יואל הנביא – שיעור מס' 6

Print Friendly

יוֹם יהוה – שיבת המשיח

פרק ג פסוקים 5-1:

1 וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ; 2 וְגַם עַל־הָעֲבָדִים וְעַל־הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי; 3 וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ, וְתִימֲרוֹת עָשָׁן. 4 הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ, וְהַיָּרֵחַ לְדָם; לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא; 5 וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט; כִּי בְּהַר־צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלָיִם תִּהְיֶה פְלֵיטָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר יהוה, וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יהוה קֹרֵא.

זעקת השבר של דורנו היא: "שלום… שלום… שלום!" – בני אדם באשר הם מחפשים שלום וביטחון. הם רוצים עבודה מובטחת, ביטוח בריאות וביטוח חיים, תקופה שבה תחדלנה המלחמות ושלום כלל עולמי ישתרר לנצח.

ה' הבטיח תור־הזהב של שלום, עידן שבו ייפסקו כל המלחמות, הרעב, השיטפונות והמחלות. תקופה זו מכונה בפי התיאולוגים "מלכות אלף השנים" – מונח המתייחס לתקופה שבה ימלוך המשיח על כדור הארץ הזה במשך אלף שנים. שלטון נהדר זה מתואר בכתבי הקודש בבהירות רבה: "מְאֻשָּׁר וְקָדוֹשׁ מִי שֶׁחֶלְקוֹ בַּתְּחִיָּה הָרִאשׁוֹנָה; עַל אֵלֶּה אֵין לַמָּוֶת הַשֵּׁנִי שִׁלְטוֹן, כִּי יִהְיוּ כֹּהֲנִים לֵאלֹהִים וְלַמָּשִׁיחַ וְיִמְלְכוּ אִתּוֹ אֶלֶף שָׁנִים" (התגלות כ 6; דניאל יב; ישעיהו סה–סו).
בהינף קולמוס מעביר יואל את הקורא אל תקופת שיבתו של ישוע המשיח, ומונה אחדות מהברכות הרבות מספור שתהיינה מנת חלקם של כל המאמינים אשר יזכו לקחת חלק במלכותו.

כיצד יודע הקורא כי הקטע הזה משליך אותו, כביכול, קדימה, אל תקופת המלכות?

א. יואל מצביע על כך באומרו: "וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן" (פסוק 1). אותו "אַחֲרֵי־כֵן" מתייחס לעידן מלכות אלף השנים. קל לראות זאת מן הכתוב בהושע ג 5-1:

"1 וַיֹּאמֶר יהוה אֵלַי, עוֹד לֵךְ אֱהַב־אִשָּׁה, אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת; כְּאַהֲבַת יהוה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם פֹּנִים אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים; 2 וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף; וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים; 3 וָאֹמַר אֵלֶיהָ, יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי, לֹא תִזְנִי, וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ; וְגַם־אֲנִי אֵלָיִךְ; 4 כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים; 5 אַחַר, יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת־יהוה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם; וּפָחֲדוּ אֶל־יהוה וְאֶל־טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים." 

בדוגמה נפלאה זו מזכיר הושע את עברה של ישראל (פסוקים 2-1), את ההווה שלה (פסוק 3-4) וקושר את עידן המלכות עם כל מה שקרה לפני כן, באומרו  "אַחַר"… (פסוק 5).

ב. כל המאורעות הרוחניים המופיעים בפרק זה עוברים בעליל את ימיו של יואל, והתגשמותם היחידה עתידה להתרחש אך ורק עם שיבת המשיח.

פרק ג מתאר שלוש חוויות רוחניות גדולות שתפקודנה את ישראל בתקופה זו: שיבת האדון, ישועת האומה ושכינתו המתמדת של מלוא רוח הקודש בקרבה.
האותות שלפני הפלישה (פסוקים 3-4):

יואל מזכיר שלשיבת האדון יקדמו אותות שונים: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (פסוק 3). אותות אלה יהיו "דָּם וָאֵשׁ, וְתִימֲרוֹת עָשָׁן".

איך ניתן היום לפרש מחזה נורא כזה, כפי שתיארו יואל?

המופתים בארץ הנם התגלויות של משפט ה' על הרשעים. פורענויות, משפטי החותמות, השופרות וקערות זעם ה' מתוארים בספר ההתגלות:

א. שפיכות דמים יהיו בין הקווים המאפיינים את תקופת הצרה הגדולה. עם פתיחת החותם הרביעי של המשפט, תיהרג רביעית מאוכלוסיית העולם כולו (התגלות ו 8). משפט השופרות ישמיד עוד שליש ממה שיוותר מכל החי בימים ומבני האנוש (התגלות ח 9, ט 15). בתקופת משפטי הקערות, כל מה שיוותר מהאוקיאנוסים יהפוך לדם פגרים כתוצאה מהשמדת כל החיים הימיים (התגלות טז 3). מלחמת הר מגידון תגרום לכך שהדם יזרום כנהר אשר יגיע עד רסני הסוסים בשטח שרדיוסו מגיע לכ-200 מילין (התגלות יד 20).

ב. אש תחריב את הארץ בעת הצרה הגדולה. בתקופת משפט השופרות, שלישית מכל הצמחייה בעולם תושמד באש (התגלות ח 5, 7, 8, 10). גם משפט הקערה יגרום לחום בלתי נסבל אשר יצרוב את בני האדם כאש (התגלות טז 8).

ג. האש תיצור תמרות עשן המוזכרות ברבים מהשפטים. התמונה הציורית ביותר של העשן מתוארת במשפט השופר החמישי: בשעה שהתהום חסר התחתית נפתח, יוצא ממנו עשן סמיך כל כך שמחשיך את אור היום (התגלות ט 2). מתוך העשן הזה תצא פורענות בל תתואר של יצורים דימוניים, בעלי גופים מוזרים למראה, שישמשו לעינויים של בני האדם הבלתי נושעים (התגלות ט 5-10).

המופתים בשמים ישפיעו על השמש ועל הירח (פסוק 31). ישוע ניבא שיהיו אותות בשמים קודם לשובו. השמש והירח יחשכו, והכוכבים יפלו מן השמים (מתי כד 29).

בימינו קיים בלבול רב בכל הנוגע לפרטי שיבתו של המשיח. רבים מכנים את לקיחת הקהילה בשם "שיבת המשיח", אולם אין הדבר כך! הלקיחה תתבצע שבע שנים לפני שיבת האדון; אז יקומו המתים במשיח, והמשיחים שיחיו באותה עת יילקחו יחד אל האדון בעננים השמיימה כדי להיות עמו לנצח:

הראשונה לתסלוניקים ד 17-13:

"אַחַי, אֵין אָנוּ רוֹצִים שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לִישֵׁנֵי עָפָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַצְּבוּ כַּאֲחֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם הַתִּקְוָה. 14 אִם אָמְנָם מַאֲמִינִים אָנוּ שֶׁיֵּשׁוּעַ מֵת וְקָם לִתְחִיָּה, כָּךְ גַּם אֶת הַיְשֵׁנִים, בְּאֶמְצָעוּת יֵשׁוּעַ, אֱלֹהִים יָבִיא יַחַד אִתּוֹ. 15 הִנֵּה זֹאת אָנוּ אוֹמְרִים לָכֶם עַל־פִּי דְּבַר הָאָדוֹן: אֲנַחְנוּ הַחַיִּים אֲשֶׁר נִשָּׁאֵר עַד בּוֹא הָאָדוֹן לֹא נַקְדִּים אֶת הַמֵּתִים, 16 שֶׁכֵּן הָאָדוֹן עַצְמוֹ יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם בִּקְרִיאָה שֶׁל פְּקֻדָּה, בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים, וְהַמֵּתִים הַשַּׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה. 17 אַחֲרֵי כֵן אֲנַחְנוּ הַנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים נִלָּקַח יַחַד אִתָּם בַּעֲנָנִים לִפְגֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן בָּאֲוִיר, וְכָךְ נִהְיֶה תָּמִיד עִם הָאָדוֹן."

את "שיבת המשיח" ניתן להגדיר כירידת המשיח, כשהוא מלווה בקהל קדושיו באופן נראה לעין ובזוהר תפארתו, וכל מלאכיו עמו. הדבר יקרה בסוף הצרה הגדולה, והקדושים ימלכו אתו על הארץ במשך אלף שנים.

קיימות 333 נבואות בכתבי הקודש המדברות על ביאת המשיח. רק 109 מהן מדברות על הופעתו הראשונה, ומספר כפול מזה – 224 בסך הכל – מדברות על שיבתו.

הופעתו השנייה של המשיח הנה נושא עיקרי, לא בתנ"ך בלבד, אלא גם בברית החדשה. הברית החדשה משתמשת בארבעה מונחים שונים כדי לתאר את הופעתו:

  • המילה הראשונה מתארת "ביאה" פיזית (יוונית: ארכומאי). למרות שישוע נאלץ לעזוב את תלמידיו, הוא הבטיח להם "לבוא אליהם" לקחת אותם אליו (יוחנן יד 3: "וְאִם אֵלֵךְ וְאָכִין לָכֶם מָקוֹם, אָשׁוּב וְאֶקַח אֶתְכֶם אֵלַי לְמַעַן תִּהְיוּ גַּם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֲנִי שָׁם…") שיבתו תהיה פתאומית (מתי כד 39, 42-44, 48, 50) בכוח ובכבוד רב – בקץ הצרה (מתי כד 29-30: "מִיָּד אַחֲרֵי צָרַת הַיָּמִים הָהֵם תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, הַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְכֹחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ. אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם וְאָז יִסְפְּדוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ וְיִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב").
  • שיבת המשיח נקראת "התגלות" (יוונית: אפוקליפסיס), או הסרת הלוט. נוכחותו תתגלה לפתע כאשר העננים יתפזרו והוא ירד מן השמים כדי לשלם גמול ונקם לאויבי ישראל (השנייה לתסלוניקים א 7-8, 10).
  • כתבי הקודש מציגים את שיבת המשיח גם כ"הופעה" (יוונית: אפיפניה) או בתרגום מילולי יותר: "הופעה זוהרת". מילה זו שימשה בתקופה היוונית־רומית של המאה הראשונה לציון גילוי אלוהות לבני האדם, או לציון הופעתו הפתאומית של אויב הלבוש בגדי מלחמה. מילה זו מתארת את שיבת המשיח (השנייה לטימותיאוס א 10; טיטוס ב 13) כ"הופעה" פתאומית בגבורה רבה ובזוהר כדי להשמיד את אויביו (השנייה לתסלוניקים ב 8).
  • ולבסוף, שיבת המשיח מוזכרת כ"נוכחות" (יוונית: פרוסיה). מילה זו משמשת לתיאור הופעתו של מלך בביקור ממלכתי ומלכותי. נוכחותו (המתורגמת כ"ביאתו") תהיה פתאומית ובלתי צפויה (מתי כד 37-39) כ"מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" (התגלות יט 16) כדי להיות שליטה החוקי של הארץ.

לאיזו מטרה עתיד המשיח לשוב?

הוא ישוב כדי להביס את אויבי ישראל (זכריה יד 13-12; התגלות יט 19-21); לשחרר את העולם משיעבודו של השטן (השנייה לתסלוניקים ב 8-9); להביא ישועה לעם ישראל (רומים יא 26); לשפוט את אומות העולם, ולתת לנושעים מכל הדורות את המלכות (מתי כה 46-31); לייסד מלכות שלום עלי אדמות, שמרכזה בישראל (מיכה ד 5-3); ולהושיע את כל הבריאה מהקללה שנגרמה בעקבות חטאו של אדם הראשון (רומים ח 22-19).

 

ישועת ישראל

פסוק 5:

"וְהָיָה, כֹּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט; כִּי בְּהַר־צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלָיִם תִּהְיֶה פְלֵיטָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר יהוה, וּבַשְּׂרִידִים, אֲשֶׁר יהוה קֹרֵא".

ביודענו את מוראות הצרה הגדולה, היוכל מישהו לעמוד או להימלט מפני יום ה' הגדול והנורא?

אכן, השארית "אֲשֶׁר יהוה קֹרֵא" תיוושע כדי להיכנס למלכות ה'.

שים לב! רק שארית קטנה מבין אלפים רבים תיוושע. זכריה מציין ששני שלישים מכלל האוכלוסייה היהודית בעולם יקפחו את חייהם בצרה הגדולה, והשליש הנותר שישרוד יהווה את השארית שתקרא בשם ה' (זכריה יג 9-8).

השארית הזאת שתיוותר בחיים תהיה מורכבת מיהודים "הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וְלָהֶם עֵדוּת יֵשׁוּעַ" (התגלות יב 17). באורח על־טבעי עתיד ה' לספק להם מקום מפלט במדבר במשך שלוש וחצי השנים האחרונות של הצרה (התגלות יב 16).

לפני שבני ישראל נכנסו לארץ כנען, משה חזה ששארית אשר תקרא בשם ה' תיוושע בעת הצרה הגדולה (דברים ד 31-30). אכן, דברו הנבואי של ה' מושלם ומדויק לכל פרטי פרטיו.
ואיך תבוא הישועה לשארית הזאת?

אחרי שישמיד ה' את כל אויבי ישראל העולים על ירושלים למלחמה, עתיד הוא לעמוד במו רגליו על הר הזיתים. באותו רגע ממש, הר זה ייבקע במרכזו וייווצר גיא גדול שראשיתו בשער הקדים (שער הרחמים – המזרחי) בחומת ירושלים:

"וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה" (זכריה יד 4).

כאשר יופיע המשיח לפני עם ישראל, שבמשך שנים רבות כיסה המסווה את עיניהם (השנייה לקורינתים ג 16-14: "בְּרַם לִבּוֹתֵיהֶם קָהוּ, כִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה בְּקָרְאָם בַּבְּרִית הַיְשָׁנָה נִשְׁאָר אוֹתוֹ הַמַּסְוֶה בִּלְתִּי מְסֻלָּק, שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ הוּא מִתְבַּטֵּל. עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר הֵם קוֹרְאִים אֶת דִּבְרֵי מֹשֶׁה, הַמַּסְוֶה מֻנָּח עַל לִבָּם. אַךְ כַּאֲשֶׁר יִפְנֶה לִבָּם אֶל יהוה יוּסַר הַמַּסְוֶה") – הוא יסיר זאת מעליהם ויראו את משיח האמת. אז תתרחש חזרה בתשובה כלל ישראלית שכמוה לא ידעה האומה מעולם.

זכריה כותב על כך:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר" (זכריה יב 10).

בכך תתגשם גם נבואתו של שאול התרסי:

"וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יהוה" (רומים יא 26).

בעקבות חזרתם בתשובה, עתיד ה' מצדו להסיר את חטאיהם של ישראל ולטהרם (יחזקאל לו 25, לז 23) בדם ישוע, שהוא "מָקוֹר נִפְתָּח, לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם, לְחַטַּאת וּלְנִדָּה" (זכריה יג 1). בכך תיפתח תקופה חדשה, עידן של שפע, שגשוג ופריחה, התגשמות הנבואות שנאמרו בתנ"ך מאות רבות של שנים קודם לכן (יחזקאל לו 27-26; ירמיהו לא 34-31).

במשך מאות שנים נהגו יהודים לקבור את מתיהם על מדרונו המערבי של הר הזיתים הצופה על הר הבית, בתקווה שהללו יקומו לתחייה בעת כניסת המשיח לירושלים וייכנסו עמו העירה. למרבה הצער, אין להם סיכוי כלשהו לקום לתחייה בזמן ההוא, אלא אם כן קיבלו את ישוע כמשיח בעודם בחיים!
שכינת רוח הקודש

פסוקים 1-2:

"וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. 2 וְגַם עַל־הָעֲבָדִים וְעַל־הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי."

זכריה הנביא אמר שרוח אלוהים תישפך על בית דוד ועל יושבי ירושלים (זכריה יב 10: "וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים…") בעת שיבת המשיח. יואל, הכוללני יותר, הצהיר שרוח הקודש יישפך "עַל־כָּל־בָּשָׂר".

ניתן להתווכח באשר לפרשנות הפסוקים האלה שהיוו סלע מחלוקת במשך מאות שנים, מאז השתמש בהם שמעון כיפא בדרשתו הראשונה שנשא באוזני היהודים בחג השבועות בירושלים:

"… אֶלָּא שֶׁזֶּה הַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר עַל־יְדֵי יוֹאֵל הַנָּבִיא: 17 וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נְאֻם אֱלֹהִים, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיוֹנוֹת יִרְאוּ וְזִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן. 18 וְגַם עַל עֲבָדַי וְעַל שִׁפְחוֹתַי בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי וְנִבְּאוּ. 19 וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְאוֹתוֹת בָּאָרֶץ מִתַּחַת, דָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן. 20 הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. 21 וְהָיָה כָּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט" (מעשי השליחים ב 21-16).

נשאלת השאלה: האמנם התקיימו הפסוקים הללו בשלמותם, בחלקם, או בכלל לא, ביום חג השבועות?

כיום, חוקרי המקרא מחזיקים באחת מחמש ההשקפות הבאות, ביחס לפירוש מעשי השליחים פרק ב לעיל:

1. ההשקפה ההיסטורית
נבואתו של יואל התגשמה בעת כתיבת ספרו.

2. השקפת ההתגשמות
נבואתו של יואל התגשמה ביום חג השבועות.

3. השקפת הרמז
נבואתו של יואל התגשמה במרוכז ביום חג השבועות, אולם היא ממתינה להתגשמות מלאה ורחבה יותר בתקופת מלכות אלף השנים.

4. השקפת ההתמשכות
נבואתו של יואל התגשמה ביום חג השבועות, אולם המשיכה להתקיים בכל עידן הקהילה ותמשיך גם בתקופת מלכות אלף השנים.

5. ההשקפה האסכתולוגית
נבואתו של יואל לא התגשמה ביום חג השבועות וגם לא בעידן הקהילה, אלא שהיא עתידה עדיין להתגשם בעת שיבתו של המשיח.

מאמינים רבים מחזיקים בהשקפה הרביעית, זו המצדדת בהתגשמות המתמשכת של נבואת יואל מחג השבועות ואילך. הללו טוענים: "האם לא אמר כיפא: 'וזה הוא האמור בידי יואל הנביא' (מעשי השליחים ב 16); אם כן, זוהי התגשמות של נבואת יואל!" אולם, האם הצהיר כיפא שנבואת יואל התגשמה ביום חג השבועות?

מבט מקרוב יענה בשלילה על שאלה זו. הוא לא השתמש במילה "התגשמות", "קיום", או בכל מילה נרדפת אחרת המציעה אפילו ברמז את התקיימות הנבואה.

מה בעצם אמר כיפא?

מן ההקשר רואים אנו שאחדים מהיהודים לעגו לשליחים (אשר דיברו אל המוני היהודים שעלו לרגל לירושלים מכל תפוצותיהם – בלשונות ארצותיהם), והניחו שהם היו שיכורים בשעה תשע בבוקר (מעשי השליחים ב 15-1). על מנת להתמודד עם אנשי הלצון הללו, אמר כיפא: "וזהו האמור…", או במילים אחרות "הפסיקו את לעגכם, משום שזה דומה למה שעתיד לקרות – לפי דברי יואל – כאשר ישפוך ה' את רוחו על כל בשר קודם ליסוד עידן המלכות". לו הייתה זו התגשמות נבואתו של יואל, היה כיפא אומר "בזאת התקיימה נבואת יואל הנביא".

למרות שמשיחיים רבים מאמינים שמעשי השליחים ב 21-16 הנה התגשמות נבואתו של יואל, נזהר כיפא עצמו שלא להשתמש במונח "התקיימות" או "התגשמות" כלל.

ישנה סיבה נוספת לכך שנבואת יואל לא התקיימה ביום חג השבועות. יואל אמר שה' עתיד לשפוך את רוחו "עַל־כָּל־בָּשָׂר" (ג 1). בחג השבועות לא שפך אלוהים את רוחו על כל בשר, כי אם רק על קבוצה נבחרת של אנשים. ה' אינו עתיד לשפוך את רוחו על כל בשר לפני עידן המלכות.

סיבה נוספת לכך שהנבואה של יואל לא התקיימה ביום חג השבועות נראית בבירור במעשי השליחים ב 21-17 – פסוקים שכיפא מצטט (השווה יואל ב).

כל מי שמתמצא במה שקרה ביום חג השבועות יסכים שנבואות אלה לא התגשמו באותו היום. כתבי הקודש מצהירים בפירוש שנבואות אלה עתידות להתקיים "לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (פסוק 4) – בסוף תקופת הצרה הגדולה.

רוח הקודש יתגלה בכל מלואו בעידן מלכות אלף השנים, רב יותר מאשר בתקופה היסטורית כלשהי. שירות הרוח ירסן את החטא; לא תהיינה עוד מחלוקות רוחניות, משום שכל פעילות שטנית לא תהיה מאחר שהשטן יהיה כבול בתהום חסר התחתית (התגלות כ 3-1). המשיח עצמו ידכא את הרשע בכך שימשול בשבט ברזל (התגלות יט 15). אמנם נכון שאנשים עתידים להיוולד גם בתקופת מלכות האלף עם טבע חוטא, ואפילו ינסו לגלות את רשעתם (ישעיהו סה 20), אולם רוח הקודש ירסן אותם ויגביל את פעילותם.

שירות הרוח יוכיח לבני האדם את צרכם לישועה. למרות ששוחררו משיעבודו המדכא של שלטון השטן, עדיין יצטרכו האנשים לקבל את המשיח. אלה שייוולדו בעידן מלכות אלף השנים יצטרכו לבוא באמונה אל המשיח בהדרכת רוח הקודש, ממש כהוריהם לפניהם (יחזקאל לו 25-31; ירמיהו לא 31-14; זכריה יד 16; ישעיהו ס 3-12).

שירות הרוח יהיה לפקח בשלמות על כל היבט בחייהם של הקדושים במרוצת מלכות אלף השנים. ה' אומר: "וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו 27).

שוב לא יכבה המאמין את רוח הקודש ולא יעציב אותו, כמו בעידן הקהילה: אחדות רוחנית אמיתית ופרי הרוח בשלמותו יופגנו בצורה מושלמת בכל היבט בחיי המאמין ובהתחברותו הרוחנית. כתוצאה מכך ייווצרו חיי צדקה, שמחה פנימית ושלום שיזרמו בשפע בהשתחוויה ובהלל לה'.

שירות רוח הקודש יהיה לנוח על המושיע במלואו. הרוח יעניק למשיח תפיסה והבנה מהירה שבאמצעותו יוכל לשפוט בצדק ולמשול בכדור הארץ:

"וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה; רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה. 3 וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יהוה; וְלֹא־לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא־לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. 4 וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ; וְהִכָּה־אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. 5 וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישעיהו יא 2-5).

ג'והן וו. פיטרסון קלט את השמחה הנפלאה שבציפייתו של המאמין המשיחי לשיבתו של המשיח, כאשר כתב בשירו את המילים הבאות:

"בוקר, ערב, חורף, סתיו,
קיץ חם – או אולי עכשיו!
הו, איזה יום נהדר זה יהיה,
כשהמשיח ישוב!"

אכן, ישוע המשיח עתיד לשוב במהרה אל אלה המכירים אותו, ואיזה יום של שמחה ותפארת עתיד להיות! אולם, בו זמנית יבוא הוא כשופט המחמיר עם אלה שאינם מכירים בו – עם האובדים.

המשפט הפותח את השיר: "רנן וזמר פלאים, נעם בשורת אלהים", מוסר בקצרה את האחריות המוטלת על כל משיחי להכריז את ההזהרה הזאת לכל האובדים, משום שהביטחון היחיד שיש לאדם – הערבון היחידי שיש לו לשלום ולביטחון בעולם הזה ובעולם הבא – נובע מישועת המשיח.

"כן, הוא חוזר! כן, הוא חוזר! אולי עכשיו!" – בואו ונעסוק בענייניו של אבינו!