

מדוע הפחיד יוֹם־יהוה את אנשי יהודה כל כך?

– משום שהוא עתיד להיות "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (פסוק 2).

מילים אלו מבטאות את טיבו של היום שבו ישב ה' למשפט. החשכה מושווית כאן ל"שַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים" (פסוק 2). יש סוברים שמדובר באור צהוב קודר העובר דרך כנפי הארבה המעופף, והמוחזר מן ההרים. אולם המטאפורה כאן אומרת: "כשם שאור השחר מכסה לפתע שטח גדול על פסגות ההרים, כך תחשיך מכת הארבה בבת אחת את כל פני הארץ". בפרק א תיאר יואל את נחילי הארבה הסמיכים כל כך שהם מחשיכים את אור היום. כך היה המצב בעת מכת הארבה במצרים: "וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ, וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא־נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י 15).

יואל דיבר בלשון משל. הוא ביטא את מוראות החורבן המוחלט שעתיד להתרחש כאשר ישפוך ה' את שפטיו על יהודה: "… כָּמֹהוּ, לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם, וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף, עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (פסוק 2).

כמובן שזו לא הייתה ההשמדה, או החורבן, החמורה ביותר שפקדה אי־פעם את פני הארץ. במשך הצרה הגדולה יביא ה' שואה נוראה על העולם כולו. דניאל  דיבר על היום ההוא: "וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא־נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא" (יב 1).

ישוע המשיח הודיע שהצרה הגדולה תהיה השואה הגדולה והנוראה ביותר שנודעה אי־פעם לבני האדם: "כִּי אָז תִּהְיֶה צָרָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם וְעַד עַתָּה, אַף לֹא תִּהְיֶה כָּמוֹהָ" (מתי כד 21).

חשוב על תקופה מסוימת בהיסטוריה האנושית! – יום הדין הזה יהיה הגרוע ביותר. אם ישאל מישהו: "מה בנוגע לימיו של נוח, בהם אבדו כל אלה שהיו מחוץ לתיבה בימי המבול?" אכן, כל אלה נכחדו, אבל הצמחייה ובעלי החיים הימיים שרדו, והארץ לא הוחרבה. אולם ל"צרה הגדולה" תהיה השפעה עצומה ומכרעת על הבריאה כולה, במיוחד בכל הנוגע לזמן הסבל, הייסורים והעינויים שבני האדם יצטרכו לחוות. ישוע בעצמו אמר: "וְאִלּוּלֵא קֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא הָיָה נִצָּל כָּל בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יְקֻצְּרוּ הַיָּמִים הָהֵם" (מתי כד 22); כלומר, לו הייתה הצרה הגדולה אורכת יותר משבע שנים, לא היו נותרים חיים כלשהם  על פני כדור הארץ – לא אדם, חיה או צמחייה.

 

כוחו של צבא האויב (פסוקים 9-4)

מכת הארבה ניחתה על יהודה כצבא פרשים אדיר ומצויד היטב, הנע קדימה לעבר מטרה אחת ויחידה: מטרת ההשמדה.

א. הארבה נראה היה כסוסים – "כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ; וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן" (פסוק 4):

בשפות אחדות מכונה הארבה לסוסים. באיטלקית למשל: "סוס קטן", ובגרמנית: "סוס השחת". ואין בכך חדש, משום שקיים דמיון חיצוני לפחות בין ראש הארבה ובין ראש הסוס.

ב. הארבה אינו רק דומה לסוסים כי אם מושווה גם לפרשים במהירותם, כשהם נחפזים לטרוף ולזלול בשפתי הרס וחבלה, כפי שאומר פתגם ערבי עתיק: "בארבה, למרות קטנו וקלותו, יש בטבעו עשר חיות גדולות יותר: פניו של הסוס, עיניו של הפיל, צווארו של הפר, קרניו של הצבי, חזהו של האריה, בטנו של העקרב, כנפיו של הנשר, מתניו של הגמל, רגליו של בת־יענה וזנבו של הנחש!" – ייתכן וניתן לראות בכך דמיון מזרחי מופרז ופרוע אך אם תשאל מישהו שסבל מכוח ההרס של הארבה, תוכל להיווכח באמינות התיאור.

ג. קול תנועתם מבוטא בשתי צורות: קול קפיצותיהם וניתוריהם מזכיר קול כרכרה בעלת שני גלגלים הדוהרת על הרי הטרשים של יהודה, בעוד שקול זלילתם נוקב את האוויר כקול נפץ הקוצים הבוערים באש: "כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת, עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ…" (פסוק 5).

ד. הארבה לבוש "כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (פסוק 5). הם השאירו רושם של חיילות צבא ערוכים לקרב, עם קסדות ושריוני ברזל גמישים.

ה. יואל האיץ את דופק הביטויים בתארו את מצעד התקדמותם של נחילי הארבה: "כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה; וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן, וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם" (פסוק 7). שום דבר לא יסיט אותם ממטרתם; הם אינם מהססים ואינם נכשלים ומועדים; הם מונעים קדימה בדחף בלתי נשלט, באינסטינקט כפייתי; הם מהווים גוף אחד מסיבי, כאילו מנהיג רב השפעה עומד בראשם המארגן את מצעדם, אם כי אין להם מנהיג כזה (משלי ל 27: "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ").

הארבה מתקדם בקצב קבוע ויציב, כמו על מגרש המסדרים. העיר ירושלים נפלה לפניהם – "בָּעִיר יָשֹׁקּוּ, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן, בַּבָּתִּים יַעֲלוּ; בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב" (פסוק 9). שום דבר ואף לא איש נמלט מפניהם. הם טיפסו על קירות, באו בבתים, במגרשים, בביגוד, במזון ובבני האדם. הכל כוסה בהם.

ו. לא היה שום כוח העשוי לעכב את התקדמותו של הארבה – "…וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ לֹא יִבְצָעוּ" (פסוק 8). בני האדם השתמשו בכל אמצעי ידוע כדי לעצור בעדם, אך לשוא. סופר אחד ביטא זאת כך: "מספרם היה מדהים! כל ההרים השחירו מהם. הם באו כמבול חי. חפרנו שוחות, הדלקנו מדורות, הכנו חומרים ושרפנו אותם למוות, אבל כל מאמצינו עלו בתוהו. נחשול אחר נחשול הציף את מדרונות ההרים, נשפכו מעל סלעים, לקירות לחומות, לתעלות ולגדרות. המאסף חיפה עליהם מאחור וגישר על פני ההמונים שכבר נקטלו. אחרי קרב ארוך ומתיש ירדתי על ההר כדי לצפות במות הטור, אך לא ראיתי את אפס קצהו!"

לאלה אשר עמדו מול מכת הארבה ביהודה ונאבקו בה, נראה הדבר כגיהינום עלי אדמות, אבל זו הייתה רק תמונה מרומזת למכת ארבה אכזרית ונוראה הרבה יותר, העתידה לפקוד את כל העולם בתקופת הצרה הגדולה. באותו יום ייתקע השופר החמישי (התגלות ט 3-1: "הַמַּלְאָךְ הַחֲמִישִׁי תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְרָאִיתִי כּוֹכָב נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם אַרְצָה וְנִתַּן לוֹ מַפְתֵּחַ בּוֹר הַתְּהוֹם. 2 הוּא פָּתַח אֶת בּוֹר הַתְּהוֹם וְעָשָׁן עָלָה מִן הַבּוֹר, כַּעֲשַׁן כִּבְשָׁן גָּדוֹל, וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהָאֲוִיר חָשְׁכוּ מֵעֲשַׁן הַבּוֹר. 3 מִן הֶעָשָׁן יָצָא אַרְבֶּה עַל הָאָרֶץ וְנִתַּן לָהֶם כֹּחַ כַּכֹּחַ אֲשֶׁר לְעַקְרַבֵּי הָאָרֶץ")…

ואז ייפתח פי התהום, שמתוכו יעלה עשן שחור אשר יכסה את עין השמש ויחשיך את אור היום. מתוך פי התהום, הגיהינום, יעלו אז נחילי ארבה הגוברים על כל דמיון אנושי: "בְּצוּרָתָם דּוֹמִים חַגְבֵי הָאַרְבֶּה לְסוּסִים עֲרוּכִים לְמִלְחָמָה; עַל רָאשֵׁיהֶם כַּעֲטָרוֹת דּוֹמוֹת לְזָהָב וּפְנֵיהֶם כִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם; 8 שֵׂעָר לָהֶם כִּשְׂעַר נָשִׁים וְשִׁנֵּיהֶם כְּשִׁנֵּי אַרְיֵה; 9 שִׁרְיוֹנִים לָהֶם כְּשִׁרְיוֹנֵי בַּרְזֶל וְקוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַרְכְּבוֹת סוּסִים רַבִּים הָרָצִים לַמִּלְחָמָה; 10 זְנָבוֹת לָהֶם כְּזַנְבוֹת עַקְרַבִּים, עִם עֳקָצִים, וּבְזַנְבוֹתֵיהֶם כֹּחַ לָהֶם לְהַזִּיק לִבְנֵי אָדָם חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים" (התגלות ט 10-7).

האמנם מדבר הכתוב על ארבה אמיתי? – לא! משום שהמפלצות הללו לא תאכלנה עשב או כל ירק אחר, כי אם יעקצו את בני האדם – את כל אלה שלא נשאו תו ה' על מצחם – כעקרבים, במשך חמישה חודשים (התגלות ט 4: "נֶאֱמַר לָהֶם שֶׁלֹּא לְהַזִּיק לְעֵשֶׂב הָאָרֶץ, אַף לֹא לְכָל יֶרֶק וְכָל עֵץ, אֶלָּא לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חוֹתַם אֱלֹהִים עַל מִצְחוֹתֵיהֶם").

מי הן איפוא המפלצות האלה? מסתבר שמדובר בשדים אשר ילבשו גופים מוזרים. הם נוראים ומרושעים כל כך שהיה צורך לכבול אותם בבאר התהום אלפי שנים (יהודה 6: "וְאֶת הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֶת מַעֲמָדָם הָרָם כִּי אִם עָזְבוּ אֶת מְעוֹנָם, שָׁמַר בְּכַבְלֵי עוֹלָם וּבַאֲפֵלָה לְמִשְׁפַּט הַיּוֹם הַגָּדוֹל"). הם היו כה אכזריים ורעים שלא הותר להם כלל לשוטט בעולם כרצונם. מלכם אינו אלא השטן בעצמו הנקרא "אבדון" בעברית ו"אפוליון" ביוונית, שפירושו "ההורס" (התגלות ט 11: "וְיֵשׁ לָהֶם מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, מַלְאַךְ הַתְּהוֹם, אֲשֶׁר שְׁמוֹ בְּעִבְרִית אֲבַדּוֹן ובִיוָנִית שְׁמוֹ אַפּוֹלְיוֹן").

מפלצות הארבה הללו תשתמשנה בזנבותיהן כדי לעקוץ במשך חמישה חודשים את בני האדם שלא נושעו (התגלות ט 3, 5, 10: "מִן הֶעָשָׁן יָצָא אַרְבֶּה עַל הָאָרֶץ וְנִתַּן לָהֶם כֹּחַ כַּכֹּחַ אֲשֶׁר לְעַקְרַבֵּי הָאָרֶץ… לֹא נִתַּן לָהֶם לַהֲרֹג אוֹתָם, אֶלָּא לְעַנּוֹתָם חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים; וְעִנּוּיָם הוּא כָּעִנּוּי שֶׁגּוֹרֵם עַקְרָב בְּעָקְצוֹ אָדָם… זְנָבוֹת לָהֶם כְּזַנְבוֹת עַקְרַבִּים, עִם עֳקָצִים, וּבְזַנְבוֹתֵיהֶם כֹּחַ לָהֶם לְהַזִּיק לִבְנֵי אָדָם חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים").

העוקץ יכאיב כל כך, ובגלל ייסוריהם יבקשו בני האדם לשלוח יד בנפשם על מנת להימלט מהעינוי הנורא. כאשר בני אדם מחפשים את המוות – עדות לחומרת העינוי – הוא יברח מפניהם (התגלות ט 6: "בַּיָּמִים הָהֵם יְחַפְּשׂוּ בְּנֵי הָאָדָם אֶת הַמָּוֶת וְלֹא יִמְצְאוּ אוֹתוֹ, וְיִתְאַוּוּ לָמוּת וְהַמָּוֶת יִבְרַח מֵהֶם").
לפנינו תמונת הגיהינום הממתין לבני האדם הבלתי נושעים. אנשים יעונו ללא הפוגה וללא הקלה; הם ישתוקקו למות ויגלו שהם עתידים לסבול לנצח נצחים.

שים לב! מכת הארבה הנוראה הזאת, כמו שאר ששת שפטי השופרות (התגלות ט 20-13) לא תביא את בני האדם לחזרה בתשובה. אדרבה, הם יהיו יותר מרושעים ויפגינו את רשעתם הבלתי מרוסנת. האדם יוסגר לידי אורח חשיבה נלוז ומושחת שיתבטא בפולחן שדים ועבודת אלילים, במעשי רצח, כישופים, זנות וגנבות. כדור הארץ יהיה גיהינום חי עלי אדמות. "שְׁאָר הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נֶהֶרְגוּ בַּמַּכּוֹת הָאֵלֶּה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁבוּ מִמַּעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וְלֹא נִמְנְעוּ מֵהִשְׁתַּחֲווֹת לַשֵּׁדִים וְלֶאֱלִילֵי זָהָב וְכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וְאֶבֶן וְעֵץ אֲשֶׁר אֵינָם יְכוֹלִים לִרְאוֹת, אַף לֹא לִשְׁמֹעַ וּלְהַלֵּךְ. וְלֹא שָׁבוּ מֵרְצִיחוֹתֵיהֶם, אַף לֹא מִכִּשּׁוּפֵיהֶם, מִתַּזְנוּתָם וּמִגְּנֵבוֹתֵיהֶם" (התגלות ט 21-20).
מראות המוראות (פסוקים 3, 10):

פסוק 3:

"כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ."

לפני בוא הארבה הייתה ארץ כנען ירוקה ודשנה כגן־עדן, אולם אחרי שעבר הארבה בארץ, הוא הותיר מאחוריו מדבר שממה. אף לא עלה אחד של עשב נותר לפליטה. הארץ כולה נראתה כאילו נאכלה באש, "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה…"

אולם מה שקרה ליהודה עתיד להיות בהיקף כלל עולמי בתקופת הצרה הגדולה. כל פינות החמד הירוקות והפוריות על פני כדור הארץ ייהפכו למדבריות שוממים. במחציתה הראשונה של הצרה בת שבע השנים תשאיר המלחמה את רישומיה על הארץ, ולא תאפשר גידול מזון בכמות מספקת להאכלת המוני בני האדם. התוצאה הבלתי נמנעת היא גוויעה המונית ברעב (התגלות ו 8-3: "כַּאֲשֶׁר פָּתַח אֶת הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי שָׁמַעְתִּי אֶת הַחַיָּה הַשְּׁנִיָּה אוֹמֶרֶת: 'בּוֹא!' … רָאִיתִי וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהַיּוֹשֵׁב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת, וּשְׁאוֹל הָלְכָה אַחֲרָיו. וְנִתְּנָה לָהֶם סַמְכוּת עַל רֶבַע הָאָרֶץ, לַהֲרֹג בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַמָּוֶת וְעַל־יְדֵי חַיּוֹת הָאָרֶץ").

ככל שהצרה מתקדמת, מושמדים ונחרבים חלקים נרחבים יותר ויותר מפני הארץ. משפט השופר הראשון יהרוס לחלוטין שליש מכלל הצומח שעל פני כדור הארץ (התגלות ח 7: "הָרִאשׁוֹן תָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִנֵּה הִתְהַוּוּ בָּרָד וְאֵשׁ מְעֹרָבִים בְּדָם וְהֻשְׁלְכוּ אַרְצָה; שְׁלִישׁ הָאָרֶץ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ הָעֵצִים נִשְׂרַף, וְכָל יֶרֶק עֵשֶׂב נִשְׂרַף").
פסוק 10:

"לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ, רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם; שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ, וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם."

צבאות הארבה יוצרים אפקט על השמים כאשר הם משפיעים על הארץ, באורח הטבע. למרות מספרם העצום, אין להם מרות על השמים ועל הארץ כמתואר בפרק זה! אולם, הפחד הנורא מפני המשפט הקטלני הזה יגרום לבני האדם חרדה איומה – כאילו הארץ כולה רועדת תחתיהם מאימת כוחם. השמים ירעדו גם הם לקול משק כנפיהם; השמש, הירח והכוכבים יחשכו בגלל מספרם העצום של הארבה, עד שאורם יכוסה ויואפל.

אף־על־פי שהנביא יואל משתמש במליצות ובמשלים ציוריים כדי לתאר את האימה הנוראה של מכת הארבה, הרי שיש כאן מקבילה נבואית למה שעתיד להתרחש בעת הצרה הגדולה – תהיינה שלוש רעידות אדמה גדולות אשר תשפענה גם על השמים:

התגלות ו 12, יא 13, טז 19-18:

"רָאִיתִי כְּשֶׁפָּתַח אֶת הַחוֹתָם הַשִּׁשִּׁי הִתְחוֹלְלָה רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה; הַשֶּׁמֶשׁ הִשְׁחִירָה כְּשַׂק שֵׂעָר וְהַיָּרֵחַ כֻּלּוֹ הָיָה כְּדָם… אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחוֹלְלָה רְעִידַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה; עֲשִׂירִית הָעִיר נָפְלָה וְשִׁבְעַת אֲלָפִים אֲנָשִׁים, לִשְׁמוֹתֵיהֶם, נֶהֶרְגוּ בִּרְעִידַת הָאֲדָמָה; וְהַנִּשְׁאָרִים נֶחֶרְדוּ וְנָתְנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם… בְּרָקִים וְקוֹלוֹת וּרְעָמִים הִתְחוֹלְלוּ, וּרְעִידַת־אֲדָמָה גְּדוֹלָה אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּמוֹהָ מֵאָז הֱיוֹת אָדָם עַל הָאָרֶץ; רְעִידַת־אֲדָמָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ! הָעִיר הַגְּדוֹלָה נֶחְלְקָה לִשְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים וְעָרֵי הַגּוֹיִם נָפְלוּ, וְזִכְרוֹן בָּבֶל הַגְּדוֹלָה עָלָה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהּ אֶת כּוֹס יֵין חֲרוֹן אַפּוֹ;" – ופרקים יב–יד.

מתי כד 29:

"מִיָּד אַחֲרֵי צָרַת הַיָּמִים הָהֵם תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֹחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ."

למראה נחילי הארבה השוטפים את הארץ, מתאר יואל את התנהגות בני האדם: "מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים; כָּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר" (פסוק 6). כאב פנימי עמוק מחולל את קרבי האנשים למראה האויב הנורא. הם מחווירים, רועדים ופניהם משחירים כשולי קדרה בידעם איזו שואה נוראה מחכה להם. אך לא כן יהיה בתקופת הצרה הגדולה אחרי שהשפטים האחרונים יונחתו על בני האדם הייתה עדותו של יוחנן השליח: "… וּבְנֵי אָדָם גִּדְפוּ אֶת אֱלֹהִים בִּגְלַל מַכַּת הַבָּרָד, כִּי גְּדוֹלָה מְאֹד מַכָּתוֹ" (התגלות טז 21).
צבאות המושיע (פסוק 11): 

מכת הארבה, למרות מילוליותה, הנה גם אמצעי לתיאור הפורענות העתידית אשר תפקוד את ישראל. ה' דיבר, אולם דבריו נפלו על אוזניהם הערלות של בני עמו שסרבו להקשיב לאזהרותיו. עכשיו עומד ה' לדבר אל אויבי ישראל.

יואל הציג תיאור משולש את האימים שיפגינו האויבים כלפי עם ישראל. הם ישמשו כלי שרת בידי ה':

א. "רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ",

ב. "עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ",

ג. "כִּי־גָדוֹל יוֹם־יהוה וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ?"

הצבא יהיה גדול, חזק, מלוכד ומאורגן היטב. הם יהיו "עושי דברו" – כלומר,  יפעלו מתוך ציות לרצון אלוהים. לשאלה הרטורית "וּמִי יְכִילֶנּוּ?" המתייחסת ל"יוֹם־יהוה" ישנה תשובה אחת חד־משמעית – "אף לא אחד! אם לא יפגין ה' את מידת הרחמים."
מי הוא "חֵילוֹ" – אותו צבא אדיר?

מסתבר שמדובר פה על הבבלים וגם על האשורים, המתוארים כ"גוי צפוני" (פסוק 20). קודם באו צבאות אשור אשר עקרו את עשרת שבטי הממלכה הצפונית בישראל בשנת 722 לפנה"ס והגלו רבים מהם (מלכים ב יז 1-41). הם הביאו גויים ממרחק כדי לתפוס את מקומם של הגולים. הללו התחתנו עם בני דלת העם שנשארו בארץ. כתוצאה מכך צמחה מערכת דתית מושחתת ומסולפת, שהייתה מעין שעטנז של יהדות ועבודה זרה, אלילית. קבוצת כלאיים זו נודעה לימים בשם "שומרונים" שבשלב מאוחר יותר רדפו את היהודים השבים מגלות בבל.

לאחר מכן באה התמוטטותה ונפילתה של הממלכה הדרומית – יהודה – בעת גלות בבל בשנת 586 לפנה"ס. נבוכדנצאר החריב את ירושלים והפך את המקדש לתל חרבות (מלכים ב כג 1-30). יהודה גלתה בבלה למשך שבעים שנה – הנביא ירמיהו (כה 11) חזה זאת: "וְהָיְתָה כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה; וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה".

התגשמות גדולה הרבה יותר של "יוֹם־יהוה" הנורא עתידה להתרחש מאוחר יותר – בעת הצרה הגדולה. בעת ההיא, שוב תעלינה כל מדינות העולם על ישראל למלחמה (זכריה יד 2: "וְאָסַפְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֶל־יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר, וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה; וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן־הָעִיר) בצבא גדול ואכזרי, היוצא לקרב הנורא "… לְמִלְחֶמֶת הַיּוֹם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לֵאלֹהֵי צְבָאוֹת" (התגלות טז 14). אולם תוצאת הקרב ההוא לא תהיה חורבנה המוחלט של ישראל, כי אז "יָצָא יהוה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב" (זכריה יד 3) כשהוא משמידם בדבר פיו: "מִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב חַדָּה לְהַכּוֹת בָּהּ אֶת הַגּוֹיִם וְהוּא יִרְעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. הוּא דּוֹרֵךְ אֶת גַּת הַיַּיִן שֶׁל חֲרוֹן אַף אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (התגלות יט 15).

למראה החורבן שהמיטו הבבלים על הארץ, זעק ירמיהו הנביא בקינותיו:

"חַסְדֵי יהוה כִּי לֹא־תָמְנוּ, כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג 22).

"מי יוכל לעמוד מול יוֹם־יהוה?" שאל יואל, והתשובה היא: "רק אלה אשר חוו על בשרם את חסדו של האדון וטובו!" … האם גם אתה חווית אותם?