יואל הנביא – שיעור מס' 4

Print Friendly

"יוֹם יהוה"
תפילת  הפגעה

 

יואל ב 17-12:

12 וְגַם־עַתָּה נְאֻם־יהוה, שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם; וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד׃ 13 וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל־יהוה אֱלֹהֵיכֶם; כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד, וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃ 14 מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם; וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה, מִנְחָה וָנֶסֶךְ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.15 תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה׃ 16 אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם; יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ׃ 17 בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יהוה; וְיֹאמְרוּ חוּסָה יהוה עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם.

יהודה עמדה על סף השמדה מוחלטת. היא גססה! גיליון החולה הרוחני שלה הראה: "… כָּל־רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל־לֵבָב דַּוָּי. מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה…" (ישעיהו א 5, 6).

אפילו הקרבת הקרבנות המתאימים לא היה מספיק כדי שה' ידיח ויסלק את חטאי יהודה וייתן לה מרפא רוחני. הוא עצמו אמר: "11 לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יהוה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. 12 כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי; מִי־בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. 13 לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא־אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. 14 חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. 15 וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א 11-15).

גם הקרבנות עצמם, במקום להיות לריח ניחוח, העלו באשת צחנה באפו של ה' משום שלא ביטאו חזרה בתשובה כנה לפניו.

התיתכן עוד תקווה כלשהי ליהודה?

כן! אם אכן תשוב יהודה בתשובה ותביא את מצבה הרוחני הירוד לפני ה'. יש תקווה בקריאת התגר הידועה של ה':

"18 לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יהוה: אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. 19 אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. 20 וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ…" (ישעיהו א 18-20).

הברירה מצלצלת ומהדהדת בכל ההיסטוריה: "אִם־תֹּאבוּ…"
קריאה לתשובה (פסוקים 12-14):

יואל הציב את אותה הברירה לפני אנשי יהודה שנים רבות לפני ישעיהו. זו הייתה קריאה דחופה ונרגשת: "וְגַם־עַתָּה נְאֻם־יהוה, שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד" (ב 12). הביטוי "וְגַם־עַתָּה" שב ומשקף את כל מה שנובא עד כה בנוגע למכת הארבה שעמדה לנחות על יהודה. יואל אמר למעשה: "בראותכם את הסכנה המידית הצפויה – גַם־עַתָּה… שֻׁבוּ, בתקווה שה' יעכב ויבטל את רוע הגזרה בעוד מועד. שובו אליו בתשובה, בלב שבור, ולא בהפגנה חיצונית של פולחן קרבנות!"

המילה "תשובה" מזכירה לנו את השורש "נשב" – משב רוח, או נשימת רווחה עמוקה. בהתייחסה לחטא האנושי, "התשובה" הנה חרטה פנימית על חטא המובילה את הפרט לווידוי ולוויתור החטא. חזרה אמיתית בתשובה כרוכה, איפוא, בלב שבור ומתחרט, בווידוי בפה ובשינוי התנהגותו של השב.
חרטה

בעל התשובה צריך לגלות חרטה אמיתית על חטאיו. חרטה זו תשפיע עליו בשלושה אופנים:

א. על השכל – האינטלקט. לחזור בתשובה, פירושו: לשנות את אופן החשיבה בנוגע לחטא. על שינוי כזה, באורח החשיבה, ניתן לצפות בדרשתו המפורסמת של שמעון כיפא ביום חג השבועות כאשר קרא לקהל מאזיניו: "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם…" (מעשי השליחים ב 38). מנהיגי היהודים ראו בישוע משיח שקר, אולם עתה נפקחו עיני רבים – כשלושת אלפים אנשים שבו (שינו את דעתם) מחטאם והפכו למאמינים. כתוצאה משמיעת בשורתו של שמעון פטרוס, השתנה 'שכלם' בכוח רוח הקודש (מעשי השליחים ב 36-14).

ב. החרטה משפיעה על הרצון. אין די בשכנוע אינטלקטואלי שכלי בדבר קיומו של החטא. חייב להיות גם הרצון להתוודות על החטא ולזנוח אותו. אנחנו רואים דוגמה מצויינת לכך בהחלטתו הרצונית של הבן ההולל לחזור הביתה (לוקס טו 32-11). בראותו את המצב השפל אליו התדרדר, הוא בחר בחירה רצונית: לעזוב את החטא, לשוב אל בית אבא ולהודות בחטאו: "… כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אָמַר… אָקוּם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי וְאֹמַר לוֹ: 'אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְֹכִירֶיךָ'. הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו. בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ. אָמַר לוֹ הַבֵּן: אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ…".

ג. החרטה משפיעה על רגשותינו וריגושינו. דוד המלך חזר בתשובה מחטא ניאופו ברוח חרטה אמיתית: "זִבְחֵי אֱלֹהִים – רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא 19).

גם אנשי יהודה נדרשו להפגין רוח של חרטה. ה' אמר: "שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם; וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד; וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל־יהוה אֱלֹהֵיכֶם…" (פסוקים 12, 13). איש יהודה המשפיל את עצמו לפני ה' בצום, מגביר ומחדד ואת רגישותו ואת צערו על החטא ובכך נוצרת תלות עמוקה יותר בה'. בבכי ובמספד מראה בעל התשובה לאלוהים ולאנשים את עומק צערו על החטא.

משלו של ישוע על הפרוש המתפלל מציג דוגמה יפה לחרטה האמיתית על החטא. כאשר הפרוש התפלל, הוא העלה על נס את מידותיו הטרומיות והשתבח בהן לפני ה'. ולעומתו, המוכס הענו, שלא העז אפילו לשאת עיניו למעלה מפינתו האלמונית במקדש, הכה על לבו והתוודה על חטאו בלב שבור לפני אלוהיו (לוקס יח 13) "… וְאִלּוּ הַמּוֹכֵס שֶׁעָמַד מֵרָחוֹק, אַף לֹא רָצָה לָשֵׂאת אֶת עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אֶלָּא טָפַח עַל לִבּוֹ וְאָמַר: אֱלֹהִים, רַחֵם נָא עָלַי, עַל אִישׁ חוֹטֵא." 

על־ידי קריעת הבגד, הציג איש יהודה אות חיצוני וגלוי־עיניים לכאבו הפנימי הנסתר בגין החטא.

אולם אפשר היה גם לקרוע את הבגד כפועל חיצוני, ללא שינוי פנימי משמעותי או צער עמוק על החטא. ה' אמר על כך: "אל תציגו לפניי הצגות שטחיות של צער כוזב, אלא הראו לי את לבכם השבור ואת רגשי צערכם על החטא".

החרטה הנה יותר מאשר הרגשת צער על החטא. כאשר ראה יהודה איש קריות שישוע נידון למוות בעקבות בגידתו, הוא "התחרט", או "ניחם": "יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט… בְּאָמְרוֹ: 'חָטָאתִי'… הָלַךְ מִשָּׁם וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ" (מתי כז 3-5). יהודה לא חזר ממש בתשובה. דעתו על החטא לא השתנתה. הוא הצטער רק על מעשהו כאשר ראה את תוצאותיו, ויגונו השכלי דחף אותו להתאבדות. מאידך גיסא, סופר לנו על שמעון כיפא אשר "בָכָה בְּכִי מַר" אחרי שהתכחש לישוע (מתי כו 75). בכי זה היה ביטוי לחרטה אמיתית על החטא עצמו.

ישוע אמר:

"אַשְׁרֵי הָאֲבֵלִים, כִּי הֵם יְנֻחָמוּ" (מתי ה 4).

שבור הלב באמת, המתאבל על חטאיו, יבורך ויאושר בקבלו את ניחומי האלוהים וחסדו.

וידוי

חרטה אמיתית מובילה את הפרט להתוודות על חטאו. הווידוי – פירושו, להודות באשמה ולהסכים עם ה' שהחטא הנו עבירה על תורת ה' וחוקיו.

התורה דורשת בד בבד עם הווידוי גם מתן פיצוי מתאים, במידת האפשר, לצד שנפגע – לפני קבלת הסליחה והטיהור על החטא (ויקרא ה 6-5; במדבר ה 7; ויקרא טז 21).

לחטא שלא התוודו עליו ישנה השפעה הרסנית על הפרט – מבחינה רוחנית, פסיכולוגית וגופנית.

דוד המלך העיד לעובדה זו בעת שבה נשא בלבו את החטא שלא התוודה עליו –החטא עם "בַּת־שֶׁבַע בַּת־אֱלִיעָם, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי". מבחינה רוחנית, הוא איבד את "ששון הישועה" וחש ששכינת רוח הקודש עזבה אותו ונלקחה ממנו (תהילים נא 13-14: "אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל־תִּקַּח מִמֶּנִּי; הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ; וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי"). מבחינה פסיכולוגית, חטאו עמד תדיר לנגד עיניו (שם, 5). מבחינה גופנית חש דוד שכוחו תש ממנו בכל אותה תקופה (תהילים לב 5-4, נא 10). "חָטָאתִי לַיהוָה…" – רק אחרי שהתוודה על חטאו הורם המשא מלבו והוא זכה לשמחת הסליחה ולששון הישע (שמואל ב יב 13; תהילים לב 2, נא 5).

לפני שה' יכול לסלוח לאדם משיחי, חייב הוא להודות בחטאו ולעזבו (ראשונה ליוחנן א 9) ולהתפייס במידת האפשר עם האח שנפגע (מתי ו 14-15, יח 15-17).


התנהגות

וידוי אמיתי מוביל לשינוי בהתנהגות!

ניתן לראות עובדה זו בתיאור חזרתם בתשובה של התסלוניקים. אליהם נאמר: "… פְּנִיתֶם מִן הָאֱלִילִים לֵאלֹהִים כְּדֵי לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי" (ראשונה לתסלוניקים א 9). השינוי בהתנהגותם התבטא בשלושה אופנים:

א. הם "שבו לאלוהים" – פירושו של דבר שחל כאן שינוי, תמורה יסודית: מגמת פניהם הייתה בכיוון מסוים, אך הם פנו לכיוון ההפוך.

ב. הם "עזבו את האלילים" – כלומר, הם זנחו את הפולחנים המתועבים הכרוכים באותה עבודה זרה, בה היו שוטפים לפני כן. הם לא חזרו עוד לסורם ולסגוד לאותם אלילים.

ג. "הם פנו… לעבוד אל חי ואמיתי." אלה שהיו עבדים לשטן, עברו כביכול לבעלות אחרת והחלו לעבוד את המשיח כמשרתי הקודש.

שים לב! התסלוניקים שיפרו את התנהגותם. חל בהם שינוי קיצוני ביותר שבא לידי ביטוי בהתמסרותם השלמה והמוחלטת למשיח. אכן, חזרה אמיתית בתשובה מחוללת שינוי! אלוהים ציפה מאנשי יהודה שינוי כזה, לו הייתה חזרתם בתשובה תקפה.

גם היום ה' מצפה לאותה התמסרות ומחויבות מצד המאמינים בו! חייב להיות וידוי אמיתי על החטא הנובע מלב שבור ומתחרט. פריו: שינוי מוחלט בהתנהגות, אם אכן עומדת תשובתו של המאמין להתקבל לפני ה'.

"הֵן חֶסֶד הָאֱלֹהִים הוֹפִיעַ לִישׁוּעַת כָּל בְּנֵי אָדָם, לְהַדְרִיכֵנוּ לְהִבָּדֵל מֵרֶשַׁע וְתַאֲווֹת הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁנִּחְיֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּצְנִיעוּת וּבְצֶדֶק וּבַחֲסִידוּת" (טיטוס ב 11-12).

אולם איזה ביטחון היה לאנשי יהודה שה' אכן יקבל את תפילת החוטא?

כמו אב לבן תועה דרך, חפץ ה' להביא לפיוס וריצוי בינו ובין יהודה. יואל כיוון לעורר את יהודה לעובדה זו בהזכירו להם שה' אלוהיהם "… חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד, וְנִחָם עַל־הָרָעָה" (יואל ב 13).

תכונות אלה של ה' נזכרות גם בין "שלוש עשרה המידות" שמפגינות את חסדו של ה' לעמו ישראל (במדבר יד 18; יונה ד 2; נחום א 3; תהילים פו 15).

ה' "חַנּוּן" – זהו היסוד לרחמיו. ובגלל רחמיו הוא גם "אֶרֶךְ אַפַּיִם", וסבלנותו זו באה על ביטויה ברוב חסדו כלפי עמו. ההיסטוריה של עם ישראל מנומרת כולה בחסדו של ה' לעמו: דוד (שמואל ב כד 14), שלמה (מלכים א ג 6, ח 23), נחמיה (ט 19) וירמיהו אחרי גלות בבל (איכה ג 22) – כולם חוו והעידו על חסדו הרב וטובו הנפלא של ה'.

לו שבה יהודה מרשעתה היה גם ה' ניחם על הרעה (על המשפט) שהתכוון להביא עליה. אולם איך יכול אלוהים, כליל השלמות, לחזור בו מדעתו ולהתחרט?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להבחין בין טבעו של ה' ואופיו ובין פעלו כלפי בני האדם. טבעו ואופיו של ה' יציבים, קבועים ונאמנים לנצח – הם לא משתנים וכל צל של שינוי אין בהם. כל מידותיו של ה' פועלות הדדית בהרמוניה מושלמת, ואינן סותרות זו את זו לעולם: "הוּא נִשְׁאָר נֶאֱמָן, כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ" (השנייה לטמותיאוס ב 13).

אי־אפשר לומר שה' משנה את תכליתו, או את דעתו, כשמדובר בשפיטת החטא. אולם ה' יכול לשנות את פעולותיו (לעכב את הפורענות או למנעה כליל) אם אדם, או אומה, חוזר בתשובה אמיתית. אי־לכך התשובה מצד האדם גוררת בעקבותיה שינוי בתגובה האלוהית על החטא – כלומר, ביכולתו של האדם לקבוע אם ה' ישפוך עליו את חסדו או את חמתו.

לו חזרה יהודה בתשובה, ההיה ה' עוצר את הפורענות? יואל, שלא רצה לתת תשובה חד־משמעית בנידון, אמר: "מִי יוֹדֵעַ…?" (פסוק 14) – כלומר, ייתכן וה' יסיר את המשפט! למרות שהוא מבטיח לסלק את הדין הנצחי מכל מי שחוזר בתשובה מחטאיו, הרי שהוא עדיין שומר לעצמו את הזכות להביא משפט ארעי על אדם, או על אומה.

אנו יכולים לראות זאת בשני מקרים של תשובה במקרא:

א. כאשר דוד המלך חטא עם בת־שבע, סלח ה' לחטאו (שמואל ב יב 13). אולם התוצאות הארעיות של החטא נגררו אחרי דוד עד יום מותו (שמואל ב יב 10).

ב. נינווה חטאה רבות, אולם ה' הסיר את חטאיה ועיכב את ידו השופטת (יונה ג 9-10). אותו עיקרון שריר וקיים גם לגבי המשיחי: חטאו אמנם מוסר ממנו, אולם פעמים רבות נאלץ בכל זאת לקצור את פירותיו הבאושים של החטא (גלטים ו 7-8: "אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל; כִּי מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר. מִי שֶׁזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה בְּשָׂרוֹ, מִן הַבָּשָׂר יִקְצֹר כִּלָּיוֹן. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּשְׂדֵה הָרוּחַ, מִן הָרוּחַ יִקְצֹר חַיֵּי עוֹלָם").

האם קיים איזשהו אישור אלוהי שתשובתה של ישראל אכן התקבלה ונרצתה?

כן, ה' הבטיח שהוא יחזיר לה את תבואתה וכרמיה אשר נכרתו (א 9, 13, 16) כדי שתוכל להקריב שוב מנחה ונסך לבית ה' (פסוק 14).

איך יכול משיחי לדעת שחזרתו בתשובה אכן התקבלה לפני ה'?

פשוט, על־ידי אמונתו בסמכות דבר ה': "אִם נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל עַוְלָה" (ראשונה ליוחנן א 9). יחס נכון עם ה' יתבטא, ויתגלה לעין, בחיים מטוהרים אשר מניבים את פרי הרוח (גלטים ה 22-21) והקורנים את חדוות ה' ושמחתו (יוחנן טו 11-1).
מקומה של התשובה (פסוקים 15-17):

15 תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה; 16 אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים, וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם; יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ; 17 בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי יהוה; וְיֹאמְרוּ חוּסָה יהוה עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?

יואל כבר כינס את העם לבית המקדש כדי לחזור בתשובה (יואל א 14, ב 1). אולם בפירוט רב יותר הוא מתאר את מה שקשור בהצגת בקשותיהם לפני ה'.

האומה נדרשה לצום, לא רק כפרט (פסוק 12) כי אם גם ב"עֲצָרָה" – כלומר, באספת עם חגיגית. כל העם נדרש לבוא, ללא יוצא מן הכלל (פסוקים 15, 16).

הצום מצביע על השפלה עצמית קיבוצית כאומה לפני ה', בתקווה להסרת המשפט המאיים לבוא.

המשבר היה חמור כל כך שגם אלה שבדרך כלל לא חלה עליהם חובת ההשתחוויה בציבור – אם בגלל מינם, גילם או נישואין טריים – נדרשו הפעם להתאסף, לצום ולהתפלל. עם זאת, יש לזכור שבעיני ה' כולם חוטאים – ללא קשר עם גילם או מעמדם החברתי.

הכהנים נדרשו לבכות ולהתחנן בתפילתם "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ", ולומר: "חוּסָה יהוה עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?" (פסוק 17).

יהודה היה עם ה' כתוצאה מבחירתו הישירה והריבונית של אלוהים (דברים ז 6).

אין זו הפעם הראשונה או היחידה שתחינת הפגעה כזאת בעד העם מועלית בכתובים: משה (שמות לב 12; דברים ט 29-28) ויהושע (יהושע ז 9-6) התפללו באותו נוסח.

ישנן שתי סיבות לכך שהפסוק הזה אינו מדבר על חששה של יהודה מפני שלטונם של הגויים עליה:

א. בהקשר הזה קשור פחדה של ישראל ממגפת הארבה, ולאו דווקא משלטון הגויים.

ב. אילו חרבה יהודה על־ידי הארבה, היא הייתה ממילה הופכת לחרפה ולמשל בגויים. לפיכך, יש לפרש את המילים "לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם" כאילו נאמר: "למשל בגויים". בכך יומט קלון על כבוד ה' משום שהגויים שיראו זאת יניחו שה' אינו דואג לעמו, שהוא אדיש לגורלו או שאין ביכולתו להושיע. לכן יאמרו הגויים: "אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם"? (פסוק 17); בכך יבוזו, ילעגו וירמסו תחת רגליהם את כבודו של האל האמיתי והחי.

גם היום אלוהים "מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לָנוּ; אֵין הוּא רוֹצֶה שֶׁיֹּאבַד אִישׁ, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל יָבוֹאוּ לִידֵי תְּשׁוּבָה" (שנייה לפטרוס ג 9). ה' מגלה את מידת הרחמים גם בבואו לחרוץ משפט, בתקווה שבכך ימשוך אליו את בני האדם לשוב בתשובה.

אבל יום אחד עלולה סבלנותו ואורך רוחו של ה' לפקוע, ואז יבוא יום ה' בפורענות הרסנית של משפט.

שואה, שכמותה לא ידע העולם, קרבה ובאה במהירות. האם ישנה תקווה כלשהי לבני אדם חוטאים?

כן, חזרה בתשובה אמיתית ופנייה אל המשיח, היא התקווה היחידה. הבחירה היא בפירוש: חזרה בתשובה או הרס וחורבן.

ביהודה החלה התשובה בבית ה'. היום, ה' לא מצפה לשום דבר פחות מזה מבני עמו!