יואל הנביא – שיעור מס' 7

Print Friendly

"יוֹם יהוה" – הגמול להמונים

פרק ד פסוקים 8-1:

1 כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא אֲשֶׁר אשוב (אָשִׁיב) אֶת־שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם; 2 וְקִבַּצְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם, עַל־עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם, וְאֶת־אַרְצִי חִלֵּקוּ. 3 וְאֶל־עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל, וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ. 4 וְגַם מָה־אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן, וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת; הַגְּמוּל, אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי, וְאִם־גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי, קַל מְהֵרָה, אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם; 5 אֲשֶׁר־כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם; 6 וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם. 7 הִנְנִי מְעִירָם מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם; 8 וּמָכַרְתִּי אֶת־בְּנֵיכֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם אֶל־גּוֹי רָחוֹק; כִּי יהוה דִּבֵּר.  

כל המאבקים והייסורים של ישראל תועדו היטב, למן השיעבוד במצרים ועד חורבן בית שני בידי הרומים. כהד לכך, עתידים יהודי התפוצות לעבור אלף ותשע מאות שנים נוספות של סבל בצל הרדיפות שצעדו בעקבותיהם בכל אשר פנו בעולם כולו: הם עברו באש האינקוויזיציה הספרדית, בצחנת הגיטאות, בעוני ובדלות של עיירות פולין, בחרב הפוגרומים של רוסיה ועד לשואה הנוראה שגרמה ההשמדה הנאצית.

ובהתנערם מאפר הייאוש, עולה ובוקעת מפיהם הזעקה: "איפה היה האלוהים? מדוע לא נחלץ להגנת עמו?" אבל הוא היה שם! הוא לא הופתע כלל למראה האכזריות שבה נהגו אותן חיות אדם בבני עמו הנבחר, כי אם המתין בדממה להתגשמות דברו אשר הועלה על הכתב מאות שנים רבות קודם לכן. משה חזה כבר בתורה שסרבנותו ואי נכונותו של ישראל לציית לה' עתידות לגרור צעדי משמע אלוהיים (ויקרא כו; דברים ד 31-25, כח 68-15).

למרבה הצער, עדיין לא תמו תהליכי המשמע הללו. ישראל עתידה עדיין לחוות את השואה הנוראה ביותר, זו המכונה בכתבי הקודש "עֵת־צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב" (ירמיהו ל 7). זו תהיה תקופת רדיפות חסרת תקדים שבה תעלינה כל אומות העולם על ישראל למלחמה (זכריה יד 2).

האם קיים לכך צידוק כלשהו? האם יחלץ מישהו להגנתה של ישראל אחרי אלפי שנות רדיפה וסבל?

כן! הכתובים אומרים בבירור שהאומות תשלמנה מחיר כבד בשל מעשיהן הנפשעים והמשפילים כלפי ישראל הרמוסה תחת מגפי קלגסיהן.

בפרק ד מובל הקורא אל תוך לשכת משפטו של המשיח, להיות עד ראייה להוצאת גזר־דין על האומות בשל יחסן כלפי ישראל. יואל, כנביאים רבים אחרים, אינו עוקב תמיד אחרי הסדר הכרונולוגי המדויק של המאורעות הנבואיים. בקטע זה שלפנינו, הוא מציג את משפט האומות (פסוקים 8-1) העתיד להיערך לפני מלחמת הר מגידון (פסוקים 17-9).

מדוע?

מפני שיחסן הנורא של האומות כלפי ישראל בכל הדורות הנו הסיבה למשפט אלוהים עליהן.
מקום המשפט (פסוקים 2-1):

יואל פותח את פרק ד במילים "כִּי הִנֵּה …", ובדרך זו הוא מסב את תשומת לבו של הקורא לכך שהוא עומד לפרט להלן את פעולותיו של ה' בעת שובו לכונן את מלכותו.

ראשית כל, אומר ה':

"כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא, אֲשֶׁר אשוב (אָשִׁיב) אֶת־שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם" (פסוק 1).

בימים הללו תיפסקנה הרדיפות נגד היהודים בכל ארצות פזוריהם. יהודי התפוצות יוחזרו לארצם, כך ששנים עשר השבטים יוכלו לשוב ולהיות עם אחד בארץ ישראל (ירמיהו כג 8-1; יחזקאל לז 22-15).

אבל ה' לא יסתפק בהחזרת עם ישראל לארצו. הוא ממשיך, איפוא, ואומר: "וְקִבַּצְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, וְהוֹרַדְתִּים אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט; וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם…" (פסוק 2 א).

איפה נמצא "עמק יהושפט"?

יש האומרים שזהו "עמק הברכה" (דרומה לגוש עציון של ימינו, בהרי חברון) והוא נקרא כך על שום ניצחונו המוחץ של המלך יהושפט על המואבים והעמונים באזור ההוא (דברי הימים ב כ 28-20). אולם עמק זה אינו מהווה מקום מתאים למשפט האלוהים.

אחרים מאמינים כי העמק נמצא בנחל קדרון, בין העיר העתיקה של ירושלים והר הזיתים. מאחר שהר הזיתים עתיד להיבקע וליצור עמק רחב (זכריה יד 4: "… וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה") יהיה זה, כנראה, המקום שבו עתיד ה' להיפרע מכל אויבי ישראל. פירוש השם "יהושפט": "ה' שפט". שם העמק מתייחס לתפקידו – כמקום משפטו של ה' על האומות, המקום בו ישב על כס המשפט.

על איזה משפט מדובר כאן?

המילה "גוי" (ביוונית: אתנוס) מתייחסת למשפט ה' על הגויים כפרטים המרכיבים את האומה, ולא אל האומה כיחידה אחת. הסיבה לכך היא…

א. בשורת הישועה המוצגת בעת הצרה דורשת קבלה אישית, ברמת הפרט, ולאו דווקא ברמה הלאומית.

ב. אין כל רמז בכתובים לכך שאומה כלשהי תקבל את עדותם של מאה ארבעים וארבעה אלפי היהודים המבשרים בעת הצרה הגדולה.

ג. בכל השפטים המתוארים במקרא, הפרט, ולא האומה, הוא העומד למשפט.

ד. במשלי המשפט של המשיח (מתי יג 30, 50-47) מדובר על אנשים פרטים.

ה. המילה "גוי" משמשת, בחלקים אחרים של הברית החדשה, לציון אנשים פרטים (מתי ו 32-31, יב 21, כ 19, כח 19; מעשי השליחים יא 8, טו 3, כו 20).

העמים העתידים להישפט (פסוקים 6-4)

אף־על־פי שה' עתיד לשפוט את כל הגויים במידה שווה, הרי שמדינת פיניקיה (צור וצידון) והפלשתים (פסוק 4) מוצגים כדוגמה, בגלל יחסם הקשוח והמשפיל כלפי ישראל.

כברות ארץ שהיו שייכות לפיניקים ולפלשתים ניתנו לישראל לנחלה על־ידי ה' (יהושע יג 7-1). ישראל נדרשה לגרש את הגויים הללו מארצם, אולם לא עשו כן משום שלא נשמעו למצוות ה' (שופטים א 36-21). אי־לכך, מאות שנים היו הגויים הללו לצנינים בעיניהם של בני ישראל (שופטים ב 6-1). הפלשתים היו אויביה האכזריים של ישראל מאז תקופתו של שמשון ועד אמצע ימי דוד המלך. מסתבר שהם הטרידו את ישראל גם בימיו של יואל.

פלישתם האחרונה של הפלשתים המדווחת בכתובים, הייתה נגד המלך יהורם ומשפחתו שעלתה להם בביזה ובהשמדה; ורק יהואחז, בנו הצעיר של יהורם, שרד (דברים כא 17-16).

לפלשתים הגיע משפט קשה לא רק בגלל שהשמידו את המלך יהורם ואת בני משפחתו המלכותית, אלא גם בגלל ביזת האוצרות. שים לב! ה' לא אומר שהם שדדו את אוצרותיו של יהורם, אלא "אֲשֶׁר־כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם, וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם" (פסוק 5. השווה הושע ב 8; חגי ב 8).

מה ששייך ליהודה, שייך לאלוהים! הם העליבו את ה' עלבון כפול:

  • הם לא רק נשאו את אוצרותיו, כי אם גם הקדישו אותם לאלילי הכסף והזהב הגולמיים ולפולחניהם האליליים (פסוק 5).
  • ה' עתיד לשפוט את הפיניקים והפלשתים, כי מכרו את בני ישראל לעבדות "וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים; לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם" (פסוק 6). הפיניקים היו ידועים כגונבי אדם, וסיפקו רבים מהם לשוקי העבדים ביוון, בתובל ובמשך (יחזקאל כז 13). פעולות אלה נאסרו על־ידי "ברית האחים" (עמוס א 6, 9) שנכרתה בין שלמה ובין חירם מלך צור.

היוונים מכרו גברים ונשים צעירים מארצם למצרים ולפרס. בהיותה בשיא גדולתה, היו ביוון העתיקה מיליון ושלוש מאות ושלושים אלף עבדים. נאמר שבעיר דלוס לבדה נמכרו כעשרת אלפים עבדים ביום.

בהרחיקם את היהודים מגבולם (פסוק 6) החלישו הפלשתים את יהודה, ובסופו של דבר הצליחו להתגבש ולכבוש את הארץ.

יחסו של ה' לפיניקיה ולפלשת יהיה קשוח מאוד. בפסוק 4 שואל הוא את אותן שתי שאלות:

1. "וְגַם מָה־אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן, וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת?" – במילים אחרות, מה יש לי אתכם במשותף? והתשובה היא: אין שום דבר!
2. "הַגְּמוּל, אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי?" – כלומר, האם אינכם מבינים שבפגעכם בעם ה', אתם פוגעים בה' עצמו? אכן, "אִם־גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי, קַל מְהֵרָה, אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם" (פסוק 4).

אלוהים יגמול לכם בחומרה יתרה, וישפוטאת כל אויבי ישראל מידה כנגד מידה.

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות אקטואליות למהירות שבה ה' גומל לאלה הפוגעים ביהודים. אחרי הצרה, עתיד ה' לשפוט "בשיפוט מהיר" את כל אויבי ישראל.
מטרת המשפט (פסוקים 2-3)

ה' עתיד לשפוט את אומות הגויים על הדרך שבה נהגו בישראל – עמו ונחלתו "עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (פסוק 2).

ראשית, הם "פִּזְּרוּ (אותם) בַגּוֹיִם" (פסוק 2). אף־על־פי שהאשורים והבבלים לא פיזרו את ישראל בין הגויים, הרי שהם השמידו את העם. אשור הגלתה את עשרת שבטי הממלכה הצפונית של ישראל בשנת 722 לפה"ס, והבבלים הרסו את ממלכת יהודה ב-586 לפנה"ס. רק אחרי שהרומאים החריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה פוזרו היהודים ונפוצו על פני כל האדמה כדי לסבול סבל שאין לו תקדים בכל ההיסטוריה האנושית.

שנית, האומות לא הסתפקו בפיזור ישראל בקרב אומות העולם, ה' מעיד כי את ארצו חלקו – "אֶת־אַרְצִי חִלֵּקוּ" (פסוק 2).

במשך אלף ותשע מאות שנים נרמסה ארץ ישראל – ארצו של ה' – תחת מגפי הגויים. היא הייתה מחולקת, שסועה ושוממה, כשלפחות ארבעה עשר כוחות שונים משתלטים עליה בזה אחר זה במשך תקופה זו.

שלישית, הגויים עתידים לתת את הדין על מכרם את בני יהודה ובנותיה לעבדות (פסוקים 3, 6). ילד היה נמכר לעבדות במחיר בילוי של לילה בזרועותיה של זונה, ונערה נמכרה לקלון במחירו הזעום של בקבוק יין (פסוק 3: "וְאֶל־עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל; וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ").

אחרי חורבן ירושלים, נפטרו הרומאים מהיהודים בצורה זו: הגבוהים ויפי המראה נבחרו והוסעו לרומא. שם הוצעדו במצעד הניצחון – הטריומף – לפני המוני העם הצוהלים. כל הגברים מגיל שבעה עשר ומעלה נמכרו לעבדות במכרות במצרים. וכל הנערים והנערות שמתחת לגיל זה נמכרו בשוקי העבדים והשפחות לכל המרבה במחיר. שוקי העבדים היו גדושים כל כך ומוצפים בעבדים יהודיים שכמעט ואי־אפשר היה למצוא קונים לכולם.

ישראל עתידה לחוות שוב את מגפי הפלדה של קלגסי הגויים ואת שנאתם ורדיפותיהם במרוצת הצרה הגדולה. צר המשיח עתיד לתקוף את היהודים, להפר את ברית השלום שכרת עמם (דניאל ט 27) ולהרוג את כל אלה שייסרבו לסגוד לו כלאל (מתי כד 22-15; התגלות יב 17-13, יג 15). לקראת סופה של הצרה הגדולה עתידות כל אומות העולם לעלות על ירושלים למלחמה.

  • שני שלישים מכלל האוכלוסייה היהודית שתחייה באותה תקופה תושמד (זכריה יג 8: "וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ נְאֻם־יהוה, פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ, יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ; וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ");
  • מחציתה של ירושלים תגלה (זכריה יד 2: "וְאָסַפְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֶל־יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר, וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תשגלנה; וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן־הָעִיר").

המשיח בשובו, עתיד לשפוט את האומות על יסוד התייחסותן לישראל – "אחיו" (מתי כה 40: "… אַחַי"). מי הם אחי המשיח המוזכרים כאן? זו אינה יכולה להיות קהילת המשיח, משום שהקהילה תילקח השמיימה עוד לפני תחילת הצרה הגדולה. מובן מכאן, כי "אחי" המשיח בהקשר זה הנם היהודים.

ולפי אילו אמות מידה יישפטו הגויים?

מהכתוב מתברר שהם יישפטו על־פי מעשיהם (מתי כה 45-42) ולא על־פי ישועתם, אם יש או אין להם כזאת. וזו איננה השאלה הנדונה כאן, שהרי בני האדם אינם נושעים על סמך מעשיהם, כי אם על סמך קבלתם או דחייתם את הישועה שסיפק להם האלוהים במשיח ישוע. העומדים כאן למשפט מתוארים כארורים, או מקוללים, שגורלם נחרץ לאגם האש והגפרית (מתי כה 46, 41); קבוצה אחרת מביניהם מכונה "צדיקים" ו"ברוכי האב" (מתי כה 37) – אלה הם הגויים אשר עזרו ליהודים הנרדפים במהלך הצרה הגדולה. הם האכילו אותם, השקו והלבישו אותם, העניקו להם מחסה, וביקרו את האסירים היהודיים בבתי כלאיהם (מתי כה 40-35).

הגויים נחשבים צדיקים או ארורים, על בסיס קבלתם או דחייתם את בשורת המלכות (מתי כד 14). בקבלתם את האמונה, הם מקבלים גם את המבשרים, ומראים את אמונתם זו הלכה למעשה בהאכילם, בהלבישם, בתיתם מחסה ומגורים ובבקרם את האחים היהודים האסורים בכלא בשל אמונתם. רחב הזונה הנה דוגמה קלסית לאדם אשר הראה בעליל את האמונה באלוהים הלכה למעשה. היא עזרה למרגלים ששלח יהושוע להימלט מיריחו (יהושע ב; עברים יא 31). כאשר ישפוט ה' את הגויים, הוא יבחן מה היה יחסם כלפי המאמינים היהודים. בזאת ניתן לדעת אם קיבלו באמת ובתמים את המשיח, ואם לאו.
הכרזת המשפט (פסוקים 7-8)

יואל הכריז שה' ישיב גמול לצור וצידון וכן לפלשתים בשל התייחסותם האכזרית ליהודים.

חורבנה של צור תואר בצורה גרפית על־ידי יחזקאל הנביא (יחזקאל כו 28).

המצור שהטיל נבוכדנאצר על צור ארך שלוש עשרה שנים (573-585 לפנה"ס) ולבסוף עלה בידו להחריב את העיר ולהגלות את תושביה (יחזקאל כו 14-7).

שארית מתושבי צור נמלטה לאי קטן בקרבת החוף, ושם הקימה את העיר מחדש. במשך מאתיים וארבעים שנים החזיקו הנצורים מעמד, עד אשר אלכסנדר הגדול הטיל מצור על האי. במשך שבעה חודשים ניסה המצביא המקדוני להכניע את העיר הבלתי חדירה, ולבסוף הצליח לכבשה.

הוא יצר דרך יבשתית בין החוף ובין האי על־ידי שפיכת אדמה וסלעים מחרבות צור הקדומה לתוך הים. הדבר היה בשנת 332 לפנה"ס. כך התקיימה נבואתו של יחזקאל באופן מילולי (יחזקאל כז 32).

צור נבנתה מחדש (מתי טו 28-21; מעשי השליחים כא 6-3) ושוב נהרסה, אך הפעם על־ידי המוסלמים בשנת 1291 לספירה. היום מתגוררים בעיר כמה אלפי איש, אולם העיר עומדת עדיין בשממונה כפי שניבא יחזקאל (כו 14). צידון, העיר האחות (יחזקאל כח 28-21) והפלשתים (ישעיהו יד 28-31; יחזקאל כה 17-15) סבלו גורל דומה לזה של צור.

יואל ניבא שעמים אלה עתידים להימכר לידי ישראל, וזו תמכרם הלאה לשבאים – "לִשְׁבָאיִם אֶל־גּוֹי רָחוֹק" (פסוקים 7-8) – עם המתגורר בדרום, מערבו של חצי האי ערב (ירמיהו ו 20; יחזקאל כז 22, לח 13).

ה' השתמש ביוונים (אלכסנדר הגדול); להם, הצורים מכרו את היהודים לעבדים כדי להחריבם.

אותו גורל שנפל בחלקם של הפיניקים (צור וצידון) ושל הפלשתים, עתיד לפקוד גם את כל שאר אומות העולם בשעה שה' ישפוט אותן בעמק יהושפט.
שני גורלות שונים מתוארים במתי פרק כה לניצולי הצרה הגדולה:

א. ה"צדיקים" – מתוארים ככבשים – יוצבו לימינו של האדון השופט ויוזמנו על ידו להיכנס למלכות אשר הוכנה למענם: "וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ. יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ: בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל" (מתי כה 34-33).

ב. ה"רשעים" – מתוארים במשל כעיזים (או עתודים) – יועמדו לשמאלו. הם יישפטו וידונו "אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו" (שם, 41 ,33).

ה' אמר בקשר ליהודה: "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם, נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב 12).

המונח "בבת העין" הוא האישון, מרכז העין. כשאדם מביט בעין חברו, רואה הוא את בבואת עצמו משתקפת באישון העין. ישראל היא אותו "האישון הקטן" הניבט מבבת עינו של ה'. היהודי מאוד יקר בעיני ה'. לכן, אלוהים מגן עליו ממש כפי שהוא מגן על עיניו שלו. כשהיהודי נפגע, ה' מרגיש כאילו הפגיעה הזאת נוגעת לו אישית.

נזכור את העיקרון הנצחי שהובע בברית ללא תנאי שכרת ה' עם אברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ (ביהודי) כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב 3). ההיסטוריה המקראית והחילונית הוכיחו אמת זו כנכונה וכתקפה במשך ארבע אלפי השנים האחרונות.