יסודות האמונה- פרק א'- התגלות אלוהית

Print Friendly

חלק ראשון: דבר אלוהים הנגלה – פרק א: התגלות אלוהית

כאשר ניגשים ללימוד הדוקטרינות שבכתבי־הקודש, מן הראוי לפתוח באמיתוֹת הנוגעות לדבר אלוהים עצמו: מה התנ"ך והברית החדשה מלמדים על עצמם (Bibliology). הדוקטרינה של "מה הכתובים מלמדים על עצמם" מהווה יסוד לכל יתר האמיתוֹת שנלמד ומקורן בכתובים. אם תתגלה טעות במה שכתבי־הקודש אומרים על עצמם, יש להטיל ספק בכל יתר הדוקטרינות שהם מכילים.

התנ"ך והברית החדשה טוענים להיותם העדות הכתובה של אותן אמיתוֹת שאלוהים בחר לגלות לאנושות. לאור טענה זו, נפתח את לימודינו על דוקטרינות הכתובים בחקר נושא ההתגלות האלוהית. — נתחיל בהגדרתה.

מהי התגלות אלוהית?

כדי להגיע לידי הגדרה, עלינו לבחון מספר עובדות:

המונח "התגלות" בכתובים

          א. השורש "גלה" בתנ"ך כולל את המשמעויות של "לחשוף, לגלות, להראות, להודיע".

          ב. הפועל היווני שמייצג את הרעיון בברית החדשה הוא "אָפּוֹקָלוּפְטוֹ", ומשמעו " לחשוף, לגלות, להראות, להביא לאור".

שתי המילים, אם כן, מביעות את הרעיון של גילוי דעת.

ההבדל בין התגלות ותגלית

ישנו הבדל רב־משמעות בין דעת, או ידע, שאנו מגלים בעצמנו לבין דעת שנגלית לנו. במקרה הראשון, מקבל הידע הוא פעיל. הוא זה שמגלה ביוזמתו. המעורבים בפעולה הם האדם המגלה וגוף (או קובץ) הדעת.

מאידך, כאשר ניתנת התגלות, מקבל הדעת נמצא סביל והדעת מוענקת לו על־ידי כוח חיצוני. לכן, בהתגלות מעורבים — בנוסף לקובץ הדעת — שני אנשים: נותן ההתגלות ומקבלה. במקרה של התגלות אלוהית, הנותן הוא אלוהים והמקבל — אדם. במילים של אָלְבְּרֶכְט אֶפְּקֶה: "למעשה, התגלות היא תמיד ובכל מקום פעולתו של אלוהים, ועצם היותנו בני אדם אינה מקנה לנו זכות 'אוטומטית' להתגלות."

נושא ההתגלות

. . . זהו קובץ הדעת שעד כה היה נסתר ממקבלו ושזה עתה נגלה לו. התגלות — לפי אֶפְּקֶה — היא "הסרת המסווה מהנסתר".

כאשר מדובר בהתגלות אלוהית, קובץ הדעת היה נסתר מהאנושות, וללא יוזמה מצד אלוהים שום השקעה של זמן ומאמץ מצד בני אדם לא יכולה הייתה לגרום לגילויו. אילו לא היה אלוהים בוחר לגלות את קובץ הדעת הספציפי הזה, היה נסתר מבני אדם לעולם. ובכן, מטרת ההתגלות האלוהית נלמדת משני קטעים בברית החדשה:

קור"א ב 10-6

בחמשת הפסוקים הראשונים של הראשונה אל הקורינתים ב, שאול השליח מצביע על דרך הוראתו בתקופת שירותו בקורינתוס. הוא מזכיר למאמינים שמעולם לא לימד את החכמה הפילוסופית הכי אהובה על היוונים. בכוונה תחילה הוא נמנע מלתת לשומעיו את אשר חפצו, כדי שאמונתם תתבסס אך ורק על היסוד האיתן של גבורת אלוהים, ולא על חכמת אדם — מערכת פילוסופית הנתונה לשינוי מתמיד בהתאם לאופנה זו או אחרת.

החל מפסוק 6, שאול ממהר להצהיר שהוא אכן מלמד חכמה, גם אם לא מדובר בחכמה פילוסופית. חכמת תורתו לא מתרכזת מסביב לטבע ולאדם, כמו כל חכמה אנושית. היא אינה סוג החכמה בה מושלים שליטי העולם. כל אלה הם סוגים של חכמה חולפת, מכיוון שמקורם ביצורים זמניים.

השליח, לעומת זאת, מלמד את חכמת אלוהים (פסוק 7), והוא מרחיב וקורא לה "חכמת אלוהים הנסתרת" או "חכמת אלוהים אשר בסוד". המילה "סוד" (מוּסְטֶרִיוֹן) בברית החדשה משמעה "מחשבותיו, תכניותיו והחלטותיו הנסתרות של אלוהים, אשר אינן נתפסות על־ידי ההיגיון האנושי, אשר אינן ניתנות להבנה על־ידי גורם שאינו אלוהי, ואשר מתגלות ביוזמת אלוהים למי שנועד לכך." שאול טוען שחכמת אלוהים המובאת על ידו, מקורה בקובץ דעת הנסתר מבני אדם, ושאין ביכולתם לגלותו. הוא ממשיך ומבהיר את טענתו על־ידי ארבעה תיאורים נוספים של חכמת אלוהים:

א. "חכמה שהייתה גנוזה";

ב. אלוהים "יעד" חכמה זו "לפני העולמים" למטרה מסוימת. עוד לפני בריאת העולם הגדיר הבורא במדויק מה אותה חכמה תכלול. דעתה עמדה לנגד עיניו לאורך כל ההיסטוריה, בזמן שהייתה נסתרת מבני אדם.

ג. "שליטי העולם הזה" — מנהיגים פוליטיים כדתיים — הינם עיוורים לחלוטין לגבי חכמת אלוהים. כהוכחה לבורותם מביא שאול את צליבת המשיח: "אילו ידעו, לא היו צולבים את אדון הכבוד", אלא היו מזהים אותו ואת משמעות ביאתו.

ד. לאדם מטבעו לא ניתנים כלים לגילוי החכמה האלוהית (פסוק 9). בצטטו מישעיהו סד 3, שאול מצביע על כך שהחושים האנושיים, כגון ראייה ושמיעה, אינם מסוגלים לגלותה. הוא מוסיף שגם השכל ("לב האדם") אינו מתאים למשימה. כתבי־הקודש מזהים לעתים קרובות את "הלב" כאיבר החשיבה, למשל: "אמר נבל בלבו…" (תהילים יד 1), "… באוזניו ישמע ולבבו יבין" (ישעיהו ו 10), "מלב בני האדם יוצאות מחשבות רעות" (מרקוס ז 21).

תורתו זו של שאול טומנת בחובה בעיה אפשרית: אם האנושות כולה נטולת יכולות וכלים לגילוי חכמת אלוהים — איך השיג אותה שאול השליח? האם הוא קדוש־על? האם ניתנו לו יכולות על־אנושיות? הוא משיב (בפסוק 10), שקובץ הדעת נגלה לו על־ידי התגלות אלוהית, ללא תלות במשאביו האנושיים והטבעיים.

אפסים ג 11-3

תורתו של שאול השליח כוללת מספר לא מבוטל של אמיתוֹת על אודות ישוע המשיח. בחזותו מראש את תהיית קוראיו מהיכן קיבל מידע זה, הוא מצהיר שמדובר בהתגלות אלוהית (פס' 4-3). על־ידי השימוש במילים "הבנה" ו"נודע" (פס' 5-4), שאול מבהיר שתוכן ההתגלות הוא קובץ של דעת, ושלוש פעמים באותו פרק כונה קובץ זה "הסוד" (פס' 3, 4, 9). בנוסף, הוא מצביע על הקשר שקיים בין קובץ הדעת הנגלה לבין "חכמת אלוהים העתירה" (פס' 10).

על-פי הנאמר בפסוק 11, קובץ הדעת מקביל ל"תכנית העולמים" של אלוהים. אם כן, הוא היה תמיד קיים עם הבורא, אך נסתר מבני אדם עד מתן התגלות האלוהים לשליחים ולנביאים בתקופת הברית החדשה (פס' 5, 9).

התוכן המיוחד שבקובץ הדעת עליו מדובר באפסים ג, הוא אינו העובדה שגם גויים ייוושעו. מרכיב זה נודע כבר לפני תקופת הברית החדשה. כל הנושעים עד אברהם היו גויים: הבל, חנוך, נוח ואשתו ואחרים. נביאי ישראל גם הם חזו ישועת גויים.

תוכן "הסוד" שבאפסים ג מציין עידן, בו יחבר אלוהים בין מאמיני הבשורה מן הגויים לבין מאמינים יהודים, ויעניק להם מעמד שווה בתוך גוף חדש שייווצר על־ידי איחוד זה: הקהילה. במסגרת הקהילה, יהודים וגויים יהיו שותפים לנחלה ולהבטחות אלוהים שבמשיח ישוע (פסוקים 10-6; אפסים ב 22-11; קולוסים א 27-25). ג' בּוֹרְנְקָם מתמצת את הנלמד כך: "הסוד עליו מדובר באפסים ג 4 ואילך, הוא שותפות הגויים בירושה, בגוף המשיח ובהבטחה שבמשיח. איחוד זה של יהודים וגויים בגוף אחד, שראשו הוא המשיח, מהווה מאורע קוסמי בחזון אחרית הימים."

בהתייחסו לרעיון "הסוד" בקור"א ב ובאפסים 3, שאול מבהיר שההתגלות האלוהית מעניקה קובץ של דעת, שהיה נסתר מהאנושות ושגילויו באופן עצמאי לעולם לא היה מתאפשר לבני אדם. לכן קובע בּוֹרְנְקָם: "הסוד הוא נושא ההתגלות, הוא אינו ההתגלות עצמה. הסוד אינו מגלה את עצמו, ההתגלות עושה זאת עבורנו. בזמן שנקבע, הסוד מוכרז מפי אלוהים עצמו לאלה שהוא בחסדו בחר ורוצה לברך."

הגדרה על יסוד הנלמד

על בסיס הנלמד לעיל בנוגע למילה "התגלות" בכתובים, בנוגע להבדל שבין התגלות לתגלית, ובנוגע לנושא ההתגלות, נוכל עתה להגדיר מהי התגלות אלוהית:

התגלות אלוהית היא, כאשר אלוהים מגלה לבני אדם קובץ של דעת שהיה נסתר לפני כן, ושמצד בני האדם לא הייתה שום דרך לגלותו.

סוגים של התגלות אלוהית

בכתבי־הקודש נראות שתי קטגוריות של התגלות אלוהית:

          א. התגלות כללית,

          כאשר אלוהים מגלה דעת בדרכים שהן נחלת כלל האנושות;

          ב. התגלות מיוחדת,

          כאשר אלוהים מגלה דעת דרך אמצעים שאינם נגישים בכל עת לכל בני האדם.

מ  ס  ק  נ  ה :

אלוהים גילה לאנושות דעת אודותיו; דעת על מקורה, מטרת קיומה, אחריותה ותכליתה הסופית של האנושות; דעת על תכניתו ומטרתו בהיסטוריה; דעת אודות הדרך שאלוהים עצמו סלל לישועתנו מתוצאת החטא; דעת הדרושה לנו להשגת ישועה זו.

בכתבי־הקודש — בתנ"ך ובברית החדשה — הועלו אמיתות אלוהיות אלה על הכתב. לא מדובר בדיווח אנושי המשקף התקדמות של בני אדם בתודעתם הרוחנית. לכן, הכרחי ביותר שהאנושות תהיה ערה להתגלות אלוהית זו ותציית לה.