לדעת אותו- פרק 15- חרון ה'

Print Friendly

פרק 15

חרון ה'

א.

"חרון" היא מלה עתיקה שמשמעותה "כעס עמוק", "רוגז גדול". לרגוז משמעותו "להתמרמר". זהו יחס של זעם ועוינות המתעורר עקב תחושת פגיעה או עלבון. כעס וזעם הם שני סוגים של יחס עוין כלפי הזולת הבאים בדרך כלל כתגובה על עיוות צדק או כתוצאה מתחושת קיפוח. זהו חרון, ועל פי כתבי הקודש, חרון הוא אחת מתכונות אלוהים.

הקהילות בימינו נוטות להתעלם מנושא זה. המעטים שעודם מאמינים בחרון אלוהים ממעטים לדבר על כך, ואפשר שאינם מרבים בכלל לחשוב על הנושא. בדור זה, כשהכל מסרו את עצמם בלא בושה לאלילי הבצע, הגאווה, המין, האנוכיות והרצון העצמי, מגמגמת הקהילה המשיחית בדברה על טוב אלוהים ורחמיו, אך אינה מעיזה לומר דבר אודות צדקתו. כמה דרשות שמעת — או, אם אתה מטיף, השמעת — השנה אודות חרון אלוהים? כמה זמן עבר מאז שמעת משהו מלבד "דרשונת" נעימה שהיטיבה את הרגשתך ושחררה אותך ממועקת חיי היום-יום? מתי שמעתה לאחרונה דרשה שהעיקה עליך, הפחידה אותך ועוררה בלבך את יראת-אלוהים משום היותך חוטא? קהילות רבות לא מוכנות להאזין לאדם שדורש דרשות כאלה. העיסוק בחרון אלוהים הפך למנהג אסור בחברה בת זמננו ומשיחיים רבים הושפעו מכך ואף אימצו לעצמם את ההרגל להימנע מלהעלות נושא חשוב זה.

השאלה היא אם אמנם כך צריך להיות, שכן ספר הבריתות מתייחס לנושא בדרך שונה לחלוטין. קשה להניח שהייתה תקופה בה העיסוק בחרון אלוהים היה רצוי ומקובל, אך מחברי כתבי הקודש עוסקים בו שוב ושוב. אחד הדברים הבולטים בכתובים הוא הדרך החד-משמעית והבוטה בה התנ"ך והברית החדשה כאחד מדגישים את אימת חרון ה' ואת אמת קיומו. כפי שאמר בזמנו א.וו. פינק: "אפילו עיון שטחי בקונקורדנציה יראה שיש בכתובים יותר התייחסות לחרון ה', לכעסו ולשנאתו משיש לאהבתו ולטוב לבו".

כתבי הקודש חוזרים ומצהירים שאלוהים טוב כלפי הבוטחים בו, אך הוא גם אימתם הנוראה של האחרים. "אל קנוא ונוקם ה'. נוקם ה' ובעל חמה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו… ה' בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו. גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב… הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו… לפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו? חמתו ניתכה כאש והצורים נתצו ממנו… ובשטף עובר, כלה יעשה מקומה, ואויביו ירדף חושך. מה תחשבון אל-יהוה? כלה הוא עושה!" (נחום א 9-2).

דברי שאול השליח מספקים לנו הוכחה אחת מני רבות שהדגש עליו קראנו זה עתה אצל נחום הנביא איננו מאפיין את התנ"ך בלבד. שאול אומר כי הוא מצפה ליום אשר ייגלה בו המשיח עם מלאכי עוזו "כאש להבה, להשיב נקם לאשר לא ידעו את אלוהים ולא שמעו לבשורת אדוננו ישוע המשיח, אשר יישאו משפט אבדון עולם מאת פני האדון ומהדר גאונו" (תסל"ב א 8, 9). לכל אורך הברית החדשה מופיעים "חרון אלוהים" וה"זעם" כמונחים כמעט טכניים שמתארים את יחסו הנוקם של ה' כלפי המתקוממים נגדו (ראה רומים א 18; ב 5; ה 9; יב 19; יג 5-4; תסל"א א 10; ב 16; ה 9; התגלות ו 17-16; טז 19; לוקס כא 24-22 ועוד ועוד).

כתבי הקודש אינם מסתפקים בתיאורים כוללניים של חרון אף ה' מהסוג שזה עתה הזכרנו. ההיסטוריה של כתבי הקודש מתארת בשפה צלולה וברורה את תוצאות חרון אלוהים, ממש כפי שהיא מתארת את חסדו. במובן מסוים אפשר לומר שספר הבריתות הוא ספר המורה על הדרך לגיהינום לא פחות משהוא מורה על הדרך לגן-עדן, שכן הוא עמוס תיאורים של חמת ה' ותוצאותיה — החל מקללת אדם וחווה וגירושם מגן-עדן בבראשית פרק ג ועד לחיסול המרד הגדול ומהפיכת "בבל" בפרקים יז-יח, ופרק כ בחזון יוחנן.

ברור שספר הבריתות אינו מהסס כלל לדבר על חרון ה'. אם כך, מדוע נהסס אנחנו? מדוע נשקוט בשעה שכתבי הקודש מדברים בקול רם וברור? מדוע אנו חשים מבוכה כל אימת שהנושא עולה ומתחמקים משאלות באותו עניין? מה מונח ביסוד היסוסינו וקשיינו? אינני מדבר כרגע על אלו שדוחים את מה שנאמר בכתבי הקודש על זעם אלוהים מאותה סיבה שהם דוחים את כל שאר הנאמר בכתובים. אני מתכוון למשיחיים ולאחרים המשוכנעים באהבת אלוהים וברחמיו, מהם גם שמדברים על מעשי הישועה שפעל ישוע, שמקבלים את הנאמר בכתובים בנושאים אלו בהתלהבות רבה ובכל זאת עומדים נבוכים נוכח הנאמר בכתבי הקודש אודות חרון אלוהים. מה הבעיה בנקודה זו?

ב.

נראה שהבעיה נובעת מנטייתנו לחשוב כי במובן כלשהו, החרון לא יאה לאלוהים. אחדים, למשל, חושבים ש"חרון" משמעותו התפרצות של כעס, אובדן שליטה עצמית שנעדר, לפחות במידה כלשהי, היגיון של ממש. אחרים מייחסים לחרון נימה של חוסר אונים, גאווה פגועה או פשוט מזג רע. הכל מסכימים שלא יאה לייחס לאלוהים נטיות מעין אלו.

התשובה ברורה ומובנת מאליה: אכן לא יאה לייחס לאלוהים נטיות כאלה, אבל אין כל צורך לעשות כן, והחושבים אחרת כנראה אינם מבינים את לשון המקרא. כתבי הקודש מרבים לדבר על אלוהים בלשון אנוש ולייחס לו גישות והתנהגות שיאות רק לבני אדם. נוהג זה יסודו בעובדה שאלוהים ברא את האדם בצלמו, כך שהוא דומה לאלוהים בהתנהגותו יותר מכל בריה אחרת המוכרת לנו. אבל כשהכתובים מדברים על אלוהים במונחים אנושיים, אין הם מתכוונים ליחס לו את המגבלות והחסרונות שמאפיינים אותנו כיצורים וחוטאים. בוראנו גדול מאיתנו, קדוש מאין כמוהו, וכתבי הקודש יוצאים מתוך הנחה שאנחנו יודעים ומבינים זאת ולכן לא נייחס לו את שאינו יאה לו כאלוהים.

וכך, אהבת אלוהים לעולם אינה גורמת לו לעשות אותם מעשים מטופשים, פזיזים ולעתים גם לא מוסריים שבני אדם עושים תכופות.

כך גם שונה חרון ה' מחרונו של אדם. לעולם אין מדובר בכעס הפכפך, אנוכי, מפונק, עצבני ומתפרץ שכל שמץ של מידה מוסרית אמיתית הקיים בו הוא מקרי בהחלט, כפי שמתגלה אצל בני אדם לעתים קרובות. להיפך, חרון אלוהים הוא התגובה הנכונה והראויה כלפי רוע מוסרי. אלוהים כועס רק כשיש לו סיבה לכך. אפילו בני אדם כועסים לפעמים בצדק, אף שעלינו להודות שמקרים אלו נדירים למדי. כעסו של אלוהים תמיד צודק.

אם אלוהים היה מתענג על הרע כפי שהוא מתענג על הטוב, האם יכול היה להיקרא אלוהים טוב? כיצד ניתן היה לדבר על שלמותו המוסרית של אלוהים אלמלא היה מגיב בשנאה אמיתית כלפי כל התגלות של רשע? כשכתבי הקודש מדברים על הדרך בה אלוהים מגיב על רשע, הם מדברים על חרונו. חרון אלוהים הוא מימד חשוב וחיוני של שלמותו המוסרית.

אחרים רואים במושג "חרון" רמז לאכזריות. כולנו מכירים את תיאורי הגיהינום בכתבי הקודש במונחים של "אגם אש וגופרית". עלינו להבין שאלו הם רק ביטויים, ניסיונות לתאר את המציאות הנוראה הזאת שלמעשה איננה ניתנת לתיאור במלים. אימת הגיהינום אינה באש של ממש כי אם בקדושת אלוהים ובתגובתו לחטא, בחרון אלוהים ובתוצאות חרונו כלפי רע מכל סוג שהוא. את אלו מנסים כתבי הקודש לתאר, ולו רק ברמז, על-ידי שימוש במונחים חומריים כסבל נצחי, אש שאיננה כבה וכדומה. יש הטוענים שאלוהים המסוגל להטיל עונש כזה על בני אדם אינו אלא מפלצת איומה ואכזרית, האמנם?

שני היבטים לתשובה שנותן ספר הבריתות לשאלה זו:

1. חרון אלוהים מוצג תמיד בהקשר של משפט

במלים אחרות, זהו חרונו של השופט. אכזריות היא לעולם לא מוסרית, אלא שכתבי הקודש מלמדים שכל אחד מקבל מיד ה' כגמולו, לא פחות אך גם לא יותר. שאול אומר לנו באיגרת לרומים שביום עברתו ישלם ה' "לאיש כמעשהו", כאשר יתגלה בעולם "משפט צדקו" (שם, ב 5 ואילך). ישוע עצמו — שהרבה לדבר בנושא זה יותר מכל דמות אחרת בכתבי הקודש, לימד בבירור שכל אדם יקבל את גמול מעשיו: "והעבד ההוא, אשר ידע את רצון אדוניו ולא הכין ולא עשה כרצונו, יוכה מכות רבות. ואשר לא ידע ועשה דברים אשר עליהם ראוי הוא למכות לא יוכה כי אם מעט, כי כל איש אשר ניתן לו הרבה — יידרש ממנו הרבה. ואשר הפקידו בידיו הרבה ישאלו מידיו יותר" (לוקס יב 48-47). אלוהים ידאג לכך שאיש לא יסבול יותר משמחייבת מידת הצדק המוחלט; הוא גם יוודא שאיש לא יסבול פחות, וזהו הדבר שמאיים כעת על אלו החיים בחוסר אמונה, אם גם ימותו בלא אמונה. יש השואלים, הייתכן שחטא נגד הבורא ראוי לעונש כל-כך נורא? התשובה לשאלה זו ברורה מעל לכל ספק למי שמצפונם התעורר לראות את גודל חטאם; באשר לאחרים שטרם הבינו את כובד החטא, הם אינם מסוגלים כלל לעסוק בשאלה, ועל אחת כמה וכמה לענות עליה.

2. ספר הבריתות מציג את חרון אלוהים כמשהו שבני אדם בוחרים לעצמם

אנשים בוחרים בגיהינום לפני שאלוהים משלחם לשם; הם נרתעים מאור אלוהים ובורחים מפני בוראם. יוחנן השליח כותב כי "אשר לא יאמין כבר נדון, מפני שלא האמין בשם בן-האלוהים היחיד". והוא ממשיך ומסביר את פשר דבריו כך: "וזהו הדין, כי האור בא אל העולם ובני האדם אהבו את החושך מן האור, כי רעים מעשיהם" (יוחנן ג 19-18). דבריו מתארים את המציאות. בני אדם מביאים על עצמם את גזירת הדין בכך שהם דוחים את האור שהביא להם ישוע. כשאלוהים שופט את שאינם מאמינים בו, הוא בעצם מביא עליהם את תוצאות בחירתם-הם, ההכרעה פשוטה וברורה. או שאדם ניענה להזמנה: "בואו אלי… קחו עולי עליכם ולימדו ממני" (מתי יא 28 ואילך), או שאיננו ניענה לה. או שאדם "מושיע" את עצמו על-ידי-כך שהוא מסרב לחיות את חייו על פי מצוות ישוע, או שהוא "מאבד" את חייו על-ידי-כך שהוא מתכחש לעצמו, נוטל את צלבו, הופך לתלמיד של ישוע ומכניע עצמו למשמעת המהפכנית של ישוע. במקרה הראשון ישוע אומר לנו שייתכן כי נקנה את "העולם", אבל לא תהיה בכך שום תועלת משום שנאבד את נפשותינו. במקרה השני אמנם "נאבד" את נפשותינו למענו, אך בכך נמצא חיי עולמים (מתי טז 24 ואילך).

מה זאת אומרת לאבד את נפשותינו? ישוע עונה על שאלה זו בדרכו שלו, כשהוא משתמש בדימוי שכל המכיר את ירושלים של אז יבין אל נכון את כוונתו. גיא בן הינום (גיהינום, ראה מרקוס ט 47. ביטוי זה מופיע בכתבי הקודש בעשרה מקומות נוספים) היה עמק שהשתרע מדרום-מערב לירושלים, ובו נהגו לשרוף את אשפת העיר. היו שם ערמות תמידיות של אשפה שרופה וגלי ריקבון שתולעים רחשו בהם ללא הפסק. ישוע דיבר על גורל המתים בלא חסד במונחים של המתרחש בגיא בן הינום. אש תמידית, תולעת שאיננה מתה — ביטויים אלה מתארים את ייסורי המצפון הנצחיים ואת המכאובים שמביא חרון אלוהים.

הוא דיבר על "החושך החיצון" ועל "יללה" ו"חרוק שיניים" כדי לתאר את אובדן החיים וכל הקשור בם, את העדר קירבת ה' וברכתו. כל מי שרצה לראות למה התכוון, צריך היה רק לטפס בלילה על הקיר הדרום-מערבי של חומת העיר ולהתבונן החוצה, אל החושך ואל מדורות האשפה הנצחיות. הוא דיבר על "חרוק השיניים" כדי לרמוז על כאבם המתמיד והנורא של הנתונים לחרון אלוהים ועל ה"יללה" כאמצעי נוסף לתאר את כאבם.

בלי ספק, דברים אלו נוראים-מתאר, אף שכל מי שחש את כובד חטאו התנסה בם במידה כלשהי. אבל אלו אינם עונשים שרירותיים; הם פרי בחירתו של האדם, המעדיף דרך אחת על פני אחרת. מי שיסבול כך מחר, בחר היום לחיות בלי אלוהים. הוא התקומם נגדו, קרא עליו תגר, התעלם מרצונו — ואין מנוס מכך שיקצור את פרי זריעתו. איש אינו מתנסה בחרון ה' אלא אם בחר בכך בעצמו. כל מה שאלוהים עושה בחרונו הוא לתת לבני האדם את מה שבחרו בו, עד תום. לא פחות ולא יותר. אנו יכולים לטעון שנכונותו של אלוהים לכבד את רצונו של האדם היא מפחידה ומדאיגה, אבל ברור לכל שזהו מעשה של צדק. אין בו אף רמז קל שבקלים לעיוות דין או לאכזריות.

עלינו לזכור, על כן, שקטעים רבים בכתבי הקודש המתארים את אלוהים במונחים של מלך ושופט עליון הפועל נגד בני אדם בחרונו הנוקם, אינם אלא תיאורים של הסכמת אלוהים לבחירה שבחרו בני האדם. הם עצמם קבעו את גורלם. כך היה כבר בראשית ההיסטוריה של החטא. בבראשית פרק ג אנו רואים את אדם כשהוא מעדיף להסתתר ולהתרחק מקרבת אלוהים עוד לפני שגורש מן הגן. כך גם לכל אורך כתבי הקודש.

ג.

הקטע המרכזי בברית החדשה שעוסק בחרון אלוהים נמצא באיגרת לרומים. באיגרת זו, (שרבים החשיבוה — ובצדק — לראש ויסוד לאמונה המשיחית ומבוא מצוין לכתבי הקודש כולם), יש יותר התייחסויות לחרון אלוהים משיש בכל יתר איגרות שאול השליח גם יחד. נסיים פרק זה בעיון במה שנאמר באיגרת לרומים אודות חרון ה'. עיון כזה יעזור לנו להבהיר כמה נקודות שכבר הזכרנו.

1. משמעות המושג "חרון אלוהים":

האיגרת לרומים מתארת את חרון ה' כמעשהו הנחוש של אלוהים בהענשת חטאים. חרונו של אלוהים הוא ביטוי נאמן ליחסו האישי של אלוהים קדוש כלפי חטא, ממש כפי שאהבתו היא ביטוי נאמן ליחסו כלפי חוטאים. חרונו הוא ביטוי לשנאתו כלפי רע מכל סוג שהוא. הביטויים "עברה" ו"קצף" כנראה מתייחסים במיוחד להתגלות שנאת אלוהים כלפי הרע באחרית הימים (רומים ה 9; ב 5), אבל הם עשויים לכלול גם את הדרך בה אלוהים מכוון כעת את מאורעות העולם, שכן שנאת אלוהים כלפי החטא שרירה וקיימת מאז ומתמיד ומתגלית בעולם החל מהחטא הראשון. משום כך, כששופט גוזר דינם של פושעים, הוא "משרת אלוהים, נוקם בקצף מכל עושה רע" (רומים יג 4). קצף אלוהים הוא תגובתו לחטאינו ו"התורה מביאה קצף" (ד 15) משום שהיא מעוררת בנו שאיפות רדומות לחטא ומניעה אותנו לפשוע (ז 5, 13-7). חרון אלוהים הוא תגובתו לחטאינו (רומים א 18), הניחתת על "כלי הזעם הנכונים לאבדון" (רומים ט 23).

2. התגלות חרון ה':

"נגלה חרון אלוהים מן השמים על כל רשעת בני אדם ועוולתם, אשר יעצרו את האמת בעוולה" (רומים א 18). הפסוק מדבר בלשון הווה — נגלה — ובכך מצביע על התגלות מתמדת שמתרחשת כל הזמן "משמים". הביטוי "משמים" מרמז על התגלות כלל-עולמית (להבדיל מהמלה "בה" — בבשורה — שבפסוק הקודם). חרון אלוהים מתגלה גם במקומות אליהם הבשורה טרם הגיעה.

כיצד מתבטאת התגלות מתמדת וכלל-עולמית זו? במצפונם של בני אדם (ראה המשך הפרק), אפילו אצל אלו שאלוהים "מסרם לדעה נמאסה" (פס' 28). גם הם יודעים "את משפט אלוהים, כי עושי אלה בני מוות הם" (פס' 32). אין אדם שנעדר לחלוטין הכרה כלשהי של המשפט שעתיד לבוא. הכרה בסיסית זו זוכה לאישור בבשורה, המכינה אותנו לישועה על-ידי-כך שהיא קודם מאיימת עלינו ב"יום עברת האלוהים והתגלות משפט צדקו" (ב 5).

אין זה הכל. מי שעיניים לו לראות יבחין פה ושם בעדויות לחרון ה' במצבה של האנושות. בכל אשר יפנה מבחין המשיחי בהסתאבות המרחיקה אנשים מדעת אלוהים ומובילה אותם לסגוד לדברים שאינם אלוהים, ומאלילות לפריצות הולכת וגוברת, כך שכל דור מניב קציר חדש של "רשעת בני אדם ועוולתם". תהליך גובר זה של ריקבון מתפשט הוא מעשה של אלוהים, המתרחק מבני אדם בחרונו, מקשה את לבם, חושף אותם לשטף תאוותיהם ומתיר את רסנם עד שיתמכרו כליל ובלא מורא לכל מה שעולה על דעתם ועל לבם החוטא. שאול מתאר את התהליך ברומים א 31-19. ביטויי המפתח באותו קטע הם: "נתנם אלוהים לטומאה בתאוות לבם… נתנם אלוהים לתאוות בושה… נתנם אלוהים ביד דעה נמאסה…" (פס' 24, 26, 28).

אם אתה מבקש הוכחות לכך שחרון אלוהים, המוכר לך ממצפונך, מממש את עצמו כבר עכשיו בעולם, התבונן, אומר שאול, בעולם סביבך ותראה למה הפקיר אלוהים את בני האדם. כך ראה השליח את דורו, והיום, כאלפיים שנה לאחר מכן, מי יקום ויאמר אחרת?

3. הדרך להימלט מחרון אלוהים:

בשלושת הפרקים הראשונים של האיגרת לרומים מבקש שאול לעורר אצל קוראיו שאלה עיקרית אחת: אם "נגלה חרון ה' על כל רשעת בני אדם ועוולתם", ו"יום עברתו" קרב, בו אלוהים ייתן "לכל איש כמעשהו", איך אפשר להימלט מחרון זה? שאלה זו מעיקה עלינו מאוד משום ש"אין צדיק, אין גם אחד", "כל העולם יאשם לפני ה"' (ג' 9, 10, 19). התורה לא תוכל להושיע אותנו. לא לכך נועדה ובלאו הכי כבר הפרנו אותה ואין לה עוד תוקף עבורנו. כל מה שהיא יכולה לעשות בשבילנו כעת הוא לעורר אותנו לראות את גודל חטאינו. ברית המילה לא תושיענו ואין גם תועלת במעשים דתיים אחרים. היש, אם כן, דרך להימלט מן החרון הבא? יש, ושאול מתאר אותה.

"משנצדקנו בדמו, מה מאוד ניוושע בו מן הקצף" (ה 9). דמו של מי? דמו של ישוע המשיח, בן-אלוהים שלבש בשר. ומה זאת אומרת "להיצדק"? זאת אומרת להיסלח על חטאותינו ולהתקבל על-ידי ה' כאילו היינו צדיקים. וכיצד נצדקים? באמונה — הווה אומר, כשאנו חדלים לחשוב שנוכל להושיע את עצמנו ושמים את כל מבטחנו באישיותו ובפועלו של ישוע. וכיצד יוצר דמו — כלומר, מותו המכפר — בסיס להצדקתנו? שאול מסביר זאת ברומים ג 24 ואילך כשהוא מדבר על "הפדות אשר הייתה במשיח ישוע, אשר שמו אלוהים לפנינו לכפורת (לכפרה), על-ידי האמונה בדמו", מהי "כפורת", או בתרגום מדויק יותר, "כפרה"? כפרה היא קרבן המעניק למכופר מחילת חטאים על-ידי-כך שהקורבן עצמו נושא בעונש החטא ובכך מכפר על האשמה, מוחק את שטר החוב ומגן על החוטא מפני תוצאות חטאו — מן החרון.

כפי שנראה בפרקים הבאים, זהו למעשה לב הבשורה: ישוע המשיח הוא "כפרת חטאינו" (יוח"א ב 2) עקב מותו על הצלב במקומנו ושאתו את חטאינו בעדנו. הוא עצמו עמד בינינו, החוטאים, לבין חרון אלוהים. אם אנו מאמינים בו, אם אנחנו משיחיים, אזי נצדקנו על-ידי דמו וחרון אלוהים לעולם לא יחול עלינו. ישוע הוא "מושיענו מן החרון הבא" (תסל"א א 10).

ד.

אין ספק שבעבר דיברו אנשים על חרון אלוהים בקלות דעת, בחוסר יראת-כבוד מתאימה ואפילו בזדון. אין ספק שהיו כאלה שדיברו על חרון ואבדון עולם בלא שחשו בלבם אף דקירה אחת של יראה ושל כאב על גורלם של אחרים (אולי גם של עצמם!). אין ספק שמנהגן של כתות למיניהן להפקיר את כל העולם — מלבד חסידיהן המעטים — לאש גיהינום, גרם לרבים שאט נפש ורתיעה. ובכל זאת, אם ברצוננו להכיר את אלוהים, אם ברצוננו באמת לדעת אותו, יהיה עלינו להתמודד עם אמת חרונו, אפילו שאין זה מעשה אופנתי בימינו ולמרות כל דעותינו הקדומות. אם לא נעשה כן, לא נבין את בשורת הישועה מחרון ה', לא נתפוס את משמעות מעשה הכפרה של ישוע ולעולם לא נבין את פלא אהבת אלוהים המושיעה. גם לא נבחין ביד אלוהים הפועלת בהיסטוריה ובחיינו אנו. עדותנו למשיח תיעדר אותה דחיפות שיהודה מתאר אותה באומרו: "את אלה תושיעו באימה, וחילצתם אותם מתוך האש" (יהודה 23), ודעתנו את אלוהים ועבודתנו למענו לא תהיינה בהתאם לדברו. א.וו. פינק כתב בזמנו:

"חרון אלוהים הוא אחת מתכונותיו המושלמות ומן הראוי שנהגה בה לעתים קרובות. ראשית, כדי שנבין היטב עד כמה שונא אלוהים את החטא. אנו נוטים להקל ראש בחטא, להתעלם מכיעורו הנורא, לתרץ אותו באלפי תירוצים. ככל שנרבה להגות בשנאת אלוהים את החטא ובזעמו הנורא עליו, כן יקל עלינו להבין עד כמה החטא רע. שנית, הגות כזו תעורר בלבנו יראת-אלוהים אמיתית. 'נעבוד את אלוהים לרצון לו: בצניעות וביראה, כי אלוהינו אש אוכלה הוא!' (עברים יב 29-28). לא נוכל לעבוד את אלוהים 'לרצון לו' אלא אם נדע להלך לפניו בצניעות, כראוי לאימת תפארתו. אנו לא נכבד את אלוהים אם לא נלמד משהו מיראתו ונכיר בכך ש'אלוהינו, אש אוכלה הוא!' שלישית, הגות כזו תעורר את לבנו להלל ולשבח את מי שהצילנו 'מן החרון הבא' (תסל"א א 10). נכונותנו או אי-נכונותנו להגות בחרון ה' היא מבחן נאמן ליחסנו האמיתי אליו".

פינק צודק. אם באמת חפצים אנו לדעת את ה' ורוצים שאלוהים יכיר בנו כבניו, עלינו לבקש ממנו ללמד אותנו את אימת קדושתו ואת יראת חרונו הקדוש.