יואל הנביא – שיעור מס' 5

Print Friendly

יום ה' – הבטחת ההתערבות

פרק ב פסוקים 27-18:

18 וַיְקַנֵּא יהוה לְאַרְצוֹ; וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ. 19 וַיַּעַן יהוה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ, הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ; וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. 20 וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם, וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, אֶת־פָּנָיו, אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי, וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן; וְעָלָה בָאְשׁוֹ, וְתַעַל צַחֲנָתוֹ, כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת.21 אַל־תִּירְאִי אֲדָמָה; גִּילִי וּשְׂמָחִי, כִּי־הִגְדִּיל יהוה לַעֲשׂוֹת. 22 אַל־תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר; כִּי־עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם; 23 וּבְנֵי צִיּוֹן, גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי־נָתַן לָכֶם אֶת־הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה; וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. 24 וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר; וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. 25 וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם; חֵילִי הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. 26 וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא; וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.27 וִידַעְתֶּם, כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד; וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. 

האם יענה ה' לתחינות התשובה של אומה שנגזר עליה חורבן ומשפט?

הציניקן יאמר: "לא!" האדם הדתי ישיב: "אני מקווה", ואילו המאמין יענה באמונתו: "כן, ה' יעשה זאת!"

האם ה' יעשה זאת? מה אומר על כך הנביא?

ירמיהו הנביא אמר לעם יהודה:

"וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו; וְנִחַמְתִּי עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו יח 8).

גם עמוס הנביא התבטא – בתקווה – על ישראל:

"כִּי כֹה אָמַר יהוה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ" (ה 4).

לדאבונו, נאלץ יונה הנביא לומר לנינווה:

"… וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (יונה ג 10).

לשלמה המלך ה' הבטיח:

"וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עֲלֵיהֶם, וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי, וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים; וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם, וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם, וְאֶרְפָּא אֶת־אַרְצָם" (דבה"ב ז 14).

אכן, ה' יסלח ויעכב את מידת הדין הנטויה על עמו, או על כל עם אחר אשר ישוב בתשובה. כזה היה מצבה של יהודה בימיו של יואל הנביא.

 

פסוק 18:

"וַיְקַנֵּא יהוה לְאַרְצוֹ, וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ."

ה' שמע את תחינתם הלוהטת של בני עמו וריחם עליהם; הוא קשוב ורגיש יותר לזעקת עם ישראל מרגישותה של אם לבכי ילדה. בעצם, אומר ה', שאישה יכולה לשכוח את בנה ולא לרחם על בן בטנה, אבל ה' לא ישכח – ולא ינטוש – את עמו ישראל.

אלוהים כה דואג לישראל שהוא אפילו חרט וחקק את שמו על כפות ידיו (ישעיהו מט 16-15: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ; גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ; הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד"). צרותיהם של בני עמו וסבלם נוגעים ללב ה' ומכאיבים לו מאוד. ישעיהו אמר: "בְּכָל־צָרָתָם – לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם" (ישעיהו סג 9).

מיהו אותו "מַלְאַךְ פָּנָיו"?

הוא אינו אחר מאשר ישוע המשיח! אכן, ישוע הוא הצור אשר הלך עם בני ישראל בכל שנות נדודיהם במדבר; הוא אשר תמך בהם, עזר להם בכל צרותיהם ועמד לצדם בכל תלאותיהם ורדיפותיהם בכל מהלך ההיסטוריה (ראשונה  לקורינתים י 4-5: "וְכֻלָּם שָׁתוּ אוֹתוֹ מַשְׁקֶה רוּחָנִי, כִּי שָׁתוּ מִן הַצּוּר הָרוּחָנִי הַהוֹלֵךְ עִמָּהֶם וְהַצּוּר הוּא הַמָּשִׁיחַ. אֲבָל בְּרֻבָּם לֹא רָצָה אֱלֹהִים וְהֵם הוּמְתוּ בַּמִּדְבָּר").

ה' אוהב את ישראל כל כך "וַיְקַנֵּא יהוה לְאַרְצוֹ" (פסוק 18) שעיניו צופות עליה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא 12). ניתן להבין שהצורך שיש לה' לשפוט את עמו ולמשמע אותו גורם לו סבל רב. במשך אלף ותשע מאות שנה עמדה הארץ בשיממונה כשהיא נעזבת על־ידי בניה, עד אשר חזרו אליה בני יעקב ושיקמו את ארצם.

כדי שישראל לא תתגאה בכך שבכוחה ובעוצם ידה, או בצדקתה המופלגת, הסירה מעליה את רוע הגזרה, מזכיר לה יואל שהאדון הוא הוא אשר ריחם על בני עמו והושיעם מכיליון נחרץ.

 

הבטחה למקוננים (פסוק 20):

"וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם, וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, אֶת־פָּנָיו, אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי, וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן; וְעָלָה בָאְשׁוֹ, וְתַעַל צַחֲנָתוֹ, כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת."

ה' הבטיח להרחיק מעל עמו את האויב, שאותו הוא מכנה "הַצְּפוֹנִי".

האם יש לפרש את "הַצְּפוֹנִי" על הארבה או על צבאות אנושיים?

אמנם בעבר כבר נחתו נחילי ארבה על ירושלים מצפון (למשל, בשנת 1915), אולם תופעה מעין זו היא נדירה ביותר. בדרך כלל נישאים נחילי הארבה על כנפי הרוח הדרומית או הדרומית־מזרחית. שטף של ארבה מהצפון היה נסחף אל הנגב הצחיח והשומם בלאו הכי, ושם היה מושמד ממילא, עד כדי כך שצחנתו ובאשו יעלו בכל הארץ (פסוק 20). ג'רום, מאבות הקהילה, כתב בספריו כי ראה ארבה אשר נסחף לתוך ים התיכון, נערם בצורת תל מצחין בגובה שבין מטר למטר וחצי, והשתרע כשבעים ק"מ לאורך חוף הים.

בשום מקום בתנ"ך אין התייחסות לארבה כאל "צְּפוֹנִי", או לכך שהוא "הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת" (פסוק 20).

המילה "צפון" מופיעה בכתובים כמונח טכני – אפוקליפטי לתיאור מתקפת הארבה על ישראל. היא מתייחסת לאשור, בבל ולעמים אחרים העתידים לבוא עליה באחרית הימים (ישעיהו יד 31; ירמיהו א 14, 15, ד 6, ו 1, 22; יחזקאל לח, לט 2; צפניה ב 13). מכאן שהדימוי בפסוק 20 מתחלף מתיאור הארבה לתיאורו של צבא אדיר המתכנן מתקפה רבתי על ישראל.

למרות שה' הציל את יהודה ממכת הארבה וגם מכף אשור (ישעיהו לו–לט) בתשובה לתפילה, הרי שפעולה זו ממתינה עדיין לישועה השלמה והגדולה יותר העתידה לבוא באחרית הימים.


מיהו אותו צבא "צְּפוֹנִי" המוזכר בפסוק 20?

יחזקאל מתאר בהקשר זה קונפדרציה עצומה של אומות העתידות לפלוש לישראל באחרית הימים מן הצפון (יחזקאל לח 3, לט 2). קונפדרציה זו תהיה מורכבת מגוג ארץ המגוג, נשיא ראש, משך ותובל, שאליהן תצטרפנה מדינות כפרס, כוש (אתיופיה ומדינות אפריקה השחורה), פוט (לוב), בית תוגרמה ירכתי צפון (תורכיה יחד עם ארמניה ומדינות הקווקז):
יחזקאל לח 2, 5-6:

"בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג, נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל… פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם; כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע; גֹּמֶר וְכָל־אֲגַפֶּיהָ, בֵּית תּוֹגַרְמָה, יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת־כָּל־אֲגַפָּיו; עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ".

 

מתי יבוא הצבא העצום והנורא הזה?

"באחרית השנים" כאשר ישראל ישכון בארצו לבטח – ללא חומה, בריח ודלתיים (יחזקאל לח 8, 11, 14, 16, 18; לט 8, 11).

הפעם היחידה שבה מוזכרת בכתבי הקודש תקופה בה ישכון ישראל לבטח לפני שיבת המשיח, היא תקופה של שלוש וחצי השנים הראשונות של הצרה – שנות שלטון צורר המשיח.

בתקופה זו תהיה ברית הגנה כרותה בין צורר המשיח ובין ישראל כאשר הוא יערוב לביטחונה מפני אויביה הסובבים אותה. אולם, בתום שלוש וחצי השנים הללו יפר צורר המשיח את בריתו, יפנה נגד ישראל, ויתחיל לרדוף את כל אלה שיסרבו לסגוד לו ולצלמו אשר יוצב כ"שיקוץ משומם במקום קודש" – כלומר, בבית המקדש ששוב יעמוד על תילו (דניאל ט 27: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשׁוֹמֵם, וְעַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל־שׁוֹמֵם"). 

יש להניח שהצבא הצפוני העצום הזה יעלה על ישראל קרוב לאמצע תקופת הצרה הגדולה.

 

מדוע יעלה צבא עצום זה על ישראל?

הסיבה העיקרית היא כדי לכבוש את ישראל ולהקים בירושלים את מרכזו הרוחני של צר המשיח.

המלחמות באזורינו לובשות חזות פוליטית מדינית אך מתחת לאותה חזות מסתתרת הסיבה האמיתית (יחזקאל ה 5; דברים לב 8): זו מלחמה רוחנית בין השטן לאלוהים אשר בה השטן משתמש בצבאות העמים על מנת להגשים את תוכניתו לשלוט על העולם.

דבר אלוהים מלמדינו שפעולות השטן תכשלנה, והמשיח ישוע עוד יחזור למלוך על תבל. ניצחון המשיח יהיה במקביל לחזרה בתשובה לאומית שבה עם ישראל יכיר בישוע כאדון ומושיע מן החטא (תהילים ב; זכריה יב–יד).

 

כיצד יושמד הצבא הזה?

ה' ישתמש בארבעה אמצעים כדי להגשים תכנית זו: רעש אדמה, הרס עצמי, דבר (מגפות) והמטרות אש וגפרית מן האלוהים.

ביחזקאל לט 4, 22-20 אנו קוראים:

"עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל, אַתָּה וְכָל־אֲגַפֶּיךָ, וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ; לְעֵיט צִפּוֹר כָּל־כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה… 20 וּשְׂבַעְתֶּם עַל־שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב, גִּבּוֹר וְכָל־אִישׁ מִלְחָמָה; נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. 21 וְנָתַתִּי אֶת־כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם; וְרָאוּ כָל־הַגּוֹיִם, אֶת־מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וְאֶת־יָדִי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָהֶם. 22 וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיהֶם, מִן־הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה."

יש הרואים באש וגפרית רמזים לפיצוץ גרעיני, אולם קשה להניח שזה מה שיקרה משום שהנפגעת העיקרית מכך לטווח ארוך תהיה ישראל בעצמה. הכחדת הצבא האדיר הזה תהיה כה עצומה ומוחלטת שידרשו שבעה חודשים תמימים רק כדי לקבור את החללים (יחזקאל לט 12, 14: "וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת־הָאָרֶץ; שִׁבְעָה חֳדָשִׁים… וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ, מְקַבְּרִים אֶת־הָעֹבְרִים, אֶת־הַנּוֹתָרִים עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ, מִקְצֵה שִׁבְעָה־חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ").

יואל הבטיח שיהודה לא תצטרך לנקוף אצבע להגנתה. ה' עצמו יסלק את האויב מן הדרך (פסוק 20).

ה' ישמיד – השמדה טוטלית ומוחלטת – את הצבא האדיר הזה שיישלח למזרח התיכון (יחזקאל לט).

 

הגנת האל (פסוק 19):

ה' הבטיח ליהודה שהוא לא יסתפק בסילוק מגפת הארבה ובהצלתה מהכיליון השוחר לפתח, אלא שהוא לא ייתן אותה "עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם" (פסוק 19).

הצהרה אחרונה זו טרם התגשמה, משום שישראל עדיין שנואה ונחרפת בין אומות העולם. בעבר, עוד לפני תקופתו של יואל, וגם אחריה, היהודי היה נושא לשנאה ולהפליה לרעה בקרב העמים, והוא כזה גם בימינו אלה.

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המגנה את הציונות, ואת התנועה הציונית כ"צורה של גזענות או אפליה גזענית". ההחלטה נתקבלה ברוב של 72 קולות, כש-35 קולות הצביעו נגדה, 32 נמנעו ו-3 נעדרו מן האולם.

שגריר ארה"ב באו"ם דאז, דניאל מוינהאן, כינה החלטה זו "פעולה מתועבת", והמשיך לטעון ללא לאות כי "לא הציונות גונתה על־ידי עצרת האו"ם באותו יום שישי – כי אם ישראל".

מתי תוסר חרפתה של ישראל בין אומות העולם?

החרפה תוסר עם שיבתו של מלך המשיח כדי לכונן את מלכות אלף השנים עלי אדמות.

 

רווחה ושגשוג מאלוהים (פסוק 19, 21-27):

מאחר שה' שמע את בכייה של יהודה ואת חרטת תשובתה, הוא הסיר את הקללה שרבצה עליה וריפא את ארצה. עכשיו, קורא יואל לכל הנבראים להמיר את חרדתם ופחדם בגיל ושמחה (פסוק 21, 23).

השוואה בין קטע זה ובין הנבואות המופיעות בפרקים א–ב מגלה בעליל כמה וכמה ניגודים בולטים:


א. הארץ המעורטלת, השרופה והחרבה תפרוץ בגיל ובשמחה (א 20-17, ב 21) כאשר חיים חדשים יפרצו ויבקעו מתוכה הודות ליורה (המורה) ולמלקוש שירדו בעתם (ב 23).

ב. בעלי החיים לא יצטרכו לחשוש עוד לחייהם בגלל שדות המרעה שחרבו (א 20-19) והם יוכלו לשמוח (ב 22). עצים שקמלו וגפנים שיבשו (א 12) יניבו פרי בשפע רב ובאיכות משובחת (ב 22).

ג. בני האדם אשר נקראו לבכי ולמספד מפחד ומבושה, נקראים עתה לצהול משמחה וגיל (פסוק 23) בשל הסרת הקללה מעל הארץ (חידוש פני האדמה).

 

יש בכך משום רמז מוקדם למה שעתידה ישראל לחוות בעת מלכות אלף השנים:

כאשר ישוב המשיח, הוא עתיד לתת "לבני ציון" (פסוק 23) "… פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה, תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (ישעיהו סא 3). ירושלים תהפוך למקום שמחה, וקול הבכי והזעקה לא יישמע בה עוד (ראה ישעיהו סה 19-18).

גם מלכות בעלי החיים תהיה שרויה בשלום, שכן "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן, וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ; לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ בְּכָל־הַר קָדְשִׁי אָמַר יהוה" (ישעיהו סה 25). שים לב! כל בעלי החיים ישתנו, פרט לנחש אשר החטיא את חווה. הוא ימשיך לזחול על גחונו ולאכול את עפר הארץ.

ישראל תשמח משום שה' ייתן לה את "הַמּוֹרֶה (היורה) לִצְדָקָה; וַיּוֹרֶד לָכֶם, גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" (פסוק 23). על פסוק זה ומשמעותו נחלקו הדעות במשך שנים רבות, אם יש לפרשו רוחנית או מילולית בהקשר זה.

יש החפצים לפרשו מבחינה רוחנית, משום שהפסוק "הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה" ניתן לפרש גם כ"מורה הצדקה". רבנים קדמונים רבים נטו לפרש תואר זה כמתייחס למשיח – המורה שנשלח מאלוהים כדי להראות לעם את דרך הצדקה. רבנים אחרים מייחסים פסוק זה לכל נביא העתיד ללמד צדקה ומשפט. ואחרים מפרשים את המילים "מּוֹרֶה לִצְדָקָה" כסימן לכך שה' החזיר את יהודה לעמדת צדקה.

למרות שכל הנאמר לעיל נכון הוא, נראה לי שהפירוש הנכון של קטע זה צריך להתייחס לגשם הגשמי, משום שהקשרו המידי של הפסוק דורש זאת. את הביטוי "מּוֹרֶה לִצְדָקָה" ניתן לפיכך לפרש כ"יורה בעתו", או ה"יורה בכמות הנכונה".

הגשם יהווה מקור ברכה לישראל בתקופת מלכות אלף השנים, משום שה' ישלח את הכמות המתאימה בזמן הנכון. היורה יורד בארץ ישראל בנדיבות בעונת הסתיו (בתקופת תשרי) כדי להכין את האדמה לזריעה, ואילו המלקוש יורד בה באביב (ניסן – אייר) זמן קצר לפני תחילת הקציר. ה' מבטיח לישראל שהיחסים בינו ובינה יהיו תקינים בתקופה זו. הבטחה זו מופיעה כבר בתורה:

ויקרא כו 3-4:

"אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ."

דברים יא 15-13:

"וְהָיָה, אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת־יהוה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ; וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".

 

ה' ישלם

לאותם ציניקנים אשר אמרו "איה אלוהיהם?" (פסוק 17) עונה ה':

"וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה…." (פסוק 25).

שים לב שיואל אינו מדבר כאן על שנה, אלא על שנים, משום שהוא אינו מתייחס לנחילי הארבה שפלשו לישראל למשך שנים אחדות ברציפות, כי אם לאבדן התבואה שנגרם לארץ גם שנים רבות אחרי החרבת הארץ על־ידי הארבה.

השפעת השיקום על האנשים ועל הארץ גם יחד תהיה: יבול רב ושופע של דגן, תירוש ויצהר (פסוק 19) "וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים – תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (פסוק 24).


עמוס הנביא, העונה כהד אחר נבואה זו, אומר "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יהוה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס ט 13). איזה ניגוד בין תחזית זו ובין נבואות התוכחה והחורבן שקדמו לה (א 12-10)!

השגשוג המחודש ביהודה יגרום לתושביה סיפוק פנימי ותהילה מוחצנת לאלוהים (פסוק 26) ששוב יפגין ברבים את חסדו, רחמיו ואהבתו לעמו אשר שב אליו בתשובה שלמה.

יואל מזכיר לעם שה' "עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא!" (פסוק 26) – כלומר, הוא פעל בדרכים נפלאות, בדרכי נס, על מנת לשקם הן את עם יהודה והן את הארץ.

בכל החוויה הזאת של חידוש ושיקום, עתידות יהודה והאומות הסובבות אותה ללמוד כמה וכמה לקחים חשובים:

א. ישראל הנו עמו של ה' (פסוק 27). שכן בראותו את מצבו הנואש וחסר התקווה, נכמרו רחמיו עליו (פסוק 18).

ב. ה' שוכן בקרב עמו ישראל (פסוק 27); הוא לא נטש ולא עזב אותו אפילו בתקופת מריו כלפיו. 

ג. ה' מגן על ישראל לבל יושמד. ה' עתיד להשמיד ולהרחיק את הצבא "הצפוני" (פסוק 20) העתיד להתנפל עליו באחרית הימים.

ד. ה' מבטיח להעניק שגשוג וברכה כלכלית וחומרית לעמו המתהלך לפניו בצדקה (פסוק 19, 23-24).

חווייתה של ישראל מרמזת באורח סמלי את חייהם של משיחיים רבים בימינו. הם נמנים על עם ה' מאז שבטחו בישוע כאדונם ומשיחם. שכינת ה' ממלאת אותם באמצעות רוח הקודש. ה' מגן עליהם מפני מתקפות השטן הזומם להשמידם, ובכל זאת חסר בחייהם השגשוג הרוחני, משום שחטאיהם הבדילו והפרידו בינם לבין המשיח וגרמו לניתוק ההתחברות עמו.

כמו עם ישראל בזמנו, חייבים גם הללו לחזור בהם מחטאיהם בלב שבור ונדכה, אם חפצים הם שה' ירחם עליהם ויעניק להם סליחת חטאים. למרבה הצער עלולים רבים מהם לא לחזור בתשובה, אלא להמשיך ולנדוד במדבר החטא שנים רבות כשהם עיוורים ופושטי רגל רוחניים.

ובכל זאת מבטיח ה' התערבות רוחנית אם ישובו אליו. הוא יוריד עליהם יורה ומלקוש של התחדשות רוחנית, וישלם להם את השנים שגזל והשמיד ארבה החטא.

מילים נהדרות לאוזן הן דברי ההבטחה: "וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה…" (פסוק 25)

אכן, שנים של חטא משאירות עקבות מכוערים וצלקות קשות על הנפש וגם על הגוף. אולם המשיחי שחזר בתשובה יכול להתנסות בהתחלות חדשות, וליהנות ממלוא שפע ברכות הרוח בכל בוקר חדש.

לאלה שחזרו בתשובה מבטיח ה' לסלק מעליהם את חרפת החטא.