יסודות האמונה- מבוא

Print Friendly

מבוא

הקובץ שלפניך, מטרתו להציג בפני הקורא את מכלול הדוקטרינות שבדבר האלוהים — התנ"ך והברית החדשה — דוקטרינות המהוות את יסוד האמונה המשיחית. המילה "דוקטרינה" (לטינית doctrina) משמעה "תורה", "שיטה", "עיקרי אמונה", "עיקרי מדיניות" (Babylon Hebrew Thesaurus); וכמו כן "דבר שהוא נלמד כאמת" (Webster). אם כך, הדוקטרינות שבדבר אלוהים מורכבות מאותן אמיתות שבכוונת הבורא ללמדן. שאול השליח אומר: "כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלוהִים, וּמוֹעִיל הוּא לְהוֹרָאָה" (טימ"ב ג 16).

חלוקת הדוקטרינות שבדבר האלוהים

לאורך מאות השנים של לימוד מעמיק התברר לחוקרי התנ"ך והברית החדשה שישנם עשרה סוגים עיקריים של דוקטרינות:

          — ההוראה על אודות כתבי־הקודש (Bibliology)

          — ההוראה על אודות אלוהים (Theology)

          — ההוראה על אודות המלאכים (Angelology), השטן (Satanology) והשדים (Demonology)

          — ההוראה על אודות האדם (Anthropology)

          — ההוראה על אודות החטא (Hamartiology)

          — ההוראה על אודות המשיח (Christology)

          — ההוראה על אודות הישועה (Soteriology)

          — ההוראה על אודות רוח הקודש (Pneumatology)

          — ההוראה על אודות הקהילה (Ecclesiology)

          — ההוראה על אודות הדברים האחרונים (Eschatology)

גישות שליליות כלפי דוקטרינה

למרבה הצער, מאמינים משיחיים רבים אוחזים בגישה שלילית כלפי דוקטרינה, גישה שמתבטאת באופנים שונים:

א. קיימת טענה שלימוד דוקטרינות גורם לפילוגים בין מאמינים; לכן אין ללמדן. נראה שהחושבים כך אינם יורדים לפשר החמור של טענתם. מאחר שדוקטרינה כתבי־קודשית היא תמצית האמיתות האלוהיות שבכתובים, קבוצה א' בעצם טוענת כי "אמת אלוהים גורמת לפילוג, ולכן אין ללמד את אמת אלוהים". ובכן, אם נגרם פילוג בזמן שדוקטרינה נכונה נלמדת, הפגם איננו בדוקטרינה או בהוראה, אלא בתגובה השגויה של השומעים. אדם המסרב להיכנע לאמת הכתובים נאלץ להיפרד מאלה המקבלים ומלמדים אמת זו.

ב. יש האומרים שדוקטרינה היא חסרת חשיבות — מה שקובע זו החוויה האישית. בעת ביקור של רועה קהילה אצל משפחה, סימן המארח נקודה בגובה סנטרו ואמר: "מספיק לנו עד כאן מדבר אלוהים; אנחנו רוצים להתנסות בחוויות!" בכך הוא ביטא תפיסה הנקראת "קיומיוּת", פילוסופיה המשפיעה רבות על החברה המודרנית. הדוגל בה אומר: "רק דבר שהוא בעל משמעות עבורי, הוא באמת דבר חשוב."

ובכן, האם דוקטרינה היא חסרת חשיבות? אלוהים אינו חושב כך. — לפני מספר שנים יזם מרצה בחוג לברית חדשה פרויקט מאלף. במשך סמסטר אחד למדו, הוא ותלמידיו, באופן שיטתי את ספר הברית החדשה, במגמה לקטלג את האמיתות שבו לפי תחומים. המטרה הייתה לספור את האזכורים להם זכה כל תחום, ועל־ידי־כך לקבוע את רמת החשיבות הניתנת לאמיתות מסוימות בכתובים. בתום הפרויקט התברר שתחום אחד הודגש והוזכר יותר מאהבה, יותר מאחדות ויותר מחוויה: הברית החדשה מדגישה יותר מכל אמת אחרת — את האזהרה מפני דוקטרינה שקרית! מאחר וכתבי־הקודש הם דברו של אלוהים, יש כאן תגלית מכרעת: אלוהים עצמו מייחס חשיבות עליונה לדוקטרינה; ואם היא חשובה לו, עליה להיות חשובה לילדיו!

אין לשלול חוויה רוחנית אמיתית ואין להפחית בחשיבותה, אך מאמין משיחי חייב למדוד כל חוויה שכזו בקנה המידה של דבר אלוהים. בימינו, רוחניות שקרית מוצעת לנו מכל עבר, ולכן מה שדרוש לקהילת אלוהים הוא קנה מידה מוסמך ובלתי משוחד, שעל פיו ניתן לקבוע מהי חוויה רוחנית בעלת תוקף ומהי חוויה שקרית או אסורה. הדוקטרינות שבדבר האלוהים, הן קנה המידה הזה. ובכן, כדי לזהות את השקר, עלינו ללמוד ולדעת את האמת, אחרת נדמה לאונייה ללא עוגן.

ג. ישנם אחרים הקובעים שהאהבה והאחדות עולות בחשיבותן על הדוקטרינה. שתיהן אכן חשובות ביותר, אך כפי שהוכחנו, מקום הדוקטרינה מרכזי לא פחות. בבשורתו ובאיגרותיו חוזר יוחנן השליח שוב ושוב על המילים "אהבה" ו"אמת". בכך הוא קובע שעל קהילת אלוהים ליחס חשיבות עליונה לשתי תכונות אלה. יוחנן אף נוהג בכתיבתו לקשור את האמת והאהבה ליחידה אחת שאין להפרידה. בעשותו כך הוא מלמד שמחד, הוראת אמת — דוקטרינה — שאינה הולכת יד ביד עם אהבה הופכת לאדיקות קרה ויוצרת צדקנות; ומאידך, אהבה ללא לימוד דוקטרינות נכונות עלולה להפוך לאהבה מעוותת או שקרית. לכן יוחנן הטביע את המונח "לאהוב אנשים באמת" (יוח"ב א 1; יוח"ג א 1; ראה גם אפסים ד 15).

בימינו ניכרת נטייה מסוכנת להתפשר על אמת אלוהים או להקריבה כליל לשם האחדות. ישנם כאלה בקהילות השואפים לאחדות עם משיחיים בשם, שאינם רואים בבשורה כולה את הדרך האחת והיחידה לישועה. למען האחדות הם מוכנים לקבל את אותם משיחיים בשם כפי שהם ונמנעים מלבשר להם. תפיסה זו מנוגדת לדוגמתו האישית של ישוע. הוא סירב להקריב את אמת האלוהים למען אחדות עם הפרושים והצדוקים (מתי טז 12-5, 23). גם שאול השליח העדיף את הבשורה בשלמותה על אחדות עם אלה שדרשו — בנוסף לישועה על־ידי חסד אלוהים — את החזרה לתורה ומצוות (גלטים א 12-6).

ד. דעה נוספת היא, שלימוד דוקטרינות יכול לגרום לאובדן התלהבות האהבה הראשונה לאדון ישוע ולמצב רוחני פושר או אפילו קר. גם לטענה הזאת יש משמעות חמורה: מאחר שדוקטרינה כתבי־קודשית היא תמצית האמיתוֹת האלוהיות שבכתובים, קבוצה ד' בעצם טוענת כי "לימוד אמת אלוהית גורמת לאבדן ההתלהבות למען האדון ויוצרת קרירות בחיים הרוחניים;"

ובכן, ישנם מקרים של התדרדרות למצב רוחני קר תוך כדי לימוד הדוקטרינות שבכתבי־הקודש. במקרים אלה, ההתדרדרות אינה נגרמת על־ידי הדוקטרינות או ההתעמקות בהן, אלא על־ידי התגובה השגויה של תלמיד, שאינו מאפשר לאמת אלוהים לחולל שינוי בחייו.

משיחי שמתבטא באופן שלילי לגבי דוקטרינה כתבי־קודשית והוראתה, מראה בעצם עיוות רוחני. לפי הכתובים, אי יכולת או חוסר רצון לקבל לימוד מעמיק של אמת אלוהים, הם סימנים של "בשׂריוּת" וחוסר רוחניות (קור"א ג 3-1) וחוסר בגרות (עברים ה 14-11).

אין שום היגיון בכך שאלוהים יגלה את אמיתוֹתיו לבני אדם, יעניק את ההשראה לכתיבתם, יגרום לשימורם הבלתי מושחת לאורך הדורות — אם אין הוא מייחס חשיבות עליונה לכך, שבני אדם ילמדו אותם.

מגמה מסוכנת

גם בקהילות משיחיות המגדירות עצמן "נאמנות לדבר אלוהים" ניכרת כיום מגמה גוברת של התרחקות מלימוד שיטתי של דוקטרינות. מאמינים לעתים מתקשים למצוא קהילה עם לימוד בריא ומקיף, עד כדי כך שבכנס משיחי שנערך בארה"ב הוצעה סדנה תחת הכותרת "דוקטרינה — בסכנת הכחדה".

נטייה זו מנוגדת לחלוטין לנהוג בראשית הקהילה. הרי על מאמיני המאה הראשונה כתוב: "הֵם הָיוּ שׁוֹקְדִים עַל תּוֹרַת הַשְּׁלִיחִים" (מעה"ש ב 42). המילה היוונית המתורגמת כאן "היו שוקדים" משמעה גם "להתמיד בנאמנות", "לשים לב ללא הרף", "להמשיך ולאחוז". כנראה, המאמינים הראשונים התמידו בנאמנות ב־, לא הפסיקו לשים לב אל־ והמשיכו לאחוז בשקידה בדוקטרינת השליחים, בכל פעם שהתאספו. וולטר גרונדמן כותב על כך: "לוקס מתאר לנו את קהל המשיחיים במעה"ש ב 42. יחד עם ההתאספות לשם תפילה מדוּוח לנו על ארוחה משותפת, התחברות ודוקטרינת השליחים, כלומר לימוד. ההתמדה באלה באה להגשים את מצוות האדון ביוחנן ח 31, 'תעמדו בדברי'. לכן המילה proskarterein ('היו שוקדים') בהתייחסה לאורך החיים של הקהילה, מבטאת פן אחד של אותו כוח שהניע וקידם את המשיחיות בראשיתה."

שאול השליח ציווה על טימותיאוס: "הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים, הַפְקֵד אוֹתָם בִּידֵי אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים הַמֻּכְשָׁרִים לְלַמֵּד גַּם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים" (טימ"ב ב 2). מדובר אם כן במצווה אלוהית: על כל דור של משיחיים מוטלת האחריות ללמד את דוקטרינות כתבי־הקודש לדור הבא. המשמעות מצמררת: אם דור מסוים נכשל בתפקיד זה, הדור ההוא וכל הבאים אחריו יישארו ללא אמת אלוהים וחשופים לטעות. בעקבות כך, קהילת המשיח תפּגע קשות ותהפוך לישות שאין בה זכר לכוונותיו של אלוהים.

לאור עובדות אלה, המגמה בקהילות להימנע מלימוד שיטתי של דוקטרינה כתבי־קודשית מהווה התפתחות מסוכנת, בעלת השלכות מדאיגות לגבי שלמותם הרוחנית של המאמין המשיחי כפרט והקהילה כגוף.