לדעת אותו- פרק 16- טובו של ה' וזעמו

Print Friendly

פרק 16

טובו של ה' וזעמו

א.

"ראה נא טובת אלוהים וזעמו" כותב שאול באיגרתו אל הרומים (יא 22). המפתח טמון ב-וו החיבור הקושרת בין טוב אלוהים לזעמו. הנושא ששאול עוסק בו כאן הוא היחס שבין תכנית אלוהים עבור עם ישראל ובין תכניתו עבור העמים האחרים. זה עתה הזכיר שאול לקוראיו שאלוהים מאס ברוב בני ישראל משום חוסר אמונתם, בה בשעה שהביא מספר גדול של עובדי אלילים לשעבר להאמין בו. כעת הוא מזמין את קוראיו לשים לב לשני הצדדים באישיותו של אלוהים כפי שאלו מתגלים בהקשר הנדון: "ראה נא טובת אלוהים וזעמו: זעמו על הנופלים ועליך טובתו". אל להם, למשיחיים ברומא, להתרכז בטוב אלוהים בלבד; אל להם להתרכז רק בזעמו. עליהם לראות את השניים גם יחד. שניהם מאפיינים את אלוהים; הם צדדים שונים באישיותו ומופיעים זה לצד זה במעשה הישועה. יש להכיר בשניהם אם ברצוננו להכיר את אלוהים באמת.

אפשר שמעולם לא היה צורך דחוף יותר לעסוק בדברים אלה מאז נאמרו לראשונה, כפי שיש בימינו, הטמטום ואי הבהירות השוררים כיום בכל הנוגע לאמונה ומשמעותה לא יתוארו. אנשים מכריזים שהם מאמינים באלוהים בשעה שאינם יודעים כלל מה משמעות הדבר להאמין, מיהו אלוהים ומה זה משנה אם נאמין בו אם לאו. משיחיים שרוצים לעזור לידידים המגששים באפילה מבקשים תכופות לדעת היכן להתחיל. המגוון הרב של דעות, אשליות והשערות אודות אלוהים מפתיע את המחפש. כיצד ייתכן שבני אדם יהיו כה מבולבלים? הוא שואל; מהי סיבת המבוכה? איזוהי נקודת הזינוק המתאימה כדי לנסות ולתקן את המעוות?

התשובות לשאלות אלה רבות וכל אחת מהן משלימה את רעותה. הסבר אחד מציין שבני אדם קוצרים כעת את פרי סירובם ללמוד אודות אלוהים מתוך דברו. הם העדיפו את נטיות לבם, את הרעיונות שצצו במחשבתם ואת הדעות המקובלות על ידידיהם. מאיתנו נדרש לנסות לרפא אותם מן הגאווה וההתייחסות הטועה לדבר אלוהים, שהם היסוד לגישה כזו. עלינו ללמדם לבסס את דעותיהם על דברי אלוהים הכתובים, במקום על מחשבותיהם והרגשותיהם.

הסבר אחר מתבסס על העובדה שבימינו מקובל להחשיב את כל הדתות כשוות ומשום כך לנסות להפיק תועלת מכל מה שיש להן לומר לנו. כבר אין מוכנים להאזין למי שדעותיו מגובשות במידה כזו שהוא משוכנע שהאמת ידועה לו, וכבר אין מתייחסים לבלעדיות שספר הבריתות טוען לעצמו. בתגובה לכך עלינו להדגיש את ייחודה של התגלות אלוהים בכתבי הקודש ואת תוכנה החד-משמעי.

עוד הסבר למצב ניתן בכך שבני האדם שכחו את מידת חטאת לבם — או שלמדו לכפור בה — ולכן אינם ערים לכך שחטאם מטביע חותם של רוע ועוינות על כל מעשיהם כלפי אלוהים. מתפקידנו לעורר אנשים להכרה מחודשת בטבעם כדי שיהיו מוכנים לשמוע את תוכחת אלוהים ולקבלה.

הסבר נוסף, לא פחות מעמיק מאלו שהזכרתי קודם, מתייחס לעובדה שמקובל היום להפריד בין שתי אמיתות השלובות למעשה זו בזו: בין טוב-אלוהים לזעמו. עלינו לגמול את ידידינו מהרגל רע זה, שכן כל עוד אינם נפטרים ממנו, לא יוכלו להאמין.

ההרגל התפתח בעקבות השפעתם של כמה הוגים מוכשרים — אך טועים — מגרמניה, ומאז התפשט ברחבי העולם. כיום מקובל מאוד להתעלם מכל רמז לזעם אלוהים ומשפטו. רבים מתנהגים כאילו מה שנאמר בכתבי הקודש בעניין זה איננו נכון, או שאיננו נכון להיום (האמנם?). אלוהים מצטייר כמעין "סופרמן" טוב לב ונחמד שלעולם אינו מתרגז. בחוגים רבים נעשה ניסיון לתקן רושם זה על-ידי הדגשת קדושת אלוהים, אלא שברוב המקרים איש לא תפס את מלוא משמעות הדברים.

משיחיים בני ימינו אינם מוכנים לוותר בקלות כה רבה על הנוחות שטמונה להם באשליה שאלוהים הוא פיה טובה ממין זכר, אבי כל הפיות האחרות. קשה לעקור מלב אדם את המחשבה שיותר מכל דבר אחר אלוהים הוא נחמד וראוי להלל, ממש כפי שקשה להיפטר מיבלית שצומחת בגן. כשעשב שוטה מצמיח שורשים, תכופות הוא מונע מכל צמח אחר להשריש ולגדול. כתוצאה מכך, המשיחיות נחלשת ולבסוף מתה מיתת נשיקה, משום שלב-לבה הוא מעשהו המכפר והמושיע של בן-אלוהים על הצלב. מי שחושב על אלוהים כעל פיה שמימית אינו רואה בחטא בעיה ומשום כך אין לו צורך בכפרה; טוב לבו של אלוהים הוא כה רב עד שלא ייתכן שיחשוב כלל להעניש את אלה שאינם שומרים את מצוותיו או מעדיפים לחשוב עליו במונחים אחרים. מלבד זאת, גדולתו כל-כך רבה עד שלא ייתכן שבכלל אכפת לו מה אני עושה וכיצד אני מנהל את חיי היום-יום שלי, על כל העניינים והמאורעות הקשורים בהם. מושגים כמו "פחד אלוהים", "יראת ה"', "כניעה" ודומיהם נחשבים עתה למיושנים; במקומם קמו מלים יפות יותר, התואמות את רוח הדברים. אלא שתיאוריית הפיות טומנת בחובה את זרע אובדנה, שהרי אינה מסוגלת להתמודד עם שאלות כמו קיום הרע. העובדות מדברות בעד עצמן: דווקא בתקופה בה הכל מדברים על טובו של אלוהים ומתרכזים בנושא זה בלבד, אנו עדים לרוע שהולך ומתפשט בעולם. איפה טוב לבה של אותה פיה שמימית ממין זכר בעומדנו מול מצבים כאלה שרבים מאיתנו עדים להם היום? מה נאמר על יסוד הנחה וטענה זו נוכח גילויים של אלימות, התפוררות חיי נישואין או מחלות סרטניות? הדרך היחידה שאפשר להציל את אלוהים מן המבוכה היא לכפור בכך שיש כל קשר בינו לבין המתרחש.

במלים אחרות, עלינו לכפור ביכולתו לשלוט בעולם. ואכן, זוהי הנטייה כיום. התוצאה היא שנותרנו עם אלוה שכוונותיו אמנם טובות אבל לא תמיד עולה בידו להגן על אהוביו מפני יגון וכאב. משום כך לא נותר לנו בשעת מבחן אלא להיאבק בכוחות עצמנו, שהרי בסופו של דבר ברירה אחרת אין. כמה מפתיעה היא הסתירה:

האמונה באלוהים שכולו טוב ויופי, שאין בו שמץ של חרון, גורמת לנו לאבד תקווה וגוזלת מאיתנו כל יסוד להאמין שהדברים ישתנו אי-פעם.

כך סוטים היום רבים מדרך הישר ומוצאים עצמם שבויים בידי הספק, הייאוש והשחור. כיצד אפשר להביאם שוב אל דרך הישר? רק על-ידי-כך שנלמד לקשר, על פי כתבי הקודש, בין טוב אלוהים לזעמו. הפרק שלפנינו נועד לתרום בכיוון זה.

ב.

כשאנחנו מדברים על טובו של מישהו, אדם או אלוהים, אנו מתכוונים לדבר-מה יפה, מושך, ראוי להלל. כשהכתובים מדברים על טוב אלוהים, לרוב כוונתם לכל אותן תכונות מוסריות שהן חלק משלמותו האלוהית, ובמיוחד לאותה נדיבות המתוארת במלים "רחום", "חנון", "רב חסד" ובמיוחד "אהבת ה"'. הבה נרחיב מעט.

כתבי הקודש חוזרים ומדברים על שלמותו המוסרית של אלוהים כפי שהיא מתגלית בדבריו ובניסיון חייו של עמו. כשמשה ניצב על ההר ו"קורא" את שם ה' (כלומר, מכריז עליו כאדון ומושיע עמו, המושיע הריבון שאומר על עצמו "אהיה אשר אהיה"), הוא אומר: "ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פוקד עוון…" (שמות לד 7-5). התגלות זו היא התגשמות ההבטחה שנתן ה' למשה בפרק הקודם (פסי 19) כשאמר: "אני אעביר את כל טובי לפניך", משמע, כל אותן תכונות שנזכרות כאן וכל אלו הקשורות בהן: נאמנות אלוהים, מהימנותו, צדקתו וחכמתו האין-סופיות; סבלנותו, ארך אפו ויכולתו הבלתי מוגבלת להיענות לכל הקוראים אליו מלבם; אצילות אהבתו ורחמיו כפי שהם מתבטאים בנכונותו לברך בני אדם על אף חטאם ולאפשר להם להתקיים בנוכחותו — כל אלו מסתכמים בביטוי אחד: טוב אלוהים. כשדוד מכריז "האל, תמים דרכו" (שמ"ב כב 31. השווה תהילים יח 31), הוא מתכוון לומר שהמאמינים בו עוד ילמדו לדעת מניסיונם שאלוהים לעולם איננו פחות טוב משאמר על עצמו. "אימרת ה' צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו" (תהילים יח 31 ואילך). מזמור זה הוא כולו תיאור ניסיונות העבר של דוד, כשהוא עצמו מצא שאלוהים אכן נאמן להבטחותיו ושימש לעבדו מגן ומושיע כל-יכול בעת צרה. דוד יודע שכל המאמין באלוהים ומקיים עימו מערכת יחסים של אמונה ורעות, יתנסה בכך.

(אגב, אם מעולם לא קראת את מזמור יח בעיון, כשאתה בוחן את עצמך מדי פעם כדי לגלות עד כמה דומה ניסיונך לזה של דוד, אני ממליץ שתעשה זאת בהקדם ושתחזור על כך שוב כל כמה חודשים. אין לי ספק שמחכה לך חוויה מועילה, אם כי מכאיבה למדי).

טרם אמרנו הכל. בין תכונותיו המוסריות של אלוהים יש אחת שבולטת במיוחד כשאנחנו מדברים על טובו. זוהי התכונה שאלוהים ציין כשעבר לפני משה וכשהוא מכריז על עצמו: "רב חסד ואמת" (שמות לד 6). חסד כאן משמעותו נדיבות, רוחב לב. זוהי הנטייה לתת לאחרים מעבר למה שהם ראויים לו ובלי ציפייה לתמורה שווה. נדיבות היא השאיפה שיהיה לאחרים כל מה שהם זקוקים לו כדי שיהיו מאושרים. במובן מסוים אפשר לומר שנדיבות היא הציר המרכזי עליו סובבת שלמותו המוסרית של אלוהים, שכן הוא קובע כיצד תתגלינה כל תכונותיו האחרות. אלוהים "שופע טוב", כפי שנהגו לומר בזמנו תיאולוגים קדמונים. הטוב שופע ממנו מכורח העובדה שהוא עצמו כה טוב. כל מעשי אלוהים הם מעשי חסד, נדיבות וטוב לב, ומשום כך נוהגים משיחיים רפורמיים להשתמש במונח "חסד" כדי לתאר את מעשי אלוהים כולם. מעשי ה' שאינם מושיעים, כמו בריאת העולם וקיומו, כישרונות אנושיים, הצלחה וכדומה, נקראים "חסד כללי"; אותם מעשים שאלוהים עשה במשיח בעד האדם ושהוא עושה באדם על-ידי רוח קודשו, שמטרתם היא להושיע את החוטא, נקראים מעשי "חסד מושיע". כל בני האדם נהנים ממעשי החסד הכללי של אלוהים, אך לא כולם נהנים ממעשי חסדו המושיעים. במלים אחרות, במובנים מסוימים אלוהים טוב כלפי כל בני האדם; במובנים אחרים הוא טוב רק לבני אדם מסוימים.

במזמור קמ"ה מהלל המחבר את אלוהים על טובו המתגלה בטבע: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו… עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעיתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמ 9, 16-15). מה שנאמר כאן מבוסס על ההנחה שאלוהים מושל בכל מה שמתרחש בעולם. משום כך, כל ארוחה, כל הנאה, כל נכס, כל קרן שמש, כל ליל מנוחה, כל רגע של בריאות וביטחון, כל מה שמקיים ומעשיר את החיים — הם מתנות מיד אלוהים, ואכן, מה רבות הן! "צא", אומר שיר הילדים, "ספור טוב-יה עלי-אדמות", ומי שבאמת יתחיל למנות את הברכות שאלוהים העניק לו בעולם הזה, לא יתקשה להבין את המשך המלים באותו מזמור נחמד: "שור מה רב הוא חסד-יה עלי-אדמות!". ככל שתרבינה ברכות אלוהים הנוגעות לעולם הזה, עדיין תהיינה הברכות הרוחניות גדולות מהן לאין שעור.

בדרך כלל, כשמזמרי ישראל קיבצו את העם להלל את ה' "כי טוב הוא" (תהילים קו 1; קז 1; קי"ח 1; קל"ו 1. השווה ק 4 ואילך; דברי הימים ב ה 13; ז 6), הם חשבו בראש וראשונה על מעשי הישועה שאלוהים פועל עבור עמו, כמו גבורתו ונפלאותיו כאשר הצילם ממצריים (תהילים קו 2 ואילך; תהילים קל"ו), נכונותו לסלוח לעבדיו כשהם חוטאים (תהילים פו 5) ונכונותו ללמד בני אדם את אורחותיו (תהילים קי"ט 68). ה"טוב" ששאול מדבר עליו ברומים יא 22 הוא נכונותו להרכיב על גזע הזית הטהור "ענפי פרא" מן הגויים ולהתייחס גם אליהם כאל בני בריתו הנושעים.

במזמור קז אנו מוצאים תיאור יוצא מן הכלל של טוב ה'. מחבר המזמור מבקש לחזק את קריאתו להלל את ה': "כי טוב, כי לעולם חסדו" על-ידי התייחסות לעבר של עם ישראל ולניסיונם האישי של בני אדם. הוא עושה זאת בתארו ארבעה מקרים בהם זעקו "אל ה' בצר להם; ממצוקותיהם יוציאם" (פס' 6, 13, 19, 28). המקרה הראשון מתאר כיצד הציל ה' חסרי אונים מיד אויבים וכיצד הנחה אותם מן המדבר אל עיר מושב. בשני מושיע ה' "יושבי חושך וצלמוות" שהגיעו לידי כך ש"המרו אמרי אל ועצת עליון ניאצו". בצר להם הם שבים אל ה' והוא מצילם. במקרה השלישי ה' מרפא "אווילים" ממחלה שהשתמש בה כדי להטות חוטאים מדרך פשעם. ברביעי מתואר ה' כמגן יורדי הים, ומשקיט סערות המאיימות להטביע אניותיהם. כל קטע מסתיים בפזמון: "הודו לה' ונפלאותיו לבני אדם!" (פס' 8, 15, 21, 31). המזמור כולו הוא סיכום מופלא של מעשי טובו של אלוהים, המשנים חיי אדם.

ג.

ומה באשר לזעם אלוהים? המלה ששאול משתמש בה ברומים יא 22 משמעותה "לכרות" והיא מציינת את ההחלטיות שבמעשהו של אלוהים כאשר הוא נוטל את ברכות טובו מאלו שהקלו בהן ראש. אמנם, כפי שאמר למשה, אלוהים הוא "רב חסד ואמת" אך גם "נקה לא ינקה, פוקד עוון" (שמות לד 6 ואילך). מעשה הזעם המסוים ששאול מתייחס אליו בפסוק שהזכרנו הוא מעשה נורא מאין כמוהו: גזירת ישראל כעם (יא 19), שמשמעותה הרחקת עם ישראל מברכות הישועה שבבשורת משיחם (שם, פס' 10-7). כל זאת למה? משום שדחו את הבשורה וביקשו להקים לעצמם צדקה משלהם (רומים ט 33-30). ישראל החלו להתייחס לטוב אלוהים כלפיהם כאל דבר מובן מאליו. הם דחו את החובות שהיו קשורות בכך ומשהתגלם טובו בישוע, דחוהו בתקיפות. תגובת ה' לא איחרה לבוא — עם ישראל נגזר. (תודה לאל, בכך לא תם הסיפור, הם נגזרו כדי שישובו ויורכבו, כי יכול האלוהים לשוב להרכיבם. כאשר יורכבו מחדש תהא תשובתם כמו חיים מעם המתים; כל העולם יתברך דרכם). שאול מנצל הזדמנות זו כדי להזהיר את קוראיו הלא יהודים, שגם הם ייכרתו אם לא יקפידו. אל להם, על כן, להתנשא, כי אם לירוא, "כי אם אלוהים לא חס על הענפים הנולדים מן העץ, אפשר שלא יחוס גם עליך! לכן, ראה נא טוב אלוהים וזעמו" (רומים יא 20 ואילך).

העיקרון העולה הוא פשוט וברור: מאחורי כל התגלות של טוב אלוהים עומד איום זעמו שיתלקח אם נשתמש לרעה בחסד שניתן לנו, או אם נבזהו. אם לא נתיר להתגלות טוב אלוהים למשוך אותנו אליו תוך שאנו מלאים תודה והכרה באהבתו, אזי נוכל להאשים רק את עצמנו כאשר יפנה לנו עורף או כשיקום עלינו בכעסו. כפי ששאול כבר אמר בראשית איגרתו זו לרומים, טוב אלוהים נועד להביא בני אדם לשוב בתשובה, הווה אומר, לחדול מחטאים ולעבוד את אלוהים. בני אדם מרבים להרשיע אחרים באותם מעשים שהם עצמם אשמים בהם. אם, בקושי לבבם, ימאנו לשוב, הם צוברים לעצמם עברה ליום עברת אלוהים (רומים ב 5-1). כך גם בפרק יא. שאול קובע שטוב ה' תלוי בשאלה "אם תעמוד בטובו — ואם אין, כי אתה גם אתה תיכרת" (שם, פס' 22). עיקרון אחד תופס בשני המקרים. המסרבים להיענות לטוב ה' באמונה, בתשובה מחטא ובנכונות להיכנע לרצונו, נדונו לראות את חסדו נלקח מהם ואת יום המשפט הולך וקרב.

אלוהים אינו ממהר לכעוס. להיפך. הוא אלוהי סליחות, חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד (נחמיה ט 17; תהילים קג 8; יואל ב 13; יונה ד 2). ספר הבריתות מדבר תכופות על כך שאלוהים, בטובו, מעכב את זעמו ודוחה את המשפט כדי לאפשר לאנשים לשוב בתשובה. שמעון פטרוס מזכיר לנו שלמרות שהעולם החוטא היה בשל למשפט בימי נוח, "באורך אפו, אלוהים חיכה" (פטר"א ג 20). ספר בראשית מציין שתקופת ההמתנה ארכה מאה ועשרים שנה (בראשית ו 3). ברומים ט 22 מספר לנו שאול שאלוהים "נשא בכל אורך רוחו את כלי הזעם הנכונים לאבדון". שמעון פטרוס מסביר לקוראיו מדוע טרם בא המשיח כדי לשפוט את העולם: אלוהים "אך האריך אפו בעבורנו ולא יחפוץ באבוד איש, כי אם בפנות כולם בתשובה" (פטר"ב ג 9). הסבר זה תקף גם היום.

זהו אחד הפלאים המתוארים בספר הבריתות: אלוהים מעניק לבני אדם "זמן לשוב" אליו (התגלות ב 21) לפני המשפט. אין פלא, על כן, שהברית החדשה מדגישה שארך אפיים (סבלנות בלשון ימינו) היא תכונה משיחית וגם חובה; זהו מימד של צלם אלוהים (גלטים ה 22; אפסיים ד 2; קולוסים ג 12).

ד.

מכל הנאמר לעיל אפשר להפיק לפחות שלושה לקחים:

1. עלינו להוקיר את טוב אלוהים

מנה את ברכותיך, למד לא לראות בהנאות, במעלות ובמתנות דברים המובנים מאליהם. למד להודות לאלוהים על כל מה שיש לך. אל תקל ראש בכתבי הקודש או בבשורת ישוע המשיח בכך שלא תקדיש להם את תשומת לבך. ספר הבריתות מציג לפניך מושיע שסבל ומת כדי שאנחנו, החוטאים, נהיה רצויים לאלוהים; גלגלתא מפגין את מידת טובו של אלוהים. קח עובדה זו לתשומת לבך. שאל את עצמך את ששאל מחבר מזמור קט"ז: "מה אשיב לה' כל תגמוליי עלי?" וענה על שאלה זו כפי שענה הוא: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ה', אני עבדך… נדריי לה' אשלם".

2. למד להוקיר את אורך רוחו של ה'

הרהר בדרך בה נשא אותך ועודנו נושא אותך למרות שהיבטים רבים בחייך כל-כך לא ראויים לו ואתה בעצם ראוי רק לכעסו. התפעל מאורך רוחו ובקש ממנו חסד לנהוג כמוהו כלפי אחרים; נסה להימנע מלנהוג בניגוד לרצוי לו.

3. למד להוקיר את נכונות ה' ללמדך

הוא תומך בך ועוטף אותך באהבתו. כל המתרחש מכוון על-ידו — ואתה טעמת מטובו בכל יום מימי חייך. האם מציאות זו הביאה אותך לפנות מחטאיך אליו ולבטוח במשיח? אם לא, אתה משחק באש ועלול להיות מטרה לכעסו. אם כעת הוא סך דרכך בקוצים, כל כוונתו היא להעיר אותך מתרדמתך כדי שתתמיד בדרך הנכונה וכדי שתשוב להשפיל את עצמך לפניו ובאמונה לרצות בנוכחותו. נכונות אוהבת זו ללמד אותך, שלפעמים מביאה את ה' לנהוג בך לרגע ביד קשה, נועדה להגן עליך ולמנוע ממך את הצורך לשאת את כל חומרת כעסו אם תתמיד בחטא. הוא מלמד אותך באהבה וכך יש גם לקבל זאת מידו: "מוסר ה', בני, אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, יכאיב את בן ירצה" (משלי ג 12-11); "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך" (תהילים קי"ט 71).