יסודות האמונה- פרק ו'- עדות כתבי הקודש על השראתם

Print Friendly

פרק ו: עדות כתבי־הקודש על השראתם: טבעם האנושי

בפרק הקודם הוזכרו מעורבותם הן של הגורם האנושי, הן של הגורם האלוהי בכתיבת המקרא המושרה. מכיוון שכך המצב, יש לדבר אלוהים הכתוב בו־זמנית טבע אלוהי וטבע אנושי, כמו שלישוע המשיח — דבר האלוהים החי עלי אדמות — היה טבע אלוהי וטבע אנושי בעת ובעונה אחת.

הפרק הנוכחי דן בעדות המקרא עצמו אודות מספר היבטים של טבעו האנושי.

מטרות ושיטתיוּת אנושיות

כתבי־הקודש מעידים על כך שלחלק מן המחברים היו מטרות אנושיות, ושהפעילו שיטתיוּת אנושית ביצירת הכתובים. להלן שתי דוגמאות:

לוקס א 4-1

לוקס מזכיר תחילה דיווחים קיימים על אודות חייו ושירותו של ישוע עלי אדמות (פס' 2-1), ואז הוא אומר: "לְאַחַר שֶׁהִתְחַקֵּיתִי הֵיטֵב עַל כָּל הַדְּבָרִים מֵרֵאשִׁיתָם, חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן לְכָתְבָם לְךָ כְּסִדְרָם, תֵּאוֹפִילוֹס הַנִּכְבָּד, לְמַעַן תִּוָּכַח בַּאֲמִתּוּת הַדְּבָרִים שֶׁלִּמְּדוּךָ" (פס' 4-3).

המילים "חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן" משמעם "החלטתי", ז"א שלוקס החליט מיוזמתו לכתוב את בשורתו.

מטרתו הייתה לכתוב על המאורעות "כְּסִדְרָם", ז"א לתת דיווח לפי סדר כרונולוגי נכון, ולהעניק לתאופילוס את הביטחון שכל הדברים שלמד על ישוע המשיח אכן אמת המה.

להשׂגת מטרה זו חקר לוקס בקפדנות את כל הידוע על חייו ושירותו של ישוע, לפני שהחל לכתוב. מראשית פעילות המחקר הוא הקפיד על נאמנות ודיוק (המילים שתורגמו "הִתְחַקֵּיתִי הֵיטֵב" משמעם גם "חקרתי בקפידה").

עובדה מעניינת היא שבין ארבעה מחברי הבשורות רק לוקס כלל את הנסיבות סביב לידתו של יוחנן המטביל; הופעת המלאך גבריאל אצל מרים; רחשי לבה העמוקים של מרים בתגובה להודעת המלאך; ביקורה של מרים אצל אלישבע; והכרזת המלאכים על לידת המשיח בפני הרועים. איך השיג לוקס את המידע אודות אירועים אלה, כולל תגובות המעורבים? נראה שמחקרו המקדים לקראת חיבור הבשורה כלל בין היתר רעיונות אישיים עם מרים, אלישבע ואולי אחדים מן הרועים.

פרטים אלה מצביעים על מאמצים לא מבוטלים של חקירה ולימוד מצד לוקס באיסוף המידע הדרוש לו, וברור שלא קיבל אותו בהתגלות מאלוהים. עליו היה להשתמש בכישרונותיו האנושיות ובשיטתיוּת אנושית.

על־אף היכולת והאמצעים האנושיים שלוקס הפעיל, ומעבר למטרות האישיות עליהן הצהיר בפתיחת בשורתו, עומדת הצהרת כתבי־הקודש אודות טבעם האלוהי. לכן עלינו להסיק שתי מסקנות:

א. בזמן שלוקס מיין את המידע שהצליח לאסוף, היה זה רוח הקודש שהדריך את בחירת הפריטים שכלל ואלה שנמנע מלכלול בחיבורו.

ב. בעת הכתיבה פעל בו רוח הקודש וגרם לו לרשום כל דבר בדיוק מושלם.

יוחנן כ 31-30

לקראת סוף בשורתו כולל השליח יוחנן את המשפט: "גַּם אוֹתוֹת רַבִּים אֲחֵרִים עָשָׂה יֵשׁוּעַ לְעֵינֵי תַּלְמִידָיו, אֲשֶׁר לא נִכְתְּבוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה. אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלוֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ."

כמו אצל לוקס, אנחנו לומדים גם כאן על מטרה אישית של יוחנן לכתיבת הבשורה: להניע את קוראיו להאמין באמת — בהיותו ישוע מנצרת המשיח המובטח ובן־אלוהים — ובכך להעניק להם חיי נצח. יוחנן מיין את שפע החומר שעמד לרשותו (ראה כא 25) במגמתיות והקפיד לבחור רק את הפריטים שהבטיחו לסייע בהשגת מטרתו.

אם כן, מתגלים גם בבשורת יוחנן מטרות אנושיות ושיטתיוּת אנושית.

להלן פירושו של לֶאוֹן מוֹרִיס לשני הפסוקים שביוחנן כ:

"יוחנן פותח את הצהרת כוונותיו בהבהירו שתוך־כדי כתיבת בשורתו נעשתה בחירה. מה שכתב אינו משקף — אף לא בקירוב — את סך כל הידוע לו אודות ישוע … הוא אכן כתב את אשר שרת את מטרותיו והשמיט חומר רב … ועתה יוחנן מציג בפנינו את מטרת חיבורו, תכלית שעמדה לנגד עיניו מראשית … מטרת כתיבתו היא 'שבני אדם יאמינו' — כך הוא מודיע … ולא היה בכוונתו לכתוב היסטוריה אובייקטיבית לשמה. הוא כתב במטרה המוצהרת להפוך בני אדם למאמינים בישוע המשיח."

שימוש במקורות שלא הושרו

מספר ממחברי המקרא כללו מידע מתוך ספרות שלא נכתבה תחת השראה אלוהית. עובדה זו מוכיחה שהשיגו את המידע בדרך חקירה ולימוד אישיים, ולא על־ידי התגלות מאלוהים. להלן מספר מקרים של מובאות ממקורות שלא הושרו:

דברי הימים א-ב

מחברם של דברי הימים א מצהיר: "וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאֲחרוֹנִים, הִנָּם כְּתוּבִים עַל־דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה, וְעַל־דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא, וְעַל־דִּבְרֵי גָּד הַחוֹזֶה, עִם כָּל־מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת" (כט 30-29).

"דברי שמואל הרואה, דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה" היו כנראה דיווחים היסטוריים על מעשי דויד המלך, והם חוברו על־ידי שלושת הנביאים שפעלו בצמוד אליו. בני ישראל לא הכירו בספריהם ככתובים בהשראה אלוהית, ומסיבה זו לא כללו אותם בתנ"ך. עצם העובדה שמחבר דברי הימים א מזכיר ספרים אלה בסיום חיבורו, בא לציין אותם כמקור מידע ששימש אותו.

אותו מחבר גם מתייחס לרישומים של תולדות שבטי ישראל, מהם ליקט מידע (ד 33; ה 17; ז 9, 40; ט 22). ס' פ' קָייל כותב על רישומים אלה: "סביר להניח שרשימות היוחסין היו בידי ראשי השבטים ובתי האב. ממקורות אלה אסף מחבר דברי הימים את כל שיכול היה למצוא, ובכללו את הרשימות בחיבורו בעצם מנע את השמדתן."

בספר דברי הימים ב נכללו ציטטות מתוך מכתבי סנחריב מלך אשור (לב 17), ומתוך הצהרתו המלכותית של כורש מלך פרס (לו 23-22). כמו כן הפיק המחבר מידע רב אודות מלכי יהודה מתוך "ספר מלכי ישראל ויהודה", מעין יומן חצר רשמי של מלכות יהודה.

בנוגע למקורות שלא הושרו, אך מופיעים בספר דברי הימים, להלן הערותיו של ג' בָּרְטוֹן פֵּיין: "עצם העובדה שהמחבר השתמש במקורות רבים לא בא לומר שהיו אלה 'חלקים אבודים של כתבי־הקודש', אלא מוכח בזאת שעסק במחקר מעמיק תוך כדי חיבורו המושרה. אין בדברי המחבר אף רמז שמקורות אלה בכללותם נכתבו בהשראה אלוהית. פירוש שכזה הרי היה מגדיר את כתבי־הקודש שבידינו כלוקים בחסר."

מלכים א-ב

נראה שמחבר מלכים א ו-ב — שאכן כתב תחת השראה אלוהית — השתמש בלפחות שלושה מקורות בלתי מושרים: "ספר דברי שלמה" (מל"א יא 41), "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מל"א יד 29; הספר מוזכר 15 פעמים במלכים א-ב), ו"ספר דברי הימים למלכי ישראל" (מל"א טו 31; הספר מוזכר 17 פעמים במלכים א-ב).

שמואל ב

מחבר שמואל ב מצטט במלואה את קינת דויד — שיר בו מבטא דויד את רגשותיו העמוקים בעקבות מות שאול ויונתן (א 27-17). כמקור לשיר הוא מציין את "סֵפֶר הַיָּשָׁר" (א 18). ספר הישר נזכר בראשונה ביהושוע י 13 ונחשב לאוסף של תהילים ופיוטים לכבוד גיבורי ישראל וניצחונותיהם. בין החוקרים ישנה דעה שנאבד בתקופת גלות בבל.

ספר במדבר

בספר במדבר מצטט משה קטע מתוך "ספר מלחמות ה'" (כא 15-14). חוקרים יהודים סבורים שמדובר בספר עתיק שהכיל שירה לכבוד ניצחונות בני ישראל בתקופה בה הונהגו על־ידי ה'.

איגרת יהודה

בפסוקים 15-14 כולל יהודה מובאה ומיחס אותה ל"חנוך, השביעי לאדם". ז"א שציטט מספר חנוך או מקובץ אמירות של חנוך שהועברו כמסורת בעל פה. המקור העברי של ספר חנוך נכתב על־ידי חסידים או פרושים בין השנים 163 עד 63 לפנה"ס. היה זה אוסף כתובים בנושא אחרית הימים, שנכתבו על־ידי מחברים שונים והופצו תחת שמו של חנוך. הספר זכה להערכה רבה מצד העם, אך לא נחשב לפרי השראה אלוהית ולכן לא נכלל בין ספרי התנ"ך.

העובדה שמספר לא מבוטל של ספרים בכתבי־הקודש מכילים מידע שמקורו בספרים חיצוניים, שאינם נכתבו בהשראה אלוהית, מעוררת שאלה. בפרק הקודם נלמדו שבעה עקרונות המהווים הגדרה כתבי־קודשית של השראה. בפרק ה, סעיף ה קבענו: "השראה אלוהית מבטיחה שכתבי־הקודש נכתבו ללא טעות. כל אשר נרשם נעשה כן בדיוק מושלם." לעומת זאת, כל דבר הכתוב ללא השראה אכן עלול להכיל טעות. ובכן, האם השימוש של מחברי המקרא במקורות בלתי מושרים סותר את טענת הכתובים להיות חופשים מטעות, ובכך בעצם מסכל את השראתם?

התשובה היא, "לא" — כל עוד אותם קטעים שנכללו כמובאות לא הכילו טעות. למרות שספרות בלתי מושרת אכן עלולה להכיל טעות, חשוב לציין שלא כל המידע מתוך ספרות זו הוא בהכרח שגוי. אני משוכנע שרוח הקודש הדריכה את מחברי כתבי־הקודש, כאשר השתמשו במידע ממקור בלתי מושרה, ומנעה מהם לכלול מידע שגוי.

אֶדְווָרְד פֶּנְטֵקוֹסְט מחזק קביעה זו במתן דוגמה: "ציטוטו של יהודה מתוך מקור בלתי מושרה אינו גורע מעיקרון ההשראה האלוהית. העובדה שציטט מתוך ספר חיצוני מאשרת אמנם את אמיתות הנבואה המצוטטת, אך לא מעניקה מהימנות לספר כולו."

סגנון ספרותי אישי ואוצר מילים

כל אחד ממחברי המקרא התאפיין בסגנון ספרותי משלו ולעתים השתמש באוצר מילים שונה מזה של רעיו. הדוגמה הנעלה ביותר של סגנון ייחודי הוא הנביא ישעיהו, כפי שמציין ישראל ו' סלוטקי: "חוקרים ומלומדים כולם משבחים את עוצמת דמיונו המבריק של ישעיהו, תיאוריו הברורים, החיים ומלאי העומק, שליטתו האדירה בדימוי ובמשל, בכלים האומנותיים של לשון נופלת על לשון ודימוי צלילים, זרימת משפטיו בקצב מאוזן ומתואם בשלמות. כושר ביטויו הפיוטי נמצא מעבר לכל השוואה, וכל אחת ממילותיו מאירה, מרגשת ומוצאת את מטרתה. חשיבתו יוצרת אין ספור דימויים, ולא מדובר בקישוטים הנלווים אל הנאמר בלבד, אלא תמיד בתמונות מרשימות שמבהירות את רעיונותיו בדרך הולמת וקולעת."

לכך מסכים גם ויקטור בוקסבאזן באומרו: "ישעיהו חונן בשליטה מושלמת בלשון. שפתו הנה תמציתית, צבעונית, מאוזנת ויעילה ביותר … בכישרון של אמן דגול, הוא תמיד מצליח להעניק לחזיונותיו ולמחשבותיו חדות, בהירות וחיים. לא היה עוד נביא המסוגל ליצור לנגד עיניהם ואוזניהם של שומעיו נוכחות כה מוחשית ומעוררת יראה של כבוד ה', כמו שעשה זאת ישעיהו … ובצדק נחשב הוא לגדול הנביאים שכתבו."

מ  ס  ק  נ  ה :

למרות שכתבי־הקודש נוצרו בהשראה אלוהית, השתמש הבורא בבני אדם כדי לכתוב אותם. מסיבה זו משתקפים בכתובים מטרות אנושיות, שיטתיוּת אנושית, סגנונות כתיבה שונים והבדלים של אוצר מילים.