יסודות האמונה- פרק ה- השראה ע"פ כתבי הקודש

Print Friendly

פרק ה: השראה על-פי הגדרתה שבכתבי־הקודש

בלימודינו על נושא הביבליולוגיה (הוראת כתבי־הקודש על עצמם), נגענו עד כה בהתגלות האלוהית, כל אותם הערוצים בהם מגלה הבורא דעת אודות עצמו לאנושות.

להלן נתבונן בתחום נוסף במסגרת הביבליולוגיה: ההשראה האלוהית. אלוהים משתמש בכלי זה על מנת להבטיח מסירה, רישום והעברה נכונים ועקביים של דעת.

בתקופת המקרא, כאשר אלוהים גילה דעת לנביאים או לשליחים, אחריותם הייתה להציג התגלות זו בפני בני אדם אחרים. הם עשו זאת בעל פה, בכתב, ולפעמים בשתי הדרכים גם יחד.

הכרחי היה שדעת אלוהים תוצג במדויק, כי הרי מידע שהוצג בצורה בלתי מדויקת הופך למידע שונה. הצגה לא נכונה של התגלות אלוהית מסכלת את התכלית שלשמה היא ניתנה.

חוסר השלמות האנושית הציבה כאן בעיה: אם נביא או שליח היה נשען בהעברת הדעת אך ורק על כוחו הטבעי וכישוריו האנושיים, היו מן ההכרח מתגלים אי דיוקים לפחות בחלק מדיווחיו. באיזו דרך יכול היה אלוהים למנוע סטיות בהצגת דעתו לאחר שגילה אותה לנביאיו ולשליחיו? הוא עשה זאת על־ידי שיתוף פעולה של רוח הקודש עמם, במתן יכולת על־טבעית להציג את דעת אלוהים כנדרש. כך הובטחה העברה מדויקת של המידע. במילים אחרות: כל הנאמר ונכתב על־ידי הנביאים והשליחים נעשה תחת השראה אלוהית.

כתבי־הקודש טוענים לשלמות. הם מציגים את עצמם כקובץ האחד המושלם והבלעדי של דעת, אותו רצה אלוהים להעניק לאנושות. במקרא מובאים שבעה עקרונות אשר יחד מהווים את ההגדרה הכתבי־קודשית של "השראה". ישנה חשיבות מכרעת לכל אחד משבעת העקרונות האלה, וכל השקפה שאינה מקבלת ומלמדת את כל השבעה, הינה סילוף של הוראת הכתובים.

הפרק הנוכחי מציין ומסביר כל אחד משבעת העקרונות, ובפרקים אחרים יוצגו הוכחות על קיומם במקרא.

שבעת עקרונות ההשראה

א. המחבר הוא אלוהים

השראה אלוהית משמע שאלוהים עצמו הוא מחבר הכתובים. לא בני אדם אלא אלוהים הוא המקור הראשוני, עובדה שהופכת את התנ"ך והברית החדשה לדברי אלוהים אל האנושות. ללא מעורבות אלוהית זו היו הכתובים שונים בתכליתם.

מונח המפתח עבור עיקרון ראשון זה, הוא "חיבור אלוהי".

ב. סמכות אלוהית

ההשראה מקנה לכתבי־הקודש סמכות אלוהית. בהיותם דבר אלוהים לאנושות, הם נושאים בחובם את הכרזת רצונו ותכליתו של בורא היקום — שהוא גם שליטו הריבוני ושופטו — עבור כל בני האדם. כך ניתן לכתבי־הקודש מעמד של קנה מידה מוסמך, שאינו יכול לשגות, אשר כנגדו נמדדים כל מעשיו ואמונותיו של האדם. אם כן, נדרשת מכל אדם תשומת לב קפדנית לתוכן התנ"ך והברית החדשה, על מנת להתאים את השקפת עולמו, ערכיו והתנהגותו לכתוב. למסרבים לעשות כך צפויות תוצאות חמורות.

מונח המפתח עבור עיקרון שני זה, הוא "סמכוּת אלוהית".

ג. השראה מילולית

כל הכתוב בכתבי־הקודש המקוריים ניתן בהשראה על־ידי אלוהים מילה במילה. ההשראה חייבת לכלול יותר מהמחשבות של המדבר או הכותב תחת השראה אלוהית. העובדה שלאדם מחשבה נכונה במוחו אינה מבטיחה דיוק של מאה אחוזים כאשר מחשבה זו מועברת לאדם אחר. כל אדם שהרצה בפני קהל וכל סופר יכולים להעיד על כך, שלעתים הם אינם אומרים או כותבים במדויק את מה שהתכוונו לומר או לכתוב. אף-על-פי שניסחו במחשבותיהם את המשפטים המדויקים בהם רצו להביע רעיון, משום מה מצאו את עצמם בפועל מחסירים, מוסיפים או משנים מילים. ובכן, הניסיון מלמד שישנן אי התאמות רבות בין המחשבה לבין הפה או היד הרושמת.

לביטוי מדויק של מחשבות מדויקות דרושות מילים מדויקות. על מנת ליצור בכתבי־הקודש רישום מדויק של מחשבות מדויקות, הייתה דרושה השראה אלוהית של כל מילה ומילה.

מונח המפתח עבור עיקרון שלישי זה, הוא "השראה מילולית".

ד. השראה כוללת

ההשראה כוללת את כל כתבי־הקודש. כל מרכיביהם ניתנו בהשראה, ואין הבדלים ברמת ההשראה בין מרכיב למרכיב.

עיקרון זה שולל דעות שגויות כגון:

– רק חלקי הכתובים העוסקים באמונה ונוהג ניתנו בהשראה, ולכן הם נקיים מטעות;

– דיווחי הכתובים על מאורעות היסטוריים וכן קטעים המציגים עובדות מדעיות לא ניתנו בהשראה, ולכן הם עלולים להכיל טעויות;

– קיימות מספר רמות של השראה: חלקים מסוימים של הכתובים ניתנו ברמה גבוהה יותר של השראה מאחרים, ועם עלייה ברמת ההשראה, עולה גם רמת הדיוק והעדר הטעויות.

ובכן, כל שלוש הדעות האלה נוגדות את מה שכתבי־הקודש בעצמם מלמדים על השראה אלוהית.

כיוון שעיקרון רביעי זה מדגיש את השראת המקרא כולו, ושל כל חלקיו במידה שווה, מונח המפתח הוא "השראה כוללת".

ה. נקי מטעות

השראה אלוהית מבטיחה שכתבי־הקודש — התנ"ך והברית החדשה — נכתבו ללא טעות. כל דבר שנרשם נעשה כן בדיוק מושלם.

לכן, מונח המפתח עבור עיקרון חמישי זה, הוא "נקי מטעות".

ו. הגורם האנושי

ההשראה האלוהית כללה את השימוש בגורם האנושי בתהליך כתיבת כתבי־הקודש. כל אחד מהכותבים המעורבים הפעיל את יכולתו ותכונותיו האנושיות, כגון אישיות, כושר חשיבה, השכלה, כישרונות, תחומים של התעניינות אישית, סגנון כתיבה ורקע תרבותי. ישעיהו המשכיל, לדוגמה, השתמש באוצר המילים העשיר ביותר מבין כל כותבי התנ"ך, וישנם הבדלים בולטים בסגנון הספרותי בין ספר למשנהו במקרא.

שילוב עיקרון זה עם חמשת קודמיו מביא אותנו למסקנה שהגורם האלוהי והגורם האנושי פעלו יחד בכתיבת המקרא. כתבי־הקודש הם פרי של השראה אלוהית ומתן יכולת על־טבעית מחד, והגורמים האנושיים שצוינו לעיל מאידך. הם אמנם דברו של אלוהים, אך הוא מוצג בשפה אנושית ובדרך הניתנת להבנה על־ידי בני אדם.

קטעים בודדים וקצרים בכתובים הועלו על הכתב במסגרת של הכתבה אלוהית ממש. לעומת זאת, בכתיבת רוב חלקי התנ"ך והברית החדשה ניכרת מעורבות כל הגורמים האנושיים המוזכרים, והם לא הוכתבו מפי אלוהים לכותביהם. אלוהים בלבד, באמצעות תבונתו ודעתו הבלתי־מוגבלות, יכול לפעול עם הכותבים האנושיים, לגרום להם לרשום בדיוק מוחלט כל מה שהוא רצה, כל זאת תוך כדי הפעלת התכונות, היכולות והנסיבות האנושיות שלהם, ומבלי להשתמש בהכתבה ישירה.

מונח המפתח עבור עיקרון שישי זה, הוא "הגורם האנושי".

ז. כתבי־היד המקוריים

כתבי־היד המקוריים נכתבו בהשראת אלוהים. למעשה, השראתם הייתה הכרח יסודי. כמו שנחל הנובע ממקור מזוהם אינו יכול להיות טהור, כך העתקים ותרגומים של הכתובים אינם נושאים בחובם את מלוא הסמכות האלוהית, אלא אם כן הם מבוססים על מקור מושרה.

אף לא אחד מכתבי־היד המקוריים של כתבי־הקודש נמצא כיום ברשותנו, עובדה שמטרידה אנשים מסוימים. הם טוענים שאלוהים — בריבונותו על כל הנעשה בעולם — יכול היה למנוע את אבדנם. ובכן, סביר להניח שאלוהים הרשה את האבדן כדי למנוע מאתנו מלהשתחוות לספרים עתיקים אלה כעצמים "קדושים", השתחוות שהייתה אלילוּת גרידא.

אין לראות בהעדר כתבי־יד אלה בימינו מקור לדאגה. במשך אלפי שנים הועתקו הכתובים בנאמנות, ותורגמו בקפדנות לשפות רבות. לשימור המדוקדק של תוכן כתבי־הקודש המקוריים יש היסטוריה מרתקת משלה. עותקי הכתובים העומדים לרשותנו כיום — תודות לעבודה קפדנית זו — הנם דבר אלוהים לאנושות במלוא סמכותו.

יש לקחת בחשבון שכתבי־היד המקוריים של התנ"ך לא היו בנמצא כבר במאה הראשונה לספירה. למרות זאת התייחסו ישוע והשליחים לכתבי התנ"ך, כפי שהיו ידועים בתקופתם, כאל דבר אלוהים. אם כך, גם בימינו אין צורך בכתבי־היד המקוריים על מנת להסתמך על כתבי־הקודש כעל דבר אלוהים הסמכותי.

מונח המפתח עבור עיקרון שישי זה, הוא "כתבי־יד מקוריים".

השראה אלוהית — הגדרה

בעבר נוסחו מספר הגדרות של השראה אלוהית הקשורה לכתבי־הקודש. בין הטובות שראיתי נמצאת זו שפותחה על־ידי ד"ר קנט קנצר (הוצגה בקורס על התגלות והשראה בבית־הספר למוסמכים של וויטון קולג' בשנה"ל 1959-1958). מאפיין הבולט בה, הוא הימצאות כל שבעת העקרונות אשר יחד מהווים את ההגדרה הכתבי־קודשית של השראה. קנצר אומר:

"השראה היא פעולה של רוח הקודש, אשר משתמש באישיותם ובכישרונותיהם הספרותיים של הכותבים בני האנוש, כדי ליצור את מילות כתבי־הקודש בכללותם כדברו — בעל סמכות אלוהית, נטול טעות בכתבי־היד המקוריים — הכתוב עבור בני האדם."