לדעת אותו- פרק 13- חסד ה'

Print Friendly

פרק 13

חסד ה'

א.

נהוג לראות במשיחיות אמונה המתבססת על חסד אלוהים. חסד אלוהים איננו מין עוצמה אלוהית שניתנת לאדם כאשר הוא עושה מעשים מסוימים. הוא גם לא סוג של "חשמל אלוהי" שהאדם זוכה לו כשהוא מתחבר אל השקע הנכון. כשכתבי הקודש מדברים על חסד אלוהים, כוונתם למעשי אהבה שאלוהים עושה למען האדם. זהו עניין של יחסים אישיים בין אלוהים לאדם. על אף העיסוק המתמיד במונח "חסד" בקהילותינו, נראה כי אך מעטים מאמינים באמת בחסד זה.

אין ספק שתמיד היו אנשים שעבורם עצם המחשבה על חסד אלוהים הייתה כה כובשת, כה סוחפת, עד שלעולם לא יכלו לשכוח את מה שלמדו על הנושא. חסד אלוהים הפך לעיקר שיחתם ותפילותיהם. הם חיברו שירים בנושא — והאמינו לי, שיר משיחי טוב מחייב צרוף נדיר של מחשבה, הבנה ותחושה יסודיים. הם נלחמו כדי להגן על אמת חסד אלוהים ותכופות אף התבזו וכאבו משום עמדתם התקיפה: שאול נאבק במייהדים, אוגוסטינוס בחסידי תורת פלגיוס, הרפורמטורים בליבראליזם האקדמאי; מאז ועד היום נאבקים מאמינים בנטיות טועות דומות. הם מעידים על עצמם כפי שהעיד שאול: "בחסד אלוהים הייתי למה שהייתי" (קור"א טו 10) והכלל המנחה את חייהם הוא: "אינני מבטל את חסד אלוהים" (גלטים ב 21, תרגום חדש).

אלא שלא כל המשיחיים נוהגים כמותם. רבים מהם משלמים מס שפתיים לחסד אלוהים ומסתפקים בכך, לא בגלל שיש להם מושג מועט כלשהו על חסד אלוהים, אלא מפני שאין להם מושג בכלל.

המושג "חסד" אינו אומר להם דבר; האמת המתוארת במושג זה זרה להם. דבר איתם על בעיות פוליטיות, על ספורט או על כישלונו האחרון של מכר מסוים והם יבינו אותך מיד. אך אם תדבר איתם על "חסד" ועל המציאות שמלה זו מבטאת, כל דיבוריך לא יועילו — הם את כוונתך לא יבינו. כמובן, הם לא יטענו נגדך שאין לדבריך כל משמעות; אלא שאתה חש תוך כדי שיחה איתם שבעצם אין הם מבינים על מה אתה מדבר, או שמה שהם מבינים ומה שאתה מנסה לומר הם שני דברים שונים.

מה מפריע לאנשים כה רבים המשתמשים במלה "חסד" להבין את משמעותה? נראה כי שורש הבעיה נעוץ בחוסר אמונה, או אם תרצו — בחוסר הבנה, באשר למהות היחסים בין אלוהים לאדם. חוסר אמונה זה נובע לא רק מטעות בהבנה כי אם גם מנטייה שבלב, אותו רובד נסתר יותר של חיינו שאך לעתים רחוקות אנו מוכנים לחשוף לבדיקה. המושג "חסד אלוהים" מבוסס על ארבע הנחות יסוד חיוניות, אשר אם לא נבין אותן בשכלנו ולא נחוש אותן בלבנו, לא נבין מהו חסד אלוהים. למרבה הצער, נטיית התקופה הנוכחית, על כל השפעותיה, מנוגדת להן לחלוטין. על כן, אין להתפלא שאמונה מתוקנת המבוססת על חסד אלוהים היא גם נדירה למדי.

ארבע הנחות היסוד הן:

1. האדם החוטא אינו ראוי לדבר

האדם המודרני, שמודע להישגיו המדעיים העצומים, נוטה לחשוב על עצמו גבוהה-גבוהה. על אף הכחשותיו, הוא מעריך עושר יותר מאופי מוסרי. בכל הנוגע למוסר, הוא מיטיב מאוד עם עצמו: הוא רואה במעלות פעוטות-ערך פיצוי הולם על חסרונות גדולים ובשום פנים אינו מוכן להרהר באפשרות שיש בו פגם כלשהו. ייסורי מצפון נחשבים בעיניו כשרידים מוזרים של ערכי חינוך מעוותים ומיושנים. עצם הרעיון שייתכן שמצפונו מעיד על קיומן של אמות-מידה מוסריות אובייקטיביות, נראה לו מגוחך. כל זאת משום שהאדם המודרני משוכנע שעל אף כל חסרונותיו "הקטנים": חומרנות, אנוכיות, אדישות מוסרית, שכרות, הימורים, נהיגה לא זהירה, שקרים "שחורים ולבנים", מעילות באמון, דרכי מסחר לא הוגנות, רברבנות ופריצות — ביסודו של דבר הוא "בחור טוב". משום כך השקפתו דומה לזו של עובדי האלילים: אלוהים אינו נחשב בעיניו יותר מדמות מוגדלת של עצמו, והוא מניח שאלוהים שותף לאדישותו המוסרית. אף לא עולה על דעתו של האדם הממוצע בן זמננו שהוא יצור חוטא אשר איבד את צלם בוראו, מורד המתקומם נגד ממשל אלוהים, יצור אשם ואומלל שראוי אך ורק לחימת אלוהים.

2. צדקת אלוהים הגומלת לאדם כחטאו

האדם המודרני נוהג להתעלם מכל ביטוי של חטא. הוא מוכן לסבול חטאים גם אצל זולתו מכוח ההכרה שביסודו של דבר אינו שונה מאחרים במאום. הורים מהססים להעניש את ילדיהם ומורים לגעור בתלמידיהם בטענה: "מי אני שאומר לו מה לעשות"? הציבור מתאפק ונושא בתוצאות התנהגותם הפרועה והאלימה של רבדים שלמים של האוכלוסייה כמעט בלא להביע דעה. נראה כאילו הכלל הקובע הוא שאם אפשר להתעלם מרוע, יש לעשות כן. יש להעניש רק כאמצעי אחרון וגם אז רק עד למידה הדרושה כדי למנוע מהרע להרבות את סבלם של אחרים. אנשים מחשיבים את הנכונות לשאת רע ולוותר לרשע כמעלה רצויה, בשעה שמוסריותו של אדם שחי על פי עקרונות מוסריים (או אחרים מכל סוג שהוא!) מוטלת בספק. נדמה לנו שגם אלוהים חושב כמונו. המחשבה שעיקרון מתן גמול מתאים למעשים הוא מימד של חוקי המוסר של אלוהים וביטוי לקדושתו נראית לנו בלתי אפשרית, והגורסים כך מואשמים בראיית עצמם כקנה-מידה לאלוהות. הם מתוארים כנקמנים מרושעים, שחצנים הנתונים לנטיות נפשיות חולניות. אבל הכתובים טוענים אחרת. הכתובים קובעים בעקשנות שעולם זה אשר נברא בטוב אלוהים הוא מוסרי ושעיקרון הגמול בו הוא חיוני כאוויר לנשימה. אלוהים הוא שופט כל הארץ והוא יעשה טוב. הוא יצדיק את הצדיק, אם יש כזה, ויעניש את מפירי מצוותיו ("יפקוד עליהם את עוונם". השווה עם בראשית יח 25). אלוהים שאינו מעניש חטא מתכחש לעצמו. כל עוד לא נבין ונחוש את חודה של האמת לפיה לעושי רע אין שום יסוד טבעי לתקווה לפני אלוהים ואחד דינם — לעונש, לא נבין את חסד ה'.

3. חוסר יכולתם הרוחנית של בני אדם

ספרו של דייל קרנגי: "כיצד לרכוש חברים והשפעה על בני אדם" הפך למעין תנ"ך מודרני. שיטה שלמה של מסחר ויחסי אנוש הושתתה על העקרונות שנוסחו בו. ביסודו של דבר, דייל קרנגי מלמד את קוראיו וחסידיו כיצד לתמרן את הזולת כך שיקשה עליו — עד שלא יוכל — לסרב. עתה חושבים כולם במונחים שאפיינו מאז ומעולם את הדתות האליליות: שכל מה שעליהם לעשות כדי לשמור על יחסיהם עם אלוהים הוא להעמיד אותו במצב שלא יוכל עוד לסרב. עובדי האלילים הקדומים חשבו שיעלה בידם לעשות זאת באמצעות דתיות מופלגת (אפילו משיחית) והתחסדות מוסרית. אם תלחץ אותם, הם אמנם יודו שאינם מושלמים, אבל אין להם ספק, שבסופו של דבר אלוהים לא יוכל לסרב להם. אלא שכתבי הקודש מלמדים אחרת. כנאמר בשירו של טופליידי:

"לא במעשי ידיי אספק תורת שדי;

לו תבער בי קנאתי,

לו מבול תדמע עיני,

בכל זאת אין לכפר על פשעי המתגבר".

ומכאן נובעת המסקנה ההכרחית:

"מטומאה טהר אותי

פן לעד תאבד נפשי".

("צור דורות", הלל וזמרת-יה, הוצאת קרן אחווה משיחית, ירושלים 1976, שיר מספר 110).

"על-ידי מעשי התורה לא יצדק לפניו כל בשר" (רומים ג 20). הדרך היחידה לשקם את יחסינו עם ה' לאחר שנותקו, חסומה על-ידי חטאינו. אין בידינו לפרוץ מחסום זה, עד שלא נבין אמת זו, לא נוכל לדעת את חסד אלוהים האמיתי.

4. חירותו הריבונית של אלוהים

האלילות העתיקה קשרה כל אחד מאליליה לעובדים אותו מתוקף היותו נזקק לקורבנותיהם. עובדי-אלילים מודרניים חושבים פחות או יותר באותם מונחים, שכן נדמה להם משום-מה שאלוהים חייב לאהוב אותנו גם אם איננו ראויים לכך. כך חשב, למשל, וולטייר שמלמל בשעת מותו: "אלוהים כבר יסלח לי — זה תפקידו". אלא שרעיון זה אינו מבוסס דיו. אלוהי התנ"ך והברית החדשה איננו תלוי במעריציו ואינו זקוק לדבר מהם (ראה תהילים נ 13-8; מעשי השליחים יז 25). משחטאנו, אין הוא חייב לברכנו. הדבר היחיד שאנו ראויים לו, שמותר לנו לדרוש או לצפות ממנו, הוא משפט צדק — ומשמעותו של משפט צדק שכזה בעבורנו היא אחת: הרשעה. אלוהים אינו חייב לאיש לעצור את גלגלי הצדק. הוא אינו חייב לסלוח ולרחם ואם יעשה כן, יהא זה מרצונו-הוא: איש אינו יכול לכפות זאת עליו. אין הדבר תלוי ברצונו של אדם או במעשיו כי אם בחסדו החופשי של אלוהים, באלוהים עצמו (רומים ט 16). חסד אלוהים הוא חופשי מכל כורח אנושי, הוא נובע מחירות גמורה ובלא כל אילוץ, מלבו של זה שבשום פנים אינו חייב לרחם. רק כאשר נבין שהדבר היחיד שיקבע את גורלנו הנצחי הוא השאלה אם אלוהים יגזור את דיננו לשבט או לחסד, לישועה מחטאים או לעונש הראוי להם, נוכל לדעת מהו חסד אלוהים. רק כאשר נבין ונחוש את משקלה של האמת שקובעת שאלוהים לעולם אינו חייב לנו דבר, נוכל להתחיל להבין עד כמה נפלא הוא החסד שנגלה בישוע. לעולם לא נוכל לעשות דבר כלשהו שיחייב את אלוהים לרחם עלינו.

ב.

חסד אלוהים הוא מעשה חופשי שאלוהים נוקט כלפי בני אדם בלא כל אילוץ ובניגוד לזכאותם. חסד אלוהים משמעותו ברכה למי שראויים לקללה כגמול לחטאיהם ושאין להם כל סיבה לצפות לגורל אחר. ברגע שאדם יבין וירגיש את אימת מצבו, כפי שתיארנו זה עתה, ויטעם מן הברכה שבשורת חסד אלוהים מעניקה לו, יימלא לבו אושר ופליאה עד אין-סוף! הבשורה מספרת לנו כיצד היה שופטנו וגוזר גורלנו לאדון שמחותינו ולמושיענו המרחם.

המונחים "חסד" ו"ישועה" שייכים זה לזה כמו סיבה ומסובב. "בחסד נושעתם" (אפסיים ב 5. השווה פס' 8); "חסד אלוהים המושיע" (טיטוס ב 11). הבשורה מספרת לנו כמה אלוהים אהב את העולם עד שנתן את בנו יחידו כדי שכל מי שמאמין בו — לא יאבד; כיצד הראה אלוהים את אהבתו לנו בכך "שבהיותנו חוטאים, המשיח מת בעדנו" (רומים ה 8); כיצד נפתח לנו מקור "לחטאת ולנידה" כדברי זכריה (יג 2) והמשיח מזמין עתה את כל העמלים והטעונים משאות כבדים לבוא אליו ולמצוא מנוח לנפשם (מתי יא 28).

מי שהתנסה במציאות רבת חסד שכזו לא יוכל שלא לשיר את תהילות חסד אלוהים.

הברית החדשה מציגה את חסד אלוהים בשלושה הקשרים שכל אחד מהם מעורר פליאה במי שחטאיו נסלחו:

1. חסד וסליחת חטאים

הבשורה מתרכזת בהצדקתם של חוטאים, כלומר, בסליחת חטאיהם ובברכות שנובעות מסליחה זו. המלה "הצדקה" היא דרמטית ומתארת את השינוי הפתאומי והיסודי שחל במעמדו של אדם, מעבריין שפוט הממתין לביצוע גזר דינו הנורא — ליורש מאושר של חיי נצח. בני אדם נצדקים באמונה, כלומר נצדקים ברגע שהם שמים את מבטחם האמיתי בישוע מושיעם. אנו מקבלים את ישועתנו כמתנת חינם, אך אלוהים הוא ששילם את מחירה — דם בנו היקר. מדוע "לא חסך אלוהים את בנו כי אם מסרו בעד כולנו"? (רומים ח 32) משום חסדו. הוא עצמו החליט לסלוח. החלטתו זו היא שהביאה למעשה הכפרה של ישוע. כפי ששאול אומר, משיחיים נצדקים "חינם (כלומר, בלא שהם יצטרכו לשלם או לעשות דבר) בחסדו (כלומר, על פי רצונו וברחמיו של אלוהים), על-ידי הפדות אשר הייתה במשיח ישוע, אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת (יסוד וסיבת כפרת החטאים) על-ידי האמונה בדמו (כלומר, האמונה היא האמצעי שהופך את הכפרה לקנייננו)" (רומים ג 25-24. השווה טיטוס ג 7). במקום אחר שאול אומר לנו שבמשיח "יש לנו פדות בדמו, סליחת החטאים כעושר חסדו" (אפסיים א 7). אלוהי כל הנפלאות! כל מעשיו מגלים את כבודו, אך מעשי החסד שלו נעלים מכל. מי אל סולח כמוהו?! מי עשיר כמוהו בחסד ורחמים?

2. חסד הוא המניע לתכנית הישועה

סליחת חטאים היא לב הבשורה, אבל היא איננה הבשורה כולה. הברית החדשה מציגה את מתנת סליחת החטאים בהקשר הרחב יותר של תכנית ישועה אשר החלה בבחירת בני אדם עוד לפני יסוד העולם ואשר תושלם רק כאשר כל הנבחרים יפוארו בקדושה. שאול מזכיר תכנית זו במכתביו כמה פעמים (ראה למשל, רומים ח 29 ואילך; תסל"ב ב 13 ואילך), כשהתיאור המפורט ביותר נמצא באיגרת לאפסיים מפרק א פס' 3 עד פרק ב פס' 10. כהרגלו, שאול פותח את הרצאת דבריו בקביעה מסכמת ואת יתר הקטע הוא מקדיש להרחבה והבהרה של קביעתו. הקביעה היא שאלוהים "ברכנו בכל ברכת רוח במרומים במשיח" (פס' 3). ההרחבה פותחת בהתייחסות לבחירה הנצחית והיעודה של בני האדם למטרה מסוימת ומוגדרת (פס' 4 ואילך), עוברת להזכיר את הפדות ואת סליחת החטאים במשיח (פס' 7 ואילך), את תקוות הכבוד (פס' 11 ואילך) ואת מתנת רוח הקודש המטביע עלינו חותם שמעיד כי אנו שייכים לאלוהים וכך גם נהיה לנצח (פס' 13 ואילך). משם מעביר שאול את תשומת הלב לכוח האדיר שכרוך בלידתם מחדש של החוטאים (א 19; ב 7), במהלכה הם באים לידי אמונה (ב 8). שאול מתאר את כל אלו כמישורים שונים של תכנית אחת (א 5, 9, 11) ומלמד אותנו שחסד הוא הכוח המניע שלה (ב 8-4), ש"עושר חסדו" של אלוהים הוא שמממש את התכנית ושתהילת חסדו היא מטרתה הסופית (א 6, השווה פס' 14; ב 7). אם כן, המאמין יכול לשמוח בידיעה שישועתו לא הייתה יד המקרה כי אם מעשה אלוהים, תכנית שאלוהים קבע בנצח האין-סופי ושנועדה להעניק לאדם סליחת חטאים חופשית (ב 10-8), ללא מחיר, וכי אלוהים מבטיח לממש תכנית זו עד תום. כיוון שיכולתו של אלוהים איננה מוגבלת, אין ספק שאת אשר החליט לעשות אכן יעשה. תכנית הישועה תבוא לידי התגשמותה המלאה ודבר לא יוכל לעמוד בפניה. אז ייראה לעין כל כי הוא ריבוני גם בתחום הישועה.

3. חסד הוא היסוד לביטחונם של הנבחרים

אם בטוח שתכנית הישועה תושלם, אזי מובטח גם עתידו של המשיחי. הוא "נשמר בגבורת אלוהים אלי הישועה על-ידי אמונה" (פטר"א א 5). אין הוא צריך להתענות בחששות שמא יאבד את אמונתו או שזו לא תועיל. החסד שהוביל אותו מתחילת דרכו ישמור עליו גם עד סופו. האמונה מראשיתה ועד סופה, היא מתנת חסד (השווה פיליפים א 29). חסד אלוהים הוא שרשם את שמנו בספר החיים — והוא שהוביל אותנו אל ישוע; הוא שלימדנו לתלות תקוותנו באלוהים — ולטעום את טעם הסליחה. חסד זה לא יעזבנו לעולם.

ג.

מעטים הם השירים בשירונים המשיחיים של היום המאדירים את חסד ה'. חישבו לרגע, איזו תגובה צריך חסד ה' לעורר בלבנו? היה מי שאמר שספר הבריתות מלמד אותנו שיראת-אלוהים היא מתנת חסד, וחיים כרצונו הם ביטוי ההודיה שלנו על חסדו. אם כך הוא, הרי שיש פגם חמור בכל גרסה של משיחיות המתעלמת ממציאות זו. אלו שחושבים שלא משנה כיצד נחיה משום שחסד אלוהים מובטח לנו, פשוט מפגינים עד כמה אינם מבינים על מה הם מדברים. חסד — אהבה — מעוררים אהבה בלב הנאהב, ומי שאוהב מבקש לשמח ולספק את רצון האהוב עליו. מסיבה זו שאול מצפה שחסד אלוהים כלפינו יניע אותנו לעסוק ב"מעשים טובים" (אפסיים ב 10; טיטוס ב 11 ואילך). הכרת התודה תניע כל אדם שאכן טעם מחסד אלוהים לפעול כרצונו כדי שלא יסטה מן הדרך.

ואתה, המעיד על עצמך כי טעמת מחסד אלוהים בחייך, הוכח זאת באורח חייך ובתפילותיך.