ירמיה פרק ב: המסר הראשון של ירמיה הנביא

Print Friendly

ירמיה הנביא פרק ב: המסר הראשון של ירמיה

חלוקת פרק ב: אלוהים מפציר בישראל המשרכת דרכיה: המסר הראשון של ירמיה.

א. המשל: עם ישראל ככלתו של אלוהים האב המנסה לרצות את בעלה (ב 1-3).

ב. הסטייה אחר אלילי הגויים (4-13, 18-30, 33-37)

"הכלה" סרחה דרכיה והלכה אחר אלילי הגויים. נטשה מקור מים חיים לטובת הבל. ישראל הפכה לאשה בוגדת האשמה בחטאים רבים.

            1. תיאור חטאיי ישראל (4-13, 18-20, 23-30, 36-37)

                        א. חטאיי אליליות (4-11, 20, 23-30).

                        ב. נטשו את אלוהים (12-13)

                        ג. כורתית בריתות הגנה עם עמים עובדי אלילים (18-19, 36-37)

            2. עומק חטאיי ישראל (21-22, 33-35)

ג. העונש (14-17). עמים גוים יעלו על ישראל, יהרסו וישמידו את הארץ ותושביה.

ד. הפנייה של אלוהים לעמו – חיזרו אליי (ב 31-32, ג 1-5)

א. המשל: עם ישראל ככלתו של אלוהים האב המנסה לרצות את בעלה (ב 1-3).

א. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:

ב. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ. לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

ג. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם, נְאֻם-יְהוָה.

אלוהים שולח את ירמיה לומר לתושבי ירושלים את המסר עבור כלל עם ישראל.

ככל הנראה עמד ירמיה בחצר המקדש, לשם מגיעים בדרך כלל רוב בני יהודה לעניניהם הרוחניים, או משום מרכזיותו של המקום לחיי היומיום.

מהו המסר?

אלוהים זוכר לטובה את העובדה שעם ישראל – כלל העם אשר יצא ממצרים – הלך אחר אלוהים לאורך כל שנות הנדודים במדבר.

אלוהים אינו לוקח זאת כדבר מובן מאליו…

- העם יכול היה לסרב למשה ולהמשיך לחיות בסבל תחת עול מצריים, זאת מכיוון שאותו הדור מימיהם לא חוו חיי חירות.

- אותם בני ישראל יכלו להישאר משותקים מפחד ומסרבים לצאת ממצרים.

- בני ישראל נטשו מקום של עבדות אך מקום שהיה פורה והבטיח אוכל בשפע, והלכו אחר אלוהים בארץ מדבר מלאה אוייבים ושממון.

- למרות שאותם בני ישראל לא היו בעלי ידע מספיק אודות יהוה, הם בכל זאת נכנעו למשה ויצאו ממצרים תחת הנהגתו.

- עובדת יציאתם ממצרים תחת הנהגת משה היוותה אמון באלוהים ששלח את משה.

את האמון הזה אשר פאר את אלוהים, הוא לא שוכח לעולם.

עם ישראל לא היה הילד האידיאלי לאורך כל שנות הנדודים במדבר.

כולנו זוכרים את מבחני האמונה שחווה עם ישראל במהלך 40 שנות הנדודים במדבר.

לא כל העם היה נאמן לאלוהים (יחזקאל כ 13-20, תהילים עח 40, צה 1-11, קו 24-26, במדבר יד 35, כא 4-9). חלקם נענש ומת במדבר. חלקם לא נכנס לארץ ההבטחה כחלק מעונש עבור חוסר אמונה – ראה מעשה עגל הזהב, מרד קורח ועדתו וכו'.

למרות זאת, כל העת נשארה שארית נאמנה לאלוהים שלא פקפקה באלוהותו, והלכה אחריו לאן שיובילם. אותה שארית קיוותה בכל ליבה לראות את ארץ ההבטחה של אלוהים. חלקם מתו במדבר מזקנה, אך ליבם היה שמח שיחוו את נחלת אלוהים הנצחית דרך ישועתו של אלוהים.

את זאת זוכר אלוהים לעד, ומכנה את הנאמנות הזו במילים נצחיות הקשורות לברית נישואין.

-          חסד נעורייך…

-          אהבת כלולותייך…

מדוע שאלוהים ישתמש במונחים הקשורים לברית הנישואין?

1. כדי להדגיש את הקשר הנצחי בין אלוהים לעמו ישראל.

2. כדי לעודד את עם ישראל להקשיב לדברי התוכחה, ולהבין שהם נובעים מטובו של אלוהים למענם ולא לרעתם (ראה כט 11-13).

אין זו הפעם היחידה שאלוהים מכנה את הקשר בינו לבין עם ישראל כברית נישואין בין בעל לאשתו.

א.      יחזקאל טז 8-14: אלוהים מציין שלקח את עם ישראל ממצרים וכבר אז קבע את טיב הקשר כברית נישואין.

ב.      הושע הנביא פרק ב 16-25: אלוהים מציין שבעתיד עם ישראל יחזור בתשובה ויחווה את כל ברכות הנישואין עם אלוהים. אז תתגשם הנבואה: "וארשתיך לי באמונה, וידעת את יהוה".

שימו לב:

1. אלוהים הוא זה הפונה אל עם ישראל ומבקש שהיחסים ביניהם יתוקנו.

לא עם ישראל רודף אחר אלוהים, אלא אלוהים הוא הרודף אחר עמו כדי שיחזרו לדרך הברכה. משל השה האובד ממחיש זאת – החיפוש אחר האובד למען יחזור בתשובה (מתי יח 10-14).

2. בספר הברית החדשה באיגרת אל האפסיים ה 21 והלאה, וכן בספר ההתגלות יט 7, כא 9, קור"ב יא 2, הקהילה – גוף המשיח המורכב מיהודים וגויים נושעים, נקראים כלת המשיח.

ז"א, המשיח ישוע הוא הבעל של הקהילה.

יוצא מכך שעם ישראל הביולוגי, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב אשר נושעו עד לתחילת הקהילה, הם כלתו של אלוהים האב. ושארית ישראל מן הצרה – הם כלתו של ה' האב.

כל הנושעים מאז חג השבועות שלאחר תקומתו של האדון ישוע מן המתים הם כלתו של השה, של המשיח ישוע. לאור זאת ניתן גם להבין טוב יותר את דבריו של יוחנן המטביל בבשורת יוחנן ג 29: "…זה אשר לו הכלה הוא החתן, אבל ידיד החתן העומד ושומע אותו שמוח ישמח לקול החתן. זאת שמחתי וכעת היא שלמה."

כאשר יחזור האדון ישוע המשיח ארצה, בסיום צרת יעקב, כדי להקים את ממלכתו הארצית בת אלף השנים, הקהילה אשר נלקחה השמיימה וקיבלה גוף חדש, תחזור עימו ותמלוך עימו.

שארית עם ישראל אשר ניצלה מצרת יעקב ונושעה, תשרת בממלכת המשיח ככוהנים.

בפסוק 3 הנביא ירמיה מתאר את מעמדו המיוחד של עם ישראל לפני אלוהים.

"…קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם, נְאֻם-יְהוָה."
הנביא משתמש בשפה המוכרת לשומעיו.

קודש – מונח לתרומה הניתנת לכוהן (ויקרא כב 10). וזה מקביל לביטוי הבא: "ראשית תבואתו".

הנמשל ברור:

עם ישראל הינו העם שמשמש פרי הביכורים לישועת העמים.

עם ישראל הינו העם הראשון שאלוהים מושיע כעם, ודרכו עתיד אלוהים להביא את כל שאר העמים לציות הישועה.

בעוד עם ישראל הינו פרי הביכורים, הרי ששאר העמים – התבואה.

אהבת אלוהים לעמו ישראל מתבטאת בהגנה ששם על העם: כפי שאסור לגעת בתרומה הקדושה שניתנה לכוהן, כך אסור לגעת בישראל (ויקרא ה 15). מי שיעשה כך, מבטיח רעה על ראשו (בראשית יב 1-3, ירמיה טז 19-21, דניאל ז 27).

במילים אלו יש בדרך אגב גם תזכורת לתכלית עם ישראל – ממלכה של כוהנים למען יביאו את מסר הישועה לכלל העמים (שמות יט 5-6, ישעיה מג 21, מט 3-6).

ב. הסטייה אחר אלילי הגויים (4-13, 18-30, 33-37)

ד. שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, בֵּית יַעֲקֹב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל!

ה. כֹּה אָמַר יְהוָה: מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?

ו. וְלֹא אָמְרוּ: אַיֵּה יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם?

ז. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ; וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה.

ח. הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ: אַיֵּה יְהוָה? וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ.

ט. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם-יְהוָה, וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב.

י. כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ, וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד, וּרְאוּ, הֵן הָיְתָה כָּזֹאת? 

יא. הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים? וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים! וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל.

יב. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, עַל-זֹאת, וְשַׂעֲרוּ, חָרְבוּ מְאֹד! נְאֻם-יְהוָה.

יג. כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם.

כמה עצוב. הכלה סרחה דרכיה והלכה אחר אלילי הגויים. נטשה מקור מים חיים לטובת הבל. ישראל הפכה לאשה בוגדת האשמה בחטאים רבים.

הנביא מציין מספר סוגי חטאים:

א. חטאיי אליליות (4-11, 20, 23-30).

ב. נטישת אלוהים (12-13)

ג. כריתת בריתות הגנה עם עמים עובדי אלילים במקום להסתמך על אלוהים בלבד (18-19, 36-37)

ירמיה הנביא מציין את מעשי ישראל כדבר שאין לו כל היגיון.

עלינו לזכור שהמסר של ירמיה אומנם נאמר ביהודה, אך מתייחס לכלל עם ישראל.

הנביא שואל שאלות:

איזה פסול מצאו אבותיכם באלוהים אשר בגללו נטשו אותו לטובת אלילי הגויים?

עד כמה אלוהים היה כל כך פסול, עד כי היה עדיף ללכת אחר אלילים שאין בהם כל אמת?

עד כמה איכזב אלוהים את אבותיכם עד כי היה עדיף להם ללכת אחר אלילי טפשות חסרי תוכן ותועלת?

בפסוק 6 הנביא מביע השתאות ושואל: איך יתכן שאבותיכם שכחו את אלוהים שהעלה אותם ממצרים?

לא אמרו = שכחו…

איך לא השכילו להזכיר ולשנן כל העת את שמו של האלוהים, אשר העביר אותם את המדבר והינחה אותם לארץ ההבטחה כפי שהבטיח? (ראה דברים ח 14-15).

בקטע המדובר – פסוקים 4-13, מילת המפתח היא: ארץ.

אלוהים זה אשר העביר את עמו ישראל מארץ חושך לארץ של ברכה וכל טוב.

השלילי: ארץ מצרים, ערבה ושוחה, ציה וצלמוות, לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.

החיובי: ארץ הכרמל, ז"א, ארץ שדות וכרמים מלאה פרי וטוב (ישעיה טז 10).

איך שכחתם מי חצה עבורכם את ים סוף כדי שתעברו ביבשה?

איך שכחתם מי ניצח לכם את כל אוייביכם?

איך שכחתם מי האכיל אתכם והשקה אתכם כל יום במדבר במים מן הצור ומן משמים?

איך שכחתם מי שמר על נעליכם ושמלותיכם למען לא יתבלו משך 40 שנים במדבר?

איך שכחתם מי נלחם עבורכם את הקרב הראשון בארץ ההבטחה נגד יריחו, ולימד אתכם, ששום חומה ואוייב לא יוכלו לכם אם תלכו בדרך אלוהים?

איך שכחתם מי האלוהים אשר הכניס אתכם לארץ מלאה כל טוב, ושכל האוכל שאכלתם בפסח הראשון שלכם בארץ היה מתבואת ארץ ההבטחה?

במקום להיות אסירי טובה לאלוהים, הבעל שלכם, שהוכיח את נאמנותו ללא סייג וללא כל פסול, אתם נטיתם ממנו – (אל חי וקיים שהוכיח וקיים את שהבטיח), והלכתם אחר אלילים, פרי מחשבת אדם, שאינם קיימים באמת.

במקום לכבד את ארץ הנחלה ולקיים את מצוות אלוהים בה, אתם טמאתם את הארץ ושמתם אותה לתועבה.

איך מטמאים את הארץ ושמים אותה לתועבה?

-          נוטשים את מצוותיו של אלוהים

-          פועלים נגד רצונו

-          משתחווים לדבר אחר כלשהו מלבדו

שאלה:

מדוע שבני ישראל יפנו מאלוהים לאלילים לאחר שטעמו את יד אלוהים הריבונית כמעט בכל תחומי חייהם?

כפי שאנו יודעים וחווים בעצמנו, חיים רוחניים מלאי אמונה אינם חיים קלים.

- בני ישראל ראו איך עמי הגויים נהנים מברכות אלוהים. אדמתם פוריה וידיהם מלאות הצלחה שאינה פחותה מזו של בני ישראל.

- גם הגויים מצליחים למרות שחייהם מלאי תועבה וטומאה

לפיכך, בעוד אלוהים דורש מעמו לחיות חיי קדושה, טוהר, ומאבק אדיר נגד תאוות הבשר, אותם גויים חיים בצורה מתירנית המספקת את כל תאוות הבשר, וגם נהנים מחיים מלאי סיפוק…

מכאן, הסטיה מדרך אלוהים נובעת מן הקושי שבחיי חסידות. מן הקושי שבמאבק יום יומי נגד תאוות הבשר.

ירמיה זועק את טענתו ואומר, שחטאיי העם אינם נובעים מפעולותיהם של אחרוני העם שאינם מבינים בין טוב לרע, או שתורת אלוהים לא הייתה נגישה להם.

ההיפך הוא הנכון.

ראשי העם שהיו בקיאים בכל נתוני האמת, הם אלו שנטשו את האמת והלכו אחר השקר.

הכואב מכל הוא שראשי העם היוו דוגמא כושלת לשאר העם אשר הלך אחריהם וסובל בגללם.

הנביא מציין את נושאי התפקידים והאחריות הבאים:

כוהנים, תופשי התורה – אשר עליהם מוטל התפקיד להורות את תורת אלוהים ומצוותיו (דברים לג 10-11).

הם היודעים את הכתוב, הזניחו את עצם תפקידם, את תכלית ייעודם, שכחו את אלוהים, ולא עוררו את העם לתשובה.

הם שהיו אמורים לדעת את אלוהים, ז"א, להיות עם אלוהים ביחס כה אינטימי, בגדו בתפקידם וגרמו לחטאי העם.

הרועים: מנהיגי העם. המלכים והשרים. הללו דאגו לנצל את העם לטובת האינטרסים האישיים שלהם. הם דאגו לרווחתם ורווחיהם, למעמדם בחברה. הם פעלו כפוליטקאים הפועלים בדרכי העולם שנוגדים לדרכיו התמימות של אלוהים. פעולותיהם לא היו לטובת העם מבחינה רוחנית או אחרת. בכך הם מרדו נגד אלוהים.

הנביאים: הללו היו אמורים להיות הפה של אלוהים, אך הם היו הפה של עצמם ושל שדים.

במקום לוודא שבני ישראל הולכים בדרך אלוהים ונזהרים מסטייה לכיוון רע כלשהו, אותם נביאים מטעם עצמם לימדו את השקר, והתמקדו בעשיית רווח אישי.

דוגמת ההנהגה של כל מוליכי השולל הללו הובילה את עצמם ואת כל ההולכים אחריהם לעבר הבל.

לא די בכך שאותם חוטאים סבלו בעבור חטאיהם, אלא גם בניהם, בני הדורות אחריהם סבלו מתוצאת חטאיי הוריהם, או מנהיגי העבר שלהם.

איך נפגעו בני הדורות הבאים?

מן הסתם עונשו של אלוהים לעצור את טל השמיים, או להעלות אוייבים על אדמת ישראל, פוגעת לא רק בחוטאים עצמם אלא גם בבניהם…

לכולנו ידוע שהחלטה כושלת ורעה של השלטון, משפיעה על הכיס של כל אחד מאיתנו.

החלטה שגויה של הורים משפיעה גם על כל בני הבית…

 על מנת להדגיש אף יותר את הפשע הגדול שעשו בני ישראל, הנביא משווה אותם לעמים עובדי אלילים השוכנים לידם.

פסוקים 10-11:

י. כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ, וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד, וּרְאוּ, הֵן הָיְתָה כָּזֹאת? 

יא. הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים? וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים! וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל.

הנביא מציין את חלק מהעמים בשכנות לישראל, – כיתיים.

הכוונה לבני קפריסין, אך הכוונה לכלל האיים וערי החוף של הים התיכון ממערב לארץ ישראל.

קידר: שבט ערבי היושב במזרח (ישעיה כא 16), והכוונה לעמי המזרח באופן כללי.

ראו את דרכי הגויים:

האם נעשתה אצלם תועבה כפי שנעשתה על ידכם?

האם אחד מהם החליף את אלוהיו ועבר לאליל אחר? אף על פי שמדובר באלילים ולא באלוהי אמת.

הצער כה רב.

עמו של אלוהים זכה להכיר את אלוהי האמת היחידי, טעם את יכולותיו וחווה את טובו. אותו העם ראה את חולשת והבל אלילי שכניו, ולמרות הכל, נטש את אלוהיי האמת ואימץ אלילי הבל. העם העדיף "בשר" על פני "רוח". את העכשיו על פני הנצחי.

על חוסר ההיגיון המוחלט הזה אומר הנביא את פסוקים 12-13:

יב. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, עַל-זֹאת, וְשַׂעֲרוּ, חָרְבוּ מְאֹד! נְאֻם-יְהוָה.

יג. כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם.

הנביא ירמיה זועק השמיימה.

חטאיי עם ישראל קשים ונוגדים כל היגיון אנושי.

השמיים עדים ומתפלאים נוכח החטא והפשע שבני ישראל עושים.

וְשַׂעֲרוּ: ריגזו וריגשו כרוח סערה (ראה יחזקאל כז 35).

ירמיה הנביא מציין שתי רעות שעשו בני ישראל: (פ. 13)

  1. עזיבת אלוהים שהוא כמים חיים
  2. הליכה אחר אלילי הבל

אלוהים הוכיח לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל כי הוא מקור חיים לכל ההולכים אחריו.

אלוהים גם הוכיח זאת בדרך סמלית כאשר הוציא מים מן הצור במדבר וסיפק את כל צורכי החיים של עמו.

כתבי הקודש מרוממים את האדם אשר זוכה להעמיק שורשיו ליד מקור מיים חיים – ז"א, אצל אלוהים (תהילים א), ועם ישראל אשר זכה לחוות כל זאת, נטש באר מים חיים – אלוהים טוב, ריבון ורב חסד שכזה, בעבור תקווה בחסרי חיים – "בבורות שלא יכולים לאגור מים".

בבשורת יוחנן ז האדון ישוע חוגג עם בני עמו את חג הסוכות. ביום שמיני עצרת, בו העם יורד לשאוב מים מבריכת השילוח, עומד האדון ישוע, צור ישראל, ואומר: פסוקים 37-39.

"…מי שצמא יבוא נא אלי וישתה!. המאמין בי כדבר הכתוב, נהרות של מים חיים יזרמו מקרבו." ….  ראה גם ישוע והאשה השומרונית בפרק ד 10.

גם בעת שירותו של האדון ישוע, מצבו הרוחני של עם ישראל לא היה שונה.

עלינו לזכור שעבודת אלילים או סטיה מן האמת היא כל דבר שאינו נטוע בדבר אלוהים ונעשה בניגוד לרצון אלוהים.

האדון ישוע עצמו אמר על דרך הרבנים שהיא דרך טעות חסרת ישועה (מתי כג)

שאול השליח הכריז כי הרבנים יצרו דרך אחרת לישועה, נטולת דם המשיח ישוע.

לפיכך למרות שהם לבושים בדתיות, יוצא שגם הם נחשבים בעיני אלוהים לכאלו שנוטשים באר מים חיים לטובת באר ריקה שאינה מסוגלת להחזיק מים – דת חסרת ישועה.

בפרק ב, בספר ירמיה, המילה דרך, הלך, חוזרת על עצמה ומציינת את הבעיה המרכזית.

אל לנו ללכת מאלוהים, ממקור מיים חיים אלא ללכת עימו.

בשיעור הבא נלמד אודות חלק מהתוצאות של נטישת מקור החיים.

סיכום ומסקנות:

מה אנו בני הקהילה, כלת המשיח, יכולים ללמוד מדברי ירמיה?

1. ילדי אלוהים הנושעים – בני גוף המשיח, קשורים בברית נישואין עם האדון ישוע. נאמנות המשיח לנו אינה ניתנת לניתוק (אל הרומים ח 34-39).

2. בני ישראל ראו וחוו את גבורות אלוהים ולמרות זאת התפתו ללכת אחר דרכי הגויים.

הסיבה שסטו מדרך אלוהים [ממקור מים חיים] נבעה "מתחזוקה רוחנית קלוקלת".

חיי חסידות המלאים בתפילה, שינון כתבי הקודש והתחברות עם שאר נושעים, אינם קלים.

העמידה נגד תאוות הבשר דורשת התחזקות רוחנית יומיומית.

לפיכך עלינו להקפיד לא להשוות את חיינו וברכתנו לזו של הלא נושעים, אלא להתמקד כל העת בחיים התואמים לרצון אלוהים ובהסתמכות מוחלטת מלאת אמונה בכוח רוח הקודש שנתן לנו. רק כך נוכל למלא את תכליתנו – אור עולם ומלח הארץ.

3. כמו אז גם היום ישנם אלו הנוטשים את דרך האדון ופונים לדרך העולם – האלילות.

הסיבות לכך הן:

א.      טעות רגעית של אח באמונה, אשר לבסוף יחזור בתשובה.

ב.      נטישה נצחית שמוכיחה שאותו אדם מעולם לא נושע… (יוח"א ב 18-19).

מכיוון שאיננו יודעים לבטח את מצבו הפנימי של האדם, כל שנותר לנו זה להמשיך לאהוב ולהתפלל עבור כל אדם.

בשיעור הבא נלמד אודות:

- עומק חטאיי ישראל (21-22, 33-35)

- העונש עבור החטאים המחפירים (14-17)

- קריאתו של אלוהים לחזרה בתושבה, שלום הבית…(31-32, ג 1-5).

המסר המרכזי לאורך ספר ירמיה הינו: חיזרו למקור מים חיים.

הנביא קורא לעם ישראל להפסיק את המירוץ אחר האלילות ודרכי הגויים, ולשוב לאחד אשר הוכיח אין ספור פעמים שהוא האמת ואין אחר.

השאלה החוזרת ונישנית היא:

איך יתכן שכל כך הרבה אנשים שחוו וטעמו את כוחו הריבוני של אלוהים, יפנו ממנו לעבר אליליות, או יסטו לדרך החטא לאורך זמן?

תשובה

א. כל אלו אשר סוטים מדרך אלוהים ומתמידים בדרך הרעה כל חייהם, מוכיחים בפירותיהם שמעולם לא נושעו. פרי מעלליהם מהווה הוכחה שליבם מעולם לא נכנע לאלוהים (גלטים ה 19-21, יוח"א ב 18-19, אל העברים ו' 4-8). גם אלו שבעבר כינו עצמם מאמינים, אך מסיבה כזו או אחרת אינם בהתחברות, ופרי הרוח אינו נראה בחייהם, הם ככל הנראה מעולם לא נושעו.

ב. גם לנושעים לא קל להתמיד בחיי חסידות נטולי חטאים.

ההתמדה בחיי החסידות אינה קלה ודורשת מספר צעדים שחייבים ליישמם לאורך כל חיינו.

הכוונה להתמודדות יומיומית עם תאוות הבשר, התכחשות לכל דחף ורצון הנוגד את מצוות אלוהים או דרכו ותכונות אופיו, עמידה בלחץ חברתי ואף לאומי.

ההליכה הרצויה עם אלוהים דורשת – למות לעצמי ולחיות עבורו (אל הגלטים ב 19-20, אל הרומים יב 1-2). וככל שנדרש, להתוודות על החטא ולחזור בתשובה (יוח"א א 9).

אילו מעשים וצעדים על הנושע לעשות על בסיס יומי, כדי להבטיח שלא יסטה לדרך הרעה או כדי שלא יתרחק מאלוהים? זיכרו שחיי חסידות קשים ליישום ודורשים את מלוא כוח רוח הקודש בחיינו.

1. קריאה בדבר אלוהים. לימוד מתמשך וקבוע, ומוכנות לקבל דבר תוכחה ותיקון.

2. תפילה להבנה וכח ליישום.

3. ציות, ציות, ציות, להוראות אלוהים. רבותי ללא ציות, האמונה היא כמו זו של שדים – חסרת ישועה (יעקב ב 19).

4. התחברות עם מאמינים בוגרים, ויחס של כבוד והערכה כלפי קהילת אלוהים (אל העברים יב-יג). מי שמתחבר בעיקר עם חסרי האמונה, ייווכח עד מהרה שהוא מתנהג כמוהם ומתרחק מילדי אלוהים הנושעים באמת (קור"א טו 33).

מתוך הבנת הכתובים וניסיון בחיים, אני יכול להעיד שמי שמזלזל באחד המרכיבים הללו לאורך זמן, ימצא עצמו כאחד שהתרחק ממקור מים חיים.

במהלך 52 שנותיי ראיתי הרבה אשר התרחקו מהתחברות, זלזלו בקהילת אלוהים – לעיתים בגלל עדות כושלת של הנחשבים למנהיגים, ולבסוף ראו ושמעו את ילדיהם מכנים את האדון: "ישו".

אחים יקרים. אלוהים אינו זה הנוטש את ילדיו. כפי שראינו, אלוהים הוא זה הרודף אחר ילדיו למען יחזרו בתשובה. אלוהים נאמן להבטחותיו ולעולם לא יפר מילתו (אל הרומים יא 29). אנו בני האדם, חוטאים ופושעים נגד אלוהים.

אנו אלו המתרחקים ממקור מים חיים – מן האדון. האדון אינו משתנה ואינו נוטש.

כאשר אני אומר: התרחקו מעבודת אלילים, אינני בהכרח מתכוון לכך שחלקינו משתחווה לפסלי בודהא בביתו.

עבודת אלילים היא שם כללי לכלל האמונות והדרכים שבני אדם בוחרים לאמץ או להיכנע להם, ואינם האמונה הכנה והאמיתית באדון ישוע כמושיע מכפר חטאים (יוחנן יד 6, אל הרומים י' 9-10, ישעיה נג).

עובדי אלילים, או אלו האוחזים באמונות שונות, אינם בהכרח גויים המשתחווים לפסלים, אלא יכולים להיות בני עמו של אלוהים, המשתחווים לאלוהים וממלאים את חייהם בפעולות דתיות, אך דוחים את ישוע כאדון ומושיע. ז"א, אינם מכירים את אלוהים כפי שהוא מתואר בכתבי הקודש, אלא כפי שרבניהם הדריכום לאורך הדורות (יוחנן ח 19,42).

אמונה שכזו אינה מושיעה, אינה מסירה את קללת החטא וזעם אלוהים. היא מובילה למעשים שאינם תואמים לרצון אלוהים, ונחשבים אף לחטאים חמורים במיוחד.

אם כן, חטאיי עבודת האלילים יכולים להתבטא בדרכים רבות, אשר את חלקן ירמיה הנביא מתאר בפסוקים הבאים.

תיאור חטאיי ישראל (4-13, 18-20, 23-30, 36-37)

פסוקים 18-20:

יח. וְעַתָּה מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר? וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר?

יט. תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ, וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיִךְ, וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ, נְאֻם-אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת.

כ. כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ. וַתֹּאמְרִי: לֹא אעבוד (אֶעֱבוֹר): כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה, זֹנָה! 

ירמיה הנביא מדגיש את התוצאות האיומות בנטישת דרכו הבטוחה של אלוהים לטובת דרך אחרת, תהיה אשר תהיה.

אלוהים אומר דרך הנביא ירמיה לעם ישראל:

אילו הייתם שומעים לי, לא הייתם צריכים לחפש הגנה או עזרה ממצרים או אשור.

מה ציפיתם לקבל ממצרים? לשתות מיי שיחור?

מיי שיחור משמע – אגם האל חורוס. כך נקראת אחת התעלות המזרחיות של הנילוס. אך באופן כללי הכוונה למיי הנילוס…

אלוהים שואל:

האם ציפיתם לקבל מאלילי מצרים משהו טוב יותר ממה שאני נותן לכם?

כל מה שמצרים יכולים לתת לכם זה לא יותר ממיי הנילוס…..

ומה ציפיתם לקבל מאשור?

הגנה וביטחון גדולים יותר ממה שאני מסוגל להעניק לכם?

בסופו של דבר, האשורים יכולים לתת לכם לא יותר מאשר את מי נהר הפרת.

שתיית מי שיחור ושתיית מי נהר-הפרת היא משל לבקשת עזרה ממצרים ומאשור, במקום מאלוהים.

אומנם כך פעלו ראשי יהודה בעת ההיא.

השרים הנאמנים לדרכו של מנשה, סבו של יאשיהו, המשיכו לשמור אמונים לאשור. שרים ומנהיגים אחרים אשר הבחינו בהתפוררותה של אשור, לא בזבזו כל זמן ומיד פנו למצרים לבקש שותפות ועזרה בבריתות צבאיות וכלכליות.

המצב המביך הזה היה דומה למצבה של ישראל בתקופתו של הושע בפרק ז 11: "מצרים קראו, אשור הלכו…", וכן למצבה של יהודה גם בתקופתו של ישעיה (ראה פרק ז – ההסתמכות של אחז על אשור מפני ארם וישראל).

במילים פשוטות, בני יהודה לא פנו לאלוהים לעזרה ולא הסתמכו עליו באמונה עיוורת. בני יהודה ביססו את הגנתם ואת מחייתם על בריתות עם המעצמות, וכך חשבו שיגבר כוחם ויובטחו המשך חייהם הבטוחים והנוחים.

בבריתות הללו, מכרו יהודה וישראל את נפשם לדרכי הגויים שעימם כרתו ברית.

בספר דברים פרק ז אלוהים הזהיר את עמו פעמים רבות לבל יתערבבו עם הגויים עובדי האלילים בכל דרך. העם הוזהר שהדבר יוביל לנטישת דרכו של אלוהים והידמות לגויים עימם כרתו בריתות.

באותו הפרק ובפרקים אחרים, אלוהים פרט את התוצאות החמורות מחיבור עמו עם עמים עובדי אלילים והסתמכות עליהם.

והנה, עם ישראל חווה בדיוק את מה שאלוהים הזהיר אותם מפניו.

לראיה, האשורים עלו על ישראל בשנת 722 לפנה"ס והגלו את בני ישראל.

האשורים עלו שוב על יהודה כעשרים שנים מאוחר יותר והרסו ערים רבות, זאת למרות שמלך יהודה שילם למלך אשור דמי חסות…

בסופו של יום, עם ישראל הפסיד בכל פעם שנטש את אלוהים והסתמך על כוחם של מעצמות עובדי אלילים.

בפסוק 19 הנביא מבהיר לבני יהודה שמעשיהם הרעים עתידים להביא עליהם תוצאות קשות ומכאיבות.

תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ: מעשיכם הרעים החוזרים ונשנים, יגרמו לסבל כה רב, עד כי יהוו לכם גורם מוכיח שידחוף אתכם לחזרה בתשובה. כמה חבל, שההפסד, הסבל והכאב, יהיו אלו שיגרמו לבני יהודה לשקול מחדש את תורת אלוהים.

יהודה תיווכח, ששום דבר טוב לא יצא לה מנטישת דרכו של אלוהים, מנטישת מקור המים החיים. עזיבת ה' מביאה לך תוצאות רעות ומרות.

מאין החלה הסטיה מדרך אלוהים?

"…וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ, ז"א, סרה מיהודה יראת אלוהים!

הנביא מציין שהסיבה לאימוץ דרך הרעה נובעת מחוסר יראת אלוהים ביהודה. סר הפחד מלחטוא נגד אלוהים. איומו אינו ממשי לדעתם, ואהבת אלוהים סרה מליבם.

מהי יראת אלוהים?

יראת אלוהים היא הכבוד שנותן האדם לאלוהים ולדברו מתוך הכרת גדולתו וריבונותו של אלוהים כפי שכתוב בכתבי הקודש.

יראת אלוהים מתבטאת בלימוד דבר אלוהים וציות לכל מצוותיו באמונה ואהבה.

האם דברי ירמיה הנביא ראויים רק לבני יהודה? לא ולא!

א. גם בימינו עם ישראל שם מבטחו בהסכמי הגנה ואספקת נשק מתקדם ממעצמה כזו או אחרת, ולא באלוהים! חוזקה של ישראל נמדד על פי קרבת היחסים למעצמה מערבית.

קשר שכזה גורם לעם להיות ממוקד בבני אדם ולא באלוהים.

ב. גם בימינו ישנם לא מעטים המכנים עצמם מאמינים שעושים בדיוק את אותם החטאים.

דבר אלוהים מזהיר אותנו במילים ישירות ומאוד ברורות לבל ניכנס לעול אחד עם בלתי נושעים:  (קור"ב ו 14-18)

"…אל תרתמו לעול אחד עם הבלתי מאמינים…"

"…על כן צאו מתוכם והיברו, נאום יהוה."

העול הצמוד ביותר הינו ברית הנישואין, ומכאן משליכים על שותפות עסקית וכדומה.

הכוונה:

-          לא להינשא לבן\בת זוג שאינם נושעים.

-          לא להיכנס לשותפות עסקית עם שאינו נושע

החטאים הללו מקבילים לאזהרות הכתובות במזמור א.

מה התירוצים של אותם חוטאים?

לחץ חברתי, עומס השגרה, אכזבה מכשלונם של מאמינים אחרים, קושי חיי החסידות – פשוט כניעה לבשר, עד כמה שזה נשמע קשה…

בסופו של יום, חוסר יראת אלוהים. חוסר הפחד הבריא של – לא לעשות את החטא…

האם ההתדרדרות הרוחנית של בני ישראל הייתה אירוע חד פעמי?

בפסוק 20 הנביא ירמיה מציין שמאז ראשית ימי בני ישראל, הם לא עמדו במילתם לאלוהים.

עוד בשלבים המוקדמים של עם ישראל, כאשר הסיר אלוהים מעל עמו את עול השיעבוד של עמים אחרים [לדוגמא – יציאת מצרים וכדומה], הבטיח העם לאלוהים שישמור לו אמונים, יקפיד לשמור את מצוותיו ולא יסטה מדרך הטוב.

ומה קרה במציאות?

עם ישראל לא פספס שום הזדמנות לאמץ את דרכי הגויים.

במילים בוטות ביותר, הנביא ירמיה מתאר את עם ישראל כזונה המבצעת את חטאיה ללא הפסק ובכל מקום אפשרי.

עובדי האלילים היו מחשיבים את פסגות ההרים והגבעות למקום משכנם של האלים, ולכן בנו על מקומות גבוהים את מקדשיהם. והנה עם ישראל לא פספס שום גיבעה…

עבודת אלילים נחשבת בעיני אלוהים לניאוף רוחני, ולכן הנביא משתמש בביטויים מיניים.

יתרה על כך, זנות הייתה חלק מהפעולות שעשו עובדי האלילים במקדשיהם, ולכן הנביאים השתמשו בביטויים אלו באופן תדיר.

הנביא משתמש גם בביטויים מעולם החקלאות – עול, מוסרות, כי מושגים אלו היו מובנים לכלל בני עמו. [ראה דוגמאות דומות מפי הנביא הושע ד 16].

לאורך פרק ב, הנביא ירמיה משתמש במשלים כדי לתאר את חטאיי בני יהודה.

דוגמאות במשלים לחטאיי יהודה:

1. משל הגפן הסוררת (פ. 21)

כא. וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת; וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה?

ירמיה משתמש במשל הנזכר מפי ישעיה הנביא בפרק ה.

אלוהים משווה את עמו ישראל לגפן ממין משובח (ישעיה ה 2, בראשית מט 11), לזרע נאמן.

והנה, במקום לקבל פרי משובח, אלוהים מקבל פרי באושים.

סוּרֵי הַגֶּפֶן: באושים. משורש סור הקרוב לשורש הארמי, סרא = באש.

פרי הבאושים מהווה סימן לבגידת העם באותן מידות ומעלות גבוהות שאלוהים נטע בהם.

2. משל הכובסים (פ. 22)

כב. כִּי אִם-תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית, נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. 

בני יהודה בעלי ידיים מגואלות ומלוכלכות בדם. הם מנסים לנקות את כתמי חטאיהם הקשים בכל הדרכים הארציות האפשריות, אך לא יצליחו! כתמי חטאיהם ישארו לנגד אלוהים.

נֶּתֶר: מין מלח שהשתמשו בו לכביסה וניקוי

בֹּרִית: מלשון ברור = טהר. חומר לניקוי וכביסה העשוי מאפרם של צמחי סבון שנשרפו (איוב ט 30).

האם אין ביכולתו של אלוהים לנקות ולסלוח לחטאיי יהודה?

בוודאי שאלוהים יכול. הרי מפי ישעיה הנביא אמר אלוהים שהוא יכול להסיר את כל חטאי עמו ולהעמידם לפניו נקיים כשלג (ישעיה א 18).

אז מה הבעיה?

בני יהודה לא ראו עצמם כפושעים וחוטאים נגד אלוהים:

ראה פסוק 35.

הם חשבו ששיפוץ בית אלוהים ושמירת מצוות באופן לגליסטי [כך עשו בתקופת מלכות יאשיהו], יסירו מעליהם כל עוול ואשמה. אך אלוהים מבהיר להם שהסרת חטאים נעשית בדרך אחרת.

לו היו מודים בחטאם וחוזרים בתשובה כנה, היה אלוהים סולח להם ומסיר כל כתם רוחני מעליהם.

3. משל הבכרה הקלה (פ. 23)

כג. אֵיךְ תֹּאמְרִי: לֹא נִטְמֵאתִי, אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי? רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא, דְּעִי, מֶה עָשִׂית. בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ. 

הנביא ממשיל את בני יהודה לגמלה צעירה הלהוטה אחר כל זכר בשעת תשוקתה המינית.

כך הייתה להיטותה של יהודה כלפי האליליות. הולכת בדרכים עקלקלות מבחינה רוחנית.

איך את יכולה לומר על עצמך שאינך טמאה?

ראי מה את עושה בגיא…יתכן שהכוונה לגיא בן הינום שם עסקו עמוקות בעבודת הבעל, עד להעלאה באש של ילדיהם כקורבנות לאלילים.

התחסדותה של יהודה רק מוסיפה "שמן למדורה".

לא נטמאתי? לא חטאתי?

ראה פסוקים 32-37.

דם אביונים, ועניים על ידייך!

4. משל חמור הפרא: פרה למוד מדבר (פ. 24-25)

כד. פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר, בְּאַוַּת נפשו (נַפְשָׁהּ) שָׁאֲפָה רוּחַ, תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה? כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ, בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ.

כה. מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך (וּגְרוֹנֵךְ) מִצִּמְאָה, וַתֹּאמְרִי: נוֹאָשׁ! לוֹא, כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ. 

הנביא מדמה את בני יהודה לחמור פרא, ערוד.

בְּאַוַּת נפשו (נַפְשָׁהּ) שָׁאֲפָה רוּחַ: בשעת התגברות תאוותה המינית היא מתרגשת ונושמת בחוזקה.

תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה?: מי יוכל לעצור בה בשעת תשוקתה העזה?

כל הזכרים לא צריכים להתאמץ כדי למצא אותה…בייחומה כולם ימצאו אותה…

כך הייתה יהודה להוטה אחר כל דרכי עבודת האלילים.

כמו שבימינו ישנם אלו שלא יפספסו שום גדג'ט טכנולוגי, כך יהודה לא פספסה שום רעיון אלילי חדש…המלא זימה ותועבה.

בצל עצי אלון עתיקים, שנחשבו למקום משכנם של אלילים, שכבו הקדשות וחיכו לגברים הבאים לזבוח זבח. ברגעי שכרון חושים, האמינו אלה שהם מתאחדים עם האלוהות, המשפיעה מטובה על האדמה והפרנסה…

בפסוק 25 הנביא אומר את הנמשל:

אמרתי לבני יהודה להפסיק את המירוץ המשוגע הזה אחר האלילים עד כי תבלינה נעלייך…

עד כי תהיה צמאה כל כך, הכוונה למאמץ הכביר שיהודה משקיעה ברדיפה אחר עבודת האלילים (ראה ירמיה יח 12).

ומה ענתה יהודה?

לא!

אהבת הזרים גברה עליה ויהודה התעקשה ללכת אחר אמונות השווא ההרסניות.

אָהַבְתִּי זָרִים: ציון לכך שאלוהים הוא בעלה החוקי של ישראל, אך הם הולכים אחר אחרים…

5. משל הגנב (פ. 26-28)

כו. כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא, כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל; הֵמָּה, מַלְכֵיהֶם, שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם.

כז. אֹמְרִים לָעֵץ: אָבִי אַתָּה, וְלָאֶבֶן – אַתְּ ילדתני (יְלִדְתָּנוּ), כִּי-פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים; וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ!

כח. וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ, אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ: כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה. 

כמו בושת הגנב בשעה שהוא נתפס, כך יהיה בושתם של בית ישראל.

מכיוון שכל הנהגת העם היתה שטופה באלילות ושותפה למעשים בזויים, כולם עתידים להתבייש ולעמוד מול שוקת שבורה בעת מבחן.

את העצים ואבנים הם החשיבו לאלים, מהם בקשו עצות ובקשות ולהם קראו: אבא.

והנה, בשעת קושי אמיתי ועת משבר, העם נזכר לזעוק לאלוהים.

ואז, יוכל אלוהים לומר לבית ישראל:

היכן האלילים שלך?

מדוע אינם עונים לך ועוזרים לך?

האזהרה הזו כבר כתובה בשירת האזינו בספר דברים לב37-38: "אי אלוהימו…יקומו ויעזרכם."

הנביא מסיים במשפט סיכום שמבטא את עומק חטאי בית ישראל:

כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה. (פ. 28)

למרות שהדיבר הראשון בעשרת הדיברות אוסר על בית ישראל לסור מאלוהים האחד, ולמרות שתפילת ה"שמע ישראל" מכוונת את לב בית ישראל לאל אחד, הלך בית ישראל לא רק לאליל אחד אחר, אלא לאלילים רבים.

כמה מצער, מספר אלילי בית ישראל כמספר הערים ביהודה.

האם מצב בו עם ישראל מפנה עורף לאלוהים יכול להימשך עד בלי די?

לשם כך, בין היתר, שלח אלוהים את ירמיה, כדי לומר לבית ישראל את התוצאה של נטישת אלוהים.

ג. העונש (14-17, 30). עמים גוים יעלו על ישראל, יהרסו וישמידו את הארץ ותושביה.

יד. הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל? אִם-יְלִיד בַּיִת הוּא? מַדּוּעַ הָיָה לָבַז?

טו. עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים, נָתְנוּ קוֹלָם; וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה, עָרָיו נצתה (נִצְּתוּ) מִבְּלִי יֹשֵׁב.

טז. גַּם-בְּנֵי-נֹף ותחפנס (וְתַחְפַּנְחֵס) יִרְעוּךְ קָדְקֹד. 

יז. הֲלוֹא-זֹאת תַּעֲשֶׂה-לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהַיִךְ, בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ. 

הנביא מביע את דברי ההשתאות באוזני בית ישראל בשאלות ריאטוריות.

האם אתם עבדים?

האם אתם בני עבדים השייכים לאדון כלשהו? (בראשית יז 13)

בוודאי שלא.

אתם ילדיו של אלוהים, בני חירות המוגנים על ידי אלוהים בבריתות נצחיות.

אם כן, אז מדוע אתם חיים וסובלים כאילו הייתם עבדים חסרי ערך?

איך קרה שאותו ישראל, אשר הוא קודש לאלוהים, נשתעבד לגמרי למלכויות הרשע ונהיה להן לביזה ולשלל?.

בגלל נטישת אלוהים, מלכויות עולות עליכם והופכות את ארץ ההבטחה לארץ שממון.

כל הערים נכבשות ונשרפות עד היסוד.

כל תושבי הארץ נסים למקומות אחרים רק כדי לאחוז בחיים.

הנה, גם בני מצרים [בני-נוף = ממפיס, עיר מצרית דרומית לקהיר – בירת הממלכה המצרית החדשה. תחפנס = עיר בגבול הצפוני של מצרים].

יִרְעוּךְ קָדְקֹד: יפגעו בראשך. יפגעו בך.

הנה, אלו שבטחת בהם יפגעו בך.

במילים אלו הנביא ירמיה מנבא את שעתיד לבוא על בית ישראל. בהמשך, יאמר הנביא ירמיה כי על בית יהודה נגזר להיכנע לבבל ולגלות החוצה מיהודה למשך 70 שנים.

בספר דברי הימים ב פרק לו 21 נאמר שהסיבה לשבעים שנות הגלות היא, שבני ישראל לא שמרו את שבתות אלוהים. באופן סמלי משמעות הדבר שהסיבה היא חוסר שמירת מצוות אלוהים.

האם יש תקווה לבית ישראל?

כן.

כפי שאמרו נביאים לפני כן, גם ירמיה ממשיך ואומר:

יש עתיד לישראל וזאת בגלל נאמנות אלוהים לברית שכרת עם אבותיכם.

מי שפושע נגד אלוהים עתיד לסבול ולכאוב, אך נצח ישראל יישאר רק בגלל כבוד אלוהים.

ד. הפנייה של אלוהים לעמו – חיזרו אליי (ב 31-32, ג 1-5)

לא. הַדּוֹר, אַתֶּם, רְאוּ דְבַר-יְהוָה! הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל? אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה? מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי, רַדְנוּ: לוֹא-נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ? 

לב. הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ, כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ? וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר. 

ירמיה זועק את כאבו של אלוהים לבני דורו.

האם אכזבתי אתכם אי פעם בעבר? האם אני אלוהים כמו מדבר שאינו מצמיח דבר?

האם אני אלוהים כאחד שאינו מעניק חיים ומתחזק אותם?

האם אני אלוהים מקור של חושך ולא של אור? האם לא ראיתם ממני כל תקווה?

האם נכשלתי במבחן כלשהו?

מכיוון שלא כשלתי בשום מבחן, מדוע החלטתם לנטוש אותי?

רַדְנוּ: משורש רוד = הלוך, נדוד (ראה הושע יב 1)

האם כלה תשכח את תכשיטיה? ודאי שלא.

והנה, עמי, בית ישראל – כלתי, שוכח אותי כבר ימים רבים כל כך.

הקטע מסתיים בפרק ג 1-5, שם אלוהים מציין את נאמנותו וקורא לעמו לשוב אליו.

א. לֵאמֹר: הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר, הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד? הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא! וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים, וְשׁוֹב אֵלַי, נְאֻם-יְהוָה.

ב. שְׂאִי-עֵינַיִךְ עַל-שְׁפָיִם וּרְאִי, אֵיפֹה לֹא שגלת (שֻׁכַּבְתְּ)? עַל-דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם, כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר; וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ.

ג. וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה; וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם.

ד. הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי (קָרָאת) לִי: אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה.

ה. הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם, אִם-יִשְׁמֹר לָנֶצַח? הִנֵּה דִבַּרְתְּ, וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל! 

ראה את התשובה בפרק ג 12-14.

על כך בשיעור הבא.

סיכום ומסקנות.

1. ירמיה הנביא מסכם את הסיבה לחטאי בית ישראל במילים: חוסר יראת אלוהים.

חוסר הכבוד לאלוהים והפחד הבריא מן החטא והפשע גדלו על מצע של ריחוק מדבר אלוהים ואי ציות למצוותיו.

התוצאה הייתה נטישת מקור המים החיים.

האזהרה של ירמיה הנביא רלוונטית גם לנו היום.

שימור חיי חסידות – קירבה תמידית למקור המים החיים (ה'), זו מלחמה קשה ויומיומית.

זהו קרב רוחני תמידי נגד כל נכלי השטן.

לפיכך, הנוסחה לניצחון רוחני יומיומי לנושעים היא:

לימוד כתבי הקודש, תפילה, ציות והתחברות.

2. יש תוצאות קשות לריחוק מדרך אלוהים.

אלוהים נשאר נאמן לעמו, אך יחד עם זאת איפשר לבית ישראל לחוות את פרי בחירתם הבאושה.

כך קורה בחיינו גם היום.

גם כנושעים אנו עלולים לחוות את תוצאת בחירותינו השגויות.

הסבל, צער וכאב הנובעים ממעשים ובחירות שגויות נועדו בין היתר להוכיח אותנו ולגרום לנו לחזור בתשובה ואל הדרך הטובה.

3. האם יש לעם ישראל סיכוי לחדש את היחסים עם אלוהים?

בוודאי!

כך גם לנו – כל עוד נשאר זמן!

אז חזור בתשובה כנה, התוודה על חטאיך ויישם את הוראות אלוהים בחייך באהבה ואמונה.