יסודות האמונה- פרק כב'-תגובת עם ישראל לישוע המשיח ולהצעת המלכות

Print Friendly

פרק כב: תגובת עם ישראל לישוע המשיח ולהצעת המלכות

המשיח מציע את המלכות התיאוקרטית העתידית לעם ישראל ומציב בפניהם את התנאים להקמתה, שעליהם לקיים. דרכו להצעת המלכות הייתה דרך הטפת הבשורה ומעשי נסים כאסמכתא לאמיתותה. בפרק הנוכחי נלמד על תגובת ישראל לישוע המשיח עצמו ולהצעת המלכות אותה בישר.

תגובת ישראל חזויה מראש

א. בנבואות התנ"ך

בכתבי־הקודש אלוהים אומר מראש, כי עם ישראל ידחה את המשיח ואת בשורתו. יותר מ-700 שנים לפני שישוע הכריז את בשורת המלכות ותמך בטענותיו על־ידי נסים, הניע אלוהים את ישעיהו הנביא לכתוב: "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ, וּזְרוֹעַ יהוה עַל־מִי נִגְלָתָה?" (ישעיהו נג 1). בנבואה זו נאמר, למעשה, כי בני ישראל לא יאמינו — לא לדיווחים שהמשיח נוכח ביניהם, ולא לאמת כי מלכות אלוהים קרובה (במובן שכל התנאים להקמתה בהישג־יד).

"זְרוֹעַ יהוה" משמשת בתנ"ך כמילה נרדפת לגבורת אלוהים וכוחו (תהילים פט 11, 14; ישעיהו סב 8; ירמיהו לב 17). כאן בישעיהו נג 1 היא מציינת את כוחו האדיר, שמתגלה בנסים ובנפלאות שמחולל ישוע בצמוד להכרזה של בשורת המלכות. ישעיהו, אם כן, מנבא כי על אף הפגנת כוח אלוהים בנסיו של ישוע, לא יאמין העם כי הוא המשיח וכי על־ידי נוכחותו קרבה אליהם מלכות האלוהים.

מספר שנים לאחר שישוע הציע את מלכותו ונידחה על־ידי העם, מאשר יוחנן השליח פירוש זה של ישעיהו נג 1, באומרו: "אַף כִּי עָשָׂה אוֹתוֹת רַבִּים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, לא הֶאֱמִינוּ בּוֹ. וְזאת לְקַיֵּם אֶת דְּבַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: 'יהוה, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל־מִי נִגְלָתָה?'" (יוחנן יב 38-37).

על־ידי הנבואה שבישעיהו נג, אלוהים מלמד מראש כי המשיח לא יהיה רצוי כאשר יבוא, לא יינתן לו כבוד, ובסופו של דבר יידחה (פס' 3-2).

אלוהים מרמז עוד, כי ישתמש בזו הדחייה על מנת לגרום למות המשיח כקרבן על פשעם, עוונם וחטאם של בני ישראל (פס' 6-5, 8, 12-10). סיבה אחת לנחיצות מותו הינה, כי בני ישראל נטשו את אלוהים — באותה מידה שכבשים מתרחקים מהרועה. כפתרון מוצע נשיאת עוון העם על־ידי המשיח (פס' 6).

נבואה נוספת ניתנה יותר מ-500 שנים טרם הצעתו של ישוע להעניק לעמו את המלכות התיאוקרטית. מדובר בנבואה שקיבל דניאל הנביא באמצעות המלאך גבריאל. המלאך מסביר כי דבריו נוגעים לעמו של דניאל ולעיר הקודש, ירושלים (דניאל ט 24). בהמשך מגלה אלוהים את המועד המדויק בו יציג המשיח את עצמו באופן רשמי בפני עם ישראל כמלכו (כאותו אחד שבסמכותו להקים את המלכות התיאוקרטית ולשלוט עליה כמלך [דניאל ט 25]).

ישוע המשיח הגשים נבואה זו ביום כניסתו בהדר לירושלים, כשהוא "רכוּב עַל־עַיִר בֶּן־אֲתוֹנוֹת" (מתי כא 5-1). מאות שנים קודם לכן גילה אלוהים, כי בדרך זו בדיוק יציג עצמו מלך ישראל העתידי בפני האומה (זכריה ט 9).

אלוהים ממשיך ומבהיר, כי המשיח "ייכרת", לאחר שיציג את עצמו באופן רשמי. "להיכרת", כאשר המילה מתייחסת לאדם, תמיד מציין מוות אלים (דניאל ט 26). ובכן, ישוע נצלב ימים מעטים אחרי כניסתו בהדר לירושלים (מתי כז 50-33). קטע זה של נבואת דניאל מלמד, כי עם ישראל אכן ידחה את המשיח ואת הצעתו של המלכות.

נקודה חשובה נוספת בנבואת דניאל היא הקביעה, שלאחר כריתת המשיח תיהרס העיר ירושלים בידי עם מסוים (דניאל ט 26). ישוע עצמו חוזר על נבואת החורבן. הוא מסביר כי תתגשמנה כתוצאה מאי־הכרת העם בחשיבות יום כניסתו בהדר לירושלים ואי־רצונם לקבל את השלום המוצע להם עם המלכות התיאוקרטית (מתי כד 2-1; לוקס יט 44-41). העם שהגשים נבואות אלה היו הרומאים, שהחריבו את ירושלים ואת בית המקדש בשנת 70 לספירה.

ב. בנבואת ישוע

בתקופת שירותו עלי אדמות ניבא ישוע עצמו את דחייתו העתידית ומותו. כעבור פרק זמן משמעותי, בו הכריזו שנים־עשר תלמידיו את בשורת המלכות לישראל, החל ישוע להסביר להם, "כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבּוֹל הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכּוֹהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים, וּלְהֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם" (מתי טז 21). בהמשך חזר על הנבואה באומרו: "עָתִיד בֶּן־הָאָדָם לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים, וְיַהַרְגוּהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם" (מתי יז 23-22). בדרכו האחרונה לירושלים הכין ישוע את תלמידיו במילים מפורטות עוד יותר: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וּבֶן־הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכּוֹהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים. הֵם יֶחֶרְצוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת, וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִים לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ וְלִצְלוֹב אוֹתוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם" (מתי כ 19-18).

ישוע הצהיר בברור כי דחייתו, מותו ותקומתו כולם נובאו מראש בכתבי התנ"ך (לוקס יח 31).

בנוסף להצהרה זו לימד ישוע את משל הכרם (מתי כא 40-33). בעל הכרם, במשל, מוסר את הטיפול בו לחוכרים. בתקופת הבציר הוא שולח את בנו, על מנת לקבל את יבול הכרם, אך החוכרים הורגים אותו. אלוהים עצמו מיוצג במשל כבעל הכרם, הבן הוא ישוע המשיח, והחוכרים הינם מנהיגיו הרוחניים של עם ישראל.

דרך המשל ניבא ישוע כי המנהיגות הרוחנית תדחה אותו ואת הצעתו של המלכות ותגרום להריגתו (פס' 42). הוא המשיך והצביע על התוצאות החמורות של דחייה זו: מלכותו התיאוקרטית של אלוהים לא תינתן לעם ישראל בעת ההיא. הזכות לקבלה תישמר לעם ישראל עתידי, אשר יניב פרי בהתאם לרצון אלוהים (פס' 43).

תפקיד השטן בתגובת ישראל

במשל הזורע מגלה ישוע כי לשטן תפקיד מרכזי בדחיית המשיח ומלכותו על־ידי עם ישראל. הוא פותח את המשל באומרו: "הִנֵּה הַזּוֹרֵעַ יָצָא לִזְרוֹעַ. כַּאֲשֶׁר זָרַע נָפְלוּ כַּמָּה זְרָעִים בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ, וּבָאוּ צִפֳּרִים וְאָכְלוּ אוֹתָם" (מתי יג 4-3).

כשהוא מפרש את המשל, ישוע מסביר כי הזרעים מסמלים את בשורת המלכות התיאוקרטית, והציפורים הן משל לשטן: "וּבְכֵן שִׁמְעוּ אַתֶּם אֶת פֵּשֶׁר מְשַׁל הַזּוֹרֵעַ: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבַר הַמַּלְכוּת וְאֵינֶנּוּ מֵבִין, בָּא הָרָע וְחוֹטֵף אֶת מַה שֶּׁנִּזְרַע בִּלְבָבוֹ; זֶהוּ הַנִּזְרָע בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ" (פס' 19-18). באומרו כן, מאפשר ישוע לשומעיו מבט חטוף לתוך העולם הרוחני: בזמן שהמשיח ושליחיו מכריזים את בשורת המלכות לעם ישראל, עוקב השטן אחריהם, חוטף את המסר מתוך לבבות שומעים רבים, ובכך מונע מהם להאמין ולשוב בתשובה.

אין כל קושי להבין את המניע לפעולה זו. מפרק יז ואילך למדנו כי המשיח ירמוס את השטן ואת מלכותו, יסיר אותם כליל מהעולם ויקים את מלכות האלוהים — בתנאי שעם ישראל יאמין בבשורת המלכות ויחזור בתשובה (זכריה יב–יד; התגלות יט 11– כ 6; מעה"ש ג 21-19). לאור הנאמר, מהווה הטפת בשורת המלכות בליווי הנסים המאמתים סכנה ממשית לשטן ולמערכת שלטונו. עתה הוא מנסה במיטב יכולתו למנוע את היווצרות התנאים לרמיסתו.

קיום הנבואות לגבי תגובת ישראל

את התפקיד המרכזי בדחיית ישוע המשיח והצעתו של המלכות ממלאים מנהיגי הדת. להם מפריעים נסיו, טיהור בית המקדש, ובעיקר האהדה בה הוא זוכה מצד העם (מתי כא 15; מרקוס יא 18). בתגובה הם מנסים לערער את סמכותו ומתכננים את מאסרו וחיסולו (מתי כא 23; כו 5-3). הם משלמים למוסרו; שולחים המון מזוין על מנת לעצרו; מחפשים עדי שקר להאשימו, ודנים אותו למוות (מתי כו 15-14, 47, 59, 66). לאחר דיון נוסף, הם שולחים אותו לפילטוס, מאשימים אותו בפני המושל ובפני הורדוס, ולבסוף משכנעים את ההמון להפעיל לחץ על פילטוס בדרישה לצלוב את ישוע (מתי כז 2-1, 12, 20).

שאלה היפותטית מפורסמת

אנשים רבים שואלים, "ומה אם ישראל היה מגיב בחיוב לבשורת המלכות והמשיח היה מתקבל בביאתו הראשונה? הרי במקרה כזה ישוע לא היה מת כקרבן עבור חטאי העולם, ולא הייתה נפתחת דרך לבני אדם להיוושע."

א. העובדה, שהן התנ"ך והן ישוע עצמו ניבאו מראש את הדחייה על־ידי עם ישראל, הפכה אותה ואת מות המשיח להתפתחות היסטורית מובטחת, שנקבעה על־ידי אלוהים טרם בריאת היקום.

ב. גם אם ישראל היה מאמין לבשורת המלכות וחוזר בתשובה, לא היה זה מונע מהמשיח את המוות עבור חטאי העולם. במצב היפותטי שכזה, ישראל היה מקבל את המשיח כמלכו. העם כולו היה עולה לירושלים על מנת להמליך אותו בטכס ממלכתי. הכובש הרומי היה רואה בכך ללא ספק התחלה של מרד והיה צולב את ישוע כמורד. כעבור שלושה ימים היה המשיח קם מהמתים, רומס ומסיר את השטן ואת מערכת שלטונו — כולל הקיסרות הרומית — ומקים את מלכות אלוהים התיאוקרטית על כדור הארץ.

כתוצאה מחוסר אמונה, עם ישראל בתקופת משה לא נכנס לארץ המובטחת, והכניסה לכנען הושהתה. כעבור 40 שנה קם דור חדש — "עם ישראל של תקופת יהושוע" — שהאמין להבטחות אלוהים וכבש את הארץ.

בגלל אותה מידה של חוסר אמונה היה העם של תקופת ישוע מנוּע מלקבל את המלכות התיאוקרטית המובטחת. האומה הישראלית שחיוותה את ביאתו הראשונה לא האמינה — לא לבשורתו ולא לעדות נסיו. לכן השהה אלוהים את הקמת המלכות לביאת המשיח השנייה, כי עם ישראל של הימים ההם אכן יאמין.

הוכחות להשהיית המלכות

הכתובים מכילים הוכחות רבות לכך שאנו חיים כעת בתקופה בה משהה אלוהים את הקמת מלכותו:

א. ישוע המשיח וכיסא דויד

הצהרות בכתבי־הקודש:

ישעיהו מנבא על אודות המשיח: "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אוֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם" (ישעיהו ט 6).

המלאך גבריאל מודיע כי אלוהים ייתן לישוע את כיסא דויד אביו; הוא ימלוך על בית יעקב לעולם; ואין קץ למלכותו (לוקס א 33-31).

פטרוס השליח מצהיר כי אלוהים נשבע לדויד "לְהָקִים אֶת־הַמָּשִׁיחַ כְּפִי הַבָּשָׂר, מִפְּרִי חֲלָצָיו, לְהוֹשִׁיבוֹ עַל־כִּסְּאוֹ" (מעה"ש ב 30 / דליטש).

הצהרות אלה מהכתובים מלמדים כי מלכות המשיח (המלכות התיאוקרטית העתידית) אכן תעמוד על תִלה ותתפקד כאשר יישב ישוע על כיסא דויד. במילים אחרות, אם נרצה לדעת את נקודת ההתחלה של המלכות, עלינו ללמוד מתי יתיישב המשיח על כיסא זה.

— האם הוא עשה כן כאשר עלה השמיימה אחרי תחייתו, על מנת לשבת לימין אלוהים / לימין כיסא האלוהים (מרקוס טז 19; עברים יב 2)? ישנם מאמינים משיחיים (Covenant Theology; Progressive Dispensationalism) שלדעתם לקח המשיח את מקומו על כיסא דויד בנקודה זו. אם כן, כיסא אלוהים בשמים וכיסא דויד היינו הך המה, וחייב להיות היבט מסוים של המלכות התיאוקרטית שאכן החל בזמן הזה.

— או יתיישב המשיח על כיסא דויד בעת ביאתו השנייה אחרי הצרה הגדולה (מתי כד 31-29)? אם כן הדבר, כיסא אלוהים בשמים וכיסא דויד הם שני דברים נפרדים, המלכות התיאוקרטית טרם קמה (אף לא באופן חלקי), והיא תקום במלואה עם שובו של המשיח.

שלוש נקודות בכתובים עוזרים לנו להחליט איזו משתי העמדות נכונה:

1. תיאוריו של הכיסא שבשמים: כאשר לומדים על הכיסא שבשמים, יש לשים לב לשלוש עובדות:

ראשית, הכתובים מתארים אותו באופן עקבי כ"כיסא אלוהים", ומכך יש להסיק כי מדובר בכיסאו של אלוהים האב (איכה ה 19; מתי ה 34; כג 22; מעה"ש ז 49; עברים ח 1; התגלות ז 15; יב 5; יד 3).

שנית, על־פי הכתוב, כיסא אלוהים נמצא בשמים (תהילים יא 4; קג 19; עברים ח 1); וישנם מקרים בהם מתוארים השמים עצמם ככיסא אלוהים (ישעיהו סו 1; מתי ה 34; כג 22; מעה"ש ז 49).

שלישית, הכתובים מעולם לא מכנים את כיסא אלוהים בשמים בשם "כיסא דויד".

2. כיסא דויד מובדל מכיסא אלוהים בשמים: ניתן להבין זאת בברור מלימוד מספר קטעים בהם כיסא דויד מוזכר:

ראשית, צאצאים רבים של דויד ישבו על כיסאו, אך רק אחד מהם מתואר כיושב לימין כיסא אלוהים, והוא ישוע המשיח בן־דויד (תהילים קי 1; עברים ח 1; יב 2).

שנית, כיסא דויד לא נוסד לפני הופעת דויד על במת ההיסטוריה (שמו"ב ז 17-16). לעומת זאת, מכיוון שאלוהים מולך על היקום מיום בריאתו, כיסא מלכותו בשמים הוקם זמן רב לפני כיסא דויד (תהילים צג 2-1).

שלישית, מעבר לעובדה שכיסא אלוהים היה קיים זמן רב לפני כיסא דויד, הוא גם אמור להתקיים "לעולם" (איכה ה 19). אם כיסא דוד וכיסא אלוהים הנצחי היינו הך, לא היה צורך בהבטחה נוספת לדויד שכיסאו "יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם" (שמו"ב ז 16).

רביעית, כיסא דויד היה בארץ, לא בשמים. דויד וצאצאיו שישבו על כיסא זה שלטו על ממלכה ארצית. הם מעולם לא שלטו "משמים" וסמכותם לא חלה "בשמים". כיסא אלוהים, לעומת זאת, נמצא בשמים.

חמישית, כיסא דויד בכתובים תמיד מתואר כשייך לו בלבד. כאשר אלוהים מדבר עם דויד על כיסאו, הוא מתייחס אליו בתור "כיסאך" (שמו"ב ז 16; תהילים פט 5; קלב 12). בפנייה לאנשים אחרים, אלוהים מכנה את כיסא דויד "כיסאו" (תהילים פט 30, 37; ירמיהו לג 21), או "כיסא דויד" (ירמיהו יג 13; יז 25; כב 2, 4, 30). לעומת זאת, התיאורים העקביים של הכיסא שבשמים מבהירים כי הוא שייך לאלוהים האב.

3. כיסא המשיח מובדל מכיסא אלוהים בשמים: כאשר תקום המלכות התיאוקרטית העתידית והמשיח ימלוך עליה, הוא יישב על כס מלכות. ממספר נקודות בכתובים ניתן ללמוד כי מדובר בכיסא שונה מזה של אלוהים בשמים:

ראשית, עשרות שנים אחרי עלייתו לשמים מצהיר המשיח בהתגלות ג 21: "הַמְנַצֵּחַ, אֲנִי אֶתֵּן לוֹ לָשֶׁבֶת אִתִּי עַל כִּסְאִי כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲנִי נִצַּחְתִּי וְיָשַׁבְתִּי עִם אָבִי עַל כִּסְאוֹ." ישוע מבדיל כאן באופן ברור בין כיסאו (עליו יישבו הוא ותלמידיו המנצחים בעתיד) לבין כס אלוהים האב (עליו יושב המשיח כעת, יחד עם אביו).

שנית, ישנה הצהרה של אלוהים האב לישוע המשיח, בנוֹ, ובה כתוב: "כִּסְאֲךָ, אֱלוֹהִים, עוֹלָם וָעֶד" (תהילים מה 7; עברים א 8). זאת אומרת שאלוהים האב מכיר בכיסאו של המשיח כנבדל מכיסאו הוא.

שתי נקודות אלה מפריכים, לדעתי, את הטענה שכיסא המשיח וכיסא אלוהים בשמים הם היינו הך. מכיוון שזהו כיסא דויד שאלוהים מבטיח לתת למשיח (לוקס א 33-32), "כיסא המשיח" ו"כיסא דויד" חייבים להיות שמות נרדפים של כיסא אחד. ומכיוון שכיסא המשיח נבדל ושונה מכיסא אלוהים שבשמים, גם כסא דויד חייב להיות כך.

מסקנות:

לאור התיאורים והציונים הנזכרים של כס אלוהים בשמים, כיסא המשיח וכיסא דויד, אנו מסיקים:

— כיסא דויד וכס אלוהים שבשמים הם אינם אותו הדבר.

— לכן, כאשר עלה המשיח השמיימה לאחר תחייתו, הוא לא התיישב על כיסא דויד, אלא לצד ימינו של כיסא אלוהים.

— העובדה שהוא ממשיך לשבת בצד ימינו של כיסא אלוהים בשמים עד עצם היום הזה מוכיחה כי טרם התיישב על כיסא דויד.

— מכיוון שהמלכות התיאוקרטית העתידית תקום כאשר המשיח ייקח את מקומו על כיסא דויד, ומכיוון שטרם התיישב שם, ניתן לקבוע בוודאות כי לא הוקמה עד כה שום חלק של המלכות התיאוקרטית.

ב. ישוע המשיח והמגילה החתומה

בפרק טז לעיל בחנּו את הקשר שבין ישוע המשיח למגילה החתומה שבהתגלות פרק ה, ולמדנו את האמיתוֹת הבאות:

עם הצטרפות האדם הראשון למרד השטן איבדה האנושות באופן זמני את הבעלות על כדור הארץ — בעלות שבמקור נמסרה לאדם מידי אלוהים. כמו כן אבדה מלכותו התיאוקרטית המקורית של אלוהים מכדור הארץ. מאז שולט השטן במערכת העולמית.

על מנת להגשים את תכליתו עבור ההיסטוריה, על אלוהים לרמוס את השטן ולטהר את כדור הארץ ממנו וממערכת שלטונו. לפני תום ההיסטוריה הנוכחית, עליו להחזיר את מלכותו התיאוקרטית לעולם הזה.

אלוהים מגלה בדברו כי ישוע המשיח — "האדם האחרון" וגואל האנושות — יפעל כדלקמן:

1. יגאל את נחלת האנושות, דהיינו ירכוש לעצמו את הבעלות על כדור הארץ;

2. ירמוס את השטן ואת מערכתו;

3. יקים את המלכות התיאוקרטית העתידית (ובעת הזו תוחזר הבעלות על כדור הארץ לאנושות).

על־ידי שפיכת דמו על הצלב שילם המשיח את מחיר הגאולה עבור נחלת האנושות האבודה — כדור הארץ. תשלום מחיר הגאולה במלואו תועד ב"ספר מקנה", מגילה המשמשת הוכחה חוקית לזכותו של המשיח לבצע שתי פעולות:

ראשית, לטהר את כדור הארץ מהשטן וממערכת שלטונו;

שנית, להקים את המלכות התיאוקרטית העתידית.

המגילה נחתמה בשבעה חותמות והופקדה ביד ימינו של אלוהים בשמים (התגלות ה 1, 7), פעולה שבאה למנוע שינויים וזיופים במסמך. צעדי אבטחה אלה היו הכרחיים, מפני שהמשיח לא טיהר את כדור הארץ מהשטן וממערכתו, ולא הקים את המלכות התיאוקרטית מיד אחרי תשלום מחיר הגאולה על הצלב. במקום זה, הוא עלה השמיימה (מעה"ש א 11-9), ושם שוהה לימין כיסא אלוהים עד עצם היום הזה.

חיוני ביותר כי ספר המקנה יישמר מכל שינוי וזיוף לאורך היעדרותו הארוכה של המשיח מהארץ. בתנאי זה בלבד תוכל המגילה לשמש לו הוכחה חוקית לזכותו לגרש בשובו לארץ את הבעלים הנוכחי, השטן, ולהקים את מלכותו התיאוקרטית.

עד עת ביאתו השנייה לארץ, המשיח יעבור את כל שלבי פתיחת שבעה החותמות, כך שיביא עמו את המגילה פתוחה בידיו, מוכן לקרוא ממנה לאוזני כל את ההוכחות לזכויותיו (התגלות ה 1 – ו 17; ח 1). זאת הנקודה בה ישחרר את כדור הארץ מהשטן ומשלטונו ויקים את המלכות התיאוקרטית.

קשר זה בין המשיח למגילה החתומה שבהתגלות פרק ה מוכיח כי

1. ישוע לא הקים את המלכות התיאוקרטית של אלוהים כאשר עלה השמיימה וישב לימין אלוהים וכיסאו;

2. הוא לא יקים מלכות זו עד לביאתו השנייה לארץ.

ג. הכרונולוגיה שבמתי כד–כה

בפרקים כד–כה בבשורת מתי מציג המשיח חלק מאירועי ביאתו השנייה בסדר כרונולוגי. במתי כד 31-29 הוא מלמד כי אחרי הצרה הגדולה יבוא "בן־האדם" עם ענני שמים בגבורה והדר, מלווה על־ידי מלאכיו.

גם מתי כה 31 מדבר על אותו אירוע. כאן מוסיף ישוע כי "יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ", וציינו לעיל שזהו כיסא דויד. הוא ימלוך כמלך ויכניס בני אדם צדיקים אל תוך המלכות התיאוקרטית אותה הקים כעת (פס' 34).

על־ידי הסדר הכרונולוגי שקבע בנבואתו זו, מגלה המשיח כי לא ייקח את מקומו על כיסא דויד, לא ימלוך כמלך, ולא יישלח צדיקים אל תוך מלכות האלוהים המובטחת — עד כי יחזור לארץ בתום הצרה הגדולה. הוא מלמד, אם כן, שהמלכות התיאוקרטית לא תקום לפני ביאתו השנייה.

ד. סדר האירועים בביאתו השנייה של המשיח

במשל החיטים והעשבים (מתי יג 30-24, 43-37) מלמד המשיח את סדר ההתרחשויות בביאתו השנייה:

          1. כל בני האדם הבלתי־נושעים (כל מי שלא קיבל את ישוע כמושיע / "בְּנֵי הָרָע" [מתי יג 39-38]) אשר יחיו על כדור הארץ בעת ביאתו השנייה (קֵץ הָעוֹלָם / פס' 39), יוסרו מהעולם על־ידי מלאכיו של "בן־האדם" בפעולה של משפט (פס' 42-40).

          2. כל הנושעים ("הַזֶּרַע הַטּוֹב / בְּנֵי הַמַּלְכוּת" [פס' 38]) אשר יחיו על כדור הארץ בעת ביאתו השנייה, יישארו וייכנסו אל תוך המלכות התיאוקרטית (פס' 43).

ישוע חוזר על אותו סדר מאורעות במשל המכמורת (מתי יג 50-47): בביאתו השנייה ("בְּקֵץ הָעוֹלָם") "הַמַּלְאָכִים יֵצְאוּ וְיַבְדִּילוּ אֶת הָרְשָׁעִים מִבֵּין הַצַּדִּיקִים וְיַשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל תַּנוּר הָאֵשׁ; שָׁם יִהְיוּ הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִּׁנַּיִם" (פס' 50-49).

בהזדמנות אחרת משווה המשיח את סדר האירועים של ביאתו השנייה בתום הצרה הגדולה לאלה שבימי נוחַ (מתי כד 41-37). בימים ההם נספו כל הבלתי־נושעים שעל כדור הארץ בפעולה של משפט, דהיינו במבול. כל הנושעים (נוח ומשפחתו) לעומתם, נשארו על מנת להיכנס לעידן הבא בהיסטוריה (פס' 39-38). אחרי שקבע כך את רצף ההשתלשלויות מוסיף ישוע: "כָּךְ יִהְיֶה גַּם בּוֹאוֹ שֶׁל בֶּן־הָאָדָם" (פס' 39). בביאתו השנייה אחרי הצרה הגדולה, כל הבלתי־נושעים החיים על כדור הארץ "יילקחו" מן העולם בפעולה של משפט; כל הנושעים החיים באותה עת "יעזבו" בארץ וייכנסו לתוך העידן הבא בהיסטוריה — המלכות התיאוקרטית (פס' 41-40).

המשיח מלמד, אם כן, שבביאתו השנייה יילקחו כל הבלתי־נושעים מכדור הארץ בפעולה של משפט, ורק אחרי כן תוקם המלכות התיאוקרטית העתידית. העובדה שבני האדם הבלתי־נושעים עדיין לא הוסרו מכדור הארץ, מוכיחה שהמלכות התיאוקרטית טרם החלה.

ד. הנלמד ממשל עשרת המנים (לוקס יט 27-12)

בעלייתו לירושלים עם תלמידיו, זמן קצר לפני מותו, לימד אותם ישוע משל, "מִשּׁוּם שֶׁ … הֵם חָשְׁבוּ כִּי מִיָּד תִּגָּלֶה מַלְכוּת הָאֱלוֹהִים" (לוקס יט 11). הוא הציג בפניהם "אִישׁ אָצִיל", אשר "הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְקַבֵּל סַמְכוּת לִמְלוּכָה וְלָשׁוּב לְאַרְצוֹ" (פס' 12). מכיוון שנסיעתו עמדה להרחיקו לתקופה ממושכת, הוא חילק את עושרו ל"מנים", הפקיד אותם בידי עבדיו וציווה עליהם "לסחור" עם רכושו עד לשובו. לבסוף חזר והקים את הממלכה שקיבל בעת שהייתו במרחקים. לאלה מבין עבדיו שפעלו בנאמנות לרווחת אדונם, נתן תפקידי ממשל בכירים במלכותו (פס' 24-13).

האיש האציל במשל הוא תמונה של המשיח. ישוע מכין את תלמידיו לכך שיעבור למקום רחוק (השמים) וישהה שם תקופה ממושכת, בה תינתן לו המלכות התיאוקרטית העתידית. לאחר קבלת המלכות ישוב, על מנת להקימה עלי אדמות. המשל בא להבהיר, אם כן, שהקמת המלכות לא תתרחש מיד (כפי שחשבו התלמידים / פס' 11), אלא תדחה עד לביאתו השנייה.

ה. נבואת דניאל בפרק ז

שני פרטים מתוך נבואת דניאל בפרק ז 27-9 מציינים גם כן שהמלכות לא תקום לפני ביאת המשיח השנייה:

          1. בפסוקים 14-9 רואה דניאל שאלוהים האב (עתיק היומין) נותן למשיח "שִׁלְטוֹן וְכָבוֹד וּמַלְכוּת … וְכָל־הָעַמִּים, הָאֻמּוֹת וְהַלְשׁוֹנוֹת עָבְדוּ לוֹ. שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם שֶׁלא יָסוּר וּמַמְלַכְתּוֹ לא תִכְלֶה" (פס' 14).

פסוק 13 מגלה כי המשיח יקבל את מלכותו (המלכות התיאוקרטית), כאשר יבוא כ"בן־האדם" "עם ענני שמים".

ישוע עצמו מרמז כי הוא עומד להגשים נבואה זו. הוא אכן יבוא כבן־אדם עם ענני שמים, אחרי שתסתיים הצרה הגדולה (מתי כד 30-29). רק אז, מתברר, יקבל את המלכות התיאוקרטית על מנת להקימה.

          2. חלק נוסף של הנבואה מתועד בפסוקים 22-21, 27-25. שם נאמר כי המלכות התיאוקרטית העתידית לא תוקם לפני שנשפט משיח השקר (הקרן הקטנה [פס' 8] אשר עשתה מלחמה עם הקדושים [פס' 21]), "וּמַמְלַכְתּוֹ תוּסַר מִמֶּנּוּ וְתוּשְׁמַד" (פס' 26).

מכיוון שמשפט משיח השקר והסרת שלטונו טרם התרחשו, עלינו להסיק שעוד לא קמה המלכות התיאוקרטית. מהתגלות יט 21-11 נלמד כי משיח השקר לא יישפט, לא יוסר ולא יושמד, עד לביאתו השנייה של ישוע המשיח. אם כן, לא תוקם המלכות התיאוקרטית העתידית עד לביאת המשיח השנייה.

ו. החזרה בתשובה הלאומית של ישראל

הובהר לעיל כי לא תוקם המלכות התיאוקרטית העתידית, אלא אם כן ישראל כאומה יאמין לבשורת המלכות, ותתחולל חזרה בתשובה לאומית — תשובת אמת מחוסר האמונה ומהמרד נגד אלוהים ומשיחו. שניהם טרם התרחשו, ועובדה זו ממשיכה למנוע את הקמת המלכות התיאוקרטית.

אך יום יבוא ועם ישראל יימלא תנאים אלה, וזכריה הנביא חוזה את המאורעות בפרטים:

          1. כאשר צבאות כל העולם עולים על ירושלים, יירד המשיח משמים (זכריה יב 3-2, 10-9);

          2. אז כל ישראל ייראו אותו וייזהו את פצעי הצליבה בגופו שהוקם מהמוות ("והביטו אלי את אשר דקרו", יב 10);

          3. עיניהם ייפקחו לעובדה כי האחד שנדחה ונצלב על־ידי אבותיהם בביאתו הראשונה הינו המשיח האמיתי. בנקודה זו כל עם ישראל ישוב בתשובה — הן לאומית והן אישית — וכל יהודי יקבל את ישוע כמשיח ישראל וכמושיעו האישי (יב 14-12);

          4. בתגובה לחזרתם בתשובת אמת ייטהר אלוהים את עמו מכל חטא (יג 1); בו בזמן ישמיד המשיח את צבאות כל העולם הנלחמים על ירושלים (יד 3, 15-12);

          5. לבסוף ימלוך המשיח כמלך על כל כדור הארץ (יד 9).

גם נבואת זכריה מאשרת, כי המלכות התיאוקרטית העתידית לא תקום לפני תשובת עם ישראל כולו למשיח בביאתו השנייה.

ז. שיקום הטבע

למדנו בפרק יט, כי המשיח מנבא את השבת הטבע למצבו שלפני נפילת האדם בחטא. אותו "חידוש הבריאה" ייקרה, לדבריו, "כַּאֲשֶׁר … בֶן־הָאָדָם יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ", ושליחיו גם הם יישבו "עַל שְׁנֵים־עָשָׂר כִּסְאוֹת לִשְׁפּוֹט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מתי יט 28). גם בלוקס מכין ישוע את השליחים לכך שישבו "עַל כִּסְאוֹת לִשְׁפּוֹט אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", והוא מפרט שהדבר אכן ייקרה "במלכותו" (לוקס כב 30-29). כאשר משלבים את המידע שבשני הקטעים, מתברר כי שיקום הטבע לא יתרחש לפני שהמשיח ושליחיו יישבו על כיסאות וימלכו על העולם במלכות התיאוקרטית העתידית.

העובדה שהטבע טרם שוקם למצבו שלפני נפילת האדם, משמעה כי כעת המשיח אינו יושב "עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ"; ואם כן המצב, עוד לא קמה המלכות התיאוקרטית.

כאשר משווים את מתי כה 31 עם כד 31-29 מתווסף עוד פרט: המשיח לא יישב על כיסא כבודו לפני ביאתו השנייה בתום הצרה הגדולה. המלכות התיאוקרטית העתידית, אם כן, לא תוקם לפני ביאתו השנייה אחרי הצרה הגדולה.

ח. הסדר הכרונולוגי שבספר ההתגלות

ספר ההתגלות מציג סדר מאורעות כדלקמן:

          1. המשיח שב לכדור הארץ על מנת לחסל את הכוחות הפוליטיים והצבאיים של מלכות השטן (יט 21-11);

          2. השטן נכלא "בתהום" למשך 1000 שנה (כ 3-1);

          3. ישוע מולך על המלכות התיאוקרטית במשך 1000 שנה (כ 6-4).

לאור סדר ההשתלשלויות הנ"ל יש לשים לב לשתי עובדות:

א. סדר האירועים שנקבע בכתובים מבהיר, כי לא תוקם המלכות לפני הסרת השטן ומערכת שלטונו מכדור הארץ. ניכר בברור כי השטן ומערכתו טרם הוסרו — לא בביאת המשיח הראשונה לעולם, ולא כאשר התיישב לימין אלוהים בשמים. שתי הצהרות בכתובים מאשרות זאת:

          — שנים רבות אחרי עלייתו של המשיח לשמים מלמד שאול השליח, כי השטן ממשיך לתפקד בפועל בתור "אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה" (קור"ב ד 4);

          — גם יוחנן השליח מצהיר: "יוֹדְעִים אָנוּ כִּי … הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׁרוּי בָּרַע" ("הרע" משמע אישיות / יוח"א ה 19).

          לא ייתכן, אם כך, שהמלכות התיאוקרטית הוקמה בביאת המשיח הראשונה או כאשר התיישב על כיסא כבודו לימין אלוהים בשמים.

ב. הסדר הכרונולוגי שבספר ההתגלות מבהיר, כי המלכות התיאוקרטית העתידית לא תוקם לפני ביאתו השנייה של המשיח.

מ  ס  ק  נ  ה :

ההוכחות שהצגנו בפרק זה מובילות באופן עקבי למסקנה אחת: מלכותו התיאוקרטית של אלוהים טרם הגיעה. היא לא הוקמה עם האומה הישראלית בביאת המשיח הראשונה, אלא הקמתה הושהתה עד לביאתו השנייה.

לכן ממתינים אנו בכיסופים לשובו!