ישעיהו הנביא – הנבואה על לידת הבתולין של המשיח – פרק ז פסוקים 1-16

Print Friendly

ישעיה הנביא פרק ז' פסוקים 1־17
הנבואה אודות לידת הבתולין של עמנואל הוא ישוע המשיח
כותרת: בטח בעמנו-אל!

כתבי הקודש מלאים בנבואות אודות המשיח. נבואות משיחיות אלו מציינות ומתארות את זהותו, אופיו, תכונותיו ופעולותיו של המשיח.
למרות שכל נבואה חשובה ומרתקת לכשעצמה, הרי שישנן נבואות שמשקלן גבוה במיוחד, אחת שכזו נתנה על ידי הנביא ישעיה בפרק ז'.
בספר ישעיה פרקים ז'-ט' כלולים נבואות אודות לידתו של המשיח מבתולה, תוארו כאלוהים וחזרתו לעולם כדי לשבת על כסא מלכותו לנצח נצחים. כמה מצער שדווקא הבטחות נפלאות אלו נדחות ומותקפות על ידי העם שדרכו הן מתגשמות.
כמעט בכל שיחת בישור, אנו (המאמינים בישוע) משתמשים בנבואה מתוך ישעיה פרק ז' כדי להוכיח את לידת הבתולין של ישוע המשיח, ועובדת היותו אלוהים הבן (עמנו-אל), שניתן לנו מאלוהים כדי לשבת על כסא דוד לעולם. בשיעור זה בעזרת השם נלמד שהדרך היחידה להביע אמון באלוהים ולזכות בחסדו והגנתו, היא על ידי האמונה והביטחון ב: עמנו-אל.

תוכן עניינים:
א. רקע היסטורי (ז' 1-2)
ב. ישעיה מעודד את המלך אחז לבטוח באלוהים (ששאר ישוב) (ז' 3-9)
ג. המלך אחז דוחה את הצעת הנביא לאות (ז' 10-12)
ד. אלוהים מעניק את האות: לידת הבתולין של עמנו-אל (ז' 13-17)

א. רקע היסטורי: מלכי ארם וישראל עולים על יהודה (ז' 1-2)

הבה נקרא את פסוקים 1־2.
"א. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁליִם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ; וְלא יָכוֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ.
ב. וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמור, נָחָה אֲרָם עַל-אֶפְרָיִם; וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי-יַעַר מִפְּנֵי-רוּחַ."

השנה הייתה 734 לפנה"ס. מלך יהודה היה אחז בן יותם בן עוזיהו.
שלא כמו אביו, אחז לא הלך אחרי אלוהים באמונה אלא נחשב למלך רשע ועובד אלילים. הוא הקטיר לבעל והעלה את בניו כקורבנות לאלילים (דברי הימים ב' פרק כ"ח, מל"ב ט"ז).

שכניו של אחז לא היו טובים ממנו. בארם (סוריה) ישב רצין, ובשומרון ישב מלך ישראל, פקח בן רמליהו.
שני המלכים רצו לצרף את מלך יהודה לברית הגנה כך שביחד יעמדו נגד מלך אשור (תגלת פלאסר השלישי 727-745 לפנה"ס ) אשר החל במסע כיבושים. מכיוון שאחז מלך יהודה סרב, ותלה את הגנתו על יכולתו של מלך אשור, ניסו רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל להרוג את אחז, ולהמליך תחתיו מלך 'בובה', את בן־טבאל שיעשה כפי שהם יורו לו! (מלכים ב' ט"ו-ט"ז, ישעיה ז' 6).

אחז מלך יהודה ושאר יושבי ירושלים פחדו מאוד. מכיוון שבאלוהים לא בטח, אחז ידע שלבד אין לו סיכוי להתמודד עם מלך ארם ומלך ישראל. אחז ניגש למלך אשור, תגלת פלאסר השלישי והתחנן לפניו שיגן עליו, שילחם נגד רצין מלך ארם ונגד פקח מלך ישראל. בתמורה אחז שילם לו בכסף, בזהב, ויותר מכך אמר לו ־ "…עבדך ובינך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי.." (מלכים ב' ט"ז 7-8, דברי הימים ב' כ"ח 21)

אחז היה צריך לפנות לאלוהים ולבקש ממנו עזרה, אך לא כך הוא עשה. כמו בשאר הדוגמאות בתנ"ך גם הפעם אנו עתידים לראות איך אנשים מתאכזבים ונהרסים כאשר הם שמים את ביטחונם בבני אדם ולא באלוהים (ישעיה ז' 17, ירמיה ט"ז 5־7, תהילים ב' 12). כמה חבל שעם ישראל הפך להיות תלוי בעמים גויים וכך איבד את מקומו ככוהן שייעודו להדריכם לאלוהים.

התכלית של הפרק שלנו ולמעשה עד פרק ל"ט בספר ישעיה, זה להבהיר לעם ישראל את החשיבות לאמונה וביטחון באלוהים ולא באדם, יהיה מי שיהיה. הנביא ישעיה אינו מציין רק את המילה אלוהים, אלא מסביר בפירוט רב את זהותו של הגואל, המשיח.
האם הלימוד הרבני מוביל את עם ישראל להכיר את הגואל שבידו להעניק חיים? לא! אנו ניווכח בכך בהמשך השיעור.

מלך ארם ומלך ישראל עלו על יהודה וצרו עליה. הם התעכבו בפריצה וכיבוש העיר בגלל טיב הביצורים שנבנו שנים לפני כן על ידי עוזיהו המלך, סבו של אחז (דברי הימים ב' כ"ו 9־15).

מכיוון שהמלך אחז התעלם מאלוהים כמלך העולמי והאמיתי, שולח אלוהים את ישעיה הנביא ובנו שאר ישוב אל המלך ובפיו נבואת תקווה.
מטרת הנבואה להוכיח למלך יהודה ולעמו כי חיי כל בני האדם נמצאים בידיו של ה', ועל כולם, גויים כיהודים להאמין בו ולבטוח בו (ראה גם המסר של ספר הנביא דניאל בסוף פרק ד').

ב. ישעיה מעודד את אחז מלך יהודה לבטוח באלוהים (ז' 3-9)

הבה נקרא את פסוקים 3־9.
ג. "וַיאמֶר יְהוָה אֶל-יְשַׁעְיָהוּ, צֵא-נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ: אֶל-קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל-מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס.
ד. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים, הָאֵלֶּה–בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ.
ה. יַעַן כִּי-יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה: אֶפְרַיִם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ לֵאמוֹר.
ו. נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה, וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ; וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ, אֵת בֶּן-טָבְאַל.
ז. כה אָמַר אֲדוֹנָי יְהוִה: לא תָקוּם וְלא תִהְיֶה.
ח. כִּי ראשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק, וְראשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין; וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם.
ט. וְראשׁ אֶפְרַיִם שוֹמְרוֹן, וְראשׁ שוֹמְרוֹן בֶּן-רְמַלְיָהוּ; אִם לא תַאֲמִינוּ, כִּי לא תֵאָמֵנוּ."

הנביא ישעיה נשלח אל קצה תעלת המים הממלאת את הבריכה העליונה. המלך אחז היה שם ככל הנראה כדי לבחון את מקורות אספקת המים והמחיה נוכח המצור וכמובן כדי להביט לעבר האויבים הצרים עליו (ל"ו 2).
בעוד המלך בא לבחון את מקורות חייו הארציים, (מים) בא אליו הנביא כדי להזכיר לו שמקור חייו, הגנתו ובטחונו צריכים להיות בידיו של אלוהים ולא בידי מלך גוי כמו תגלת פלאסר.

אלוהים ציווה על הנביא להביא את בנו, שאר ישוב, לפגישה עם מלך יהודה.
מדוע?
השם 'שאר-ישוב' מציין תקווה האומרת שלמרות קושי מסוים או אסון, שארית מן העם תשוב, וכך תקוות המשך לעם אכן קיימת.
שם הבן של ישעיה הנביא בוודאי עמד לנגד עיני המלך אחז…
המערכה בה אתה עומד תהיה קשה, אך שארית תשוב. מסר של אסון אך לא הכחדה נמצא גם בפרק ו'. גם שם אלוהים הבטיח שלא יכחיד את עמו בגלל חטאיהם, אלא ששארית תישאר. עלינו לזכור שכל הצרות הללו נובעות מחוסר האמונה והביטחון של עם ישראל באלוהים.

בפרק ח' 18 מסביר הנביא את פשר שמות בניו: "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי יהוה לאותות ולמופתים בישראל, מעם יהוה צבאות השוכן בהר ציון".
לכן, 'שאר-ישוב', בנו של הנביא ישעיה ושמו נועדו להוות אות חזותי למלך אחז. אנו נלמד יותר על כך בהמשך…

המסר בפי ישעיה הנביא היה מאוד ברור: פסוק 4.
הישמר והשקט!
הישמר ־ פעל נכונה ואל תעשה מעשים פזיזים. דאג להגנת העיר אך שלא תעז לפנות לעזרת מלך אשור כאילו הוא יכול להצילך.
השקט ־ אל תפחד, אם תניח בידי אלוהים את המצב, לא יישאר זכר מאויביך.

הנביא מתאר את רצין מלך ארם ואת פקח בן רמליהו מלך ישראל כזנבות אודים עשנים. זאת אומרת, ככוחות שכבר אבד עליהם הכלח. סכנתם מדומה ועל כן אין לחשוש מפניהם. הם מכנים עצמם מלכים, אך בעיני אלוהים הם קצה זנב שרוף ועשן, ז"א, אין בהם כל ערך. הציון של מלך ישראל באיזכור שם אביו, נועד כנראה לציין שאינו מזרע המלוכה, אלא כידוע הוא יושב על כיסא שלקח בדרך בלתי חוקית (מל"ב ט"ו 23-26).

רבותי ־ שימו לב! כשאחז מלך יהודה מביט מעבר לחומה, הוא רואה צבא אדיר שיכול להשמידו באפס זמן. לעומת זאת, כשהנביא מתאר את הצבא האדיר הצר על יהודה הוא מכנה אותו ־ זנב אוד עשן.
הנביא מתאר את שני המלכים הללו בתיאור סופני מכיוון שבמציאות לאחר שנתיים בשנת 732 לפנה"ס שניהם הובסו. רצין בידי מלך אשור ־ מלכים ב' ט"ז 9, ופקח בן רמליהו ־ מלכים ב' ט"ו 29, דברי הימים א', ה' 26.

מסקנה ליישום:
כאשר מתמודדים עם המציאות מתוך אמונה ובטחון בהבטחת אלוהים, כי אז מתמודדים עם כל כוחו של אלוהים. למאמינים באלוהים בלב שלם ועל סמך הכתוב, אלוהים מעניק זכות נפלאה – לראות את המציאות דרך העיניים של אלוהים. במצב שכזה אין פחד!
כאשר מתמודדים עם המציאות ללא אמונה ובטחון באלוהים, כי אז אנו מתמודדים עם המציאות רק בעזרת כוחנו ויכולתנו האנושית, והיא מוגבלת ביותר. במצב כזה יש פחד. (ראה שנים עשר המרגלים ־ במדבר י"ג ־ י"ד 9. אלישע הנביא במלכים ב' פרק ו'. דוד נגד גוליית בשמואל א' פרק י"ז)

בפסוק 7 ישעיה הנביא מתייחס לתוכנית של מלך ארם ומלך ישראל להרוג את מלך יהודה ולהמליך את בן-טבאל במקומו ואומר:
"כה אמר אדוני יהוה, לא תקום ולא תהיה".
א. אלוהים קובע מה יהיה ומי ישב על כסא מלכות זה או אחר. על כסא דוד ישב רק מלך מזרע דוד ובתזמון של אלוהים (ישעיה מ' 22-31, תהילים נ"ו 5).
ב. תוכניתם של רצין ופקח בן רמליהו להמליך על יהודה את בן־טבאל כמלך 'בובה', ולבטל את שושלת בית דוד לא תצא לפועל. ולהוכחת דבר אלוהים, הנביא מציג לפני אחז המלך נבואה.

פסוק 8: "…בעוד 65 שנה יחת אפרים מעם".
יחת: יישבר לרסיסים. יתפרק.
הנביא אומר בצורה ברורה שבעוד 65 שנים אפרים יחת מעם. ז"א, לא יקרא יותר עם ולא יחשב ככזה.
בפועל, האשורים כבשו את שומרון והגלו את עשרת השבטים לאיזור בבל בשנת 722 לפנה"ס (מלכים ב' י"ז 24).
בנוסף לכך, בשנת 669 לפנה"ס זרים רבים הובאו לשומרון על ידי אשורבניפל מלך אשור (עזרא ד' 10) וכך נחתם הגולל על קיום עשרת השבטים כעם בשומרון, בדיוק 65 שנה לאחר נתינת הנבואה. 669=734-65.

יש לשים לב גם למה שהנביא לא אמר אך נמצא בין השורות.
כמו שראש ארם זה דמשק וראש דמשק זה רצין, וכמו שראש אפרים זה שומרון וראש שומרון זה פקח בן רמליהו, כך ובאותה מידה ראש יהודה זה ירושלים וראש ירושלים הינו בן-דוד!
האם יש סיכוי שבית דוד ייכחד? זה כמו לומר שאלוהים ייכחד.

הנביא מסיים באזהרה:
"אם לא תאמינו כי לא תאמנו".
משמע, אם לא תאמינו באלוהים ובהבטחותיו, כי אז לא תזכו לחוות את מלוא כוחו של אלוהים לעזרתכם. אם לא תאמינו ותבטחו באלוהים, תצטרכו להתמודד עם המציאות בכוחם בלבד.
המילה תאמנו מציינת עוגן, בטחון ויציבות. מי שלא מאמין באלוהים לא יזכה לביטחון ויציבות. מי שיאמין להבטחת אלוהים וחייו יבטאו זאת, יזכה להגנה ובטחון מאלוהים (ראה כ"ב 23, דברי הימים ב' כ' 20).

הבה ננסה לדמיין מה מתרחש בשלב זה במוחו של אחז מלך יהודה.
אחז רואה לנגד עיניו את צבאות ארם וישראל המתכוננים להשמידו, ולעומת זאת, ישעיה הנביא בא לעודדו עם נבואה שתתגשם רק בעוד 65 שנים…
אני משער שמחשבה שכזו חלפה במוחו של אחז מלך יהודה: '…אבל ישעיה, 65 שנים הם זמן כל כך ארוך והאויבים שלנו נמצאים כרגע מעבר לגדר. נו באמת, אנו זקוקים למשהו עכשווי יותר, משהו כמו ממש כרגע…..'
מפסוק 10 הנביא עונה על שאלה שכזו שיתכן חלפה במוחו של המלך אחז.

הבה נסכם את הנתונים עד כה:
מלך ארם ומלך ישראל עלו על יהודה וצרו עליה. רוב שטחה של יהודה נכבש וצבאות ארם וישראל נעצרו בחומות העיר ירושלים, ככל הנראה בגלל טיב הביצורים שנבנו שנים לפני כן על ידי עוזיהו המלך, סבו של אחז. (דברי הימים ב' כ"ו 9־15).
בשעה קשה שכזו ליהודה שולח ה' את ישעיה הנביא אל המלך אחז ועימו בנו, שאר ישוב.
ה' שולח את הנביא ישעיה לעודד את המלך אחז:
א. בנו שאר ישוב כשמו כן הוא נועד לציין שיהודה לא תיכחד אלא שארית תישאר ותחזור בתשובה כנה (ראה פרק ח' 18).
ב. מלך ארם ומלך ישראל משולים לזנבות אודים עשנים. אל לך לירוא מפניהם. (פסוק 4)
ג. מזימתם להסירך ולהמליך את בן טבאל במקומך ־ לא תקום! (פסוק 6)
ד. אלוהים אמר שתוך 65 שנה, ישראל (הממלכה הצפונית) יחדלו מהיקרא עם.

מטרת העידוד היתה לגרום לאחז מלך יהודה לחזור לאלוהים ולא למסור את בטחון וגורל יהודה בידי מלך גוי עובד אלילים. זו תכלית הפרק!
ישעיה אמר למלך אחז ־ אם תאמין, תאמן, ז"א אלוהים ישמע לבקשתך ויחזק אותך. (פסוק 9).

המלך אחז שמע את דברי הנביא אך המציאות שעמדה לנגד עיניו היתה חזקה יותר.
מה יועיל לי אם עוד 65 שנה הממלכה הצפונית תחדל מלהתקיים, אם ברגע זה ממש, צבאות ישראל וארם עומדים מול החומות ורוצים לכלותני?
(המלך אחז בחן את המציאות מנקודת מבט אנושית חסרת אמונה באלוהים. לו היה בוחן את המציאות מנקודת מבט של אלוהים, הוא היה מתמלא בשלווה וביטחון)

מדוע שאלוהים יטריח עצמו להציל את אחז מלך יהודה, למרות שזה היה עובד אלילים וזונח את מצוות התורה?
אלוהים הציל את אחז והדריכו למוטב כי אלוהים נשאר נאמן לברית שכרת עם דוד מלך יהודה, להקים את זרע המשיח דרך ביתו (שמ"ב ז' 8-17). מכיוון שכוונת האויבים הייתה להרוג את אחז ואיתו את שארית שושלת בית דוד, נוצר מצב בו עלול להיכחד זרע דוד אשר ממנו עתיד לבוא המשיח, זרע האישה המובטח מבראשית ג' 15. מכיוון שאחז היה החוליה בשושלת ההבטחה מבית דוד, פעל עבורו אלוהים למרות חטאיו, וזאת כדי להראות את גודל חסדו ורחמיו של אלוהים יחד עם נאמנותו להבטחתו, לבריתו.

ג. אחז דוחה את הצעת הנביא לאות (ז' 10-12)

אלוהים יודע את שבלב המלך ולכן מציע למלך הצעה נדיבה מעין כמוה על מנת לחזק את ביטחונו הפנימי ואמונתו.

בפסוק 11 הנביא מציג את הצעתו של ה' למלך:
הבה נקרא את פסוקים 10-12:
"י. וַיּוֹסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֶל-אָחָז לֵאמוֹר.
י"א. שְׁאַל-לְךָ אוֹת מֵעִם יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה.
י"ב. וַיאמֶר אָחָז: לא-אֶשְׁאַל וְלא-אֲנַסֶּה אֶת-יְהוָה.

המלך קיבל זכות ייחודית: אלוהים מציע לו: שאל כל אות שרק אלוהים יכול לעשות, ואלוהים ימלא את הבקשה!
אין הגבלה ־ כל נס שעניינו בארץ וכן כל נס שעניינו בשמיים ־ רק תשאל!
ז"א, אלוהים מעניק למלך אחז זכות לבקש אות על טבעי, בסדר גודל שרק אלוהים מסוגל לעשות כדי שיאמין ויבטח במסר שבפי הנביא ישעיה.
ז"א, שצבאות ארם וישראל לא יפגעו בו. חשוב לזכור: האות חייב להיות בסדר גודל כזה שרק אלוהים יכול לעשותו! (ראה לדוגמא את האות שביקש גדעון מאלוהים. האות היה על טבעי והוכיח שהדובר הוא אלוהים – שופטים ו' 14, 17-18).

המסר הזה למלך לא היה לחינם!
אחז היה מלך רשע אשר האמין בבעל ובאלילים אחרים שכל אחד מהם (על פי הבנתו), היה ריבון על נושא או עניין, והנה אלוהים אומר לו: תשאל ממני כל דבר.
בדרך זו אלוהים מוכיח את אדונותו וריבונותו על כל המתרחש בבריאה.

מה מטרת האות?
א. לשכנע את אחז שהמלכים שמהם הוא ירא לא יגשימו את תוכניתם.
ב. לעודד את אחז לבטוח באלוהים, שכן רק בדרך זו הוא והעם יזכו לחוות את חסד אלוהים וריבונותו בהצלתם. כמו כן, לעודד אותו להאמין ששאר ישוב.

בפסוק 12 המלך מסרב לבקש אות מאלוהים בטענה שהתורה אוסרת לנסות את אלוהים (דברים ו' 16). המלך מתחסד מכיוון שאלוהים הוא זה הפונה אליו ומציע לו את אות הביטחון.
סירובו של המלך מוכיח את עומק רשעותו וזלזולו באלוהים. אחז דיבר כצדיק אך התנהגותו רק הדגישה את צביעותו (ראה דברי הימים ב' כ"ח).

ד. אלוהים מעניק את האות: לידת הבתולין של עמנו-אל (ז' 13-17)

תגובתו של המלך אחז מעלה את חמתו של אלוהים. הנביא בשלב זה אינו פונה רק למלך אלא לבית דוד ואומר להם:
(פסוק 13) לא מספיק שאתם מאמללים את האנשים אתם גם מאמללים את אלוהי?
אם אינכם מבקשים אות, אז אלוהים יתן לבית דוד, אות.
שימו לב!
האות שאלוהים מעניק בשלב זה – מכוון לבית דוד, ז"א לבית המלוכה של עם הבחירה.
הבה נקרא את פסוקים 13-15:
י"ג. וַיאמֶר שִׁמְעוּ-נָא בֵּית דָּוִד: הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת-אֱלוֹהָי.
י"ד. לָכֵן יִתֵּן אֲדוֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמו עִמָּנוּ אֵל.
ט"ו. חֶמְאָה וּדְבַש יאכֵל, לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב.

הבה נבין את מרכיבי ההבטחה ותכליתה.
א. אות: בפסוקים הנדונים המילה אות מתייחסת לפעולה על טבעית, נס, בסדר גודל שרק אלוהים יכול לעשות. האות בא מאלוהים ונעשה בכוחו. כל ניסיון לפרש את המילה אות בדרך אחרת כמוה כניסיון להגשים את הבטחות אלוהים בכוח אנוש. זו טעות וניסיון נדון לכישלון.
רבותיי, אל תשכחו!
מעבר לחומות חונים צבאות ארם וישראל המוכנים בכל רגע "לטרוף" את המלך אחז!
המלך אחז אינו מתכונן להירגע על ידי אות טבעי או פעולה שהוא יכול לעשות במו ידיו.

ומה הדיעה הרבנית בנוגע למשמעות האות?
מוסד הרב קוק טוען שאין הכוונה בהכרח לאירוע על טבעי אלא לדבר סמלי, כגון שמות בניו של הנביא ישעיה. וכמוהו פירוש גרדון ואחרים.
לדוגמא:
הקשת בענן הינה תופעה טבעית ותו לו, ומכאן 'אות' אינו דבר המציין התערבות אלוהית.
טענתם מוטעית מהסיבות הבאות:
הקשת בענן נעשתה ברגע שאלוהים חפץ להראותה בשמיים וללא תלות במצב מזג האוויר. פה נמצא הכוח האלוהי. את אותו הדבר ניתן לראות בחציית נהר הירדן על ידי עם ישראל בכניסה לארץ ההבטחה. ניתן לומר שרעידת אדמה מקומית או גלישה של סלע ענק גרמה לחסימת הנהר למספר שעות, דבר שאיפשר לעם ישראל לחצות ביבשה. למרות זאת, גלישת הסלע החוסם אם כך היה, או כל דבר אחר שעזר לעצור את זרימת מי נהר הירדן דווקא ברגע הנתון, הם הנס והאות. כותב שורות אלו מאמין בלב שלם שאלוהים יכול לעשות ולהשפיע במוצא פיו בלבד!
זיכרו ואל תשכחו!
אלוהים אמר למלך – בחר לך אות בסדר גודל שרק אלוהים יכול לעשות! האות חייב להיות נס שרק אלוהים יכול לעשות. כל דבר אחר לא היה משקיט את לב המלך וגם לא אותנו לו היינו במקומו.

מה הסיבה להפרש ההבנה בין פרשנים משיחיים לרבניים?
הפרשנים הרבניים מכינים את הקרקע להתכחש ללידת הבתולין של העלמה בפסוק 14. שהרי לידת בתולין דורשת אות על טבעי ואז ישוע הוא התשובה היחידה.

ב. כעת נלמד את גודל האות שאלוהים עתיד לעשות.
ישעיה הנביא אומר שהעלמה תהיה הרה ותלד בן אשר יקרא – עמנו-אל.

עלינו לשים לב שהנביא ישעיה משתמש במילה – "הנה".
ישעיה מרבה להשתמש במילת קידומת זו כדי לציין נבואות שיתגשמו בעתיד…הנה ימים באים…

המילה עלמה בפסוק 14 מתייחסת לאישה צעירה בגיל המתאים לנישואין ושלא קיימה יחסים עם גבר, ז"א שהיא בתולה.
אילו היה מדובר באישה נשואה כלשהי או באשת הנביא ישעיה, הרי שלא הייתה כל משמעות למילה אות.

אם כל אדם יכול למלא את ההבטחה של הנביא, אז מדוע שליבו של המלך אחז ימלא בשלווה אל מול הכוחות הבאים לכלותו?

בשנת 250 לפנה"ס ירדו כשבעים זקנים יהודים לאלכסנדריה שבמצרים ושם הם תרגמו את התנ"ך ליוונית. בתרגום השבעים (ספטואגינט, LXX) מתורגמת המילה "עלמה" לבתולה (פרת'נוס) וזאת בגלל ההבנה והקשר לתוכן שמדובר ב'אות' שרק אלוהים יכול לעשות.
חיזוק להבנה שמדובר בנערה או אישה בתולה הם לקחו מספר בראשית כ"ד 43 ששם רבקה מתוארת כעלמה, אישה. המתרגמים לא הושפעו מההבנה הנוצרית, שהרי תאריך התרגום היה כ- 250 לפנה"ס.

ג. עמנואל: שם הילד שיוולד לבתולה ייקרא ־ עמנו־אל! ז"א, למרות שהוא ייוולד בדרך אנוש, הוא גם אלוהים והוא אלוהים יהיה עימנו. (ראה ח' 9-10)
רבותיי, זיכרו! מדובר באות על טבעי אשר עתיד להבהיר לכולם שאלוהים עימנו.
מכיוון שמדובר בלידת בתולין, הרי שהיילוד נולד מזרע אלוהים והוא אכן אלוהים שבא לעולם בדמות אדם. ככזה הוא אלוהים וכל שמותיו מציינים את תכונותיו, אופיו ופועלו.
ממלך יהודי נדרש לדעת את הכתוב בתורה.
אילו אחז היה עושה זאת, היה יכול לקשר בין הנבואה בבראשית ג' 15, לאות שעתיד להיות. זרע האישה עתיד להכות בראש השטן ולהביא גאולה לכלל האנושות.
בפרק ז' אנו זוכים לחיבור נפלא בין זרע האישה מבראשית ג' 15 אל בית דוד ומשם ישירות אל המשיח ישוע, הלא הוא – עימנו-אל.

ד. תכלית האות להוכיח שאלוהים מציל את יהודה, וכל דברי ה' מפי ישעיה אמת הם.

ומה הפרשנות הרבנית בנוגע לעלמה ועמנואל?
רש"י (רבי שלמה יצחקי), רד"ק (רבי דוד קמחי) ואבן עזרא טוענים לשני האפשרויות:
האחת היא שהעלמה היא אשת הנביא ישעיה ומכאן עמנואל הוא הבן של ישעיה. ז"א שעלמה לדעתם מתייחס לאשה צעירה.
השנית היא שעמנואל הוא חזקיה המלך.
רד"ק מוסיף ומציין במפורש שאין מדובר בבתולה כפי שהנוצרים טוענים. לדעת רד"ק, האות שישעיה מתכוון אליו הוא שהתינוק עמנואל יאכל מיד לאחר ייוולדו חמאה ודבש… וכל דבר מתוק שיקרבו לפיו, הוא יאכל. אם יקרבו לפיו מאכל רע, התינוק עמנואל יסגור פיו ולא יאכל זאת.

מוכח שהפרשנות הרבנית אינה יורדת לסוף דעתו ותכלית הפגישה בין ישעיה למלך אחז. מטרת הפגישה הייתה להזהירו לבל יבטח בבן אדם אלא יסמוך על אלוהים, שהרי עמנואל…
בעוד ישעיה הנביא מכוון את ליבנו אל מקור הישועה – עמנואל, הפרשנים הרבנים ממשיכים לכוון את לב עם ישראל לעבר מטרות חסרות ישועה.

בפסוק ט"ו הנביא אומר משפט מעניין:
ט"ו. "…חֶמְאָה וּדְבַש יאכֵל, לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב…"
בפסוק ט"ו הנביא ממשיך להתייחס לבן המובטח מהעלמה, לעמנו-אל, והוא ימאס ברע ויבחר בטוב.
ישעיה מתאר את עמנואל כאחד שכל הזמן ימאס ברע ויבחר בטוב.
ישעיה מציין בפסוק זה חלק מתכונותיו המושלמות של עמנואל המחזקות את הטענה שמדובר באלוהים בכבודו ובעצמו. הבן המובטח מהעלמה יהיה מושלם וצדיק. בחירתו תהיה ללא רבב, דבר שאפשר לייחס לאלוהים בלבד.
אדם רגיל לעומת זאת, תמיד ימעד ותמיד יטעה.

הנביא מציין שעמנואל יאכל חמאה ודבש.
למה הכוונה?
בפסוקים 21־25 אנו למדים שיהודה תסבול מהאויבים הבאים עליה. יושביה יאבדו את שדותיהם ואדמתם וכל שיצליחו להציל יהיה מספר בודד של צאן ובקר. חמאה הינה אחד ממוצרי הלוואי של החלב, ודבש זה מה שימצאו ביער.
הרס בקנה מידה שכזה בא על ישראל על ידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס ועל יהודה על ידי הבבלים במיוחד בשנת 586 לפנה"ס.
יוצא מכך שהנביא אומר: התקופה בה יופיע עמנואל תהיה תקופה קשה ולא נעימה. עמנואל ייוולד בעת עמו רובץ בעוני.

מי הוא הילד שהעלמה (בתולה) צריכה להוליד ומתי הוא ייוולד?
בבשורת מתי פרק א' בפסוקים 18־23 מתוארת הולדתו של ישוע מבתולה ההרה מרוח הקודש.
הכתוב מציין במפורש שהולדת ישוע מהבתולה מרים נועד לקיים את שאמר הנביא ישעיה בפרק ז' 14.
א. הריון של בתולה הינו אות שרק אלוהים מסוגל לעשות.
ב. ישוע הוא אלוהים אשר לבש בשר וירד ארצה ולכן השם עימנו-אל מתאר אותו במדויק.
ג. ישוע לא בא להציל רק את יהודה אלא גם את כלל בני האדם מחטאיהם ולהושיע את בני האנוש שאותם בחר.
ד. ישוע הוא נצר לבית דוד המלך. ההבטחה ניתנה לבית דוד. ראה מתי א' ולוקס ג' 23־38.
למרות שמרים לא הרתה ליוסף אלא קיבלה את זרע אלוהים דרך רוח הקודש, שייכותו של ישוע המשיח לבית דוד מתבטאת דרך העובדה שמוצאם של מרים ויוסף משבט יהודה ומבית דוד הראוי למלוכה.
נבואתו של ישעיה הנביא התגשמה מילולית בהולדת ישוע המשיח ממרים הבתולה. ישוע הוא אלוהים עמנו.

יש בעיה קטנה: לאחר שהנבואה הקודמת שעתידה להתגשם תוך 65 שנה לא השקיטה את ליבו של המלך אחז, מה כבר יכולה להועיל נבואה שאין לה תאריך התגשמות?
איך נבואות ארוכות מועד שכאלו יכולות להשקיט את לב המלך ושאר יושבי ירושלים?
לנגד הצבאות המאיימים עליהם מחוץ לחומות, המלך ויושבי ירושלים מעוניינים בנבואה שתתממש ־ כרגע!

בפסוקים ט"ז-י"ז הנביא ממשיך את דבר הנבואה אשר מתייחסת להתגשמות מיידית יותר, במהלך חיי הנוכחים.
ט"ז. "…כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב: תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ.
י"ז. יָבִיא יְהוָה עָלֶיךָ, וְעַל-עַמְּךָ וְעַל-בֵּית אָבִיךָ, יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה: אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר."

הנביא אומר: בטרם יגיע הנער לגיל שבו יש לו הבחנה מוסרית, ז"א להבחין בין בחירה בטוב ומאוס ברע, יסורו מעל האדמה שני המלכים שאתה ירא מהם: מלך ארם ומלך ישראל.

האם הנביא מתכוון לעמנו־אל או לנער אחר?
מכיוון שעמנואל יבחר בטוב וימאס ברע, ואין כל התייחסות לגילו בפסוק ט"ו, הרי שהוא יבחר בטוב וימאס ברע מיום לידתו. אל נשכח שמדובר ב: עמנו-אל!.
לעומת זאת, בפסוק ט"ז מדובר בנער שאינו עמנואל.

בפרק ח' 4 ישעיה הנביא משתמש באותו מבנה של פסוק באומרו: "כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי…"

מכיוון שפסוק זה אינו מתייחס לעמנואל, האפשרות ההגיונית היחידה היא שהנביא ישעיה בשלב זה מצביע על בנו, שאר-ישוב, שהינו נער רגיל.
שאר-ישוב נולד כילד רגיל שכמו ילדים רגילים אחרים הוא טעה, בחר ברע ומאס בטוב.
לגבי ילד רגיל שכזה אומר הנביא: "…כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב…"
ז"א, לפני שהנער הזה יגיע לגיל שבו מצופה ממנו למאוס ברע ולבחור בטוב, יסור האיום מעל המלך ויושבי ירושלים.

ההתייחסות בפסוק ט"ז היא לבן של ישעיה, קרי, לשאר-ישוב. אלוהים ציווה על ישעיה לבוא אל המלך עם בנו שאר ישוב ממש בעבור הסיבה הזו! אם ההתייחסות בפסוק ט"ז היא לא לשאר ישוב, יוצא מכך שאלוהים ציווה על הנביא להביא את בנו לחינם!

הנביא ישעיה הגיע אל המלך כשהוא עם בנו שאר ישוב. לכן, הנביא מצביע על בנו ואומר למלך אחז את המשפט הבא: לפני שהוא (שאר ישוב) יגיע לגיל של הבחנה מוסרית, שני המלכים ־ מלך ארם ומלך ישראל ייעלמו מהזירה…

מכיוון שלא מדובר על גיל מדויק לחלוטין אלא על תקופה מסויימת, יוצא מכך שהמלך יצטרך בכל יום לצפות להתגשמות הבטחתו של אלוהים.
הרי הנביא אמר – בטרם יהיה הנער…

ההיסטוריה מלמדת ששנתיים לאחר מתן הנבואה מלך אשור הביס את מלך סוריה ומלך ישראל. כך ששני המלכים שאיימו על המלך אחז, נעלמו מהזירה.

דברי הנביא ישעיה בפרק ז' נאמרו בשנת 734 לפנה"ס והתגשמו תוך פרק זמן קצר.
תוך שנתיים בערך, המלך זכה לראות איך הבטחת אלוהים מתגשמת.
לאחר עשר שנים נוספות, בשנת 722 לפנה"ס, האשורים עלו על ממלכת ישראל והגלו את עשרת השבטים. ישעיה צדק.
אחז שם מבטחו במלך אשור, וזה עלה גם על יהודה ובזז אותה.
מי ששם מבטחו באדם – נהרס!
מי ששם מבטחו באלוהים – שורד ומנצח.

ישנם הטוענים שנבואה זו איננה מתגשמת רק בהולדת הבתולין של ישוע המשיח אלא יכולה להתגשם באופן זהה גם בעת זמנו של הנביא ישעיה וגם בעת מאוחרת יותר. ההגדרה נקראת: התגשמות כפולה (DUBBLE FULFILMENT).
דיעה או טענה שכזו מופרכת מיסודה.
נוכחנו לדעת שהנבואה מתייחסת ללידת בתולין של המשיח ישוע וכזה יש רק אחד.
אם קיימת התגשמות כפולה אז אין מניעה להתגשמות משולשת או עשירית…
המושג זר לתנ"ך ואין כל הוכחה להתגשמות כפולה.

ובכן, רבים הניסיונות לסתום את פי נביאי אלוהים או לרוקן מתוכן את הבטחותיו הנפלאות והמבורכות. אנא התמקדו בכתוב ובאלוהים ודעו לכם שאין כוח בעולם שיכול לסתום את דבר האמת של אלוהים. ישוע הוא המשיח המובטח וכל מי שיעמוד מולו יפול. לעומתם אלא שיכרעו ברך לפניו וימסרו את חייהם בידיו יחיו לנצח במלכות אלוהים.

ישוע המשיח אכן בא לעולם דרך לידת בתולין. המשיח היה חייב לבוא לעולם בלידה עוקפת חטא כדי שיוכל לכפר על חטאינו בדמו הקדוש.
מי שמאמין שישוע הוא אכן המשיח המובטח שבא לכפר על חטאיו הריהו נושע ורוח אלוהים שוכן בו. מי שבאמת נולד מחדש שואף לדעת את רצון אביו שבשמיים ולחיות על פי רצונו.

סיכום:
א. הנבואה על לידת עמנואל מבתולה התגשמה בישוע בלבד.
בטחון ושלום נמצאים רק באמונה בישוע.

ב. המשיח ישוע, עמנואל, הגשים את הנבואה מבראשית ג' 15. הוא זרע האישה מבית דוד שעתיד להביס את השטן ולכפר על חטאינו. התגשמות נבואות ישעיה מחזקות את אמונתנו באמיתות הכתובים.

ג. הפרשנות הרבנית הסירה את המשיח מהנבואה – נגד כללי ביאור הטקסט, ולכן אינה מובילה חוטאים לישועה וחיים, אלא לאבדון.
בעוד ישעיה מכוון את לב המלך והעם לעבר מקור הישועה, הפרשנות הרבנית מונעת ישועה מעם ישראל למרות שהנבואה התגשמה במלואה בישוע המשיח.

במי אתה מאמין ובוטח? בבן אדם או בעמנואל, המשיח ישוע?
אל תדחה את ישועתך למחר, כי היום זה יום ישועה!

Bibliography
Gaebelein, Frank E. The Expositor's Bible Commentary. Isaiah – Ezekiel. Vol. 6. Grand Rapids, MI: Zondervan, 1986.
Gardon, S. L. Isaiah 1-39. Israel: Galil, 1992.
Hofman, Yair. Olam Hatanach (The World of the Bible). Tel-Aviv: Davidson-Itai, 1997.
Keil, C.F. Delitzsch F. Commentary on the Old Testament. Volume VII, Isaiah. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1991.
Khacham, Amos. Isaiah, Mosad Aarav Kuk. Jerusalem: Hamakor Ltd., 1984.
Kohen, Menachem. Mikraot Gedolot, Isaiah. Jerusalem: Keter, 2003.
Motyer, J.A. The Prophecy of Isaiah. Leicester, UK: Inter-Versity Press, 1999.
Oswalt, John N. The Book of Isaiah, Chapters 1-39. Grand Rapids, MI: Eerdmans, 1986.
Varner, William. The Messiah. Revealed, Rejected, Received. Bloomington, Indiana: Author House, 2004.