יסודות האמונה- פרק ב'- התגלות כללית

Print Friendly

פרק ב: התגלות כללית

ישנן שתי קטגוריות של התגלות אלוהית: כללית ומיוחדת. בהתגלות כללית מדובר כאשר אלוהים מגלה דעת בדרכים שהן נחלת כלל האנושות. מתוך הכתובים אנו לומדים, שאלוהים משתמש בשלושה ערוצים עיקריים כדי להעניק התגלות כללית:

          א. הטבע

          ב. ההיסטוריה

          ג. המצפון האנושי

התאמת שלושתם כערוצים להתגלותו הכללית של אלוהים היא בכך, שכל אדם חשוף לטבע ולהיסטוריה, ולכל אדם יש מצפון.

הטבע

שלושה קטעים בכתבי־הקודש מציינים בברור שאלוהים מגלה דעת לבני אדם באמצעות הטבע:

תהילים יט 7-2

דויד פותח את תהילים יט במילים: "הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ." המילה "כבוד" באה מ"כבד". כבודו של אדם נובע מתוך התכונות שהופכות אותו לבעל משקל — ל"מכובד" — בעיני אחרים. כך, למשל, נקרא עושרו הגדול של יעקוב "כבוד" בפיהם של בני לבן (בראשית לא 1); ויוסף, בדברו על היותו שליט מצרים, מציין מעמד זה כ"כבודי" (בראשית מה 13). "הכבוד" של אדם מעניק משקל לדבריו, הופך אותו לבעל השפעה ומרשים את הבאים במגע עמו.

המילה "מגיד" (שורש נגד) לא רק מציינת ש"נאמר" משהו. הרעיון הנוסף הוא "להבליט, להרים לעיני כולם", ומכאן יש לנו את ה"נגיד", שהוא נשיא, שליט או נציב.

אם כן, דויד אומר בפסוק 2 שהשמים מזכירים לנו את גדולת אלוהים הבורא. הם מציגים את מה שאמור להיראות בברור לעיני כל בני האדם, את המובן מאליו לכוֹל שׂכל חושב: את החותם הבולט והמובהק של אלוהים בכל מעשי ידיו. הגדוּלה, היופי, הסדר והמורכבות של השמים — כולם מעידים על חכמתו וגבורתו של הבורא.

האם הזדמן לך, בלילה צלול, להביט אל השמים עם צבא הכוכבים במלוא הדרם? האם לא התרשמת עמוקות מנוכחותו וגדולתו של אלוהים? אם לא, מעט מידע אודות היקום בוודאי יגרום לך לפליאה: הידעת שכדור הארץ שוקל כ-6600 קוינטיליון טון (יש להוסיף 18 אפסים אחרי ה-6600)? בהשוואה לגודלו של אדם, כדור הארץ הוא עצום — אך גודלו זניח לעומת השמש. נפח השמש יכיל את כדור הארץ 1.3 מיליון פעם.

בכל זאת, השמש היא בין הכוכבים הקטנים יחסית בגלקסיה שלנו. כוכב בשם אנטארס, לעומתו, חולש על מקום שהוא 90 מיליון פעם גודלו של השמש, וקוטרו 630 מיליון ק"מ. בנוסף לאנטארס עם גודלו המרשים, יש עוד כ-100 מיליארד כוכבים בגלקסיה שלנו. לאור (שנע במהירות של מעל 229,000 ק"מ בשנייה) דרושים 100,000 שנים כדי לחצות אותה מקצה לקצה. מכיוון שהגלקסיה "שטוחה", האור חוצה אותה בכיוון מעלה־מטה תוך 5,000 עד 10,000 שנים "בלבד".

למרות גודלה העצום, הגלקסיה שלנו היא רק אחת מתוך מיליארד אחרות שצולמו על־ידי האסטרונומים כבר בשנות השישים. עם התקדמות הטכנולוגיות לחקר השמים מתגלות עוד ועוד גלקסיות. לפני זמן מה לכד הטלסקופ האופטי הגדול בעולם תמונה של הגלקסיה הרחוקה ביותר שידועה לנו. מרחקה משביל החלב מוערך ב-12 עד 15 מיליארד שנות־אור וקוטרה כ-200,000 שנות־אור.

האם נתונים אלה גורמים לך להרגיש קטן ובלתי חשוב? מדוע אלוהים ברא יקום כה עצום, עטור יופי מדהים, ערוך בסדר מופתי למרות מורכבותו האדירה? הוא עשה זאת, כדי להראות ליצוריו האנושיים את קיומו וגדולתו, ובעקבות הכרה זו לחולל שינוי בחייהם. הרושם הראשון במבט אל תוך מעמקי השמים הוא של אינסופיות — של הבריאה ושל הבורא — ושל מוגבלותו וסופיותו של המתבונן מנגד. דויד מתבטא כך: "כִּי־אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעוֹתֶיךָ; יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה; מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן־אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ?" (תהילים ח 5-4).

הדגש בתהילים יט 3 הוא על גורם הזמן: "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת." זוהי תמונה של שרשרת ללא סוף, נביעה בלתי פוסקת כשל מעיין איתן. יום אחר יום נובע — ומביע את כבודו של אלוהים. תהליך זה נמשך ללא הפסקה, יום ולילה, 24 שעות ביממה, ממעשה בראשית. לכן אין זה משנה באיזו תקופה אדם חי עלי אדמות — הוא בהכרח נחשף להתגלות הזו.

בפסוק 4, דויד מזכיר את העדר גורם השפה והמילים בהתגלות שניתנת על־ידי השמים: "אֵין־אוֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם." בהתגלות זו מועברת דעת אודות אלוהים בדממה מוחלטת. אין מחסום של שפה, אין אפשרות של אי־הבנה — זוהי התגלות שבני כל השפות מבינים ללא הבדל.

פסוק 5 מכיל את הגורם הגיאוגרפי: "בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם." לפי אֶרְל קָלָנְד, "מיליהם" מתייחס להתגלות האלוהית. אף על-פי שמילים אלה אינן נשמעות בקול, משיגות הן את כל המתבונן בשמים, ואין זה משנה היכן הוא נמצא על כדור הארץ. רָלְף אָלֶכְּסָנְדֶר כותב על כך: "הבריאה עצמה נותנת עדות חובקת עולם של כבוד הבורא. עדות זו מטרתה לעורר תגובה אחת ויחידה: שבח והלל לאלוהים" (ראה גם תהילים צח 3).

בנוסף, יש משמעות ל"קו" שבחלק הראשון של הפסוק,"בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם." הקו בתנ"ך הוא חוט מדידה או אנך שמשמש לבנייה. הוא קנה המידה שעל פיו נמדדים כל הדברים האחרים (ישעיהו כח 17; לד 17; מד 13; ירמיהו לא 38).

לאור רעיון זה, יש לראות בתהילים יט 5 לקח נוסף: הדעת אודות אלוהים, שנגלתה לעולם כולו דרך השמים, היא היסוד לתפיסת־עולם / תפיסת־חיים נורמטיבית. יסוד זה — קיומו, חכמתו וכוחו של אלוהים אינסופי שברא את היקום — הוא "הקו", קנה המידה שכל השקפות העולם האחרות נמדדות כנגדו. כל השקפה או רעיון שאינו בנוי על יסוד אחד ויחיד זה, מנותק מהמציאות, והדעות הנובעות ממנו הן אשליות.

בפסוקים 6-5, דויד מתאר דימוי כפול של השמש, כדי להמחיש את התפקיד המרכזי של גוף שמימי זה בהתגלות האלוהית. האמירה הראשונה, "וְהוּא, כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ", מבוססת על מנהגי ליל הכלולות בתקופת התנ"ך: כאשר בני הזוג הגיעו לבית הורי החתן בליל הנישואין, ידידיהם (השושבינים) הובילו אותם אל החופה. זו הייתה — לא כמו בימינו — חדר ממש, בו התאחדו בני הזוג להגשמת נישואיהם, בזמן שהשושבינים המתינו בחוץ. לאחר מכן "יצא החתן מחופתו" והכריז על הגשמת נישואיו בפני הממתינים (יוחנן ג 29).

כך השמש, לאחר שהסתתרה מעיני בני אדם בשעות החשכה, "יוצאת מחופתה" מדי בוקר, ובפיה הכרזה. כאשר היא חוצה את השמים ממזרח למערב, היא מעידה על קיומו של אותו אלוהים אינסופי, שבכוחו ובחכמתו ברא ושם אותה במקומה. מדי יום, זוהי עדותה העקבית של השמש בפני העולם כולו.

בפסוק 6 דימוי נוסף: "יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אוֹרַח." אלה שאומנו לריצה שמחים לעמוד על קו הזינוק, כי הם בוטחים ביכולתם לסיים את המרוץ. באותה מידה "שָׂשׂה" השמש כשהיא עולה מעל האופק המזרחי. היא יודעת שבכוחה להשלים את מרוצתה היום יומית מקצה השמים אל קצהו, ותוך כדי מילוי תפקידה זה, היא מעידה על אלוהים. כאשר מתרגמים את כוחה של השמש למספרים, התוצאות חורגות מיכולת הדמיון האנושי: הכמות של אנרגיית השמש הנספגת על־ידי כדור הארץ מדי יום הוא פי 200,000 מהקיבולת היומית של כל יצרני החשמל בעולם גם יחד. בכל שנייה, השמש הופכת חמש מיליון טון חומר לאנרגיה. למרות אבדן חומר בהיקף כה אדיר, השמש מסוגלת להמשיך ולבעור במתכונת הנוכחית עוד כ-100 מיליארד שנים.

אפילו עיוור שמעולם לא ראה את השמש חשוף לעדותה, כי בסופו של דבר "אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (פסוק 7). ובכן, אין להתעלם מעדות השמש, בין אם היא נתפסת בראייה, דרך קרינת החום או דרך השפעתה על כל דבר שבא במגע עם קרניה.

מתוך הצהרותיו של דויד בפסוקים אלה, אנחנו לומדים שהתגלות אלוהים באמצעות השמים אינה מוגבלת על־ידי שפה, זמן, או המיקום הגיאוגרפי של הנחשף אליה. אם כן, היא ניתנת לכל אדם, ואין זה משנה מתי ואיפה הוא חי עלי אדמות. בנוסף, כל תפיסת־עולם שאינה בנויה על הנחת היסוד של התגלות זו, הינה נטולת מציאות.

מעשי השליחים יד 17-15

בעיר ליסטרה שבאסיה הקטנה נרפא אדם משותק בדרך נס. בעקבות כך רוצים תושבי העיר, עובדי האלילים, להשתחוות לשליחים, שאול ובר־נבא, כאלים (מעה"ש יד 13-8). מזועזעים מכוונה זו, השליחים רצים אל תוך הקהל ומכריזים על היותם בני תמותה ככל אדם. הם מפצירים בגויים לחדול מאלילותם המנותקת מהמציאות ולפנות אל האלוהים הקיים באמת — אל בורא היקום וכל אשר בו (פס' 15-14).

שאול ובר־נבא מזכירים לשומעיהם שבימים עברו אלוהים "הניח לכל הגויים ללכת בדרכיהם" (פס' 16). זאת אומרת, שלא ניתנו להם המגבלות של תורת משה, כפי שקיבל אותן עם ישראל (דברים ד 8-6; רומים ב 14).

בפסוק 17, השליחים ממהרים להוסיף הבהרה: אמנם אלוהים "הניח" לגויים לנהוג כך, ובכל זאת לא השאיר אותם ללא עדות על עצמו. לאורך ההיסטוריה הוא העיד בפני כל האנושות על קיומו ונדיבותו דרך הטבע — בתתו להם "גֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמַיִם וְעוֹנוֹת פּוֹרִיּוֹת, וּבְמַלְּאוֹ אֶת לִבּוֹתֵינוּ מָזוֹן וְשִׂמְחָה". במקור, המילה האחרונה מציינת את שמחת הסעודה החגיגית. היא השמחה על מתן השפע מידי אלוהים, בה אפילו גויים היו יכולים לראות את השגחתו החובקת כל.

רומים א 20-18

גם קטע זה עוסק בגילוי דעת אודות אלוהים דרך הטבע. שאול השליח מצהיר כי "זַעַם אֱלוֹהִים נִגְלֶה מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם וְרִשְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם." המילה המתורגמת "עוולה" מציינת את מצבם הרוחני של בני אדם ללא אלוהים. שאול משווה עוולה זו אל דחיית האלוהים האמיתי, שהובילה עמים מתורבתים כמו היוונים, הרומים והמצרים לעבודת אלילים (פסוקים 23-21, 25). המילה המתורגמת "רִשעה" מקבילה לסטייה המינית והחברתית וההתנהגות הבלתי מוסרית כלפי בני אדם המתוארת בפסוקים 24, 32-26.

השליח מלמד מהי הסיבה המונחת ביסוד ההשתחוות להבל ולהתנהגות המעוותת שהוא מתאר: עוינות כלפי האלוהים האמיתי. בני האדם האשמים בהתנהגות זו — "למרות ידיעתם את אלוֹהִים" (פס' 21) — "לא חָשְׁבוּ לְנָכוֹן לְהַכִּיר בֵּאלוֹהִים" (פס' 28). מתוך בחירה "לא כִּבְּדוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי לֵאלוֹהִים, אַף לא הוֹדוּ לוֹ" עבור כל ברכותיו (פס' 21).

במילים אחרות, בני האדם לא רוצים להכיר באלוהים. מדובר בהחלטה רצונית לעצב לעצמם מציאות שאין בה מקום לאלוהים האמיתי.

העובדה שדעת אודות אלוהים היא נחלת הכלל (פס' 20), אך בני האדם מחליטים "שלא להכיר בו", מצביעה על בעיה של חוסר רצון, ולא של חוסר תפיסה. פירוש הדבר, שאי אמונה באלוהים לעולם לא נובעת מחוסר יכולת להאמין, אלא תמיד מהחלטה רצונית. למרות זאת, הבלתי מאמין יטען תמיד שהיה עליו לשלול את קיומו של אלוהים מסיבות אינטלקטואליות; שלהאמין באלוהים המוצג בכתובים סותר את השׂכל הישר. בכך, "הֵם הִתְיַמְּרוּ לִהְיוֹת חֲכָמִים" (פס' 22), או במילים אחרות: החכמה וההיגיון משמשים מסך עשן כדי להסתיר את המניעים האמיתיים לאי אמונה.

סירובם להכיר בקיום אלוהים גורם לבני אדם "לעכב את האמת ברשעה" או (לפי דליטש) "לעצור את האמת" (פס' 18). הרעיון המובע במילה המקורית המתורגמת "לעכב / לעצור" הוא של כליאה. המילה "אמת" מתארת, לפי ההקשר, את המציאות הגלויה של אלוהים. — ובכן, בני האדם בוחרים מרצונם "לכלוא" את המציאות הנגלית להם אודות אלוהים. פושע נכלא כדי, מחד, למנוע את השפעתו על הציבור וכדי, מאידך, לשחרר את הציבור מהיות מוטרד בגללו. באותה מידה, בני האדם "כולאים" את המציאות הגלויה של אלוהים, על מנת לא להיות מושפעים על ידה ולהימנע מהצורך להגיב ולהתייחס אליה.

עיכוב / עצירת האמת נעשית "ברִשעה". הרִשעה (ראה הסבר לפס' 18 לעיל) היא האמצעי לכליאת האמת הגלויה אודות אלוהים. מכך אנו למדים שהמניע לאי הרצון להכיר באלוהים, הוא בפילוסופיית חיים מעוותת, בערכים מושחתים ובאורח חיים הנתון לחטא. ובכן, בני האדם מקבלים החלטה רצונית שלא להכיר בקיומו של אלוהים, מפני שלקיומו ולכל הידוע אודותיו תהיה השפעה רבת משמעות על התנהגותם ואורח חייהם. ברור להם שהכרה בקיומו של אלוהים מצריכה שינוי מעמיק מצדם.

ההחלטה לא להכיר בקיומו של אלוהים, אם כן, נובעת לא מתוך חוסר הבנה, אלא מתוך חוסר מוסריות.

פסוק 19 פותח בהצגת הסיבה העיקרית לזעם אלוהים על עוולתם ורשעתם של המסרבים להכיר בקיומו: אין להם תירוץ מוצדק לדחייה זו, כי הבורא מוכיח להם את קיומו בברור יום אחר יום — הרי "מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלוֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם". במקור כתוב כאן "הדבר הידוע על אלוהים", זאת אומרת שמדובר בקובץ של דעת הניתן לתפיסה ולהבנה על־ידי בני אדם.

השליח ממשיך ומכריז שאותו קובץ של דעת לא רק "גָּלוּי בְּקִרְבָּם", אלא ש"אֱלוֹהִים גִּלָּה לָהֶם" אותו ביוזמתו. הבורא הבלתי נראה לעיני בני תמותה (יוחנן א 18; קולוסים א 15; טימ"א א 17) רצה שבריאותיו האנושיות יידעו על קיומו. להגשמת רצון זה, הוא המציא דרך להתגלות אליהם, ופסוק 20 מתאר אותה: "הֲלוא עַצְמוּתוֹ הַנֶּעְלֶמֶת, הִיא כּוֹחוֹ הַנִּצְחִי וֵאלוֹהוּתוֹ, נִרְאֵית בְּבֵרוּר מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּהְיוֹתָהּ נִתְפֶּסֶת בַּשֵׂכֶל בְּאֶמְצָעוּת הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ." הטבע והיקום הנבראים על־ידי אלוהים מגלים למתבונן בהם דעת על אודות בוראם הבלתי נראה.

שאול משלב את הביטויים "נראית בברור" ו"נתפסת בשׂכל" ובכך מבטא שההתבוננות בבריאה בהכרח תוביל לתהליך של חשיבה הגיונית ובעקבותיה — הבנה. המסרבים להכיר בקיומו של אלוהים, גם הם רואים ומבינים את הדעת שהבורא גילה דרך בריאתו. אם כן, סירובם אינו נובע מתוך בעיה של חוסר הבנה.

השליח מזהה שניים ממאפייניו הבלתי נראים של אלוהים אשר מתגלים ומתבררים למתבונן בטבע: "כוחו הנצחי ואלוהותו". המילה "אלוהות" מציינת את הטבע האלוהי — מכלול התכונות שבגללם אלוהים הוא אלוהים. ובכן, בבריאה מתגלית קיומה של ישות אלוהית; עוד לפני מעשה בראשית עמד לרשותה הכוח העצום הדרוש כדי ליצור את היקום.

הלקח הנלמד

מתוך דבריו של שאול השליח באל הרומים א 20-18, אנו לומדים מספר אמיתות:

א. ההתגלות אודות אלוהים דרך הטבע, שהחלה בעת הבריאה, ממשיכה לאורך ההיסטוריה עד היום. על כן היא ניתנת לתפיסה ולהבנה על־ידי בני אדם בכל הזמנים — גם בהווה.

ב. המסרבים להכיר בקיומו של אלוהים בעל כוח נצחי, סירובם אינו נובע מתוך בעיה של הבנה, אלא מתוך בעיה של רצון. לא מדובר אצלם באי יכולת להאמין בקיומו של אלוהים כתוצאה מחשיבה עיונית. מדובר באי רצון להכיר בקיומו של אלוהים, מפני שלהכרה זו תהיינה השלכות מעשיות על חייו של המאמין. בני אדם, אם כך, מקבלים החלטה רצונית להדחיק את הדעת אודות אלוהים שנתפסת דרך הטבע, כדי שלא יצטרכו לכלול אותו בהשקפת "המציאות" שלהם. דחייתם את אלוהים היא איננה עניין אינטלקטואלי, אלא עניין מוסרי.

לפני מספר שנים טען בפניי אדם משכיל שהוא אכן רוצה להאמין בישוע, אך הוא מנוע מלעשות זאת דווקא בגלל השׂכלתו. לדבריו, הוא שמע את כל הטיעונים ובדק את על ההוכחות המהווים יסוד לאמונה, והחליט כי — בתור אדם אינטליגנטי — אין הוא יכול לקבל את הנאמר בכתבי־הקודש על אודות המשיח.

השבתי לו על בסיס הנלמד מאל הרומים א 20-18: "מה שמונע ממך להאמין, זאת לא העובדה שאתה אדם נאור. אתה כעת משתמש בהשׂכלה כמסך עשן שנועד להסתיר את הסיבה האמיתית מדוע אינך רוצה להאמין. הבעיה שלך עם האמונה לא נובעת מהטענות המשיחיות שסותרות, כביכול, את השׂכל הישר. האמת היא שאינך רוצה לקבל את הדרישות המוסריות של אלוהים."

הוא חשב לרגע ואמר: "אני מודה שקלעת בול. אם אאמין, ברור לי שאצטרך לשנות מספר נהלים בעיסוקיי, ואינני בטוח שאני חפץ בכך."

ההיסטוריה

כל בני האדם בכל רחבי העולם חשופים יום יום למאורעות — חשובים יותר וחשובים פחות — שיירשמו במרוצת השנים כהיסטוריים. כל אדם מושפע על־ידי ההיסטוריה, ולכן גם היא כלי בידי אלוהים דרכו הוא מגלה אמת על עצמו לאנושות.

דוגמאות בכתבי־הקודש

ישנם מספר קטעים בכתובים שמראים איך אלוהים מגלה דעת אודות עצמו באמצעות ההיסטוריה:

א. בשמות ז 5-4 נאמר, שבהביאו "שפטים גדולים" על המצרים, יחד עם יציאת עמו מארצם, אלוהים גילה להם אמת על עצמו. דברי רחב הזונה ביהושע ב 11-9 מעידים על כך שאלוהים, דרך משפטו על מצרים, גילה אמת אודותיו אפילו לעמי כנען.

ב. בספר ישעיהו, אלוהים נותן לעמו את התואר "ישראל תפארתי" (מו 13); הוא מצהיר, "יצרתי את ישראל לכבודי" (מג 7); ואומר שוב בהמשך שהוא "בישראל יתפאר" (מד 23). מכך נלמד שאלוהים מגלה לשאר העמים אמיתוֹת משמעותיות אודות עצמו — באמצעות עם ישראל.

אמיתוֹת אלה ניתן לראות בפעלו ההיסטורי של אלוהים עִם עָם ישראל. פרק כח בספר דברים מכיל מפת דרכים לפעלו של אלוהים עם עמו, החל מתקופת משה ועד ביאתו השנייה של המשיח. בפסוקים 14-1 נמצאות הבטחותיו של אלוהים לעם, אם יתהלך במצוותיו. כתוצאה מציוּת, ישראל יתברך יותר מכל העמים, ואלוהים מבטיח לעשות אותם "לראש ולא לזנב" (פס' 13).

לעומת זאת, בפסוקים 68-15 אלוהים מזהיר את העם מפני אי ציות לדברו ומהקללות שתבואנה בעקבות אי ציות זה. התוצאות יהיו מלחמות, דיכוי בידי אויבים אכזריים וגלות בין כל הגויים. גם בגלות לא תהיה להם מנוחה, אך ימצאו עצמם נרדפים על־ידי פחד, צרה וסכנת חיים תמידית.

בפסוק 10 נמצאת הסיבה לכך שאלוהים הבטיח לברך את ישראל אם יצייתו: "וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יהוה נִקְרָא עָלֶיךָ;" ופסוק 37 מסביר לשם מה ייתנסה ישראל בקללות כה רבות בעקבות סירובו לציית לדבר אלוהים: "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכוֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר־יְנַהֶגְךָ יהוה שָׁמָּה." מתוך פעלו ההיסטורי של אלוהים עִם ישראל מתגלות לעולם שתי אמיתות אודות הבורא:

           1. הוא יברך את השומעים והמצייתים לדברו.

           2. הוא יקלל את אלה שדוחים את דברו ואינם מצייתים לו.

לאור כוונתו של אלוהים להשתמש בישראל — במסגרת ההיסטוריה האנושית — להתגלות כפולה זו, לא פלא שהעם הנבחר הושם במקום הגיאוגרפי המרכזי ביותר בכדור הארץ. כאן, בצומת הדרכים בין שלוש יבשות, אלוהים מציג אותו לעיני הקהל הכלל עולמי, כמו בתקופת המקרא, כן בימינו. אין זה מקרה גם כן, שהתמקדות העולם נמשכת לעתים כה תכופות לעם ולאזור זה.

ג. דניאל, בפרק ד, מדווח על השפלת נבוכדנצר, מלך בבל, השליט בעל העוצמה הגדולה ביותר בתקופתו. בעקבות גאוותו, המלך הוכה במחלת נפש שגרמה לו להתנהג כבהמה. פסוק 14 מנמק את העונש שהטיל אלוהים על הדמות ההיסטורית הידועה: "לְמַעַן יֵדַע כָּל־חַי כִּי שׁוֹלֵט הָאֵל הָעֶלְיוֹן בְּמַמְלֶכֶת בְּנֵי־הָאָדָם. לַאֲשֶׁר יַחְפּוֹץ יִתְּנֶנָּה וְאֶת־הַשָּׁפָל בָּאֲנָשִׁים יָקִים עָלֶיהָ." כך משתמש אלוהים במאורע היסטורי בתקופת דניאל, ומוכיח שבידיו השליטה העליונה על כל ענייני האנושות בעולם.

דוגמאות מחוץ לכתבי־הקודש

גם אחרי תקופת התנ"ך השתמש אלוהים במאורעות היסטוריים כדי לגלות לבני אדם את מעורבותו הריבונית בענייני המין האנושי. להלן שתי דוגמאות בהן ניתן לראות את ידו בברור:

א. במאה ה-16 ניסה האפיפיור בדרכים שונות להחזיר את אנגליה הפרוטסטנטית תחת שליטת הכנסייה הקתולית. לבסוף הוא פנה לפיליפ השני, מלך ספרד, בדרישה שהלז יפלוש לאנגליה על מנת לכבשה. בנקודה זו בהיסטוריה, ספרד הייתה המעצמה מס' 1 באירופה ושלטה על אזורים נרחבים בעולם כולו.

המלך פיליפ הסכים לבצע את המשימה, ובקיץ של שנת 1588 יצא ה"ארמדה", צי המלחמה הגדול בעולם, מנמלי ספרד עם 131 אניות וכ-25,000 לוחמים. בקרבות הראשונים שארכו שבוע ימים, הבריטים המתגוננים אמנם לא הצליחו להטביע אניות ספרדיות רבות, אך הוכיחו את מיומנותם כימאים ואת עליונות כלי השיט הקטנים, מהירים וקלים לתמרון, תוך כדי גרימת נזקים כבדים לארמדה. בקרב מאוחר יותר, אבדו הספרדים שש אניות וכ-4000 לוחמים. הפחד והרוחות החזקות הדפו את התוקפים צפונה אל תוך הים הצפוני, בזמן שהצי האנגלי רדף אחריהם. כאשר התפתחה סערה קשה בלב ים, פקדה המלכה אליזבט על הצי לחזור לחופים.

את אשר חיל הים הבריטי לא הצליח לעשות, השלימה הסערה. הספרדים קיוו להפליג מסביב לקצה הצפוני של סקוטלנד, על מנת לחזור לארצם דרך האוקיינוס האטלנטי, אך הסערה שברה אניות רבות על סלעי החופים הסקוטים והאירים. אלפי לוחמים טבעו ורבים מאלה שהצליחו להיחלץ אל החוף נטבחו בידי התושבים. פחות ממחצית האניות וכשליש מלוחמי הארמדה הצליחו בסופו של דבר לחזור לספרד.

ובכן, לא האנגלים אלא הסערה, היא שהנחיתה את המכה המכרעת על הכוח הימי הספרדי. סערה זו ציינה נקודת מוצא לשינויים בעלי משמעות רבה במפה הפוליטית — תחילת הסוף לעליונות ספרד הקתולית כמעצמה בין־יבשתית. מאורעות אלה הפכו את אנגליה לנושאת הדגל של הגוש הפרוטסטנטי באירופה והפיגו את תקוות הוותיקן הנואשות להחזירה תחת שליטת האפיפיור. תנועת ההתנגדות הקתולית לרפורמציה ספגה תבוסה כואבת, והמחנה הפרוטסטנטי צבר כוח במספר ארצות באירופה. התפתחות זו קבעה שאנגליה תהיה המעצמה הקולוניאלית שתיישב את אמריקה הצפונית, ולא ספרד. בעקבות כך הפכה הפרוטסטנטיות לזרם הדתי הבולט בצפון אמריקה, ולא הדת הקתולית.

אני משוכנע שאלוהים — השולט על כוחות הטבע — השתמש באותה סערה גורלית להשגת מטרותיו. בכך הוא מגלה לנו את ריבונותו על כל ענייני האנושות.

ב. דוגמה נוספת של שליטתו הריבונית במאורעות היסטוריים ניתנה בכיבוש צרפת על־ידי היטלר ביוני 1940. הבריטים, מעבר למצר למנש, היו חסרי אונים. הם סבלו ממחסור חמור בחיילים מיומנים ובנשק. על-פי הערכות, אנגליה הייתה נכבשת כליל תוך שבוע בלבד, לו היה היטלר נותן פקודה לפלישה גרמנית בשלב זה. אך בשיא עוצמתם הצבאית, עם כמעט כל יבשת אירופה תחת שליטתם, היטלר ועוזריו לא ידעו איך לסיים את המלחמה בניצחון. לא הייתה להם תכנית לשלב הבא. היסוסם בנקודה זו הכריע את התפתחות המלחמה בהמשך וקיצר באופן משמעותי את הרייך השלישי והקריירה של מנהיגו.

לו היה היטלר שומע ליועציו וכובש את מצרים, תעלת סואץ והמזרח התיכון במאי 1941, יכלו הגרמנים במאמץ צבאי לא גדול להנחית מכה מוחצת — אולי אף גורלית — על האימפריה הבריטית. אך היטלר החליט שעליו להכניע קודם את ברית המועצות. ויליאם שירר רואה בהחלטה זו טעות של קוצר־ראייה מדהימה.

במרץ 1941 קיבל היטלר החלטה רגשית לדחות את הפלישה לרוסיה ולהשלים קודם כל את כיבוש יוון ויוגוסלביה. המתקפה על הסובייטים החלה, כתוצאה מכך, באיחור של חמישה שבועות, התארכה לתוך החורף הרוסי, דבר שגרם אבדות קשות לצבא הנאצי. בתחום הצבאי הייתה זו, להערכת שירר, "ההחלטה הנוראית ביותר של היטלר."

מה גרם להיטלר לקבל החלטות שגויות ברגעים גורליים? אני משוכנע שיד אלוהים פעלה מאחורי הקלעים, על מנת להפיל את הרודן ואת המערכת המרושעת עליה שלט. התערבות אלוהית היא שהובילה לתוצאות המלחמה, ובכך הוכיח הבורא שוב את שליטתו הריבונית על ענייני בני האדם.

מגבלות

ההיסטוריה — כפי שהוכחנו — נושאת בחובה התגלות אלוהית. כעת פועלים בני האדם בשתי דרכים כדי להגביל את השפעת התגלות זו:

א. אנשים רבים אינם אוהבים היסטוריה. קיימת נטייה להתעלם ממנה, ויש אלה המנסים לשנותה. המתייחסים להיסטוריה בדרך זו מאבדים את המסרים והאמיתות שאלוהים רוצה לגלות להם.

ב. עיוות השכל הבלתי נושע על־ידי החטא יוצר את הדעה, שחוקים כמו "הגורל", הישרדות החזק ביותר או כוח כלכלי, הם שקובעים את התפתחות ההיסטוריה.

המצפון האנושי

שאול השליח מזכיר את המצפון ברומים ב 15-14. העובדה שכל אדם נולד איתו, הופך את המצפון לערוץ מתאים של התגלות אלוהית לכלל האנושות. דרך המצפון אלוהים מגלה שיש הבדל בין טוב ורע ושלבני אדם אחריות על אשר הם עושים ולא עושים. המצפון גורם רגשי אשמה לאדם הפועל בניגוד אליו ומעניק שלווה לפועל לפי תכתיבו.

מגבלות

ההתגלות האלוהית דרך המצפון נתונה לשתי מגבלות:

א. אדם החוזר מספר פעמים על אותה עבירה מקהה את מצפונו. פעולה זו מעמעמת את רגישותו לרע עד כדי מצב של אדישות כלפיו (טימ"א ד 2).

ב. תרבות אנושית מחנכת את המצפון ומעניקה לו הגדרות של טוב ורע. אם קני המידה המקובלים בתרבות סותרים את הסטנדרטים של אלוהים, המצפון — בתחומים מסוימים — מפסיק להיות מורה־דרך מהימן. זאת הסיבה שאדם שנושע בדרך כלל נדרש לחנך את מצפונו מחדש על מנת להביאו להתאמה מלאה עם קני המידה האלוהיים לגבי טוב ורע (רומים יב 2-1; אפסים ד 17 – ו 9).

מ  ס  ק  נ  ה :

עד כה ראינו, שאלוהים משתמש בשלושה ערוצים עיקריים כדי להעניק התגלות כללית לכל האנושות: הטבע, ההיסטוריה והמצפון האנושי. על בסיס זה ניתן לקבוע שלא קיים תירוץ בר־תוקף להכחשת קיומו של אלוהים או לפסילת אמיתוֹת אחרות הקשורות אליו.