יחזקאל פרק טז: ישראל מראשיתה ועד אחרית הימים

Print Friendly

יחזקאל טז

עם ישראל מיום הולדתו עד יום תפארתו הנצחית

פרק טז הוא הראשון מבין ארבעה פרקים, המנתחים ומציגים את עברו, מצבו הנוכחי וגורלו של עם ישראל (טז, כ, כג ו-לו).

עקרי הדברים בפרקים הללו הם:

א. ה' בחר בעם ישראל, גידל ופיתח את עם ישראל ובא עימו ב'ברית נישואין'.

ב. עם ישראל כפוי טובה, בגד בה' בפשעים חמורים ואימץ את עבודת האלילים של עמי האיזור

ג. אלוהים מעניש את עם ישראל, אך תכלית העונש לא להשמידו אלא, לזקק את העם ולהביאו לנקודה בה העם חוזר בתשובה כנה.

ד. אלוהים מרחם על עמו, הוא זוכר את ההבטחות שהבטיח לעמו, ולמען פאר שמו הוא מברך את עם ישראל ומאפשר לעם לשרתו כממלכת כוהנים.

אלוהים אינו מחליף לצמיתות את עם ישראל בעם אחר, אלא פועל עבור העם בדרכים שונות שכל תכליתן לזקקו ולהביאו למקום בו העם ממלא את תכלית בריאתו ובחירתו.

בקיצור: ארבעת השלבים העיקריים הם: בחירה, בגידה, עונש, גאולה.

ארבעת השלבים הללו מוצגים בדרך של 'דגימה' גם כן לאורך ספר שופטים. שם העם לקח כמובן מאיליו את ברכת אלוהים וזנה אחר אלילי עמים אחרים. בעבור חטאו, נענש העם בכך שהגויים עלו עליו. זעקת העם הגיעה לאוזנו של אלוהים וזה ברחמיו הושיעם והעניק להם שלום. תקופת שלום זו לא החזיקה זמן רב שכן הדור הבא שכח את חסדי אלוהים, ושוב פנה מדרך הישר וכך חוזר חלילה.

כל אחד מארבעת הפרקים (טז, כ, כג ו-לו), כולל מרכיב מיוחד בשרשרת הגורל של עם ישראל.

בפרק טז (וכן בפרק כג), הנביא יחזקאל משתמש בדימוי (מטאפורה), ויסודו – הקשר שבין אשה לבעלה, המסמל את היחס שבין אלוהים לישראל.

לא רק יחזקאל אלא גם הנביאים הושע, ישעיה וירמיהו, תיארו את הברית בין אלוהים לעמו ישראל כברית נישואים בין איש לאשה, ועוון עם ישראל המשילו לבגידה ומעל בבעל נעוריה (ירמיה ג 20, הושע ב 4, ישעיה א 21).

בעוד הנביאים הללו, ירמיה, הושע וישעיה מתארים את עם ישראל ומעשיו בשלב אמצעי כלשהו, הרי שיחזקאל מציין את ההתחלה, את שלב ההתהוות הראשונית עד לשלב הסופי, המפואר של עם ישראל עם אלוהים.

הסיבה שיחזקאל מציין את תחילת ירושלים [בני-ישראל] בחטא של ניאוף כה קיצוני ומרחיב כל כך בתיאור חטאיה נועדה להצדיק את:

א. העונש הכבד והקשה שאלוהים יעניש את עם ישראל – גדול עוון העם כגודל אסונו.

ב. את גודל חסדו של אלוהים בעבור עם ישראל שהרי למרות כל חטאיה הוא מזקקה ומרוממה לדרגת טוהר וקדושה.

חלוקת הפרק:

א. הולדתה של ירושלים [עם ישראל], ודחייתה על ידי העמים (1-5)

ב. בחירתו של אלוהים בעם ישראל והנישואין בין השניים (6-14)

ג. האשה היפה והמאושרת [ישראל] היתה כפוית טובה לבעלה (15-34)

ד. ישראל נשפטת כזונה נואפת (35-43)

ה. סטיותיה של ישראל (44-58)

ו. שיקומה של ישראל והבטחת אהבתו הנצחית של אלוהים (59-63)

א. הולדתה של ירושלים [עם ישראל] ודחייתה על ידי העמים (1-5)

א. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:

ב. בֶּן-אָדָם! הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ.

ג. וְאָמַרְתָּ: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לִירוּשָׁלִַם: מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית.

ד. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ: בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ.

ה. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה, לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגוֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ.

האם הנביא יחזקאל מתייחס בפסוק זה לעיר ירושלים באופן מילולי?

למרות שפרשנים רבים מנסים לייחס את הפסוק הזה לעיר ירושלים עצמה, נושא הפרק אינו תומך בגישה זו.

הפרק מציין את ראשית יחסי אלוהים עם עם ישראל.

בני ישראל התישבו לראשונה בירושלים רק בתקופתו של דוד, זאת לאחר שכבשה מידי היבוסים (דבריה"א יא 4-9).

לעומת זאת, הקשר בין עם ישראל לאלוהים החל מאות רבות של שנים לפני כן. אלוהים תכנן להביאם מזרעו של אברהם וכינה אותם ישראל עוד כשהיו עבדים במצרים (שמות א-יב).

 

מדוע שהנביא יציין את שם העיר ירושלים ולא יאמר עם ישראל? הרי בהמשך הפרק הנביא מתייחס לעם ישראל ולא לעיר ירושלים בלבד.

הסיבה היא שירושלים – אשר בה נמצא בית המקדש ומרכז קיום מצוות תורת משה, הייתה לא רק בירת עם ישראל, אלא תמצית החיים הרוחניים של עם ישראל, וזהו העיקר בעיני שומעיו של יחזקאל הנביא שכולם היו מבני ישראל שהוגלו מיהודה בבלה.

מסיבה זו מכנה הנביא את ירושלים והמקדש במילים: בבת עיניכם בפרק כד 21.

אפילו ישוע המשיח, מסיבה זו בדיוק אמר לפרושים ולקהל בחצר המקדש בירושלים:

"…הרסו את ההיכל הזה ובשלושה ימים אקים אותו…". (בשורת יוחנן ב 19-21).

ז"א, אם תהרסו את תמצית החיים שלכם שהוא המקדש, אני אקים לכם תמצית חיים אמיתיים שהיא: אני!

אלוהים אומר לנביא יחזקאל: הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶת-תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. (פ. 2)

ז"א, תאמר לבני ישראל את כל חטאותיהם כדי שלא יתפלאו כאשר יבואו עליהם העונשים התואמים את מעשיהם. הכן את בני ישראל לצרות העתידות להגיע לפתחם…

משלב זה הנביא מציין את ההיסטוריה מלאת החטאים של עם ישראל ואת עובדת היותם כפויי טובה כלפי אלוהים.

מדוע שהנביא יאמר לירושלים (פסוק 3):

מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית.

מכורותייך: מוצאך, כור מחצבתך. ראה כא 35, כט 14. כן ראה שימוש דומה בישעיה נא 1.

מולדותייך: ריבוי של השם מולדת, מייסד.

וביחד, שתי המילים הללו נשמעות כך: מוצאך ומקום הולדתך…

אם כן, איך מתקשרים הכנעני, אמורי והחתי עם בני ישראל בפסוק 3?

א. השם "כנען" כולל את כל העמים הקדומים עובדי האלילים שישבו לפנים בארץ-ישראל.

ב. לעיתים נקראת כל ארץ כנען בשם "ארץ האמורי" (עמוס ב 10, במדבר יג 29, יהושע א 4, ה 1, ז 7, כד 15,18).

ג. יחזקאל גם כן מחבר את ירושלים לסדום למרות שאין ביניהן כל קשר משפחתי וזאת בגלל הדמיון בהתנהגותן (יחזקאל טז 46).

באותה מידה ישוע המשיח אמר לפרושים שהם מאביהם השטן, וזאת בגלל שאימצו את יחסו של השטן כלפיו  (יוחנן ח 44).

מכאן, הנביא טוען שהאמורי והחתי הם יולדותיה של ירושלים מכיוון שבני ישראל אימצו את דרך מנהגיהם ואמונתם של בני האמורי והחתי עובדי האלילים.

בפסוקים 4-5 הנביא אומר:

ד. וּמוֹלְדוֹתַיִךְ: בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ.

ה. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה, לְחֻמְלָה עָלָיִךְ; וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגוֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ.

ואלה תולדותייך, קורותייך, ישראל. כך קרה לך בראשיתך.

ראשיתך כילד בלתי רצוי.

בדרך כלל, לאחר הלידה חותכים את חבל הטבור.

לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ: לא חתכו את חבל הטבור שלך.

הכוונה, הוולד נזרק וננטש כאשר הוא עדיין מחובר לשליה עם חבל הטבור. מחזה מבעיט ומעורר סלידה.

מִשְׁעִי: חלק, להחליק

היה נהוג בעבר לשטוף את הוולד מן הדם והליחה שעליו ולנקותו. כמו כן היו נוהגים לעסות ולשפשף את עורו עם מלח כדי ליבש, לחזק ולהקשות את העור. לאחר מכן היו עוטפים את התינוק בבד כדי לשמור על חום גופו.

הערה: יש הטוענים שנוהג העיסוי במלח מקורו באמונה קדומה שהמלח מגן על הילד מרוחות רעות…

באופן סמלי, לאף אחד לא היה איכפת מעם ישראל מראשיתו. אף אחד לא פעל למענם ועשה דבר עבורם כפי שדואגים ועושים בעבור תינוק שנולד.

לא רק שאף אחד לא פעל למען בני ישראל, דבר נורא אף נעשה נגדם.

התנהגו כלפי עם ישראל כתינוק דחוי הנזרק לשדה.

לאוזן האדם המודרני, תיאור של זריקת או נטישת ולד בשדה כדי שימות ויהיה טרף לכל טורף, נשמע בלתי אנושי ובלתי מתקבל על הדעת. אך בעת הקדומה כך בדיוק היו עושים לוולד שאינו רצוי או שנראה פגום כלשהו בעיני הוריו. אין הדבר מציין שכך נהגו בכל התינוקות עם מום כלשהו, אך מנהג שכזה היה ידוע, מקובל ונפוץ.

הערה:

היום עושים את אותו הדבר אך בדרך "נקייה" ודיסקרטית יותר. פשוט הולכים למרפאה בשם כל כך מזמין: "מרכז לתכנון משפחתי", ושם תחת פיקוח רופא ובכלים מתקדמים וסטריליים, רוצחים תינוקות לא רצויים.

מתברר שרשעת האדם אינה משתנה, אלא רק שם הכיסוי!

ישנן מדינות בהן לידת בת אינו דבר רצוי ולכן מתפטרים ממנה בדרך הפלה מלאכותית או מיד לאחר הלידה.

והנה, בני ישראל נדמים לתינוק בלתי רצוי, נטוש בשדה כשהוא מכוסה בדם לידתו, מחובר לחבל הטבור ולשליה, בלכלוך גופו ובניבולו. בני ישראל נדמים לתינוק שכל רואיו מלאים בוז לחייו.

מתי התגשם שלב זה בחיי עם ישראל?

מצבם הנטוש והדחוי של בני ישראל התגשם בהיותם עבדים במצרים. אז המצרים בזו לעברים רועי הצאן וראו בהם רק כלי להגשים את מאווייהם (בראשית מג 32, מו 34).

בני ישראל סבלו בעבודת הפרך ולאף אחד לא היה איכפת מקשייהם (שמות א-יב).

מפחד שהעבדים הללו יתרבו יתר על המידה ויהוו סיכון למצרים, ציווה המלך פרעה להרוג כל בן זכר.

מאוחר יותר, כאשר משה ניגש לפרעה וביקש שישחרר את בני ישראל, המלך הגיב בהרעת התנאים לבני ישראל (שמות ה 5-21).

לו אלוהים לא היה מתערב לטובתם, היו עם ישראל נכחדים כשאר עמים אחרים במצב דומה לשלהם.

ואז, בעת שבני ישראל במצב העגום המבטיח את מותם, מתערב אלוהים ומציל את "התינוק" הנטוש ממוות בטוח.

אלוהים התערב עבור ישראל כשזכר את הבטחתו לאברהם והקים את משה כדי להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות (שמות ו 2-8).

ב. בחירתו של אלוהים בעם ישראל ומיסוד היחסים עם ישראל בברית נישואין (6-14)

ו. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

ז. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה.

ח. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וַתִּהְיִי-לִי.

ט. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן.

י. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.

יא. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ.

יב. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ.

יג. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סוֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה.

יד. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עָלַיִךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

בהיות "התינוקת" [עם ישראל] בשלבי גסיסה (עבדות מצרים השוחקת עד דק) ובמצב בו מותה מובטח, פוגש אלוהים את הנטושה למוות.

הביטוי וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ מורה לעיתים על התגלות ה' (ראה לדוגמא: שמות לג 19, 22, מל"א יט 11).

מכאן אלוהים התגלה לבני ישראל. אלוהים בא והתערב באופן אישי ופיזי כדי להצילם ממוות בטוח.

אלוהים בא לישראל והתגלה אליהם כשהם במצב בו הם דחויים ונחשבים לבזויים בעיני כל שאר העמים. התגלותו של אלוהים בשלב הזה מביעה את אהבתו וחסדו הרב לעמו ישראל.

אז אמר אלוהים: (פסוק 6)

בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

משמע, את עתידה לחיות למרות שאת מתבוססת בדמך וחסרת כל סיכוי מבחינה הגיונית.

מכיוון שמילתו של אלוהים כמוה כעשיה, הרי שהתינוקת הנטושה עתידה לחיות.

אלוהים מבטיח חיים לבני ישראל למרות שמבחינה אנושית אף אחד לא היה נותן לה כל סיכוי.

ציון אמרתו החוזרת של אלוהים מדגישה את כוונתו – בני ישראל, אתם  תחיו למרות מצבכם האנוש!

מפסוק 7 הנביא מתאר את התפתחותה הנפלאה והמרהיבה של "התינוקת" הנטושה לאחר שאלוהים החליט שהיא תחיה.

התינוקת הנטושה לא רק שנשארה בחיים אלא הפכה להיות הפרח היפה שבשדה.

הנביא משתמש במילים שאינן שגורות היום בפיהם של רוב דוברי העברית ולכן חשוב שנתעכב על מילים נפלאות אלה.

ז. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.

רבבה כצמח השדה: בפסוק הנוכחי אין מדובר במילה "ריבוא" – עשרת אלפים, אלא בדרך משל: 'כחול אשר על שפת הים' או 'ככוכבי השמים לרוב'.

מכאן, אלוהים מברך את בני ישראל שיגדלו ויתרבו כצמח השדה השתול על פלגי מים, או כארז הלבנון – פריון ועוצמה.

בַּעֲדִי עֲדָיִים: עדי = תכשיט. ומכאן במשקל דומה ל-'שיר-השירים' כדרך לציין את השיר הטוב ביותר (שיר השירים א 1), או "עבד עבדים" (בראשית ט 25) כדי לציין את הנחות שבין העבדים, כך הצמד 'עדי-עדיים' מציין את התכשיט היפה והיקר מבין כל התכשיטים.

הנביא מדמה את גדילת ירושלים – ובהשאלה את התפתחותו מבחינה מוסרית וגדילתו בעוצמה של עם ישראל, לזו של נערה מתפתחת להיות היפה בכל הנשים.

אותה נערה גדלה להיות יפייפיה ובריאה אך עדיין ערומה וחסרת כל לבוש.

אלוהים הוא זה אשר לוקח חסות על אותה נערה:

אפרוש כנפי עלייך: ראה רות ג 9. הכוונה שאלוהים משלב זה נוהג כבעלה של הנערה. אלוהים נישא לירושלים – בהשאלה לעם ישראל!

כעת, אלוהים אשר נגלה לה והצילה ממוות, הוא זה המלבישה בגדי מלכות מרהיבים.

ז"א, אלוהים דואג לכל מחסורם של בני ישראל.

לא לחינם הנביא מרחיב בפסוקים 8-14 בציון פרטי הלבוש המלכותיים שאלוהים מלביש את אותה נערה [עם ישראל].

אמת היא שכל אותם מרכיבים היו ידועים כמרכיבי לבוש מלכות, אך לאותם מרכיבים גם משמעות רוחנית מיוחדת ומופלאה.

אלוהים לקח לו את עם ישראל לאשה כאשר בא עימם בברית. כלומר יחסיהם ממוסדים ולא אירוע חולף.

כאשר אלוהים כרת את הברית עם אברהם בבראשית טו, הוא הבטיח שיעשה כך לזרע שיצא מאברהם.

אלוהים הגשים את הפסוקים הללו כאשר בא בברית בהר סיני עם עם ישראל, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב.

כחלק מברית סיני, נתן אלוהים לישראל את תורתו, וכן הלביש את כוהניו לבוש ייחודי המציין את קדושתו וטוהרו (שמות יט ואילך, כד 8, כט 5-6, דברים ה 2, ירמיה ב 2, ג 1 ואילך, הושע ב).

שם אמר אלוהים את תכליתו בעבור העם (ממלכת כוהנים), ושם נקבע באופן פומבי לפני כל העם את היחס הנצחי בין אלוהים לעם ישראל (שמות יט 5-6).

א. וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וַתִּהְיִי-לִי (פסוק 8).

אלוהים נשבע להישאר נאמן לעם ישראל ולכן לא יחזור בו מהבטחותיו (אל הרומים יא 29). כל אשר אלוהים מבטיח בברית אכן ייתקיים (ירמיה לא 34-37).

מהירות ההתגשמות לעיתים תלויה בציות של עם ישראל לתנאי הברית, אך אלוהים מבחינתו קשור לעד לברית שהוא כורת עם ישראל.

ב. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ (פסוק 9): בכתבי הקודש לעיתים משתמשים בדימוי של רחיצה במים לתאר את הניקיון שדבר אלוהים מעניק לנו כאשר אנו קוראים אותו ומאמצים את האמת הזו לחיינו (יוחנן יג, אל האפסים ה 26).

מכאן, המים כציון לתורת אלוהים הקדושה והטהורה, והרחיצה כלימוד, קבלה באמונה וציות להוראת אלוהים.

הכניעה לכתוב בכתבי הקודש גורמת לנו להתרחק מן הרע על כל צורותיו (תסל"א ה 22) ולהתוודות על חטאינו (יוח"א א 9).

התהליך הזה הנובע מלב כנוע וכן, מעניק כפרת חטאים – ניקיון רוחני המסיר כל טומאה. מכאן הדימוי של – ואשטוף דמיך מעליך – אסיר ממך את טומאתך. ראה גם כן את הסיבה לשטיפה וטבילה של האשה בגמר המחזור החודשי – השטיפה המסירה טומאה.

לפיכך, המרכיבים הללו מדמים את מתן התורה לעם ישראל במעמד הר סיני.

כאשר העם ציית לתורת אלוהים, הרי נשמר העם בדרך האמת והטוהר. כך הדבר בהשאלה לרחיצה תמידית – נקיון תמידי.

ג. וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: הכוונה לכיסוי כל הגוף. יחד עם זאת המשיחה בשמן סימלה הקדשה לשירות אלוהים. מכאן, אלוהים בא בברית עם עם ישראל ויעד לו תפקיד בשירותו.

יתרה על כך, השמן מציין את רוח אלוהים אשר הייתה בקרב העם. ה' הלך לפני העם ושכן במחיצתו.

בהמשך הפסוקים הנביא ממשיך לציין מרכיבי לבוש המאפינים את העילית שבחברה.

רקמה: (ראה שופטים ה 30, תהילים מה 15: לרקמות תובל למלך…).

תחש: שם חיה, שעורה שימש מכסה לאוהל מועד (שמות כה 5).

ואחבשך בשש: חבשתי לראשך צעיף של בד מצרי יקר

ואכסך משי: שמלת משי, אריג יקר.

הנביא אינו מציין רק פרטי לבוש אלא גם את העובדה שאלוהים מכלכל את בני ישראל בכל מאכל טוב ונחשק – מאכל מלכים. הנביא מציין מאכל הנחשב למאכל תענוגות בימיו, כך ששומעיו מבינים את משמעות וחשיבות דבריו.

במילים פשוטות, אלוהים אינו חוסך בדבר אלא מרעיף על עמו ישראל את כל מה שביכולתו להעניק. מהיותו אלוהים שאינו מוגבל, הרי שפסוקים אלו מציינים את חסדו הבלתי מוגבל של אלוהים בעבור העם בו הוא בחר.

אני משוכנע שלכל פריט יש סמליות רוחנית, אך בשלב זה רק אומר שאלוהים הוא זה המלביש ומכין את עם בני ישראל לתפקיד ומעמד כה רם.

כל יופים ותפארתם של בני ישראל נובעים מפועל אלוהים בעבורם.

עם ישראל בשלב הראשוני היה כתינוקת נטושה שעתידה למות.

את חייהם ויופיים בני ישראל חייבים לאלוהים בלבד.

יופיו וחוזקו של עם ישראל לא היו חבויים ונסתרים מעין אדם.

אדרבה, כל העמים היו עדים לפועל אלוהים בעבור בני ישראל.

ניתן לראות זאת עוד בשלבים הראשונים של עם ישראל במדבר כאשר מלכי העמים הבחינו במעורבות אלוהים לצד עם ישראל [ראה בלעם ובלק בספר במדבר כב-כד].

מתי בהיסטוריה התגשמו פסוקים אלו? [מהר סיני ועד מות שלמה המלך]

ניתן לקבוע בביטחון רב שפסוקים אלו החלו להתגשם בעת שאלוהים נראה למשה בסנה הבוער, 40 שנים לאחר שמשה ברח על נפשו ממצרים, והדריכו להוציא את עם ישראל מעבדות מצרים (שמות ג ואילך).

משלב זה ואילך אלוהים פועל כדי לשחרר את עם ישראל מעבדות ולהקימם למצב בו ימלאו את התכלית שלשמה בראם – ממלכת כוהנים (שמות יט 5-6).

אלוהים העניק לבני ישראל את התורה הקדושה.

חיים על פי הנחיית אלוהים העניקו לעם ישראל יופי וקדושה המפארת את אלוהים ומבטיחה את מילוי כל מחסורם ובשפע.

יופיו של עם ישראל התבטא בשיאו בתקופת המלכים דוד ושלמה. היה זה תור הזהב לממלכת ישראל וירושלים העיר היתה בשיא הדרה. אז אלוהים היה לצד ישראל בכל מלחמותיו, הרחיב את גבולות העם לגודל שהבטיח בברית אברהם, וגרם לכל העמים יראה ורצון לקיים יחסים תקינים עם עם ישראל למען לא יבולע להם (איכה ב 15: "הזאת העיר, שיאמרו: כלילת יופי, משוש לכל הארץ"?).

למרות שירושלים בימי דוד כבר הייתה בריבונות ישראלית, רכש דוד את חלקתו של ארנן היבוסי במחיר מלא, ועל חלקה זו נבנה בית המקדש (שמ"ב ו 24).

בתקופת מלכות שלמה המלך נבנה בית אלוהים והיה המבנה שגרם להתפעלות כל רואיו. אלוהים ברך את דוד ושלמה בעושר רב שהוצג לראווה בבית המקדש (תהילים מה 13-15, ישעיה סא 10).

מלכת שבא הגיעה לירושלים כדי לראות במו עיניה את מה ששמעה מאחרים לגבי חכמתו של שלמה המלך ויופיו של בית אלוהים והעיר בה אלוהים שוכן (מל"א י, איכה ב 15).

יופיו של מקדש אלוהים לא נבע רק מהאדריכלות המדהימה אלא מעובדת היות אלוהים נוכח בבית המקדש.

נוכחות אלוהים בביתו כמוהם כנישואיו לעיר זו וכיסויה בכבודו (מלאכי ב 14, תהילים קלב 13-17, משלי ב 17).

הערה: אלוהים הושיע כל אחד מאיתנו עת היינו אוייבים לו מבחינה רוחנית (אל הרומים ה 8-10).

אלוהים הבן, ישוע המשיח בא לעולם, ובחסדו מסר נפשו כקורבן כפרת החטאים שלנו.

ישוע המשיח לקח על עצמו את זעם אלוהים האב על חוטאים, ובאמונתנו בו הוא מעניק לנו את שלומו.

לילדיו הנושעים אלוהים מעניק את יופיו. רוח הקודש שוכן בתוכנו ומשנה את פנימיותנו כדי שנידמה יותר ויותר לאדון ישוע.

האם אנו מקפידים לשמור את היופי הזה תמיד לכבוד אלוהים? האם אנו מקפידים לשמור את ריח ניחוח האדון בחיינו? (קור"ב ב 14-17).

האם אנו באמת איגרתו הכתובה של המשיח לבני אדם? (קור"ב ג 1-3)

האם אנו אזרחי שמיים נאמנים? (אל הפיליפיים ג 20).

מדוע שיחזקאל ירחיב כל כך בתיאור אהבתו וחסדו של אלוהים על ישראל?

כדי לציין ולהדגיש את גודל הבגידה וגודל כפיות הטובה של ישראל כלפי אלוהים.

ג. האשה היפה והמאושרת היתה כפוית טובה לבעלה. בגידתה של ירושלים (15-34)

טו. וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל-שְׁמֵךְ; וַתִּשְׁפְּכִי אֶת-תַּזְנוּתַיִךְ עַל-כָּל-עוֹבֵר, לוֹ-יֶהִי.

טז. וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי-לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת, וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם. לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶה.

יז. וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, וַתַּעֲשִׂי-לָךְ צַלְמֵי זָכָר, וַתִּזְנִי-בָם.

יח. וַתִּקְחִי אֶת-בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים; וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נתתי (נָתַתְּ) לִפְנֵיהֶם.

יט. וְלַחְמִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָךְ, סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ, וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ, וַיֶּהִי: נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

כ. וַתִּקְחִי אֶת-בָּנַיִךְ וְאֶת-בְּנוֹתַיִךְ, אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי, וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל. הַמְעַט מתזנותך (מִתַּזְנוּתָיִךְ).

כא. וַתִּשְׁחֲטִי אֶת-בָּנָי וַתִּתְּנִים, בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם.

כב. וְאֵת כָּל-תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ לֹא זכרתי (זָכַרְתְּ) אֶת-יְמֵי נְעוּרָיִךְ. בִּהְיוֹתֵךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית.

כג. וַיְהִי אַחֲרֵי כָּל-רָעָתֵךְ, -  אוֹי אוֹי לָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

כד. וַתִּבְנִי-לָךְ גָּב, וַתַּעֲשִׂי-לָךְ רָמָה בְּכָל-רְחוֹב.

כה. אֶל-כָּל-רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ, וַתְּתַעֲבִי אֶת-יָפְיֵךְ, וַתְּפַשְּׂקִי אֶת-רַגְלַיִךְ לְכָל-עוֹבֵר; וַתַּרְבִּי אֶת-תזנותך (תַּזְנוּתָיִךְ).

כו. וַתִּזְנִי אֶל-בְּנֵי-מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ, גִּדְלֵי בָשָׂר; וַתַּרְבִּי אֶת-תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי.

כז. וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ; וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה.

כח. וַתִּזְנִי אֶל-בְּנֵי אַשּׁוּר, מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ; וַתִּזְנִים, וְגַם לֹא שָׂבָעַתְּ.

כט. וַתַּרְבִּי אֶת-תַּזְנוּתֵךְ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה; וְגַם-בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ.

ל. מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. בַּעֲשׂוֹתֵךְ אֶת-כָּל-אֵלֶּה מַעֲשֵׂה אִשָּׁה-זוֹנָה שַׁלָּטֶת.

לא. בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל-דֶּרֶךְ, וְרָמָתֵךְ עשיתי (עָשִׂית) בְּכָל-רְחוֹב; וְלֹא-הייתי (הָיִית) כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס אֶתְנָן.

לב. הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת, תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת-זָרִים.

לג. לְכָל-זֹנוֹת יִתְּנוּ-נֵדֶה; וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת-נְדָנַיִךְ לְכָל-מְאַהֲבַיִךְ, וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ.

לד. וַיְהִי-בָךְ הֵפֶךְ מִן-הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ, וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה; וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן, וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן-לָךְ, וַתְּהִי לְהֶפֶךְ.

בפסוקים 15-34 הנביא יחזקאל מתאר את כל חטאי בני ישראל הקשים והנוראים שעשו נגד אלוהים.

הנביא משתמש בדימויים מחיי הנשואין מכיוון שדימויים אלו מובנים ביותר לכולם ומלאי רגש.

מן הסתם בני אדם רבים חוו מקרים שכאלו על בשרם ומבינים היטב את היגון, כאב, צער וכעס הנגרמים ממעשים שכאלו. כמו כן, בתיאורים אלו מתגלית כפיות הטובה של ישראל כלפי אלוהים.

חטאי ישראל ויהודה כתובים לאורך ספרי מלכים א ו-ב, וכן ישעיה א, הושע, צפניה, דברי הימים א ו-ב.

בספר דברים פרק ו 10 ואילך, [כן גם ח 10-20], משה רבינו כבר הזהיר את עם ישראל לבל ישכח את טובו של אלוהים ויזנה אחר אלוהים אחרים.

אלוהים הבהיר שהוא קנאי לשמו ולא יעבור בשתיקה על זנות רוחנית.

מהו מקור יופיו של עם ישראל?

יופיו של עם ישראל נובע מנוכחות אלוהים בקרבו, מהבטחתו לשמרו ומן הייעוד המכובד שקבע עבורו.

יופיו של עם ישראל נובע מחיי קדושה וטוהר התואמים לאופיו ותכונותיו של אביהם שבשמיים.

עם ישראל שכח את שעשה אלוהים בעבורו, בז ליופי הרוחני והנצחי שאלוהים חפץ ומכבד, ופנה להתענג בזוהמה ארצית התואמת לאופיו ותכונותיו של השטן (ראה ישעיה א).

ותזני על שמך: היה לך שם של יפה ומושכת והשתמשת בהילה זו כדי לקדם את ניאופייך הרוחניים.

הנביא יחזקאל אומר בפסוק 15:

"…וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ, וַתִּזְנִי עַל-שְׁמֵךְ; וַתִּשְׁפְּכִי אֶת-תַּזְנוּתַיִךְ עַל-כָּל-עוֹבֵר, לוֹ-יֶהִי."

במקרה של זונה יפייפיה, היא בוטחת שיופיה מהווה כלי דרכו היא מגשימה את רצונותיה ובעזרתו משכנעת לבבות תועים.

במקרה של עם ישראל, העם לקח את מעורבותו של אלוהים לצידם כדבר מובן מאיליו.

ז"א, העם חשב שאלוהים יהיה לצידו ולא יענישו גם אם יפעל בניגוד למצוותיו של אלוהים.

העם החשיב את חסדו של אלוהים ודחייתו את עונשו כאילו אלוהים מעלים עין ומוותר על חטאים ופשעים רבים.

מכיוון שהעונש לא בא על עם ישראל מיד, המשיך העם לפעול בדרך הזנות הרוחנית.

מיכה הנביא מתעד את העובדה הזו במילים מצמררות (מיכה ג 9-12)

ט. שִׁמְעוּ-נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל-הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.

י. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים, וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה.

יא. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ; וְעַל-יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.

יב. לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

ניתן לראות דוגמא נוספת להלך מחשבה שכזה במקרה בו חופני ופנחס, בניו של עלי, לוקחים עימם לשדה הקרב את ארון הברית בחושבם שנוכחות הארון בידם תבטיח את נצחונם נגד פלשתים. התוצאה הייתה עגומה וקשה. העם נחל מפלה ורבים מתו (שופטים ד 3-22)

עמים רבים עוסקים בעבודת אלילים, אך כשעם ישראל החליט להתעמק בניאוף הרוחני, הוא הגיע לשיאים שלא היו ידועים לעמים אחרים.

הנביא מציין שתזנותה של ישראל לא היה דסקרטי אלא גס וחצוף. עם ישראל לא ידע בושה מהי. הזנות הרוחנית והסטיה מדרך אלוהים הייתה בכל דבר ותחום שהעם עסק בו.

הזנות הרוחנית הייתה כל כך נפוצה עד כי הדבר נדמה לכוס מלאה העולה על גדותיה.

נהוג היה בין הגויים שבנו מקדשים או במות לעבודת האלילים. בני ישראל בנו במות [סוכות או אוהלי עבודה זרה], בכל מקום אפשרי.

במקום להיות העם המציע לכל אדם בעולם את תורת אלוהים, צדקתו וקדושתו, הפך עם ישראל להיות המבשר הגדול ביותר של עבודת האלילים.

דרך פסולה זו של עבודת אלילים החלה בעם בשלהי ימיו של שלמה המלך (מל"א יא 7-13).

שלמה המלך נישא לנשים רבות, עובדות אלילים, כחלק מניסיון להקים בריתות עם עמים שכנים וכך להבטיח שקט מדיני.

מעשה שכזה נגד את רצון אלוהים (דברים יז 14-20, מל"א יא 1-13).

שלמה המלך היה צריך להישאר נאמן לאשת נעוריו ולעולם לא להינשא לאף אחת בנוסף לאשת נעוריו.

נשותיו הביאו עימן את עבודת האלילים שבהם נפל ונכשל שאר העם.

והנה, כל הזהב והכסף ושאר האוצר שמילא את בית אלוהים, הפך להיות חומר הגלם ליצור פסילים ושאר כלי אלילות שבני ישראל השתחוו להם.

במקום להשתחוות לאלוהים נותן המתנות, העם השתחווה למתנות עצמן, כאילו היו אלוהים!

לאחר ימיו של שלמה הממלכה נקרעה לשני חלקים: ממלכת ישראל בהנהגת ירובעם בן נבט, וממלכת יהודה בהנהגת רחבעם בן שלמה.

רוב המלכים בשתי הממלכות לא הלכו בדרך אלוהים וכך למרות שהעם היה מפולג, הרי ששני חלקיו המפולגים השקיעו את רוב זמנם בעבודת אלילים.

עבודת האלילים הגיע לשיא מפוקפק בימיו של מנשה מלך יהודה וגם אחריו (מל"ב כא-כג).

מנשה מלך יהודה מלך 55 שנים. הוא אימץ כל זנות רוחנית ואף התעלה על הגויים בתחום זה. בימיו הועלו הרבה מבני יהודה כקורבנות למולך. אחריו מלך בנו עמון במשך שנתיים וגם הוא הלך בדרכי אביו מנשה ואימץ את דרך עבודת האלילים.

בנו של אמון, יאשיהו, עלה לשלטון בהיותו בן שמונה שנים בלבד. עברו 18 שנים מאז החל למלוך עד שהחלה התעוררות רוחנית בקרב בני יהודה ורבים חזרו בתשובה.

מכאן, בעוד בני ישראל היו בגלות אשור כמעט מאה שנים (מאז 722 לפנה"ס), בני יהודה חוו תקופה בת 75 שנים של חינוך אלילי.

יוצא מכך שבמשך שני דורות בני יהודה העמיקו דרכם באלילות עד כי לא נותרו כמעט מבני יהודה הזוכרים מהי תורת אלוהים ומהי דת ישראל הטהורה (ראה ירמיה א, מלכים ב פרק כב, צפניה א).

עם ישראל מסר עצמו ככלי לניאוף בידי כל עובר אורח הבא אליו עם דרך הזרה לאלוהים.

במקום להעמיד את ליבם ואוזניהם רק לפיו של אלוהים, העם שתה בשקיקה כל תורה זרה מכל עובר אורח [לו-יהי].

העם היה כזונה היושבת בדרך ומעניקה את יופיה לכל עובר אורח.

עם ישראל חווה את עונשו של אלוהים כאשר עלו עליו האשורים והגלו את ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס.

בני יהודה חוו את זעם אלוהים עליהם כאשר עלו עליהם הבבלים בפעם השלישית בשנת 586, הרסו ושרפו את ירושלים ובית המקדש והגלו אותם בבלה.

אומנם, היו פה ושם גילויים של חזרה בתשובה, אך רוב העם התמיד בדרך הניאוף הרוחני.

בפסוקים 16-19 הנביא יחזקאל ממשיך בדימויים המתארים את מעשי הרשע שעשה עם ישראל נגד אלוהים.

כמו הושע אחריו, כך יחזקאל מציין את חוצפתה ותעוזתה השלילית של ישראל בכך שהשתמשו בכל העושר החומרי שאלוהים העניק להם כדי לקנות את לב העמים עובדי האלילים ולהעמיק בדרך הניאוף הרוחני.

עם בגדי המלכות שנתתי לך עשית שמיכות אשר הנחת על במות שעליהן זנית.

עשית דברים שכל רואייך לא הכירו. את התעלית בדרכייך הפסולות מעמי הגויים עצמם.

מן הזהב שהיה במקדש עשית צלמים וכלים אשר עימם זנית מבחינה רוחנית וגם פיזית.

במקום להציג את כל עושרך לאלוהים אשר ממנו קבלת אותם, את הצגת את כל עושרך לפני הצלמים שעשית במו ידיך כאילו הם היו מקור ברכתך (הושע ב).

לא באות ולא יהיה: תועבות שלא נעשו, גם לא תעשינה עוד.

כלי תפארתך: קישוטיך

צלמי זכר: צלמי גברים לעורר תאווה

מלבד האוצר שהקדיש העם לאלילים ובעזרתו ייצר ועשה כלי ניאוף, העלה ישראל את חמתו הרבה של אלוהים כאשר הקריב את ילדי ישראל כקורבנות למולך (קור"ב טז 3, כא 6, כג 10). ילדי ישראל נקראים בניו של אלוהים (דברים יד 1).

מנהג קורבנות-אדם יסודו באלילות הכנענית, והיה מקובל גם אצל המואבים (מל"ב ג 27) והעמונים.

בני אפרים אימצו דרך פסולה זו כפי שכתוב במל"ב יז 17.

ביהודה הוזכר מנהג זה בימי אחז (720-735 לפנה"ס) מאז החלו היחסים המדיניים עם אשור, ונתפשט ביותר בימי מנשה (643-698 לפנה"ס). ראה איזכור המעשה גם על ידי ירמיה הנביא ז 30-31, לב 35.

הרעיון שמאחורי הקרבת ילדים לאלילים הוא שבדרך הקרבת היקר ביותר לאליל, ייתן ויעניק האחרון את הברכה למקריב. בין אם מדובר בגשם ליבול או הצלחה כזו או אחרת. כמו שהמקריב "מאכיל" את האליל, כך יחזיר לו האליל בברכה כזו או אחרת.

מכיוון שאלוהים אוסר על הקרבת אדם (ויקרא יח 21, כ 2-5, דברים יב 31) – שכן כל בני האדם חוטאים ואינם יכולים בדמם לכפר על שום חטא (רק אלוהים יכול לכפר בדמו על חטאים), יוצא שכל הקרבת אדם כמוה כרצח.

לאורך כל אותם שנים בהם עם ישראל מכר את נשמתו לאלילים, הוא לא עצר וזכר לרגע את טובו וחסדו של אלוהים, הבעל הנאמן, אשר הרימם מתחתיות והעניק להם חיים (פסוק 22).

מפסוק 23 הנביא יחזקאל מציין את עליית המדרגה של עבודת האלילים בקרב בני ישראל.

עם ישראל אימץ תאווה בלתי מרוסנת בכל הקשור לעבודת האלילים.

מעיסוק חולני בבמות [מיקומים המיועדים לעבודת אלילים ולזבחים], העם בנה מקומות פולחן ברחובות ובכל מקום בו עוברים אנשים.

כבר לא מדובר בעיסוק המרוחק מן העין אשר אליו מגיע אדם החפץ באותה עבודת אלילים, אלא בניית במות בכל מקומות הציבור כך שהניאוף הרוחני יהיה זמין גם לאלו שלא חשבו או רצו לראות זאת או לעסוק בכך.

בתאוותה לעוד דרכים של עבודת אלילים, בני ישראל חיפשו "מאהבים" בכל עמי האיזור.

במקום לחפש את אלוהים (שהוא הבעל של ישראל בכל הסיפור הזה – פ. 32) ולשבוע מדרך הקדושה והצדק שנתן לעמו ובשפע, כעת העם מתאווה רק "לטעום" ולשבוע מכל דרכי הגויים הנלוזות.

הנביא מציין את גועל הזנות של ישראל כאשר אומר בפסוקים 25:

ותפשקי את רגלייך לכל-עובר.

ובפסוק 26:

ותזני אל-בני-מצרים שכנייך, גדלי בשר.

הכוונה במילים אלו לא למשקל שומנם אלא לאברי הרביה.

ראה התייחסותו של הנביא יחזקאל לעניין זה בפרק כג 20: "…ותעגבה על פלגשיהם, אשר בשר חמורים בשרם וזירמת סוסים זירמתם…"

בחיפושהם ומירדפיהם אחר ניאוף רוחני, אימצו בני ישראל את אלילי מצרים (פ. 26), אשור (פ. 28), ואלילי בבל (פ. 29).

בני ישראל לא רק נאפו עם אלילי עמים אלו, אלא כרתו בריתות הגנה עם עמים אלו, וכך הביעו בדרך נוספת את נטישת אלוהים ואי בטחונם בו כמגינם ואביהם המספק להם את כל צורכיהם (מל"ב טו 19-20, טז 7-18, יז 4, יח 21, כ 12-19, ישעיה ל 7, לו 2).

למרות שנביאים כמו ישעיה הפצירו במלכי יהודה לא לעשות כך – (ישעיה כ 5-6, ל 1-5, לא 1).

לאור התנהגותה הברברית מבחינה רוחנית של ישראל, אומר אלוהים מפסוק 30:

מה אמולה ליבתך: משורש אמל – מלל = נבול: תהילים לז 2 – כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון.

מה אומלל, עד כמה נבל וירד ליבך מטה. איזה סיכוי קיים לתקומתך?

את ישראל היית כזונה שלטת, ז"א, לא היית הנגררת אחר תורות שקר אלא השגת את מעמד המובילה בתחום הכל כך מפוקפק הזה.

את ירושלים התעלית בתזנותך מכל שאר הזונות:

כל זונה רגילה דורשת ומקבלת אתנן בעבור שירותיה – את לעומת זאת משלמת לגברים כדי שיזנו עימך.

זונות רבות עובדות בתחום זה מתוך הכרח – את לעומת זאת פועלת כזונה אשר הניאוף עצמו הוא כל תאוותה, מתענוג בלתי מרוסן.

זונות רגילות עומדות בצידי הדרכים ועונות לקריאה מגברים עוברי אורח -  את לעומת זאת רודפת אחר הגברים.

כל זונה פועלת בדרכים המקובלות – את לעומת זאת היית כל כך נועזת בדרכייך המגעילות עד כי בנות פלשתים הרגישו נבוכות…(פסוק 27). הם לפחות היו נאמנים לאליליהם, את ישראל אימצת כל אליל ששמעת עליו…

בעוד שאר הזונות עדיין זוכות להיענות מצד הגברים, נועזותך גרמה לגברים לא לדרוש את שרותייך.

דימויים קשים אלו תואמים את התנהגות עם ישראל כאשר התחנן לפני עמים אחרים למען יגנו עליו בתשלום מיסים רב ובנוסף לכך אימצו את אליליהם כדי למצא חן בעיניהם.

בני ישראל אחזו בדיעה: אם עמים אלו עובדים אלילים ומכאן נובע כוחם, אז ראוי גם לנו לעבוד אלילים אלו כדי שגם אנו נתחזק ונהיה כמו אותם עמים גויים חזקים.

הנביא כמו כן מתייחס למקרים בהם מלכי ישראל נישאו לבנות עמים שכנים כדי לחזק את בריתות ההגנה ביניהם (ראה פרק כ 7-8).

הדרך בה עם ישראל אימץ את עבודת האלילים הייתה קשה וגדולה יותר מזו שהגויים הכירו.

הם הגויים שכל עיסוקיהם היה בעבודת אלילים, לא ירדו לרמה כה נחותה כפי שעשו בני ישראל. הם הגויים לא היו מוכנים לעבוד את אליליהם כפי שבני ישראל העזו…

אדרבה, אותם גויים התביישו בדרך בה פעלו בני ישראל…

למרות שבהמשך הנביא מתאר את הדרך בה אלוהים העניש את עמו בעבור חטאים אלו, הרי שכבר בפסוק 27 הנביא מציין שאלוהים לא עמד בצד ללא תגובה אלא:

"…והנה נטיתי ידי עלייך ואגרע חוקך. ואתנך בנפש שונאותייך בנות פלשתים…"

אגרע חוקך: מנעתי ממך את הקצוב לך ממני למחייתך.

במילים אלו הנביא רומז:

א. לצמצום גבולות הארץ עת עלו על ישראל עמים וכבשוה (דברי-הימים ב פרק כא 16-17, כח 16-19).

ב. כשאלוהים צמצם את גשמיה, חסך בברכותיה וכך צמצם את יבולה.

ד. עונש על בני ישראל. עם ישראל נשפט כזונה נואפת (35-43)

לה. לָכֵן זוֹנָה, שִׁמְעִי דְּבַר-יְהוָה:
לו. כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ, וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל-מְאַהֲבָיִךְ; וְעַל כָּל-גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ, וְכִדְמֵי בָנַיִךְ, אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם,

לז. לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת-כָּל-מְאַהֲבַיִךְ, אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כָּל-אֲשֶׁר שָׂנֵאת; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב, וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם, וְרָאוּ אֶת-כָּל-עֶרְוָתֵךְ.

לח. וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם; וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה.

לט. וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם, וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ, וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ; וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה.

מ. וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל, וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן; וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם.

מא. וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ, וְעָשׂוּ-בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת; וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה, וְגַם-אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי-עוֹד.

מב. וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ, וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ; וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד.

מג. יַעַן אֲשֶׁר לֹא-זכרתי (זָכַרְתְּ) אֶת-יְמֵי נְעוּרַיִךְ, וַתִּרְגְּזִי-לִי בְּכָל-אֵלֶּה; וְגַם-אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְלֹא עשיתי (עָשִׂית) אֶת-הַזִּמָּה עַל כָּל-תּוֹעֲבֹתָיִךְ?

[וכי לא עשית את הזימה על כל תועבותיך אלה?]

לאחר שבמהלך פסוקים רבים אלוהים מתאר ומוכיח את התנהגות עם ישראל כזונה (אשה אשר בוגדת בבעלה ונואפת עם אחרים), כעת מגיע השלב בו אלוהים מציין את העונשים העומדים לבוא על ישראל, אשר בסופם יבין עם ישראל את משובתו ויחזור בתשובה כנה לאדונו ומושיעו – ישוע המשיח (זכריה יב 10).

אלוהים פותח ואומר לבני ישראל:

מכיוון שהתפשטתם מכל דבר שהוא קדוש וטהור ואימצתם את כל אשר בו חטא וטומאה, מעשים אשר הניבו מעשי פשע ותועבה, אני עתיד להעלות עליכם את כל העמים אשר עגבתם עליהם למען תושפלו.

אותם אוייבים אשר כל כך רציתם לאמץ את דרכם הפסולה ובכל מאודכם רציתם לרכוש את קרבתם, הם אלו אשר עתידים לעלות עליכם, להרוס את ארצכם ולפגוע בכל ילדיכם.

פעולת התגמול של אוייביכם, תחזיר אתכם למקום הראשוני והאומלל בו הייתם בראשונה.

רק אז, תשכילו להבין שאני אלוהים הוא היחיד שתמיד אהב אתכם ופעל רק למענכם ולטובתכם.

כמה חבל ומצער. עם ישראל התדרדר ממעמד של מלכה לרמה של זונה.

יחזקאל הנביא ציין את אותו עיקרון או אזהרה גם בפרק יא. שם הזכיר היטב את אזהרתו של אלוהים לישראל אשר יביא על ישראל גויים שיפגעו בהם ויסירום מעל אדמתם אם יסורו ממצוותיו.

הבה נפרש כל מילה (פסוקים 35-43) שאינה שגורה בפי רובנו בשימוש יומיומי.

- יַעַן: מכיוון

- הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ: השם נחושת משמש כאן כדי לציין את תחתית הכלי. ראה גם כד 11.

במשנה המילה 'נחושת' משמש למובן תחתית בכלל. "ונתונה למטה מנחושתו" [=מתחתיתו] של תנור" (כלים פרק ח, משנה ג).

כנראה שימש שם זה בשפה ההמונית במובן: ערוות אישה.

וכך: מכיוון שגילית את ערוותך, ז"א, סטית מדרך הישר ופנית לקיצוניות הגבוהה ביותר.

מבחינה רוחנית: נטשת את אלוהים ותורתו ואימצת את הדברים והמעשים השנואים ביותר על אלוהים.

- הִשָּׁפֵךְ: נראה –  נגלה, נחשף.

- וְעַל כָּל-גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ: ובעבור כל מעשי התועבות שעבדת להם. בעבור עבודת האלילים שמכרת נפשך בעבורם.

- וְכִדְמֵי בָנַיִךְ: ובעוון הדם של בנייך אשר נשפך בעקבות מעורבותך ועיסוקך בעבודת אלילים. בנים אשר הקרבת לאלילים.

בפסוק 37 אלוהים מקשר את העונש למעשי התועבה של עם ישראל.

העונש המתואר בפסוקים הללו תואם את אזהרתו של אלוהים בספר דברים כז-כח. שם ציין אלוהים את הגמול על נטישת תורתו ודרכו התמימה.

אלוהים עתיד לאסוף את כל עמי הגויים שעם ישראל כל כך שאף להידמות להם ולאמץ את אליליהם. עימם גם יאספו עמים שעם ישראל שנא. ז"א, כלל העמים עתידים לעלות על ישראל כדי לכבשה ולהשפילה בתבוסה כואבת אשר תעלה לה במחיר יקר של בני אדם ואוצר.

- מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם: העמים אשר כל כך רצית בקרבתם. אותם עמים ששילמת להם למען יבואו עימך בברית הגנה. בנוסף, גם אימצת את אליליהם כדי לרכוש את אמונם.

- וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם, וְרָאוּ אֶת-כָּל-עֶרְוָתֵךְ: המילה ערווה מתייחסת למערומים. ז"א, כל הגויים אשר עתידים להעלות עלייך יזכו לראות אותך בחולשתך, במצב העגום ביותר שעם יכול להגיע אליו.

הם יזכו לראות את "ישראל" האמיתי כשהוא נטול עזרה מאלוהים.

אותם גויים יקחו את ארצך ואת כל אוצרותייך (הושע ב 12, נחום ג 5).

אותם גויים יגלו אותך מארצך למחוזות אחרים כדי להשפילך ולהפוך אותך לעבדים ושפחות.

בפסוק 38 אלוהים ממשיך לתאר את משפטה החמור של ישראל בעבור תועבותיה.

מכיוון שישראל נאפה באלוהים, מגיע לה משפט של נואפות.

ומהו משפטן של נואפות?

משפט מוות (ויקרא כ 10, דברים יג 12-16). מוות בסקילה ובחרב. ראה גם את הכתוב ביחזקאל כג 47.

מכיוון שכל עניין הניאוף מהווה דימוי לנטישת דרכי אלוהים, ומכיוון שאלוהים קשור בישראל בברית נצחית כפי שהתחייב לאברהם, יוצא שעם ישראל עתיד לחוות עונשים כבדים ביותר שיעלו לו בדם רב של ילדיו, אך לא בהכחדתו (ויקרא כו 28).

אלוהים עתיד להביא את הגויים על ישראל ואלו שפכו חמתם על ישראל כחמתו של בעל נבגד – וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה.

בפסוקים 39-43 ואילך הנביא מציין בפירוט רב את מעשי העמים נגד ישראל כך שנוכל בקלות יתרה לבחון איזה עם ומתי הגשים את הנבואה הזו שיחזקאל מנבא.

לט. וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם, וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ, וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ; וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה.

מ. וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל, וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן; וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם.

מא. וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ, וְעָשׂוּ-בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת; וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה, וְגַם-אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי-עוֹד.

מב. וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ, וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ; וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד.

מג. יַעַן אֲשֶׁר לֹא-זכרתי (זָכַרְתְּ) אֶת-יְמֵי נְעוּרַיִךְ, וַתִּרְגְּזִי-לִי בְּכָל-אֵלֶּה; וְגַם-אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְלֹא עשיתי (עָשִׂית) אֶת-הַזִּמָּה עַל כָּל-תּוֹעֲבֹתָיִךְ.

- וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה: אגרום לך שלא תוכלי להיות יותר זונה

- וְגַם-אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי-עוֹד: לא תוכלי לתת לאחרים אתנן, כי לא ייוותר בידך דבר. כל דבר שווה ערך יילקח ממך. מסיבה זו בין היתר גם אף אחד לא ירצה או יבקש את שרותייך.

- יַעַן אֲשֶׁר לֹא-זכרתי (זָכַרְתְּ) אֶת-יְמֵי נְעוּרַיִךְ, וַתִּרְגְּזִי-לִי בְּכָל-אֵלֶּה: מכיוון שלא זכרת את טובי ופועלי בעבורך ואת התחייבותך ללכת בדרך הטהורה שהצגתי לך והסכמת לה, אלא הפרת את הבטחותייך ועשית את כל המרגיז אותי.

- וְגַם-אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי: וגם אני הנה נתתי לך כפי המגיע לך.

- וְלֹא עשיתי (עָשִׂית) אֶת-הַזִּמָּה עַל כָּל-תּוֹעֲבֹתָיִךְ: [וכי לא עשית את הזימה על כל תועבותיך אלה?]

אלוהים פונה אל העם ואף מבקש מהם לבדוק ולוודא. האם העונשים שקיבלתם אינם מוצדקים?

האם האשמותיי הינן האשמות שווא? חס וחלילה! משפטו של אלוהים הינו משפט צדק ואמת.

ובכן, מתי התרחשו הצרות הללו בחיי עם ישראל?.

כל שאדם צריך לעשות זה לקרא את כתבי הקודש ולזהות את המקרים בהם עלו עמי הגויים על ישראל ועשו את הדברים שיחזקאל מציין.

להלן מספר ארועים המתאימים לתיאורים:

1. אשור עולים על ישראל, כובשים את שטח ממלכת ישראל ומגלים את תושביה אשורה.

משלב זה בשנת 722 לפנה"ס, פסקה ממלכת ישראל להתקיים כממלכה.

2. בשנת 586 לפנה"ס הבבלים עולים פעם שלישית על יהודה והפעם הורסים את ירושלים ושורפים את בית המקדש. בני יהודה נלקחים לגולה. ראה ירמיה כה, כט. יחזקאל לז, ספר עובדיה.

שים לב:

הנביא מציין את עונשי הסקילה, הריגה בחרב ושריפה. עונשים אלו היו מנת חלקם של נואפים ורוצחים.

עונשים אלו תואמים וחופפים לנאמר בספר ויקרא ודברים כלפי נואפים ורוצחים (ויקרא כ 10 ואילך, כא 9, בראשית ט 6, דברים כ 24, יוחנן ח 5).

עד שלב זה (פסוקים 1-43) יחזקאל הנביא השתמש באנלוגיה – מטאפורה בין ירושלים לאישה הנואפת.

בחלק השני (פסוקים 44-63) הנביא יחזקאל משתמש במטאפורה נוספת בין ירושלים לאחיותיה – שומרון וסדום.

מאחר שאחיותיה המרושעות של ירושלים – שומרון וסדום, לא חמקו ממשפטו הצודק של אלוהים, הרי שלירושלים אשר חטאה יותר משומרון וסדום, אין סיכוי לחמוק ממשפט הצדק של אלוהים.

ה. סטיותיה של ירושלים (44-58)

מד. הִנֵּה כָּל-הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל, לֵאמֹר: כְּאִמָּה בִּתָּהּ.

מה. בַּת-אִמֵּךְ אַתְּ, גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ; וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ, אֲשֶׁר גָּעֲלוּ אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן. אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי.

מו. וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת עַל-שְׂמֹאלֵךְ; וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ, הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ, סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ.

מז. וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עשיתי (עָשִׂית): כִּמְעַט קָט, וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל-דְּרָכָיִךְ.

מח. חַי-אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ.

מט. הִנֵּה-זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת-לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד-עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.

נ. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי; וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי.

נא. וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה; וַתַּרְבִּי אֶת-תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה, וַתְּצַדְּקִי אֶת-אחותך (אֲחוֹתַיִךְ) בְּכָל-תּוֹעֲבֹתַיִךְ אֲשֶׁר עשיתי (עָשִׂית).

נב. גַּם-אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ, בְּחַטֹּאתַיִךְ, אֲשֶׁר-הִתְעַבְתְּ מֵהֵן, תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ; וְגַם-אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ.

נג. וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבִיתְהֶן. אֶת-שבית (שְׁבוּת) סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ, וְאֶת-שבית (שְׁבוּת) שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ; ושבית (וּשְׁבוּת) שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה.

נד. לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית. בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן.

נה. וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן, וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן; וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן.

נו. וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ, בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ?

נז. בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ, כְּמוֹ עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת-אֲרָם וְכָל-סְבִיבוֹתֶיהָ, בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים; הַשָּׁאטוֹת אוֹתָךְ מִסָּבִיב.

נח. אֶת-זִמָּתֵךְ וְאֶת-תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אַתְּ נְשָׂאתִים, נְאֻם יְהוָה.

הנביא מציין שחטאי ירושלים היו כה רבים ועמוקים, עד כי כל ממשלי המשלים לא יוכלו להתעלם מן העובדה שירושלים ממשיכה בנאמנות מטרידה ללכת בעקבות דרכה האלילית והפסולה של מולידתה – האמורי והחתי (פסוקים 3, 45).

מסיבה זו כולם יאמרו על ירושלים: כְּאִמָּה בִּתָּהּ.

בימינו אנו אומרים: התפוח לא נפל רחוק מן העץ.

במה ירושלים בת לאמורי והחתי?

בכך שגם ירושלים (בני יהודה וישראל) בוגדת ביהוה שהוא כבעל לה ובכך שאת בניה היא זובחת לאלילים.

ירושלים [בני ישראל], את גודלת ומתנהגת לא כראוי לאחת שחונכה על ברכיו של אלוהים קדוש וטהור, אלא כמי שגדלה בבית בו האב והאם הם האמורי והחתי…כי בדרכם את הולכת…

- גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ: את מואסת את בעלך והולכת אחר זרים.

הנמשל: ירושלים עבדה מלבד את יהוה גם אלילי עמים אחרים, ואת בניה אף העזה להקריב לאלילים אלו.

- וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ: דומה את לשומרון וסדום בהתנהגותך.

הנביא מציין את שומרון ואת סדום כאחיות לירושלים. הכוונה שהיו דומות במעשיהן הנפשעים.

שומרון: האחות הגדולה, הכוונה לממלכת ישראל, עשרת השבטים. ממלכת ישראל נתפלגה לשתים לאחר מות שלמה המלך. ממלכת ישראל עסקה באלילות.

סדום: עיר המוזכרת בספר בראשית אשר הפכה לסמל של חטאים ותאווה שבעטיין אלוהים השמידה.

- הַיּוֹשֶׁבֶת עַל-שְׂמֹאולֵךְ: ההתייחסות לשומרון הנמצאת מצפון לירושלים [שימאל = צפון בערבית].

- הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ, סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ: ימין = דרומית לירושלים.

בפסוק 47 הנביא יחזקאל מציין: ירושלים [בני יהודה], את לא עשית כמו שעשו שומרון וסדום אלא התעלית על מעשיהן. מעשייך היו הרבה יותר גרועים.

- כִּמְעַט קָט: בפרק זמן קצר….הספקת לעשות תועבות גדולות מאלו של שומרון וסדום.

בפסוק 48 הנביא יחזקאל נשבע שאפילו סדום והערים סביבותיה אשר כולן הושמדו בזעם אלוהים (בראשית יט), לא עשו כמעשי התועבה של בני יהודה [ירושלים].

בסדום לא נמצא תיעוד של עבודה זרה במיוחד בצורה המתועבת שעשתה ירושלים.

יחזקאל אינו היחיד המשווה בין ירושלים [בני יהודה] לסדום. לפניו עשה זאת גם ישעיה בפרק א 9.

כדי לציין את ההבדל בין חטאי סדום לירושלים [בני יהודה], הנביא יחזקאל מפרט בפסוקים 49-50 את חטאיהם של בני סדום.

מט. הִנֵּה-זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת-לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד-עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.

נ. וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי; וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי.

בני סדום והערים סביבה נהנו מעושר, שפע ושלווה (בראשית יג 10).

מסיבה זו, עלתה גאווה בלב בני סדום. הם החשיבו עצמם ליותר מן הראוי להם. הם הביטו על השונה והחלש בנחיתות ומילאו את זמנם במילוי תאוות הבשר (בראשית יג 13, יח 20, יט 4-5).

במקום להשתמש בעושרם ובשפעת אוצרם כדי להועיל לחלשים ולנחותים, הם זנחו את אלה והפרו את מצוות אלוהים. ההתמקדות בעצמם הביאה אותם לעשות מעשים מגונים כפי שכתוב בבראשית יט. מסיבות אלו החליט אלוהים להסירם מעל פני האדמה.

חטאי יהודה גברו על חטאי בני סדום (ירמיה כג 14, מל"ב טו 37, טז 6, כד 2, דברה"ב כח 18-19, ישעיה א, ג 9, יחזקאל כב 15).

מכיוון שאלוהים הסיר את סדום מעל המפה בעבור חטאיה, ומכיוון שחטאי יהודה גוברים על אלו של סדום, יוצא שאלוהים מחוייב להעניש את יהודה על מעשי הנתעבים (איכה ד 6, מתי יא 23-24, לוקס י 12-16).

בפסוק 51 הנביא יחזקאל משווה בין חטאי ירושלים לחטאי שומרון:

נא. וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה; וַתַּרְבִּי אֶת-תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה, וַתְּצַדְּקִי אֶת-אחותך (אֲחוֹתַיִךְ) בְּכָל-תּוֹעֲבֹתַיִךְ אֲשֶׁר עשיתי (עָשִׂית).

מן הסתם קשה מאוד למדוד באופן מספרי את גודל חטאי ירושלים לעומת אלו של שומרון, אך מדברי הנביא מתבקשת המסקנה הבאה:

ירושלים [בני יהודה], אפילו חטאי שומרון הגרועים והנלוזים אשר בגללם הם הוגלו אשורה, נראים פעוטים לעומת מעשייך (מל"א יב 25-33, טו 30, טז 20, 26, 31-34).

הנביא מציין שחטאי בני יהודה [ירושלים] כפולים מאלו של שומרון.

הנביא אומר: בהשוואה למעשייך הרעים היו אחיותייך סדום ושומרון כצדיקות!

כמה מצער לשמוע מילים שכאלו על בני יהודה.

כמה מצער לראות עם שנבחר להיות נקודת יחוס של צדק ואמת של אלוהים הופך להיות נקודת יחוס לטומאה ואלילות.

כמה מצער שעם אשר קיבל את תורת אלוהים בה הגואל מתואר בבירור, דוחה את גואלה ומכנה אותו בשם: בעל זבוב (מתי יא 37-54, לוקס יג 31-35).

כמה מצער שגם היום בעת כתיבת שורות אלו, העיר תל-אביב [המטרופולין הגדול בישראל] אוחזת בתואר המתועב של: העיר ההומולסבית הגדולה בעולם. אחד מכל שבעה מתושביה הינו הומו-לסבי.

אילו היה מדובר בעיר גויה בארץ רחוקה, כי אז היה ניתן אולי לומר: מה הם יודעים אודות תורת אלוהים ומצוותיו?… אך מדובר בעיר בישראל – לכן הדבר כואב ומצער שבעתיים.

אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ: [פ. 52: פילל – איחל קיווה, שפט]. בעבר, את ירושלים [יהודה] הבטת על שומרון ושפטת אותה על חטאותיה. אז בשנת 722 לפנה"ס היית עדה לעליית אשור על שומרון ואמרת בליבך: העונש הקשה מגיע לשומרון בעבור עזיבת תורת אלוהים.

והנה, כעת את מקבלת מאלוהים את אשר חשבת לנכון בעבור שומרון (פסוק 52).

הִתְעַבְתְּ מֵהֵן: עשית תועבה גדולה מהן

בפסוקים 53-58 אלוהים מבטיח נחמה אפילו לסדום ושומרון, אך גם כן לירושלים [יהודה].

חשוב לציין שנחמתו זו של אלוהים אינה באה עליהן בגלל צדקתן אלא רק בגלל רחמי אלוהים וחסדו.

- וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבִיתְהֶן: ארפא את הריסותן (של שומרון וסדום) ואשיבן לקדמותן.

- (וּשְׁבוּת) שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה:ויחד עימהן אשוב וארחם ואחונן גם אותך (ירושלים).

- לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ: ירושלים, את תכוסי בבושה, כי את, עיר האלוהים, הפכה להיות שפלה מסדום ומשומרון.

- בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן: בראות סדום ושומרון כי את גרועה מהן, הפכת להן לנחמה…אבוי לדוגמא ומופת שכזה!

הערה:

באיזה שלב אלוהים יחדש את שומרון ואת סדום?

מכיוון ששומרון וסדום נמצאות בשטח נחלת אלוהים עבור עם ישראל, יוצא שברכתן המלאה תתרחש בעת ממלכת המשיח ישוע בארץ. הנביא יחזקאל גם כן מתאר את איזור עין גדי (הסמוך לסדום) ככפר דייגים בעת ממלכת המשיח בארץ (יחזקאל מז 10).

שומרון תחזור לידי עם ישראל ושם יישבו שבטי ישראל כפי המתואר ביחזקאל מח.

מדוע שאלוהים ישוב וינחם את סדום ושומרון?

אם ירושלים חטאה לפחות פי שתיים מהן, והיא עתידה לזכות לרחמים, אין להתפלא שאלוהים מוצא לנכון לרחם גם על אלא…לא בגלל שהוא חייב להן אלא בגלל רחמיו, חסדו ונאמנותו להבטחותיו.

בפסוק 56 הנביא שואל את ירושלים:

נו. וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ, בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ?

ירושלים [בני יהודה] מדוע לא למדת מנסיונן של אחרות?

האם גורלה של סדום לא היה נושא לשיחה בפי כל יושביך בימים בהם חשבת שאת טובה ממנה?

מבנה המשפט מליצי שהרי שבעוד סדום נענשה בעבור גאונה, הנה ירושלים [בני יהודה] עושה בדיוק כמוה ואף אינה מפנימה זאת.

- בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ: לפני מפלתך (פ. 57)

- כְּמוֹ עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת-אֲרָם וְכָל-סְבִיבוֹתֶיהָ, בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים: (פ. 57) כמו בעת שהיית לחרפה בפי ערי ארם (ישעיה ט 11, מל"ב כה 37, כו 6, דברה"ב כח 18-19).

- הַשָּׁאטוֹת אוֹתָךְ מִסָּבִיב: (פ. 57) הבזות לך ושונאות אותך

בני יהודה [ירושלים] אינם יכולים לבוא בטענות כלפי אלוהים כאילו עונשם הכבד בא להם בהפתעה.

א. תורת אלוהים הייתה נגישה לבני ירושלים ובה כתובות כל הוראותיו ואזהרותיו של אלוהים.

ב. נביאי אלוהים הזהירו את בני ישראל בכל הזדמנות לפני כל צרה שעליהם לחדול מחטאיהם ולחזור בתשובה כנה לאלוהים (ראה ישעיה א, לוקס יג 34).

ג. לפני שהרעה הגדולה באה על ירושלים, אלוהים הביא עליה את ארם ושאר אוייבים כדי לעורר אותה ולגרום לה לחזור בתשובה. לכן שואל הנביא: מדוע לא התעוררת כאשר סבלת אך מעט יחסית על ידי ארם ופלשתים? הכוונה ככל הנראה למפלות יהודה בידי ארם וישראל בימי אחז מלך יהודה, והמפלות בידי פלשתים (דברי הימים ב פרק ה 18 וכן ישעיה ז).

נח. אֶת-זִמָּתֵךְ וְאֶת-תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אַתְּ נְשָׂאתִים, נְאֻם יְהוָה.

הנביא מסיים ואומר: עתה תשאי את עוון זימתך ותועבותייך ותבואי על עונשך הצודק.

כל הקורא את הפסוקים הרבים המציינים את חטאי ירושלים [בני יהודה] ואת העונשים העתידים לבוא עליה, חושב ובצדק שלא יישאר זכר מירושלים. אך לא כך הדבר.

בפסוקים  59-63 הנביא יחזקאל מציין את עתידה של ירושלים [בני ישראל].

מצפה לירושלים [בני ישראל] עתיד מפואר!

איך עתיד מפואר לירושלים [עם ישראל] עומד מול תיאור חטאיה ותועבותיה הרבים?

ו. שיקומה של ירושלים והבטחת אהבתו של אלוהים: הנחמה (59-63)

נט. כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, ועשית (וְעָשִׂיתִי) אוֹתָךְ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית. אֲשֶׁר-בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית.

ס. וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת-בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ; וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם.

סא. וְזָכַרְתְּ אֶת-דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ, בְּקַחְתֵּךְ אֶת-אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת מִמֵּךְ אֶל-הַקְּטַנּוֹת מִמֵּךְ; וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת, וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ.

סב. וַהֲקִימֹתִי אֲנִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ; וְיָדַעַתְּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה.

סג. לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ, וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ, בְּכַפְּרִי-לָךְ לְכָל-אֲשֶׁר עָשִׂית, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

בפסוק 59 יחזקאל הנביא מבטיח לירושלים [בני יהודה] שאלוהים יעניש אותה מידה כנגד מידה.

או במילים אחרות, אלוהים מאשים את בני ירושלים [בני יהודה] בכל אשר בא עליהם.

את ירושלים [בני יהודה] גרמת לכך שאני אלוהים צריך להביא עלייך את כל הצרות הללו.

הברית שהפרת (ברית סיני) היא הסיבה לכך שאת סבלת כה רבות.

- אֲשֶׁר-בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית: בזית את השבועה, שנשבעת להיות נאמנה לי (דברים כט 10-21, כח 14-68, שמות כד 7-8, ויקרא כו 14-39).

מכיוון שברית סיני הבטיחה עונש לצד המפר את תנאיה, ואת ירושלים היחידה שהפרה את תנאי הברית, לכן באו עלייך כל צרותייך.

האם גם אלוהים יהיה לא נאמן כפי שירושלים [בני יהודה] הייתה?

לא!

למרות חוסר נאמנותה של ירושלים [ בני יהודה], אלוהים נשאר נאמן לכל הבטחה שהבטיח, שהרי אינו יכול להתכחש לעצמו (אל הרומים יא 29, טימ"ב ב 13). אלוהים ישאר נאמן לעולם כי זהו אופיו הנצחי.

בפסוק 60 הנביא מציין שאלוהים זוכר את כל שהבטיח בברית עם ירושלים.

אלוהים מציין שלאחר שיעניש את ירושלים על חטאותיה, הוא ימשיך לזכור את בריתו הנצחית שכרת עימה בנעוריה.

אלוהים כרת ברית נצחית עם אברהם (בראשית טו, יז 7-8, ויקרא כו 40-45). שם אלוהים הבטיח וללא תנאי, שישאר אלוהים לאברהם ויעניק לזרעו את ארץ ההבטחה.

כדי להמשיך ולברך את ירושלים [בני יהודה וכן גם את כלל בני ישראל] בכל הברכות הנפלאות שבאהבתו הבטיח לה, אלוהים מבטיח לירושלים ברית אחרת, חדשה, שתעמוד לעולם.

מי מהנביאים והיכן, מזכיר את אותה ברית-עולם ומפרט על אותה ברית שיחזקאל מציין?

למרות שהנביא יחזקאל מציין את הברית הזו בפרקים יא 18-20, לו 26-28, לז 26-28, וישעיה הנביא מציינה בפרקים נט 21 ו- סא 8 הרי שהתשובה המהממת נמצאת בספר ירמיה הנביא פרק לא 30-36.

ל. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה.

לא. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה.

לב. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה: נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.

לג. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה: כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.

לד. כֹּה אָמַר יְהוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה: רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

לה. אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם-יְהוָה; גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי, כָּל-הַיָּמִים.

לו. כֹּה אָמַר יְהוָה: אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה, וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה: גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ, נְאֻם-יְהוָה."

ראו איזה פלא, לא רק שאלוהים אינו מסיר את ישראל מנגד עיניו, הוא אף מבטיח לכרות עימה ברית שתבטיח את חייה וקרבתה אליו לנצח נצחים.

להלן העובדות אודות הברית החדשה, ברית-עולם שאלוהים הבטיח לישראל מפיו של הנביא ירמיה:

1. מפי הנביא ירמיה אלוהים מבטיח לכלל עם ישראל ברית חדשה.

2. הברית החדשה שירמיה מציין נועדה לבוא במקום הברית שכרת אלוהים עם ישראל בסיני.

3. הברית החדשה נובעת מתוקף הפרת הברית הקודמת – ברית סיני, על ידי עם ישראל.

4. אלוהים היה ונשאר נאמן לכל אשר הבטיח.

5. במסגרת הברית החדשה, תורת אלוהים תהיה חרוטה על לב ישראל. עם ישראל יהיה עמו של אלוהים – הכוונה שילכו בדרכיו ובאמת ישמשו כשגרירים נאמנים.

6. אלוהים יסלח לחטאי עמו ישראל. ז"א, כל עם ישראל ידע את יהוה – כל עם ישראל ייוושע.

האם הברית החדשה היא ברית המעדכנת או מחדשת את ברית סיני?

זאת ברית חדשה לחלוטין המסירה את מרות הברית שקדמה לה (ראה אל הגלטים ג 23-25, אל העברים ז-י, שניה לקורינתים ג).

ישנם הטוענים שהברית החדשה המובטחת מפי ירמיה היא ברית המעדכנת את ברית משה וזאת בגלל הכתוב בספר ישעיה נה 3: "הטו אוזניכם ולכו אליי, שמעו ותחי נפשכם. ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים."

הברית החדשה היא חדשה ואינה מעדכנת שום ברית אחרת.

במסגרת ברית סיני ובמסגרת הברית וההבטחה שנתן אלוהים לדוד, הוא אמר שממנו יצא המשיח (שמ"ב ז).

מבחינה זו, הברית החדשה מגשימה את שהובטח ונאמר לפני כן.

כך או כך, אין מדובר בברית מעדכנת או משדרגת אלא בחדשה המעמידה את קודמתה שניתנה בסיני כברית שפג מרותה (ראה אל העברים ז-י, אל הגלטים ג 23-25, אל הקולוסים ב 16-17).

הערה:

כל המצוות המציינות את אופיו ותכונותיו של אלוהים והנן חלק מברית סיני, מהוות חלק בכל ברית עם אלוהים מכיוון שהוא גם צד שותף לברית החדשה.

לכן, כל השותף עם אלוהים בברית, הריהו בריאה חדשה ומחוייב להיות שותף באופיו ותכונותיו (אל הגלטים ו 15, קור"ב ה 17). אלוהים בחסדו מעניק את רוח קודשו לכל השותף עימו בברית החדשה, וזו משנה את המאמין כך שייאמץ את אופיו של המשיח ויידמה לו יותר בכל יום (אל האפסים א 13-14, קור"א ג 16-17, אל הגלטים ה 22-23).

מדוע הברית החדשה גם נקראת ברית עולם?

א. מכיוון שהכתובים אינם מציינים כל ברית אחרת שתבוא אחריה

ב. מכיוון שאלוהים הוא הצד היחיד שמבטיח בה משהו והוא אינו מפר הבטחות.

ג. מכיוון שכל אדם השותף בה נקרא נושע, וישועתו של האדם הינה מתנת חסד נצחית.

ד. מכיוון שאלוהים לא ימאס לעולם בזרע ישראל. זרע ישראל יעמוד לנצח נצחים לנגד עיניו של אלוהים. בספר ההתגלות פרק כא מתוארת ירושלים של מעלה. לעיר הנצחית הזו יש 12 שערים וכל שער בשם אחד משבטי ישראל. מכאן, נצח ישראל ישאר לעד, וכך הברית החדשה.

מתי ייכנס עם ישראל כולו תחת הברית הנצחית הזו?

למרות שהברית החדשה – הברית-עולם, נתנה במקור לעם ישראל, הרי שעם ישראל ברובו עדיין דוחה אותה ואף בז לה.

נכון להיום, ישוע המשיח אינו מקובל כמשיח בקרב עם ישראל.

בשל כך, ישועת אלוהים נפוצה הרבה יותר בקרב גויים שנולדים מחדש בעקבות אמונתם בישוע המשיח. גויים אלו מקניאים את עם ישראל ובעקבות קנאה זו, יותר ויותר יהודים זוכים להכיר את גואלם ומושיעם ישוע, ואכן מקבלים אותו באמונה ונכנסים בברכה רבה לברית החדשה.

במהלך צרת יעקב יהודים רבים ביותר ישכילו להבין שהונו והוטעו על ידי מוריהם לאורך השנים. צר-המשיח יגלה את פניו האמיתיות וכך יבין רוב עם ישראל את טעותו (מתי כד 15, דניאל ט 26-27).

כשיחזור ישוע המשיח ארצה בסוף תקופת צרת יעקב, ייוותרו רק שליש מעם ישראל בחיים (זכריה יג 8-9). השליש הזה שכעת הינו כל שארית ישראל, עתיד להבין ולקבל באמונה שלמה את ישוע כאדון ומושיע מן החטא. אז ייכנס כל ישראל לברית השלום עם ישוע המשיח.

אז, ייוושע כל ישראל ויצטער צער מלא וכנה על מרידתו באלוהים (ראה אל הרומים יא 26, זכריה יב 10, הושע ב 16 ואילך).

רק לאחר שעם ישראל יחזור בתשובה לישוע, יזכה העם לקבל את נחלתו הארצית המלאה וישרת את אלוהים כממלכת כוהנים, ממש כפי שיועד לו מלכתחילה (שמות יט 5-6).

לחזרתה של ירושלים בתשובה כנה לאלוהים תהיה השפעה מיידית על כל העמים הסובבים אותה.

כפי שהרע משפיע על הסובבים אותו (קור"א טו 33), כך גם הטוב משפיע לטובה על הסובבים אותו.

חזרתה בתשובה של ירושלים תתבטא בכך שהיא תהיה גורם חיובי המקרב לאלוהים את החוטאים לשעבר.

- וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת: את ירושלים, תהי להן לאם ולשלטת, והן תהינה נשמעות לך.

לפנים, שומרון וסדום נקראו "אחיותייך", אך כעת בנות לך. מכאן, ירושלים עתידה לתפוס את מקומה כמנהיגה חיובית.

- וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ: את כל הדברים הנפלאים שאת עתידה לעשות לא תעשי בגלל הצלחתך וצדקת מעשייך, אלא בחסדי ובכוח הברית החדשה – ברית-עולם שאקים איתך. ראה המשך בפסוק 62.

בפסוק 62-63 אלוהים מציין מדוע הוא יעשה את הדברים הנפלאים הללו בעבור עם ישראל.

סב. וַהֲקִימֹתִי אֲנִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ; וְיָדַעַתְּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה.

סג. לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ, וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ, בְּכַפְּרִי-לָךְ לְכָל-אֲשֶׁר עָשִׂית, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ: לא תעזי עוד לפתוח פה ולומר: "לא חטאתי", וזאת מתוך חרטה ובושה על מעשייך שבעבר ולעומתם חסדיי אלוהים שהרעיף עלייך.

אז תביני ותפנימי שאין דרך אחרת מלבד דרכו הקדושה והטהורה של אלוהים אביך (ראה זכריה יב 10 ואילך, ישעיה נג, קור"ב ה 21).

בעבר, ירושלים שכחה את חסדי אלוהים (פסוק 43) ולכן העמיקה בחטאיה. בעתיד, כאשר ירושלים תהיה שותפה בברית עולם עם אלוהים, תירפא "שכחתה" וירושלים תזכור תמיד את נאמנותו וחסדיו של אלוהים כלפיה. זיכרון שכזה יהווה כלי השומר את עם ישראל בדרך התום והישר המכבד את אלוהים.

משפטו הצודק של אלוהים יסיר מירושלים כל זכר של גאון וגאווה (פסוק 56) ובמקומם תמלא את לב ירושלים ענווה. במקום בו ענווה שלטת, ניתן לראות בבירור את פועל אלוהים.

אלוהים מלמד את עמו ישראל את המשמעות המלאה של: לתת את הלחי השניה.

אלוהים יודע שאילולא הוא עצמו לא יהפוך וישנה את לב עמו, כי אז עמו ישראל נדון לכליה.

אלוהים משנה בעצמו את ליבו של ישראל ומרעיף על עמו את כל הטובה הזו, למרות כפיות הטובה של ישראל, – רק למען שמו.

הנביא יחזקאל ציין את הסיבה הזו בפרק לו 22-32:

כב. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם.

כג. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם.

כד. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם.

כה. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם.

כו. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

כז. וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.

כח. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

כט. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב.

ל. וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם.

לא. וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.

לב. לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. יִוָּדַע לָכֶם: בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל.

לסיכום:

יחזקאל מתאר בפירוט רב את סדר ההתקשרות בין אלוהים לעמו ישראל.

בדרך סמלית, הנביא משווה את ירושלים [בני ישראל בראשית התהוותם] לתינוקת דחויה ובלתי רצויה שהושלכה אל השדה מיד לאחר לידתה.

התינוקת מכוסה בדם לידתה, נטושה ללא כל עזרה ולו תישאר לגורלה, הרי שתמות [בני ישראל במצרים].

והנה, אלוהים הוא זה האוסף את בני ישראל [התינוקת] כשהיא מתבוססת בדמה, ערומה וחסרת אונים לחלוטין ואוסף אותה לביתו [יציאת מצרים, ההנחיה לארץ ההבטחה והענקת תורת הצדק].

אלוהים מגדל את "התינוקת" ולאחר שגדלה והתבגרה, הוא אף נושא אותה לאשה.

כיאה לכלה מלכותית, אלוהים מלבישה בכל הדר ופאר. כל רואיה מחסירים פעימה [בני ישראל גודלים כממלכה מפוארת בראשות דוד ושלמה, כאשר אלוהים שוכן בקרבם].

והנה, יופיה של אותה אישה מעביר אותה על דעתה. היא שוכחת את אשר עשה לה אלוהים ובוגדת בו עם כל עובר. את כל הטוב שנתן לה בעלה "אלוהים", היא נותנת למאהביה. אותה אשה מתדרדרת כל כך, עד כי היא מתנהגת גרוע יותר מזונה רגילה.

בעוד כל זונה דורשת ומקבלת אתנן עבור שרותיה, אותה אישה – בני ישראל, הייתה משלמת למאהביה למען יהיו עימה.

מעבר לכך, אותה אישה אף זובחת את ילדיה בעבור אותם מאהבים. כך עשו בני יהודה כאשר פנו לאלילים ואף עבדו אותם באדיקות קיצונית יותר מאשר אותם גויים.

על כפיות הטובה הכפולה: הבגידה והעברת כל מתנותיה למאהביה, עתיד אלוהים לשפוט את ירושלים [בני יהודה, ובהכללה את כלל עם ישראל, נתנו בידיהם של האשורים והבבלים אשר הגלו אותם מאדמתם].

בהמשך הפרק הנביא יחזקאל משווה את חטאי ירושלים [בני יהודה] לחטאי שומרון וסדום. הנביא קובע שחטאי ירושלים העפילו על חטאי סדום!

עד כמה שהדבר נשמע קשה, הנביא אומר שסדום ושומרון נראות צדיקות לעומת חטאי בני ירושלים.

למרות שיהודה הפרה את הברית עם אלוהים בדרך כה גסה, אלוהים מכריז שהוא מצידו יזכור את הברית שכרת עימה.

אלוהים אמנם עתיד להעניש את ירושלים, אך לא להכחידה.

אלוהים עתיד לכרות עם עמו ברית עולם, חדשה.

שארית ירושלים תחיה ותזכה להיות בברית עולם עם אלוהים. אז ישראל תזכה לחיות בטוהר וקדושה המבטיחים קרבה לאלוהים, ותשרתו כפי שיועד לה מלכתחילה כממלכת כוהנים (שמות יט 5-6).

בפרק טז הנביא יחזקאל מציין את עם ישראל בעבר, הווה ועתיד.

-          אלוהים הוא זה שבחר את עם ישראל

-          אלוהים הוא זה שכרת עימה ברית

-          אלוהים הוא זה הסולח לה

-          אלוהים הוא זה המחזיר אותה למקומה הנבחר ולשירות ההולם את מעמדה בעיניו.

בשום חלק של הפרק אלוהים לא החליף את עם ישראל בגורם אחר.

אדרבה, בחסדו ואהבתו אלוהים סולח לעמו הסורר וגורם לעמו לחזור בתשובה כנה.

מכיוון שחלק רב מנבואתו של יחזקאל בפרק טז התגשם באופן מילולי בחיי עם ישראל [עבדות מצרים, ממלכה מפוארת, הרס ירושלים והגלות], יוצא שהמשך הנבואה המתייחס לשיקומה של ירושלים חייב להיות מילולי ומתייחס לעם ישראל שהינו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב ולא לשום גוף או גורם אחר.

לאור הנתונים הללו, יכול כל ירא אלוהים להבין שאלוהים לא החליף את בני ישראל באף עם או קבוצה אחרת.