ישעיהו הנביא – פרק ה פסוקים 1-7

Print Friendly

משל הכרם

 

ישנן דרכים רבות ללמד ולהביע רעיון. כשנתן הנביא בא אל דוד המלך כדי להוכיח אותו על חטאו עם בת שבע, הוא המשיל למלך את משל כבשת הרש. הנמשל תיאר את המציאות: את חטאו של דוד עם בַּת־שֶׁבַע, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי; חטא אשר עליו שילם המלך במחיר ארבעה מבניו (שמואל ב פרק יב).

תיאור מצב הווה, במשל או שיר, הנה דרך נוחה להציג את הבעיה. בדרך זו, השומעים מתייחסים לסיפור כמקרה שאינו נוגע להם וכך מגיבים למסר באופן אובייקטיבי. לאחר השהייה קלה, השומעים מבינים שהנמשל מתייחס למעשיהם ושהם בעצמם שפטו את מעשיהם.

 

ישעיהו הנביא מתאר את יחס אלוהים לישראל ואת התנהגות עם ישראל לאלוהים בשיר ומשל:

 

פסוקים 1-7:

"1 אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ; כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן׃

2 וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שׂורֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

3 וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ יְהוּדָה; שִׁפְטוּ־נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי׃

4 מַה־לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלא עָשִׂיתִי בּוֹ; מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

5 וְעַתָּה אוֹדִיעָה־נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי עושֶׂה לְכַרְמִי; הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרוץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס׃

6 וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר׃

7 כִּי כֶרֶם יהוה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה."

 

בפסוקים 1-2 הנביא מבקש רשות לשיר שיר. הנביא מבקש להשמיע את דברי ידידו שנאמרו על כרמו. בשלב זה ניתן לשער שכל שומעיו מתקרבים ומטים אוזן לדבריו – איזה שיר נפלא יש בפיו!

הנביא אומר: "לידידי יש כרם בקרן בן-שמן."

משמעות המילה "קֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן" היא: פינת הרים שאדמתם שמנה ופורייה (קרן זווית). כרם נטוע בהרים (ירמיהו לא 5).

"ידידי", אומר הנביא, "השקיע רבות בכרמו. הוא עזק וסיקל, כלומר – חפר והוציא את האבנים שבקרקע ופינה אותם מהשדה; עבודה פיזית קשה ומייגעת. ידידי לא שתל שתילי גפן זולים, אלא  'יִּטָּעֵהוּ שׂורֵק' – את הזן המשובח והאדום, כדי להפיק יין איכותי ובשפע."

מכיוון שידידו של הנביא שתל שתילים משובחים באדמה משובחת, הוא חצב במקום יקב להפקת היין וגם בנה מגדל המשמש מגורים לשומר. הרי חשוב לשמור על השקעה יקרה כל-כך!

"והנה, למרות שידידי עשה את כל מה שצריך לעשות על מנת לקבל פרי איכותי ובשפע – הכרם הניב בְּאֻשִׁים – ענבי בוסר שאינם ראויים לעשיית יין או למאכל. ידידי קיווה לענבים אך קיבל באושים."

מכיוון שרובם המוחלט של השומעים עסקו בחקלאות והתפרנסו ממנה, ניתן לשער שהסיפור באמת נגע ללבם, ואף תיאר מציאות מחייהם.

לאחר שבפסוקים 1-2 תיאר את מצב הכרם כפי שתוכנן במקור, ממשיך הנביא ומתאר בפסוקים 3-6 את שהתרחש בכרם.


מפסוק 3 הוא מציג את הבעיה לפני שומעיו ומבקש מהם להיות השופטים. הנביא אומר: "מה צריך לעשות לכרם שלא עשיתי לכרמי? האם יש דבר אחד שהחסרתי?"

הנביא מציג את הכרם כאילו היה עובד החייב בתפוקת עבודה בתמורה לשכר – כעובד אשר פעל בחוסר נאמנות. מכיוון ששאלתו של הנביא רטורית, הרי שהתשובה ברורה: הכרם אינו יכול להמשיך להניב באושים! הכורם חייב לבצע פעולה קיצונית בכרמו.

בפסוק 5 הנביא מתאר מה ידידו עתיד לעשות לכרמו:

א. "הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרוֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס." ידידו של הנביא עתיד להסיר את גדר האבנים או גדר הקוצים שמנעה מהבהמות לרמוס את הכרם. מעתה ואילך הכרם יהיה ללא הגנה.

ב. "וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת…" אהפכו לשממה בכך שאחדל לעבדו. במקום גפנים, יעלו עשבים וקוצים הנמצאים בשדות עזובים ושוממים (אֲשִׁיתֵהוּ = אשימהו; בָתָה = שממה).

ג. "…וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר." משפט המביע קללה, כמו שעשה דוד על הרי הגלבוע: "הָרֵי בַגִּלְבּועַ, אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם…" (שמואל ב פרק א פסוק 21).

 

לאחר שהנביא תיאר את המשל עד תומו, הוא מפרשו בפסוק 7:

"כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל…"

הכרם מסמל את עם ישראל. ולאור הנאמר, הידיד שישעיהו הזכיר הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

"…וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו."

אנשי יהודה הם השתילים שמהם אלוהים מקווה להתענג ולשמוח.

המילים הללו לא היו חדשות לשומעים, שהרי נאמרו במזמור תהילים פ 9: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ; תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם, וַתִּטָּעֶהָ."

"…וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה."

אלוהים השקיע בעמו את הטוב ביותר ולכן קיווה שבני ישראל יחיו ויפעלו על פי רצונו, והנה הם עושים את ההפך. ה' קיווה לחיי צדק, ומה שקיבל זה חיי שחיתות ונגעים (משמעות המילה "מִשְׂפָּח" היא: שחיתות ונגעים – קרי גם צרעת, מחלה סופנית וטומאה (ג 17) ["מִשְׁפָּט – מִשְׂפָּח", לשון נופל על לשון].

שומעיו של הנביא, ככל הנראה, עמדו בפה פעור ולא יכלו לומר דבר. מדוע? – מכיוון שבפסוק 3 הוא ביקשם להיות השופטים! בשומעם את הסיפור על השתילים הבאושים הם הסכימו עמו שיש לבצע עקירה; הנה כעת, הם מבינים שהם אלה השתילים הבאושים, ואף חרצו את דינם במו פיהם (ממש כמו דוד המלך עם נתן הנביא; שמואל ב פרק יב).

 

א. איך המסר מתייחס לבני ישראל בתקופתו של ישעיהו?

ישעיהו ממשיך בדברי תוכחה שיש לאלוהים נגד עמו. מה לא עשה אלוהים עבור ישראל? – את ים סוף הוא חצה עבורם, שלווים למאכל הוריד להם מן מהשמים למדבר, מים מן הסלע הוציא, ושיבר חומות של עמים שעמדו נגד ישראל. אלוהים הלך לפניהם יום ולילה במשך 40 שנות הנדודים במדבר.

אלוהים נתן לעם תורה, חינך והכין אותם להיות אור לשאר העמים, על מנת שכל בני האדם יכירו את אלוהים ויאמינו בו.

למרות כל זאת, פנה העם לעבודת אלילים ונשען על כוחו, צבאו וחכמתו שלו. עם ישראל עזב את ה' וניאץ את קדוש ישראל (א 4: "עָזְבוּ אֶת־יהוה, נִאֲצוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזורוּ אָחוֹר").

אלוהים השקיע כה רבות בעמו וקיווה לפרי מבורך. אך במקום עם צדיק ועניו, קיבל עם המפנה לו עורף ומתכחש לו.

כעת, לאחר שסבלנותו של אלוהים עומדת לפוג, הנביא מציג לפני עמו את תגובתו העתידית המוצדקת של אלוהים:

  • אלוהים יסיר את הגנתו מעל העם, כך שאויבים יוכלו לפרוץ את גבולות ישראל ולפרוע ביושבי הארץ.
  • העם ייגלה והארץ תהיה לשממה אשר קוצים ודרדרים ימלאו את שדותיה.

נבואתו של ישעיהו התגשמה בחיי עשרת שבטי ישראל בשנת 722 לפנה"ס, וביושבי יהודה בשנת 586 לפנה"ס.

מכיוון שעם ישראל – עד היום – מנאץ את קדוש ישראל, הרי שעננת העונש עדיין מרחפת עליו (ראה לוקס יט 41-44).

 

ב. איך המסר מתייחס לחיי המאמינים בישוע (הקהילה) היום?

1. כמו שאלוהים השקיע את כל מרצו בעמו הנבחר ישראל, כך הוא משקיע היום בכל אחד מילדיו. כל אחד מאיתנו הנו בריאה שנקנתה בדם יקר של אלוהים בכבודו ובעצמו: "שֶׁהֲרֵי יוֹדְעִים אַתֶּם כִּי לא בְּדָבָר נִשְׁחָת, לא בְּכֶסֶף וְלא בְּזָהָב, נִפְדֵּיתֶם מִדַּרְכְּכֶם הַתְּפֵלָה שֶׁנְּחַלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, כִּי אִם בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (ראשונה לפטרוס א 18-20).

2. אלוהים שילם בעבורנו את דמו כדי שנפעל על פי רצונו בחיינו פה בארץ, על מנת שכל בני האדם ישמעו את הבשורה ויראו בנו איך חיים אותה הלכה למעשה: "שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלוהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלוהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם" (אפסים ב 10); "לָכֵן שַׁגְרִירֵי הַמָּשִׁיחַ אָנוּ וֵאלוהִים כְּמוֹ מַפְצִיר בְּאֶמְצָעוּתֵנוּ" (שנייה לקורינתים ה 20).

3. אלוהים לא הטיל עלינו תפקידים שאינם ברי ביצוע. הוא שוכן בתוכנו ומעניק לנו את כל כוחו וחכמתו על מנת למלא את רצונו (ראשונה לקורינתים י 13; אפסים א 13-14; ראשונה לקורינתים ג 16; יוחנן יד-טז).

4. כשאנו מאפשרים לרוח הקודש לחיות בנו ולהנהיג את חיינו בקדושה וצדקה, אנו מוגנים ולמעשה לבושים בשריון האמונה (אפסים ו 10-17). חיים שכאלו הם מלאים בחדוות אלוהים ויד אלוהים מורגשת בכל תחום שנעסוק בו.

כשאנו מפנים לישוע המשיח עורף, אנו מסירים את הגנתנו וחשופים לפגיעות. איננו מאבדים ישועה אך בהחלט מאפשרים לשטן לדחוק בנו ולאמלל את חיינו (ראשונה לקורינתים יא 27-30).

אלוהים בכבודו ובעצמו ירד ארצה כדי לכפר על חטאינו על מנת ששוב נוכל לקרא לו "אבא אבינו" (רומים ח 14-17). אלוהים הקדוש והצדיק מכנה אותנו "ילדיו" ומצפה שנתנהג כיאות לילדי אלוהים. אנו שתילים של אלוהים – כרמו של המשיח. הוא משקיע בנו את כולו ומצפה להתענג מהפרי. הבה נחיה בקדושה ובצדק כדי לשמח את ה'. חיים שכאלו שופעים בשמחה ושלום.

השלב הראשון בחיים כאלו מתחילים עם כניעה וקבלת ישוע כאדון ומושיע מן החטא.