יואל הנביא – שיעור מס' 9

Print Friendly

יוֹם יהוה – שיקומה של ישראל

פרק ד פסוקים 21-18:

18 וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל־אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן, מִבֵּית יהוה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים. 19 מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה; מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ דָם־נָקִיא בְּאַרְצָם. 20 וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלָיִם לְדוֹר וָדוֹר.21 וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא־נִקֵּיתִי; וַיהוה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן.

כשהוא מיתמר לגובה של כ-שישה עשר מטרים, עומד הכותל המערבי בירושלים. לרגליו, עומד שחוח היהודי הבא אליו להתפלל כשראשו מכוסה וכתפיו עטויות בטלית. מתוך סידור התפילה שבידיו ממלמל הוא תפילת תחנונים לביאת המשיח, כדי להשכין שלום בישראל ולבנות את בית המקדש במקומו העתיק. מאות ואלפים מבני עמו מצטרפים אליו לתפילה האחת הזאת. הם רושמים אותה על פתקים קטנים שאותם תוחבים בסדקים בין האבנים הענקיות, בתקווה שאלוהים יתייחס לתפילותיהם ויענה.

היהודים ששבעו מלחמות ואיומי מלחמה מזה שלושת אלפים שנה, מתגעגעים, כמהים ומייחלים לשלום. אולם במעמקי לבותיהם יודעים הם היטב ששלום אמיתי ובר קיימה לא יושכן בעולם עד אשר יביאנו מלך המשיח המכונה "שַׂר־שָׁלוֹם" (ישעיהו ט 5).

יואל מתאר בהרחבה את השלום ואת שפע הברכות שעתידה ישראל לחוות כאשר המשיח יבוא לכונן את מלכותו בת אלף השנים.
שיקום הארץ (פסוק 18)

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל־אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן מִבֵּית יהוה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים."

ה' נתן את ארץ כנען לישראל כנחלת עולם בברית נצחית ללא תנאי, הידועה כברית עם אברהם אבינו (בראשית יז 7, 13, 19). הארץ שהובטחה לישראל למשך אלף שנות מלכות המשיח, עתידה להשתרע מנחל מצרים בדרום מערב ועד נהר פרת בצפון מזרח (בראשית טו 18).

כאשר ישוב המשיח, הוא יחלק את הארץ מחדש בין פדויי ישראל (יחזקאל מח 1-7, 23-27) כשכברת־ארץ בת 54 ק"מ רבועים תוקצה לכוהנים, ללווים, למקדש ולנשיא (יחזקאל מח 22-8).

בזמן ההוא יחולו שינויים טופוגרפיים רבים בארץ. כאשר האדון יציב את רגליו על הר הזיתים, ייבקע ההר וייווצר עמק רחב ידיים מזרחית לירושלים (זכריה יד 4: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה…").

הארץ תהיה כמו הערבה, אותו עמק שנפער תוך כדי יצירת השבר הסורי-אפריקני, והמשתרע מהכינרת ועד ים המלח, והמעמיק עד 400 מ' מתחת לפני הים.

זכריה משתמש בדימוי זה כדי להראות איך תושפל הארץ ותהיה למישור רחב ידיים המשתרע "מִגֶּבַע לְרִמּוֹן, נֶגֶב יְרוּשָׁלָיִם" (זכריה יד 10). הארץ שניתנה במקורה ליהודה, לשמעון ולבנימין תורם ותינשא, ואף תורחב כדי לתת לה עמדה בכירה, משום שהיא עתידה להפוך למרכזה הגיאוגרפי של תכנית האלוהים. כאן יקים המשיח את מקדש אלף השנים, ויעמיד בו את כס שלטונו (ירמיהו יג 17; יחזקאל מג 7).

מתוך בית ה' יזרום נחל איתן של מים חיים אשר ירווה את עמק "השיטים" (פסוק 18: "וּמַעְיָן מִבֵּית יהוה יֵצֵא, וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים") לפני שיישפך לים התיכון, מערבית לים המלח. עמק השיטים היה החניון האחרון של בני ישראל, מזרחית לירדן, לפני שהללו נכנסו לארץ כנען (במדבר כה 1: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים"; יהושוע ג 1: "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים, וַיָּבֹאוּ עַד־הַיַּרְדֵּן, הוּא וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ"). הנחל ישקה את הקרקע הצחיחה והמלוחה של עמק השיטים ואת בקעת הירדן השוממה; ובתוספת לשפע גשמי ברכה (ישעיהו ל 23; יחזקאל לד 26) יפריח את השממה, כנאמר: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת… כִּי־נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (ישעיהו לה 1, 6). המדבר יפרח עד שצמחייתו תהיה עשירה וסבוכה כלבנון, כהר הכרמל וכעמק השרון הידועים בפוריותם (שם, פסוק 2: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן־לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן").

יואל תיאר את הארץ בלשון ציורית כשופעת יין וחלב: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב…" – סמל לפוריות הרבה ולתנובה השופעת והעשירה של הארץ בעידן מלכות אלף השנים. תנאי האקלים האידיאליים יאפשרו תנובת מזון שופעת, עד אשר ייגש החורש בקוצר ודורך הגת במושך הזרע (דברים ל 9; ישעיהו ל 24-23; עמוס ט 13).

גם מלכות בעלי החיים תצטיין בשלום (ישעיהו יא 9-6). כל בעלי החיים, כולם, ישתנו כאשר תוסר הקללה מעל הארץ, מלבד הנחש אשר החטיא את חווה בגן־עדן (בראשית ג 14; ישעיהו סה 25).
שלטונו של האדון (פסוק 21):

אז ישכון ה' בציון אחרי שובו ארצה "וַיהוה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" (פסוק 21; השווה תהילים ב 6) וישלוט מתוכה כשהוא יושב על כסא דוד (שמואל ב ז 16; ישעיהו ט 6; לוקס א 33-32).

שלטונו של המשיח יצוין על־ידי מאפיינים אחדים:

א. זה יהיה שינוי גלובלי, כלל עולמי, משום שה' עתיד לתת למשיח "גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי־אָרֶץ" (תהילים ב 8).

ב. זה יהיה שלטון מוחלט ומושלם בסמכותו ובכוחו, משום שהוא ימשול וירדה בכל העמים "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (תהילים ב 9; התגלות יב 5, יט 15). עם זאת, עתיד הוא לגלות חסד ורחמים (ישעיהו נד 10-7).

ג. עתיד הוא להיות שליט צדיק וצודק (ישעיהו יא 4-3), משום שהוא ימשול באמת (ישעיהו כה 1) ובקדושה (יחזקאל לו 23-20).

ד. שלום כלל עולמי ישרור בימיו על כל הארץ (ישעיהו ב 4-3) ובמיוחד בירושלים (ישעיהו סה 19-18), משום שה' ייצוק את שלומו במנה כפולה של שמחה וייתן "שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (ישעיהו סא 3; ראה גם ישעיהו סג 7).

תושבי הארץ (פסוק 20):

"וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלָיִם לְדוֹר וָדוֹר."

כאשר ישוב האדון, הוא ישפוך את רוחו על בית דוד ועל יושבי ירושלים. באותם ימים כל ישראל תיוושע:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר" (זכריה יב 10).

"וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב" (רומים יא 26).

קללת הדחייה שהייתה על שפתי ישראל מאות בשנים, תהפוך לבכי של קבלה כאשר הם ישובו מחטאיהם ויוצדקו על־ידי המשיח (יחזקאל לו 26-25: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר"; לז 23: "וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים").

ה' יחדש אז את הקשר הרוחני בין שנים עשר שבטי ישראל, אחרי שיחזירם מכל תפוצותיהם בעולם ויחבר את כולם להיות עם אחד בארץ (יחזקאל לז 32-15) –  לראשונה מזה שלושת אלפים שנים!
קיימות ארבע קבוצות אדם העתידים להיכנס לתוך מלכות אלף השנים של המשיח: שלוש קבוצות תופענה בגופים מפוארים כבני אלמוות, וקבוצה אחת  בגוף טבעי בר־חלוף.

קבוצה א: אלה שיזכו להיכנס למלכות המשיח בגופים שמימיים יהיו:

1. קדושי התנ"ך,

2. קדושי קהילת המשיח,

3. המאמינים שייוושעו מתוך הצרה הגדולה אחרי שימותו על קידוש שם האדון בגלל אמונתם.

קבוצה ב: הצדיקים שישרדו מן הצרה הגדולה ייכנסו למלכות כבני תמותה, בגופיהם הטבעיים. הללו, במיוחד היהודים, יתרבו ויאכלסו את הארץ:

"כֹּה אָמַר יהוה, הִנְנִי־שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם… וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ, וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן; וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־לֹחֲצָיו" (ירמיהו ל 18-20).

רק הצדיקים ייכנסו למלכות כאשר תיכונן, משום שהאדון בשפטו את אומות העולם יעמיד אותם לימינו (ככבשים) וייתן להם את המלכות המוכנה להם מלפני היווסד העולם (מתי כה 34-33: "וְיַצִּיב אֶת הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֶת הָעִזִּים לִשְׂמֹאלוֹ. יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ: בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל"). לעומתם, יוצבו הרשעים (העיזים) משמאל למשיח השופט וגורלם ייחרץ (מתי כה 41: "אַחֲרֵי כֵן יֹאמַר אֶל הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ: לְכוּ מִמֶּנִּי, אֲרוּרִים, אֶל אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָֹטָן וּלְמַלְאָכָיו").

אלה שייכנסו למלכות בגופותיהם הטבעיים כשהם עיוורים, חרשים, פסחים או אילמים, יירפאו מיד ממומיהם (ישעיהו לה 6-5). מרביתם יבורכו באורך ימים משום שיהיו חופשיים ממחלות (ישעיהו לג 24). אם אחד מהם ימות בהיותו כבן מאה שנים, יחשב לו הדבר כאילו מת בילדותו (ישעיהו סה 20).

גם צאצאיהם של הצדיקים יצטרכו לקבל את האדון באמונה כמושיעם, כפי שעשו הוריהם לפניהם. רבים מהם יעשו כן, אולם בפירוש לא כולם!

לקראת סוף תקופת אלף השנים ישוחרר השטן לזמן קצר, לאחר שהיה כבול בתהום חסרת התחתית למשך אלף השנים, וינסה להדיח את האדון מכס מלכותו בעזרת הבלתי נושעים. אולם אלוהים ישמיד אותם באש אשר יוריד מהשמים (התגלות כ 9-8: "… וְיֵצֵא לְהַתְעוֹת אֶת הַגּוֹיִם בְּאַרְבַּע קְצוֹת הָאָרֶץ, אֶת גּוֹג וּמָגוֹג, לֶאֱסֹף אוֹתָם לַמִּלְחָמָה; וּמִסְפָּרָם כְּחוֹל הַיָּם. הֵם עָלוּ עַל מֶרְחַב הָאָרֶץ וְהִקִּיפוּ אֶת מַחֲנֵה הַקְּדוֹשִׁים וְאֶת הָעִיר הָאֲהוּבָה; יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת אֱלֹהִים וְאָכְלָה אוֹתָם").

אז יקום סדר חברתי חדש בישראל ובעולם כולו. יהודים וגויים יוכלו אז לבנות בתים, לנטוע עצים, לגדל גידולים חקלאיים ולקצור את פרי עמלם מבלי לפחד שתוקפן כלשהו יגזול זאת מהם (ישעיהו סה 22-21).
דת הארץ:

בית מקדש רביעי יוקם, ויכונה: מקדש מלכות האלף (ראה יחזקאל מ–מב).

שכינת כבוד ה' אשר עזבה את המקדש ואת ירושלים בשלב מוקדם יותר (נבואת יחזקאל: י 3-5, 18, 19, יא 23) תשוב ותכנס למקדש דרך שער הקדים – השער המזרחי (יחזקאל מג 5-1), ובכך תקדש אותו מטומאתו הנוכחית.

בתקופת אלף שנות המלכות, תשוב שמירת השבת להיות כהלכתה וגם הקרבת הקרבנות תשוב למקדש החדש (יחזקאל מו).

שתי שאלות עשויות להשאל ביחס להקרבת קרבנות בהמה באותה תקופה:

א. אם הכהונה פסקה בשנת 70 לספירה, מניין יבואו הכוהנים אשר ישרתו בקודש ויקריבו קרבנות במקדש זה?

היום ישנם יהודים רבים ששמם "כהן" או "לוי". הם ככל הנראה צאצאים לשבט לוי, ולכן כשרים לתפקיד זה.

ב. רבים שואלים: לשם מה יהיה צורך בהקרבת קרבנות בהמה, אחרי שישוע המשיח בא בפעם הראשונה אל הקודש פנימה והמציא גאולת עולם בדם נפשו (עברים ט 12: "וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִֹיג פְּדוּת עוֹלָמִים")?

ובכן, הקרבנות הללו לא יוכלו לשמש אז כאמצאי לסליחת חטאים "שֶׁכֵּן דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים", אלא לכסותם (לכפר עליהם) בלבד (עברים י 4).

הגיוני להניח שאותם קרבנות יהיו תזכורת – כמו למשל: סעודת האדון הנעשית לזיכרון מות המשיח – והם יועלו רק כזיכרון לקרבנו המכפר של המשיח על הצלב.


באותה התקופה ייקראו היהודים "כֹּהֲנֵי יהוה… מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם;" (ישעיהו סא 6). הם יתפקדו כמנהיגים רוחניים תחת הדרכתו של האדון. תפקידם יהיה להכריז את תפארת המשיח וכבודו בקרב אומות העולם (ישעיהו סו 20-19). ביום ההוא יחזיקו עשרה אנשים בכנף בגדו של איש יהודי, ויאמרו: "נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח 23).

מאומות העולם יידרש לעלות לירושלים פעם אחת בשנה, כדי לחוג בה את חג הסוכות ולהשתחוות לה' צבאות (זכריה יד 16). אלה אשר יסרבו לעלות לרגל, לא יהיה עליהם הגשם: "וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא־יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל־יְרוּשָׁלָיִם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יהוה צְבָאוֹת, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם" (זכריה יד 17). אם מצרים – שבדרך כלל לא יורדים גשמים – תמאן לעלות לירושלים, היא תסבול מגפה: "וְאִם־מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא־תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם, תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יהוה אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה יד 18).

כמו ישראל, גם קהילת המשיח תהפוך להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. תוענק לה הסמכות למלוך יחד עם האדון, ולשרתו בקרב אומות העולם: "וְעָשָׂה אוֹתָנוּ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים לֵאלֹהִים אָבִיו…" (התגלות א 6).

מסתבר מהכתובים שלמשיחיים תינתן סמכות במלכות לשלוט על הגויים (לוקס יט 19-17), בעוד ששנים עשר שליחי ישוע ישבו על תריסר כיסאות כדי לשפוט את שנים עשר שבטי ישראל (מתי יט 28; לוקס כב 30-28).

במלכות, אלוהים יענה לתפילותיהם של היהודים והגויים – לפעמים אף לפני שיעלו אותן על דל שפתותיהם, ובמקרים אחרים תוך כדי העלאת התפילה עצמה: "וְהָיָה טֶרֶם־יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה; עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיהו סה 24).
נקמה בגויים (פסוקים 21-19):

19 מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה; מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ דָם־נָקִיא בְּאַרְצָם. 20 וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלָיִם לְדוֹר וָדוֹר. 21 וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא־נִקֵּיתִי; וַיהוה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן.

ה' הבטיח לנקום את העוול שנגרם ליהודה בידי המצרים והאדומים (פסוקים 19, 20).
מצרים, ארץ גושן:

מאז ירידת יעקב ובניו לארץ גושן (בראשית מו 27-1) ועד עצם היום הזה, הטילה מצרים צל ארוך וכבד על כל ההיסטוריה הישראלית, אם על־ידי הסכמים מסובכים ואם על־ידי מבצעים והרפתקאות צבאיות. כל אימת שישראל נשענה עליה לעזרה, הוכיחה מצרים את עצמה כמשענת קנה רצוץ וסיפקה עזרה מועטה בלבד אם בכלל (יחזקאל כט 7: "בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך (בַכַּף) תֵּרוֹץ, וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל־כָּתֵף, וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר, וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל־מָתְנָיִם").

נביאי יהודה ניבאו שוב ושוב את מפלתה של מצרים בגלל הדרך שבה נהגה בישראל (ישעיהו יט; יחזקאל כט). למרות שקמה והתנערה מעפר חורבנה, נשארה מצרים אומה מדרגה שנייה – לא עוד מעצמה עולמית. וכזאת תישאר עד מלכות אלף השנים (יחזקאל כט 14).

ההיסטוריה חוזרת על עצמה כהד, משום שמצרים תירמס ותוכנע על־ידי צורר המשיח במרוצת הצרה הגדולה (דניאל יא 43). עתידה של מצרים נראה קודר למדי, אולם לא הכל אפל ועגום משום שהיא עתידה להשתקם ולהתברך במידה רבה בתקופת מלכות אלף השנים. חמש ערים גדולות במצרים תדברנה אז את שפת כנען ותתקדשנה לה' צבאות – כלומר, הן תפנינה מחטאיהן לאלוהים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת; עִיר הַהֶרֶס, יֵאָמֵר לְאֶחָת" (ישעיהו יט 18).

אז יקימו מזבח ועמוד זיכרון במצרים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וּמַצֵּבָה אֵצֶל־גְּבוּלָהּ לַיהוָה" (ישעיהו יט 19). המזבח נועד להקרבת קרבנות זיכרון, כמו אלה שיוקרבו במקדש מלכות האלף. העמוד יהיה גלעד לזיכרון ולעדות כי מצרים שמה את מבטחה בה' אלוהי ישראל.

אז יסלל כביש ראשי – אוטוסטרדה – מאשור למצרים, שיעבור דרך ארץ ישראל. כביש זה יסמל את היחס החדש שייווצר בין שלוש האומות. מצרים ואשור, שבמשך שנים רבות היו מלחמות נטושות ביניהן, תיכרת אז ברית משולשת בינן ובין ישראל: "בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה, וּבָא־אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר; וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת־אַשּׁוּר" (ישעיהו יט 23).

מצרים תקרא אז בפי ה' "עמי" – תואר שהוגבל עד כה לציון ישראל לבדה. אשור תכונה אז "מעשה ידי ה'", ואילו ישראל – "נחלתו": "אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יהוה צְבָאוֹת לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (שם, 25).

למרות שחורבן נגזר על מצרים, כן צפויות גם תקומתה והתחדשותה הרוחנית.
אדום:

"אדום" – הוא השם שניתן לארץ הנמצאת דרומית מזרחית ליהודה, בה התיישבו עשיו וצאצאיו. ארץ זו משתרעת מזרחה לירדן, מים המלח ועד מפרץ אילת, כשהיא מוגבלת ממערב על־ידי הערבה, במזרח על־ידי רכס הרים גבוה ומצפון על־ידי מואב. אדום מפורסמת בעיקר בשל פטרה, בירת הנבטים – אותה עיר מופלאה ומסתורית החצובה בסלע השחם האדמדם, והחבויה בקניון עמוק וצר בלב הארץ. העיר ממוקמת בקו ישר בין מצרים ובבל, והייתה תחנה בדרך הראשית – "דרך המלך" – שעברה שם. פטרה, או הסלע האדום, הייתה מקום חנייה טבעי לשיירות שעברו באותה דרך. אף־על־פי שאדום הנו אזור הררי שומם, מחוספס וכמעט בלתי עביר, הרי שבעבר היה מרכזו של אזור פורה ומיושב בצפיפות (בראשית כז 39: "…הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל").

שנאתו המרה של עשיו ליעקב אחיו הועברה במרוצת הדורות לאדומים, צאצאיו (שמות טו 15; ויקרא כ 14 ואילך; תהילים פג 6), אשר הרבו לרדוף את ישראל ולהציק לה.

אדום וישראל צהבו זה לזה כאויבים מרים במשך אלפי שנים. המחלוקת ביניהם החלה כאשר סרבה אדום להעניק לישראלים הנודדים במדבר זכות מעבר בארצה, ואפילו לא הניחה להם לעבור ב"דרך המלך" בדרכם מסיני לקדש ברנע (ויקרא כ 14-21). מאוחר יותר הובסה אדום על־ידי שאול, דוד ויואב אשר השמידו כמעט את כל אוכלוסיית הגברים שבה (מלכים א א 16-15). יהושפט הביס אותם בעמק ברכה (דבה"ב כ 22). אף־על־פי שאמציה כבש את פטרה (מלכים ב יד 7; דבה"ב כ 22), לא הצליחה ישראל מעולם להכניע את אדום כליל (דבה"ב כח 17).

כאשר החריבו הבבלים את ירושלים, לקחו האדומים חלק בתוקפנות האויב, סייעו בהריסת העיר, בביזתה, וברצח אוכלוסייתה היהודית (תהילים קל"ז 7; עובדיה 14-10). בגלל הדרך שבה נהגה אדום ביהודה, ניבאו הנביאים על שפטים נוראים שיפקדו אותה (ישעיהו לד 8-5, סג 4-1; ירמיהו מט 17; איכה ד 21; יחזקאל כה 14-13).

היום אדום הנה מדבר שממה, בדיוק כפי שצפה יואל מראש. יתרה מזאת, אדום תיאלץ לסבול שוב את נחת יד זעמו של ה', ביוֹם יהוה, על יחסה אל ישראל (עובדיה 21-15) ותשאר "לְמִדְבַּר שְׁמָמָה" (פסוק 19) גם בעת מלכות אלף השנים.


תכנית ה' עבור ישראל:

יואל ציין באופן ממשי את העובדה שישראל שילמה, ועוד תשלם כפליים ככל חטאותיה בתקופת יוֹם יהוה (ירמיהו טז 18: "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה, מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם, עַל חַלְּלָם אֶת־אַרְצִי; בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם, מָלְאוּ אֶת־נַחֲלָתִי"). היא תהיה למשל אשר ידהים את העמים שיעמדו אחוזי תדהמה נוכח מפלתה חסרת התקדים והאסונות שיפקדוה, אחרי אשר הגיעה לשיאים רוחניים כאלה לפני ה'. ואכן, ישראל הייתה למשל ולשנינה, סבלה את ההשפלה והסרקזם הנוקבים ביותר שפקדו אומה כלשהי בכל מרוצת ההיסטוריה האנושית, כשאומה אחר אומה ירקה לעברה את ביטויי הגנאי וההשפלה הנתעבים ביותר.

ה' הראה לישראל מה פירושו של דבר להיות למשל ולשנינה בין האומות, והשתמש בה כדוגמה וכמופת הממחיש לעיני כל מי הוא, ואיך ממשמע הוא את אלה העומדים במרים נוכח חסדו האוהב.

יוֹם יהוה עתיד להיות יום של ברכה לישראל. אלוהים יענה סוף־סוף לתפילותיה הלוהטות שכה רבים מבניה נשאו לפניו בבתי הכנסת, בכותל ובכל מקום ומקום. באותו יום יאמר ה': "די!" שוב ידבר רכות אל ירושלים, ויגלה לה "כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ; כִּי לָקְחָה מִיַּד יהוה כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ" (ישעיהו מ 2). הדבר יהיה למציאות חיה כאשר ישוב האדון לעולם לכונן את מלכותו.

 

סוף דבר    הצרה הגדולה
… ומה הלאה?

יואל ענה על שאלות רבות הקשורות בהיסטוריה הנבואית של ישראל; אולם שאלה אחת מנקרת עדיין במוחו של הקורא: מתי בדיוק יתחיל אותו יוֹם יהוה כדי שיגיע מועד התגשמותן של נבואות אחרית הימים?

למעשה אי־אפשר לקבוע מראש תאריך מוגדר כלשהו, משום שיוֹם יהוה יתחיל רק אחרי לקיחת הקהילה השמיימה. הנבואה המקראית מטילה צללים המרמזים על העצם האמיתי. מכאן שביכולתנו לקבל מושג מסוים לגבי הזמן הנבואי על־ידי השוואת הנבואות עם מאורעות עכשוויים בעולם.

בימת העולם הזה מוכנה לקראת העלאת ההצגה. עוד מעט יעלה המסך על המערכה האחרונה בתכנית האלוהית. אי־אלו סממנים נבואיים עומדים כבר הכן על בימת העולם:


א. קודם כל ישראל חזרה לארצה, והייתה למדינה עצמאית וריבונית לראשונה מזה אלף ותשע מאות שנים. ואכן ישראל חייבת להיות בארצה בתקופת יוֹם יהוה.

ב. מדינות השוק המשותף התאחדו לקונפדרציה אירופית, העשויה לשמש בסיס לאימפריה הרומית המחודשת. עשר מדינות המקיימות קונפדרציה ביניהן, מופיעות גם בנבואת דניאל ובספר ההתגלות.

ג. מצפון וממזרח לנהר פרת נמצאות מדינות אשר צבאם שש לתקוף את ישראל בהזדמנות הראשונה (כנאמר בספר יחזקאל לח–לט ובהתגלות טז).

ד. ככל שהמתח בעולם הולך וגובר עד שיגיע לנקודת הרתיחה, מחפשות אומות העולם אדם חזק אשר יראה להן את הדרך וישחרר אותן מסיר הלחץ הזה – העולם שבו אנו חיים – העלול להתפרץ ולגרום למלחמת עולם שלישית. ואמנם, במרוצת יוֹם יהוה עתיד אדם מסוים, המכונה "צורר המשיח", להעפיל לדרגת שליט העולם. מטרתו הסופית תהיה השתלטות על העולם וקבלת סגידה כאל (התגלות יג 2; שנייה לתסלוניקים ב 4). אולם תשוקתו זו לא תתגשם לעולם.

ה. תקופות הרות אסון המתוארות בשנייה לטימותיאוס ג 5-1, מתגלות בכל רחבי תבל כפי שלא נתגלו מעולם עד כה.

גם אותם אנשים אשר אינם מגדירים עצמם כדתיים דווקא, חשים בעליל שמשהו בעל חשיבות מכרעת עומד לקרות בקרוב. רבים חוששים מפני שואה גרעינית אשר תגרום לחורבן מסיבי, ואולי אפילו להכחדת כל החיים על פני כדור הארץ. ואכן, משהו גדול מרחף באוויר העולם, אולם אין המדובר בהשמדה גרעינית. מדובר כאן בצרה חסרת תקדים אשר תשטוף עולם ומלואו, והדבר יתקיים מיד אחרי לקיחת קהילת המשיח השמיימה.

במשיכות מכחול רחבות וחזקות צייר ה' את לוח הזמנים של המאורעות הנבואיים המציינים כי הצרה הגדולה קרובה לבוא.


עד כמה קרובה היא?

את זאת אי־אפשר לדעת בביטחון, אולם הנסיבות בעולם מצביעות על העובדה שהעידן הנוכחי מתקרב אל קיצו במהירות ועתיד להגיע לשיאו ביוֹם יהוה. לגבינו, היום, אינו בעתיד הרחוק. למשל, כשהאביב מתחיל לפרוח בכל יופיו והדרו, יכול כל אדם בר־דעת להבין שהקיץ קרב ובא! או אחרי שנהנינו משפע היבול של פירות הסתיו, יודעים אנו שעוד מעט קט יבוא החורף הקר!

ביודעו שיוֹם יהוה עלול להגיע בכל רגע, מה יכול כל אדם לעשות?

עליו לשוב בתשובה מחטאיו ולקבל את ישוע כאדון ומושיע. אם עשית זאת, תוכל להיות סמוך ובטוח שחטאיך נסלחו ושהמשיח העניק לך חיי נצח (ראשונה ליוחנן ה 13-11).

תקוותו של האדם תלויה בישוע המשיח המספק את האמצעי היחידי להימלט מהצרה הגדולה והנוראה הזאת, העתידה לשטוף כנחשול את כל כדור הארץ.

מאחר שיוֹם יהוה עלול להגיע בכל רגע, מה צריך המאמין לעשות?

א. עליו לשקוד ולהתפלל, להמתין בסבלנות ובביטחון שהוא מוכן מבחינה רוחנית לקראת בואו הקרב של המשיח.

ב. עליו להיות "עסוק" עד שיבת המשיח. המשיח השתמש במילה "סחרו!" במשל עשרת הכיכרים (לוקס יט 27-12) כדי להראות לתלמידיו שהוא מצפה מהם לעבוד במלכותו עד שובו. להלן המשל:

"אִישׁ אָצִיל אֶחָד הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה וְלָשׁוּב לְאַרְצוֹ. 13 קֹדֶם לָכֵן קָרָא לַעֲשֶׂרֶת עֲבָדָיו, נָתַן לָהֶם עֲשָׂרָה מָנִים וְאָמַר לָהֶם, ‘סַחֲרוּ עַד בּוֹאִי.’ 14 אוּלָם בְּנֵי אַרְצוֹ שָׂנְאוּ אוֹתוֹ וְשָׁלְחוּ מִשְׁלַחַת אַחֲרָיו, לוֹמַר: ‘אֵינֶנּוּ רוֹצִים שֶׁזֶּה יִמְלֹךְ עָלֵינוּ.’ 15 אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמְּלוּכָה חָזַר וְצִוָּה לִקְרֹא אֵלָיו אֶת הָעֲבָדִים אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף, כְּדֵי לָדַעַת מַה הִרְוִיחַ כָּל אֶחָד בְּמִסְחָרוֹ. 16 נִגַּשׁ הָרִאשׁוֹן וְאָמַר, ‘אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ הִכְנִיס עֲשָׂרָה מָנִים.’ 17 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ, ‘יָפֶה, עֶבֶד טוֹב! הוֹאִיל וְהָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים.’ 18 בָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר, ‘אֲדוֹנִי, הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמִשָּׁה מָנִים.’ 19 הֵשִׁיב וְאָמַר גַּם לָזֶה, ‘וְאַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.’ 20 וְאַחֵר בָּא וְאָמַר, ‘אֲדוֹנִי, הִנֵּה הַמָּנֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהָיָה צָרוּר אֶצְלִי בְּמִטְפַּחַת, 21 שֶׁכֵּן פָּחַדְתִּי מִמְּךָ מִפְּנֵי שֶׁאִישׁ קָשֶׁה אַתָּה: לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתָּ.’ 22 הֵשִׁיב וְאָמַר לוֹ, ‘עַל־פִּי דְּבָרְךָ אֶשְׁפֹּט אוֹתְךָ, עֶבֶד רָשָׁע! אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אֲנִי, לוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי. 23 מַדּוּעַ לֹא הִפְקַדְתָּ אֶת כַּסְפִּי אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ עִם הָרִבִּית?’ 24 וְלָעוֹמְדִים לְיָדוֹ אָמַר, ‘קְחוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה וּתְנוּ לָזֶה אֲשֶׁר לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים.’ 25 הֵשִׁיבוּ לוֹ, ‘אֲדוֹנֵנוּ, יֵשׁ לוֹ עֲשָׂרָה מָנִים!’ 26 אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִנָּתֵן לוֹ; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ. 27 אֲבָל אֶת אוֹיְבַי אֵלֶּה, אֲשֶׁר אֵינָם רוֹצִים כִּי אֶמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, הָבִיאוּ אוֹתָם הֵנָּה וְהִרְגוּ אוֹתָם לְפָנַי."

כשחזר האציל, קרא לעבדיו ודרש מכל אחד מהם דין וחשבון על מעשיהם. הלקח הרוחני ברור: על המאמין "לעסוק" בעניינים רוחניים בכיכר השוק, בהשתמשו במתנות שקיבל מאלוהים להנבת פרי עד אשר יבוא המשיח למען קהילתו.

ביודעו שהאדון ידרוש ממנו דין וחשבון על פעולותיו, צריך המאמין להיות עסוק, לנצל היטב את הזמן הקצר העומד לרשותו, ולהשתמש בכל הזדמנות רוחנית לבשר וללמד את הבשורה לעולם הגוסס והגווע.


יוֹם יהוה קרב ובא! האם תקבל את האתגר של הימים האחרונים הללו ותעסוק בשירות כולל ומקיף לאדון?

זכור! מן הסוכן נדרש רק להיות נאמן (ראשונה לקורינתים ד 2: "מִן הַמֻּפְקָדִים נִדְרָשׁ לְהִמָּצֵא נֶאֱמָנִים").