ישעיהו הנביא – פרק ג פסוקים 1-15

Print Friendly

התקופה שבה חי הנביא ישעיהו הייתה תקופה קשה ביותר מבחינה רוחנית – לפני תחילת הגלויות של שנת 722, 604, ו-586 לפנה"ס. הנביא השווה את בני ישראל לתושבי סדום ועמורה בכל הנוגע ליחס והכבוד לאלוהים ולעשיית רצונו (א 10: "שִׁמְעוּ דְבַר־יהוה קְצִינֵי סְדום; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלוהֵינוּ עַם עֲמורָה").

האם אלוהים יחריש לעד? האם אלוהים יכול להרשות לעם הבחירה ללכת בדרך החטא? – לא! אם אלוהים לא התעלם מחטאם של בני סדום ועמורה, ברור שאינו יכול להתעלם מחטאי עמו, בני ישראל.

למרות שאלוהים מחויב לנצחיות ישראל, אין הדבר אומר שידיו קשורות בכל הנוגע למשפט העם וחינוכו.

עם ישראל לא יכחד כמו עמים אחרים – אך יישפט.

בפרק ב הנביא תיאר את גודל עושרם וחוזקם הצבאי של בית יעקב. העם בטח בחוזקו ובעושרו במקום באלוהים. בתגובה, הנביא מביא את מסר אלוהים אל העם.

 

בפרק ג הנביא מתאר את המשפט שיביא אלוהים על עמו. המשפט התגשם במהלך הכיבוש הבבלי של יהודה וירושלים בשנת 586 לפנה"ס. למרות שהנבואה התגשמה, הרי שעקרונות משפט הצדק נכונות לכל תקופה שבה העם זונח את קדוש ישראל, גם בימינו!

 

פרק ג 1-3:

"1 כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יהוה צְבָאוֹת, מֵסִיר מִירוּשָׁלָיִם וּמִיהוּדָה, מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה; כּל מִשְׁעַן־לֶחֶם, וְכל מִשְׁעַן־מָיִם׃

2 גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה; שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקוסֵם וְזָקֵן׃

3 שַׂר־חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים; וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַש."

 

אלוהים עתיד להסיר מירושלים ומיהודה "מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה; כּל מִשְׁעַן־לֶחֶם, וְכל מִשְׁעַן־מָיִם." משמעות המילים היא: "אלוהים עתיד להסיר מכם כל דבר שעליו הסתמכתם ובטחתם, כל דבר אשר היה חיוני ובסיסי לחייכם; כמו, מים ולחם!"

בפסוק 2 הנביא מפרט את משמעות דבריו:

על מי סמכתם? …

  • על הגיבורים בשר ודם? – אני אקח אותם!
  • על השופטים, נביאים, קוסמים וזקנים (על חכמת אדם)? – אני אקח אותם!
  • על קציניכם, בעלי המעמד הגבוה, יועצים, חכמים וידעונים למיניהם? – גם אותם אסיר!

הנביא מציין את הקוסמים ונבוני הלחש כדי להדגיש עד כמה התרחק עם ישראל מאלוהים והעדיף לשמוע לעובדי אלילים( ראה גם ישעיהו מז 12: "עִמְדִי־נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרב כְּשָׁפַיִךְ, בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ; אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי";
דברים יח 10-14: "לא־יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ; קוסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף׃ וְחובֵר חָבֶר; וְשׁואֵל אוֹב וְיִדְּעונִי, וְדורֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים׃ כִּי־תוֹעֲבַת יהוה כָּל־עושֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבות הָאֵלֶּה, יהוה אֱלוהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ׃ תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יהוה אֱלוהֶיךָ׃ כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם, אֶל־מְעונְנִים וְאֶל־קוסְמִים יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה לא כֵן, נָתַן לְךָ יהוה אֱלוהֶיךָ").  

מה יקרה לאחר שאלוהים יסיר מהעם את כל מנהיגיו?

פסוקים 4-7:

"4 וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם; וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ־בָם׃

5 וְנִגַּשׂ הָעָם, אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ; יִרְהֲבוּ, הַנַּעַר בַּזָּקֵן, וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד׃

6 כִּי־יִתְפּושׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו, שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה־לָּנוּ; וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזּאת תַּחַת יָדֶךָ׃

7 יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמור לא־אֶהְיֶה חובֵשׁ, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה; לא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם."

 

אלוהים יאפשר לחסרי ניסיון ורצינות למשול על העם; יאפשר לשובבים הנהנים מתעלולים לאחוז בתפקידי מפתח. התוצאה תהיה הרת אסון! כל יסודות החיים החברתיים יהרסו, ואדם יפגע באדם. נער יבזה את הזקן והפושע וחסר הכבוד ישפיל את המכובד. במונחים מודרניים אנו מכנים זאת: אנרכיה, קריסת מערכות, עצירת מהלך החיים!

הנביא מתאר את החידלון והקריסה בדוגמה שכל אחד משומעיו יכול היה להבין – גם היום!

במקום שלטון מרכזי ויעיל, כל בית אב ינסה להעמיד שליט מבניו.

ומה המעלות הנדרשות על מנת להיות שליט או מנהיג? – תואר אקדמאי? ניסיון שלטוני? עושר מופלג? – לא! מספיק שהמועמד יהיה בעל "שִׂמְלָה" – בגד שהשליט לובש. איזו דרישה נמוכה!

ומה יבקשו ממנו?

"קח את השלטון בידך ותוציא אותנו מהמצב הקשה! תוציא אותנו מהמכשלה."

תשובת המועמד מדגישה את החידלון (פסוק 7):

"יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: לא-אֶהְיֶה חוֹבֵשׁ, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה; לא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם."

תשובת המועמד מיידית ושלילית, ומהי הסיבה? – "איך אוכל לרפא את המצב אם לי בעצמי אין לחם ובגדים? איך אוכל לספק לכם משען כלשהו אם לי בעצמי אין דבר להישען עליו?"

תשובתו אינה מפליאה, הרי אלוהים אמר שיסיר משען לחם ומשען מים מיהודה וירושלים (פסוק 1).

במילים אלו הנביא הוכיח לעם כי יש להם רק משענת אמיתית אחת: אלוהים. ומכיוון שעזבו את קדוש ישראל, הם נותרו ללא משענת ותמיכה.

 

בפסוקים 8-9 הנביא מפרט את הסיבות שבגללן משפט אלוהים כה חמור וכואב:

"8 כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁליִם, וִיהוּדָה נָפָל. כִּי-לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל-יְהוָה, לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ.

9 הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם, וְחַטָּאתָם כִּסְדוֹם הִגִּידוּ לא כִחֵדוּ; אוֹי לְנַפְשָׁם, כִּי-גָמְלוּ לָהֶם רָעָה."

ירושלים כשלה – יהודה נפלה! – איך? ובמה?

"לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם" – דיבורם ומעשיהם אינם על פי רצון אלוהים. 

האם הם מדברים נגד אלוהים ופועלים נגד רצונו במסתרים?

לא! הם כל-כך מזלזלים בו, עד כי כל מעשיהם ודיבורם הפסול נעשה מול עיני אלוהים. הם מתעלמים ממנו כליל!

כוונת "עֵנֵי כְבוֹדוֹ" יכולה גם להיות שבית המקדש – המהווה מקום משכן כבוד אלוהים – אינו זוכה לכבוד. מול מקום משכנו של אלוהים מתכננים את הפשע ומוציאים אותו לפועל!

הנביא מוסיף צבעים לתיאור חטאי העם ואומר "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם…" כלומר: ניתן לראות את אשמתם בהבעת פניהם – הם אפילו לא צריכים להודות במילים! ממש כמו ילד הנתפס בגניבת עוגת שוקולד כאשר כל פיו מלא בצבע ושאריות.

האם הם יתוודו על חטאם לאחר שנתפסו על חם?

לא ולא! במצח נחושה, ממש כמו אנשי סדום, הם יתגאו בפשע ובזלזול באלוהים. בדרך זו הם הביאו את הרעה על עצמם. אלוהים אינו אשם – הם כן! (תהילים לז 15: "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם…").

בפסוקים 9, 11 הלקח ברור: החוטאים מקבלים תשלום עונש בגלל מעשיהם הרעים. לאור הקביעה הזו, מבקש הנביא משומעיו לומר את המסקנה ההפוכה הנלמדת בפסוק 10:

"9 הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם, וְחַטָּאתָם כִּסְדום הִגִּידוּ לא כִחֵדוּ; אוֹי לְנַפְשָׁם, כִּי־גָמְלוּ לָהֶם רָעָה׃

10 אִמְרוּ צַדִּיק כִּי־טוֹב, כִּי־פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יאכֵלוּ׃

11 אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי־גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ."

כלומר: אנא התוודו על חטאותיכם, הפסיקו את מעלליכם הרעים ותזכו לברכה והגנה מאלוהים.

הלקח הזה מתאים לכל עם וקהילה בעולם: קדושת וצדקת אלוהים לא יכולה לסבול חטא מתמשך וחוצפן! כשאנו מודעים לחטאינו, כדאי מאוד להתוודות מהר ולתקן את יחסינו עם מושיענו.

 

בפסוק 12 הנביא מתאר מצב קיים שנועד להוכיח שאלוהים אכן פועל ומעניש את העם:

"עַמִּי נוגְשָׂיו מְעוֹלֵל, וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, וְדֶרֶךְ אורְחותֶיךָ בִּלֵּעוּ."

שליטי העם אינם רציניים ובוגרים. הם עוסקים בתפל. עובדה היא, שהעם פושע נגד אלוהים.

הנביא אומר: "…נשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ…" – למה הכוונה?

  • להצביע על השפלת העם. אם נשים מושלות בו, הרי שגברי העם לא ראויים לשום דבר.
  • ללמדנו שהעם לא חי ופועל על פי הכללים שאלוהים קבע. אלוהים קבע סדר שלטוני שבו הגבר הוא ראש הבית. אין הדבר מציין שהאישה חסרת יכולת, אלא זהו פשוט רצון אלוהים (בראשית ג; אפסים ה).

הנביא ממשיך ואומר: "עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, וְדֶרֶךְ אורְחותֶיךָ בִּלֵּעוּ…"

אלוהים קבע שמקור הבעיה היא במנהיגי העם (מְאַשְּׁרֶיךָ = מנהיגיך), אלו שמדריכים אתכם, תעו. הם בלבלו את דרכיכם והנחו אתכם לדרך רעה. טעותם לא נבעה מחוסר ידע אודות אלוהים. בפסוק 9 למדנו שהם התגאו בפשעם מול עיני אלוהים.

 

בפסוקים 13-15 הנביא מזכיר שוב שאלוהים אינו אדיש לנעשה בעמו ולחטא הפוגע בילדיו:

"13 נִצָּב לָרִיב יהוה; וְעומֵד לָדִין עַמִּים׃

14 יהוה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא, עִם־זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו; וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם׃

15 מַלָּכֶם (מַּה־לָּכֶם) תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ; נְאֻם־אֲדונָי יְהוִה צְבָאוֹת."

ה' מוכן ומזומן לעשות משפט ולתבוע את עלבון העשוקים. עיניו רואות את כל הנעשה, גם בחדרי חדרים, בכל מקום על פני תבל. הרי ה' הבטיח שהוא זה אשר נלחם את מלחמתם של התמימים: מי שיעשוק גר, יתום ואלמנה יצטרך להתמודד נגדו (ראה א 17-19).

זקני העם והשרים הם הדרגות המקבילות לנוגשים ולמתעים בפסוק 12.

ה' אומר להם: "בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם…" – למה הכוונה?

בפרק ה הנביא מסביר את משמעות המילה "הַכֶּרֶם": הכוונה לעם ישראל (ראה גם תהילים פ 8-18; ירמיהו ב 21, יב 10; יחזקאל טו 6-8; הושע י 1).

"אתם, זקני העם ומנהיגיו – השחתתם את עם ישראל. במקום לשמור על הנפשות שהפקדתי בידכם, ניצלתם אותם ככלים למימוש רצונכם המושחת."

מהיכן העושר שלכם?

הרי התעשרתם על חשבון העניים; גזלתם את רכושם, הפקרתם את חייהם על מנת להשיג עוד ועוד עושר. במקום להבין שמעמדכם וכוחכם נועד להגן ולשמור על החלשים, ניצלתם זאת לטובתכם האישית והאנוכית. גזלת העניים שבידכם זועקת נגדיכם (איגרת יעקב ה; מעשי השליחים ט 36, י 4, כד 17; יעקב א 27, ב 1-9).

האם משתמע מכך שמנהיגי העם עסקו כל היום רק בגניבות?

לא בהכרח. גזלה מעניים ומ-ה' גם מתבטאת במניעת מעשר. דבר אלוהים מלמדינו לכבדו במעשרותנו. כאשר איננו עושים זאת, מי שנפגע זה אנחנו – אך גם העניים אשר מחייתם תלויה במעשרות.

בתקופה ההיא – והדבר נכון גם לחיינו בקהילה – המעשרות היו בין היתר הדרך שבה תמכו בעניים, בגרים, ביתומים ואלמנות. אבוי לנו אם נואשם בסעיפים אלו מול פני אלוהים.

 

הנביא סוגר את הקטע במשפט שאלה:

"מַה-לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ?"

"מדוע אתם עושים זאת? האם אתם באמת חושבים שתצאו נשכרים? – תשכחו מזה!"

 

"… נְאֻם־אֲדונָי יְהוִה צְבָאוֹת." הנביא מסיים את הקטע במילים שבהם פתח. זהו מסר מאלוהים שעל כל אחד מאיתנו לרשום על לוח לבו.

 

ל ס י כ ו ם :

א. בני ירושלים ויהודה הוכו והוגלו מכיוון שזנחו את דרך ה' וקיוו לביטחון, לעושר וחכמה מבני אדם כמוהם (ירמיהו יז 5).

אלוהים מלמדנו שהוא משענתנו. – מי זוכה למשענת ה'?:

1. מי שמכיר את אל שדי כמושיעו האישי – את ישוע המשיח;

2. מי שחי על פי העקרונות ועל פי דבר ה' הכתוב.

ב. ממה נובע עושרנו? האם אנו עשירים יותר בגלל שמנענו מהיתום, העני, הגר או האלמנה? – אבוי לנו!

הבה נתפלל שנישען רק על ה', ושעושרינו ינבע מציותנו לדברו ומכך שאנו נשענים על ישוע המשיח.