יסודות האמונה- פרק כא'-ישוע המשיח ובשורת המלכות

Print Friendly

פרק כא: ישוע המשיח ובשורת המלכות

אם יש למלכות האלוהים, כפי שראינו, שני היבטים לפחות — האוניברסלי והתיאוקרטי — לאיזה מהשניים מתכוון ישוע באומרו, "מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלוֹהִים" (מרקוס א 15), וכאשר הוא מלמד את תלמידיו להתפלל, "תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ" (מתי ו 10)?

התייחסות המשיח למלכות

מתוך הניסוח "קְרֵבָה מַלְכוּת אֱלוֹהִים" ברור כי אותה מלכות, במובן מסוים, טרם הגיעה. גם ההוראה להתפלל ש"תבוא" המלכות, מאשרת זאת כעובדה.

המלכות האוניברסלית, מחד, עומדת על כנה מאז בריאת היקום, והיבט זה של המלכות היה קיים ומוכר בתקופת חייו של ישוע עלי אדמות. לכן, כאשר המשיח מלמד על היבט של המלכות שהוא עתידי, ברור כי אין כוונתו למלכות האוניברסלית.

המלכות התיאוקרטית, מאידך, פסקה להתקיים עם נפילת האדם, ולכן היבט שני זה של מלכות אלוהים לא היה בנמצא כאשר ישוע אמר, "קְרֵבָה מַלְכוּת אֱלוֹהִים". עלינו להסיק, אם כן, כי כוונת המשיח לשלב העתידי של המלכות התיאוקרטית.

זהו נכון גם לגבי התפילה "תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ". כאן מלמד ישוע את תלמידיו להתפלל לביאת המלכות התיאוקרטית העתידית, אותה מלכות בת 1000 השנים, שתקום עם ביאת המשיח השנייה. יהיה זה השלב האחרון של שלטון אלוהים האוניברסלי על כדור הארץ הנוכחי.

בשני המקרים המצוטטים מתכוון המשיח למלכות אלוהים התיאוקרטית העתידית, ולא למלכות האוניברסלית.

משמעות הניסוח במרקוס א 15

אם כוונת ישוע הייתה למלכות התיאוקרטית העתידית, כיצד עלינו להבין את הצהרתו כי המלכות "קְרֵבָה"? משמעות המילה היא "קרוב" במובן של זמן, והן "קרוב" במובן של מרחק. ובכן, ישוע התכוון לפוטנציאל של הקמת המלכות התיאוקרטית, פוטנציאל שנוצר מעצם נוכחותו שלו עלי אדמות. המשיח אוחז במלוא הכוח והסמכות הדרושים להקמת המלכות בעתיד, ולכן — באופן תיאורטי — היה ביכולתו להקים את המלכות התיאוקרטית בכל רגע נתון בביאתו הראשונה. זוהי הסיבה שישוע הכריז, מצד אחד, כי המלכות "קרבה", ומצד שני לימד את תלמידיו להתפלל לביאת המלכות במה שהיה, מבחינתם, עתיד רחוק.

תנאים למלכות

מהם התנאים הדרושים להקמתה מחדש של המלכות התיאוקרטית על כדור הארץ? יוחנן המטביל (מתי ג 2-1), ישוע המשיח (מתי ד 17; מרקוס א 15) וכל השליחים (מתי י 3-1, 7) מכריזים פה אחד כי המלכות התיאוקרטית העתידית "קרבה". הם אמנם מכנים אותה פעם "מלכות שמים" ופעם "מלכות אלוהים", אך מכיוון ששתי הגרסאות נכללות תחת הכותרת "בשורת המלכות" (מתי ד 17, 23; מרקוס א 15-14), מובן כי מדובר באותה המלכות. אמירות אלה באות לומר, כי קיים פוטנציאל להקמת המלכות, והוא נובע מעצם נוכחותו של מלך המשיח.

אך מעבר להכרזה על קרבת המלכות פונה בשורה זו לשומעיה בדרישה כפולה:

א. "הַאֲמִינוּ בַּבְּשׂוֹרָה!" (מרקוס א 15) מצוּוֶה על השומעים להאמין כי המלכות אכן קרבה;

ב. "שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה!" (מתי ג 2; ד 17) החזרה בתשובה מוצגת כתגובה המתחייבת מכך ש"קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם".

צירוף ההכרזה על קרבת המלכות יחד עם הדרישה להאמין ולשוב בתשובה מרמז כי הציות למצווה כפולה זו הינו תנאי הכרחי להקמת המלכות. למרות קרבתה, לא ניתן להקים את המלכות, לפני ששומעי הבשורה יאמינו בה ויחזרו התשובה.

בשורת המלכות והבשורה אודות המשיח

בברית החדשה שני מסרים שונים הנקראים "הבשורה":

          — בשורת המלכות;

          — הבשורה אודות המשיח (אותה מגדיר שאול השליח בקור"א טו 5-1).

אין מדובר באותו מסר, כפי שמתברר משלושה הבדלים הנראים לעין:

א. התוכן שונה

בזמן שקור"א טו 5-1 מדבר על מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח, בשורת המלכות אינה מזכירה מאורעות אלה כלל. אנו קובעים זאת על־פי שלושה דברים:

          1. הדיווח על שליחת התלמידים במטרה להכריז את בשורת המלכות נשמע כך: "אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר אֵלֶּה שָׁלַח יֵשׁוּעַ בְּצַוּוֹתוֹ עֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: 'לְכוּ … וּבְלֶכְתְּכֶם הַכְרִיזוּ: קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם'." (מתי י 5, 7). ישוע לא שולח אותם עם המסר על מותו הקרב ובא, על קבורתו ותחייתו.

          2. מתי מאשר עובדה זו, כאשר הוא מדווח על שינוי שהתרחש זמן מה אחרי שליחת התלמידים במגמה להכריז את בשורת המלכות. בנקודה זו אנו קוראים: "מֵאוֹתָהּ עֵת הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַבְהִיר לְתַלְמִידָיו כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבוֹל הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכּוֹהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים, וּלְהֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם" (טז 21). מהכתוב נראה בברור כי השליחים כבר עברו כברת דרך לא מבוטלת בהכרזת בשורת המלכות, מבלי שישוע דיבר אתם על מותו, קבורתו ותחייתו. לכן הם לא יכלו לכלול פרטים אלה בבשורתם, שהייתה בשורת המלכות "בלבד".

          3. תגובתו השלילית של פטרוס להתגלות חדשה זו מוכיחה שבשורת המלכות, אותה הכיר והכריז בעצמו, לא דיברה על מות המשיח. כאשר פטרוס שומע את דברי ישוע, אנו קוראים: "לָקַח אוֹתוֹ כֵּיפָא לַצַּד וְהֵחֵל לִגְעוֹר בּוֹ בְּאָמְרוֹ: 'חָלִילָה לְךָ, אֲדוֹנִי. אַל יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְךָ!'" (מתי טז 22). אם פטרוס, במסע הבישור להכרזת בשורת המלכות, כבר היה מבשר את מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח, בוודאי לא היה מתנגד כה נמרצות להתגלות שבפסוק 21.

ובכן, שאול השליח מגדיר בעצם בשורה שנייה, הנוספת על בשורת המלכות, כאשר הוא כותב:

"אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים … מָסַרְתִּי לָכֶם בָּראשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי: שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; וְנִרְאָה …" (קור"א טו 5-1).

להבדיל מבשורת המלכות, שאול מגדיר כאן בשורה המתרכזת סביב מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח, והעובדה כי "קרבה מלכות האלוהים" אינה מוזכרת כלל.

ב. היקף השליחות שונה

כאשר המשיח מפקיד את תלמידיו על הפצת בשורת המלכות, הוא מגביל שליחות זו לעם ישראל, באומרו: "אַל תֵּלְכוּ לְדֶרֶךְ הַגּוֹיִים וְאַל תִּכָּנְסוּ לְעִיר שֶׁל שׁוֹמְרוֹנִים, אֶלָּא לְכוּ אֶל הַצּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וּבְלֶכְתְּכֶם הַכְרִיזוּ: 'קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!'" (מתי י 7-5).

לאחר מותו ותחייתו, לעומת זאת, נותן המשיח למאמיניו שליחות כלל־עולמית. הוא מצווה על השליחים: "לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה" (מרקוס טז 15); וגם "לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים" (מתי כח 19). שליחות עולמית זו מופיעה תמיד בצירוף אל הבשורה אודות המשיח. שאול כותב כי במרכז בשורתו עומד "משיח צלוב", ושהיא "כּוֹחַ הָאֱלוֹהִים לְהוֹשִׁיעַ אֶת כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין, אֶת הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם אֶת הַלּא־יְהוּדִי" [דהיינו שליחות כללית] (רומים א 16; קור"א א 24-23).

ג. ההכנות לשירות הן שונות

כאשר ישוע שולח את התלמידים על מנת להכריז את בשורת המלכות לעם ישראל בלבד, הוא מצווה עליהם שלא לקחת עמם כלום (מתי י 10-9).

מאוחר יותר, כאשר מצד אחד ישנה מגמה על־ידי העם לדחות את המשיח ואת בשורת המלכות, ומצד שני יש יותר ויותר סימנים להתגשמות הבשורה המוגדרת בקור"א טו, מצווה ישוע על תלמידיו לקחת עמם כסף וחפצים אחרים הנחוצים לשירות (לוקס כב 36-35).

מטרת ההבדלים

ישנן שלוש סיבות עיקריות להבדלים שבין שתי הבשורות:

א. תוכן

מדוע השמיעו יוחנן המטביל וישוע עצמו בשורה המכריזה כי "קרבה מלכות האלוהים", מבלי להזכיר את מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח? מדוע שלח ישוע את תלמידיו עם אותה הבשורה?

ישנן לפחות ארבע נקודות שמבהירות את הסיבה:

          1. התכלית העיקרית של נסי ישוע הייתה להוכיח כי הוא אכן המשיח המקווה, אותו אחד שביכולתו להקים את המלכות התיאוקרטית ולחולל את השינויים המובטחים בטבע. מעשי הנסים תמכו בבשורת המלכות, דהיינו שעל־ידי נוכחות המשיח עלי אדמות קיימים כל התנאים להקמת המלכות התיאוקרטית באופן מיידי.

          2. יוחנן המטביל (מתי ג 2-1), ישוע המשיח (מתי ד 17; מרקוס א 15), והשליחים (מתי י 3-1, 7), כולם מלמדים כי על שומעי הבשורה לעמוד בשני קריטריונים, על מנת שתקום המלכות התיאוקרטית:

          — עליהם להאמין כי המלכות אכן "קרבה", במובן שקיימים כל התנאים להקמתה (מרקוס א 15-14). אמונה שכזו משמע אמונה בישוע כמשיח, כבעל הגבורה והסמכות להקמת המלכות.

          — עליהם לחזור בתשובה (מתי ג 2; ד 17, 23).

          3. בכניסתו בהדר לירושלים, כאשר הוא רכוּב "עַל־עַיִר בֶּן־אֲתוֹנוֹת", ישוע מציג את עצמו באופן רשמי הן כמלך המשיח של עם ישראל, והן כאותו מלך שעתיד להנחיל את שלטון אלוהים על כדור הארץ כולו (לוקס יט 40-29). בעשותו כן הוא מגשים את הנבואה שבזכריה ט 9 (מתי כא 5-4).

          4. ביום כניסתו בהדר, ישוע בוכה על ירושלים, כשהוא אומר: "לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! אֶלָּא שֶׁעַתָּה נִסְתָּר הוּא מֵעֵינַיִךְ" (לוקס יט 42). כשהוא ממשיך ומנבא את חורבן העיר בידי אויב אכזרי, הוא מציין כסיבה לאסון זה: "עֵקֶב אֲשֶׁר לא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ" (יט 44).

          מהעובדה שהמשיח בוכה, כמו גם מתוכן הצהרותיו, אנו מבינים בברור את החשיבות הגורלית של אותו יום בהיסטוריה של העיר ירושלים. השימוש שנעשה במילה המתורגמת "מועד" מציין "זמן גורלי". מדובר במועד שנקבע על־ידי אלוהים. לתושבי ירושלים ניתנת הזדמנות בלתי חוזרת לזהות ולקבל את מושיעם. למעלה משלוש שנים הוכרזה בשורת המלכות לעם כולו. אמיתוּתה אושרה על־ידי אין ספור נסים. כעת ישוע נכנס לעיר הבירה ומציג את עצמו כמלך המשיח המובטח, באותו אופן בדיוק שנקבע בנבואת זכריה (ט 9). בנוסף, הוא עושה זאת ביום המדויק שנקבע מראש בכתובים, בנבואה שניתנה מאות שנים קודם לכן על־ידי הנביא דניאל (ט 25-24).

          נציגי העם כאן בבירה נעמדו עתה בפני החלטה גורלית: באפשרותם להכיר — לאור המידע הנתון — בכך שהמלכות התיאוקרטית קרבה אליהם; להכיר בכך שישוע הוא אכן המשיח, בעל הסמכות והיכולת להקים מלכות זו; להכיר בצורך של כל אחד ואחד בעם לחזור בתשובה כתגובה לאמת זו. באותו יום גורלי, לוּ עמדה האומה בדרישות אלה של הכרה ותשובה, היה זה מתקבל כאות הפתיחה למלכות התיאוקרטית. אי-עמידה בשתי הדרישות, לעומת זאת, משמעה חורבן מובטח ודחיית המלכות התיאוקרטית לעתיד הרחוק.

          ארבע נקודות אלה יחד מהווים הסבר מדוע "בשורת המלכות" הוכרזה בנפרד מהבשורה אודות המשיח. בדרך זו הציע המשיח את המלכות התיאוקרטית העתידית לעמו ישראל, כשהוא כולל ומבהיר את הדרישות שעל האומה לקיים כתנאי להקמת המלכות באותה עת.

שליחוּת

כאשר ישוע מפקיד את השליחים על הכרזת בשורת המלכות, מדוע הוא מגביל את שליחותם? מדוע עליהם לבשר לעם ישראל בלבד ולהימנע מלפנות לשומרונים ובני עמים אחרים? הסיבה לכך בהחלטת אלוהים שלא להקים את המלכות התיאוקרטית, אלא אם כן עם ישראל מכיר במשיח האמיתי וחוזר בתשובה (זכריה יב–יד; מעה"ש ג 21-12).

ולמה דווקא עם ישראל צריך לקיים תנאים אלה לפני הקמת המלכות, ולא השומרונים והגויים? גם לכך יש סיבה בתנ"ך:

בהר סיני, כאשר כרת ברית עם בני ישראל, קבע אלוהים ייעוד לעם הנבחר: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כּוֹהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 6). תפקידם של הכוהנים בימי קדם היה הדרכת העם בעניינים רוחניים. הכוהן משבט לוי הנחה את בני עמו ליחס תקין עם אלוהים. אם כך, משמעו של הפסוק בשמות יט, כי על עם ישראל כולו לשמש מדריך רוחני לכל הגויים. אלוהים נתן לעם זה תפקיד ייחודי: לעזור לעמים אחרים לשמור על יחס תקין כלפי הבורא.

לדאבוננו, עם ישראל אינו ממלא ייעוד זה, מאז ועד עתה, בעקבות כישלונו הרוחני. רק במלכות התיאוקרטית העתידית יתוקן לבסוף המצב, כפי המובטח בנבואות התנ"ך. דוגמה להבטחה שכזו עבור עם ישראל נמצאת בישעיהו סא 6: "וְאַתֶּם 'כּוֹהֲנֵי יהוה' תִּקָּרֵאוּ, 'מְשָׁרְתֵי אֱלוֹהֵינוּ' יֵאָמֵר לָכֶם"; וזכריה מכריז: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת־יהוה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלָיִם, וּלְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יהוה. כּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכּוֹל לְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמוֹר: 'נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלוֹהִים עִמָּכֶם'" (ח 23-22).

הן ישעיהו (ב 3-1) והן מיכה (ד 2-1) מלמדים כי ירושלים תהפוך "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" למרכז הרוחני של העולם. עמים רבים יעלו אליה במטרה ללמוד את דרכי אלוהים, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר־יהוה מִירוּשָׁלָיִם" (מיכה ד 2).

לפני שעם ישראל יוכל לשמש מדריך רוחני לגויי העולם במלכות התיאוקרטית, תחילה עליו לתקן את יחסו לאלוהים. זאת הסיבה שאלוהים אינו מקים את המלכות, עד כי עם ישראל יכיר במשיח האמיתי וישוב בתשובה. — ועתה ברור לנו לחלוטין מדוע הורה המשיח לשליחיו להכריז את בשורת המלכות לבני העם הנבחר בלבד.

ההכנות לשירות

כאשר שולח ישוע את תלמידיו במגמה להכריז את בשורת המלכות, מדוע הוא אוסר עליהם לשאת עמם חפצים אותם נהוג ומקובל לקחת למסעות? את התשובה לכך הוא נותן לשליחים (ולנו) במתי י 10: "כִּי רָאוּי הַפּוֹעֵל לְלַחְמוֹ." ובכן, ישוע שולח את התלמידים לא רק כנציגי בשורת המלכות, אלא כנציגיו הוא. בתפקיד שכזה מובטחת להם הספקה יומיומית של כל צרכיהם, ההולמת הן את טענת ישוע למעמד מלך המשיח והן את בשורתו כי "קרבה מלכות האלוהים."

נבואות התנ"ך חוזות שפע בלתי רגיל של מזון, שיאפיין את המלכות התיאוקרטית העתידית. מקור השפע יהיה מלך המשיח עצמו. ההספקה היומיומית של צרכי השליחים בעת שירותם, ללא צורך לדאוג מראש לצידה, בגדים להחלפה וכו', באה לחזק את טענת ישוע למשיחיות וחיזקה את אמיתותה של בשורת המלכות.

מ  ס  ק  נ  ה :

לאחר שבחנו באיזה נקודות ומדוע בשורת המלכות שונה מהבשורה אודות המשיח, מגיעים אנו למסקנה כדלקמן: ישוע הכריז בשורה ייחודית לעם ישראל בלבד — את בשורת המלכות. באמצעותה ועל־ידי הנסים שנלוו אליה, הוא הציע את המלכות התיאוקרטית העתידית לעמו.

בפרק הבא נבחן את תגובת ישראל, כפי שמתועדת בכתובים.