לדעת אותו- פרק 17-אל קנא

Print Friendly

פרק 17

אל קנא

א.

"אל קנא" — זהו תואר הצורם אוזני רבים מאיתנו היום. קנאה נחשבת בעינינו לפגם מוסרי, אחד המכוערים שאנו מכירים, משום יכולתה לאחוז בנפש כסרטן מכלה ולהביא עליה חורבן נורא. אלוהים, לעומת זאת, כולו טוב. כיצד ייתכן אפילו להעלות על הדעת לייחס לה' קנאה?

הדבר הראשון שעלינו לומר הוא כי לא מדובר ברעיון שהמצאנו בעצמנו. בלי ספק, אם היינו מנסים להעלות על דעתנו אלוהים כלשהו, היינו מייחסים לו את כל אותן תכונות הנחשבות בעינינו טובות. במקרה כזה, אין ספק שלא היינו מייחסים לו קנאה. איש בימינו לא היה מעלה על דעתו אלוהים שכזה. אלא שאיננו עסוקים בהמצאה אנושית, בתיאור דמיוני של אלוהים. אנחנו לומדים יחד אודותיו מתוך כתבי הקודש, שכן שם אלוהים מספר לנו את האמת על עצמו. אלוהים אשר ברא את הכל ואשר לעולם לא היינו מגלים אותו בכוחות עצמנו, נגלה. הוא דיבר. הוא סיפר על עצמו באמצעות נביאים ושליחים ובעיקר באמצעות בנו, האדון ישוע המשיח. הוא גם לא הותיר את ההתגלות הזאת בידי בני אדם, כך שיוכלו לעוותה ולשנותה, להוסיף עליה או לגרוע ממנה כרצונם ועל פי נטיית-לבם. לא ולא! אלוהים הבטיח שהתגלותו תישמר בנאמנות על-ידי-כך שנמסרה לנו בכתב, בכתבי הקודש. ספר הבריתות הוא, כדברי ג'והן קלווין, ההתגלות הפומבית והמהימנה של ה' לעולם. שם, בכתבי הקודש, אלוהים מכריז על עצמו כאל קנא והוא מדבר לעתים קרובות אודות קנאתו.

כשאלוהים הוציא את אבותינו ממצריים, הוא הביאם להר סיני כדי לתת להם את תורתו ולכרות עימם את בריתו. קנאתו הייתה אחד הנושאים הראשונים אותם הזכיר, שכן הדיבר הראשון שהושמע באוזני משה ונכתב באצבע אלוהים על לוחות האבן (שמות לא 18) היה: "אנכי, ה' אלוהיך, אל קנא" (שמות כ 5). בהמשך אמר: "לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' קנא שמו, אל קנא הוא" (שמות לד 14). זהו פסוק חשוב במיוחד, שכן "שם" ה' הוא התגלות של טבעו ושל אופיו, נושא חשוב בספר שמות.

בפרק ג אלוהים אמר כי שמו "אהיה", ובפרק ו אמר כי שמו "יהוה". שמות אלו מתארים את ה' כמי שקיים ללא כל תלות, מעצמו ומכוח אלוהותו, כמי שקובע לעצמו ואיש אינו קובע לו, כמי שמושל בכל ואיש אינו מושל בו.

בפרק לד, מפסוק 5 ואילך, שוב מכריז ה' את "שמו" באוזני משה: "וירד ה' בענן ויתייצב עימו (עם משה) שם, ויקרא בשם ה'. ויקרא: 'ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע… פוקד עוון אבות'…". הרי לכם "שם" המתאר את שלמותו המוסרית של אלוהים.

בהמשך מציין אלוהים את המשמעות המוסרית המעשית של אופיו הנהדר: "שמור לך את אשר אנוכי מצווך היום… הישמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה, פן יהיה למוקש בקרבך. כי את מזבחותם תיתוצון ואת מצבתם תשברון ואת אשריו תכרותון, כי לא תשתחווה לאל אחר כי ה' קנא שמו, אל קנא הוא". תואר נורא זה איננו עומד בשום סתירה למה שנאמר אודות ה' קודם לכן. להיפך, קנאת ה' היא פסגת מוסריותו ובלעדיותו האלוהית.

כיוון שה' נגלה לעמו בשם זה, "אל קנא", חשוב שעמו יכיר בכך ויבין את משמעות הדבר.

למעשה, כתבי הקודש עוסקים רבות בקנאת אלוהים. החומש מדבר על כך (במדבר כה 11; דברים ד 24; ו 15; כט 19; לב 21-16), וכן נביאים ראשונים (יהושוע כד 19; מל"א יד 22), נביאים אחרונים (יחזקאל ח 3, 5; טז 42; כג 25; לו 5 ואילך; לח 19; לט 25; יואל ב 18; נחום א 2; צפניה א 18; זכריה א 14; ח 2) והכתובים (תהילים עח 58; עט 5).

קנאת ה' מוצגת כמניע למעשיו, אם לחסד או לשבט: "וקנאתי לשם קדשי" (יחזקאל לט 25); "קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה" (זכריה א 14); "אל קנוא ונוקם ה', נוקם ה' ובעל חמה" (נחום א 2). בברית החדשה מציב שאול בפני הקורינתיים שאלה מאיימת ונוראה: "הנקניא את האדון?!" (קור"א י 22) ויעקב שואל אם לדעתנו "לריק אמר הכתוב: 'בקנאה יתאווה לרוח השוכן בנו?"' (יעקב ד 5).

ב.

כאן עלינו לשאול: מהי קנאה זו של אלוהים? כיצד אפשר לחשוב על קנאה כעל מעלה מוסרית של אלוהים בה בשעה שהיא בפירוש פגם מוסרי חמור בכל האמור לבני אדם? תכונות אלוהים מעוררות בנו הערצה, אך כיצד נעריץ את קנאתו?

את התשובות לשאלות אלה נמצא אם נציב לנגד עינינו שתי עובדות:

1. כשכתבי הקודש מדברים על קנאת אלוהים, הם נוקטים בלשון האנשה

כלומר, הם מדברים על אלוהים במונחים אנושיים (אך בעצם אין לנו שום מושגים אחרים מלבד אלו, האנושיים. גם המונחים "טוב", "חנון", "מושלם" וכו' משקפים במידה מועטה ביותר את המציאות כמו שהיא בכל הנוגע לה'. אבל אין בידינו שום אמצעים אחרים לתארו — ולאלוהים לא היו אמצעים אחרים כדי לתאר את עצמו לנו. ספר הבריתות כתוב כולו בשפת אנוש, לא בשפת סתר שמימית. משום כך — ורק משום כך — אנחנו מסוגלים להבין אותו. המתרגם). ספר הבריתות מלא דוגמאות לצורה כזו של תיאור תפארת אלוהים. הכתובים מדברים על-ידי ה' ועל אצבעו, על זרוע ה' ועל אפו. הם מתארים את ה' כמי שרואה ושומע ומריח. הם מתארים אותו כמי שכועס ונעצב, שמח וצוחק, מלגלג וניחם על דעתו. אלוהים מדבר אלינו במונחים כאלו משום שזהו אמצעי התקשורת הטוב ביותר העומד לרשותנו. לאלוהים יש אישיות (במובן של הרכב אופי ותכונות), כפי שנכון עוד רק לגבי בני אדם. מכל יצורי בריאתו, רק האדם נברא בצלם אלוהים. כיוון שכך, אנו דומים לו יותר מכל יצור אחר, ולכן גם מסוגלים להבין טוב יותר את הנאמר אודותיו כשהדברים מובהרים לנו במונחים אנושיים. אינני אומר שאין מקום לטעות, אך לא יותר מאשר בכל מקרה אחר. כפי שזכור לכם, דיברנו על כך בפרק קודם בהקשר עם חרון אלוהים.

אלא שיש גם קשיים הקשורים בניסיוננו לתאר ולהבין את ה' במונחים אנושיים. אסור לחשוב על אלוהים במונחים אנושיים בלבד, כאילו אינו אלא כל מה שהמונח האנושי מסוגל לבטא, או שהוא דומה בכל לאדם. אלוהים הוא יותר מאדם. כשאנחנו משתמשים במונחים אנושיים כדי לתאר את ה', איננו מתכוונים לייחס לו אפילו מעט מן המגבלות האנושיות שקשורות במונחים אלו. אלוהים הוא "טוב", "כל-יכול" ו"יודע הכל". דברים אלה אינם נכונים, לא היו ולא ייתכן שיהיו נכונים — אודות אדם כלשהו אי-פעם בעבר, בהווה או בעתיד. דבר זה נכון גם אם נחשוב על האדם המושלם ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועל אחת כמה וכמה כך הוא בכל הנוגע לאדם חוטא. באלוהים אין שמץ של חטא. כעסו איננו, על כן, התפרצות בזויה כמו זו שבדרך כלל מאפיינת כעס אנושי, סימן לגאווה, שחצנות וחולשה אנושית מוכרת. לא ולא. כעסו הוא תגובה קדושה על גילויים של רוע. זוהי תגובה צודקת, נהדרת ומוסרית בתכלית של אלוהים. "כעס אדם לא יפעל צדקת אלוהים" (יעקב א 20), אך כעסו של אלוהים אינו אלא ביטוי מושלם של צדקתו. כך גם בכל הנוגע לקנאת אלוהים. היא איננה תערובת של תסכול, חמדנות וטינה, כפי שמקובל אצל בני אדם. זהו רצונו לשמור על דבר-מה היקר מאוד בעיניו ועל כך הוא ראוי רק להלל ולהערצה.

2. יש שני סוגי קנאה בין בני אדם, אך רק אחד מהם פגום מבחינה מוסרית

קנאה רעה היא זו המבטאת את יחסו של אדם האומר: "אני רוצה את מה שיש לך ואני שונא אותך משום שלך יש ולי אין". זוהי שנאה ילדותית מכוערת, חוסר בגרות מוסרית וחמדנות. קנאה כזו תבטא את עצמה במעשי עוול, ברוע לב ובשנאה גלויה או נסתרת. יש לה השלכות רבות, רחבות ומעמיקות על חיי האדם ונפשו שכן יסודה בגאווה, שהיא שורש הרע בטבענו. קנאה היא מסוג התכונות שמסוגלות לקרוע אדם לגזרים ולהרוס את כל חייו. "אכזריות, חמה ושטף אף — ומי יעמוד לפני קנאה?" שואל ממשיל המשלים (משלי כז 4). הכעס המטורף שמתגלה לפעמים אצל בני אדם שאהבתם נדחית הוא דוגמא לקנאה שכזו.

לעומת זאת, יש סוג אחר של קנאה — כוונתי לקנאה המבקשת להגן על אהבה כלשהי או לנקום את חורבנה. קנאה כזו מתגלית גם ביחסים שבינו לבינה, אבל היא איננה פרי של גאווה נפגעת כי אם של אהבה מסורה וכנה. כפי שכתב פרופסור טסקר בפירוש שלו לאיגרת יעקב, בני זוג "אשר לא חשים כל שמץ קנאה כאשר זר פולש לחיי אהבתם, בלי ספק הם אנשים החסרים הבחנה מוסרית, שכן הבלעדיות שביחסים בין בני זוג נשואים היא מעיקר העיקרים של חיי הנישואין עצמם". קנאה כזו היא בהחלט מעלה מוסרית, שכן היא מעידה שבני הזוג אכן הבינו את מהות חיי הנישואין וברצונם לקיים את נישואיהם בהתאם. גם בתורה הכיר ה' בקנאה מותרת זו וציווה על "מנחת קנאה" ועל טקס מיוחד שנועד לעזור לבעל להיפטר מ"רוח קנאה" שאחזה בו מסיבות כלשהן (במדבר ה 31-11). אין בכתובים אף רמז לכך שקנאה מסוג זה אסורה, או שיש בה מידה כלשהי של רע. ראה גם משלי ו 34. אדרבה, כתבי הקודש רואים בנחישות החלטתו של הבעל להגן על נישואיו ולנקוט בצעדים נגד כל מי שמאיים עליהם דבר נכון, רגיל וצודק, אות ועדות לכך שהוא מחשיב את חיי הנישואין כיאות.

(השפה העברית מבדילה בין שני סוגים אלה בפשטות לשונית. יש "קנאה ב…" והכוונה לקנאה צרת-העין. לעומת זאת יש "קנאה ל…" והכוונה לקנאה מן הסוג השני. לפיכך, "אני מקנא בו" משמע, אני חומד את מה שיש לו. זו קנאה מן הסוג הראשון. אולם, "אני מקנא לו", משמע, אני אוהב אותו ומוכן לגונן עליו. זו קנאה אוהבת. המתרגם).

ספר הבריתות מציג את קנאת אלוהים כקנאה מהסוג השני. זוהי קנאתו של מי שכרת ברית של אהבה עם בני אדם ולכן הוא מקנא ליחסים שנוצרו עקב אותה ברית.

בתנ"ך מתוארת לעתים קרובות הברית שכרת ה' עם ישראל במונחים של נישואין, וכפועל יוצא מכך מתוארות חובות ישראל כלפי ה' כחובות של נאמנות בלעדית ובלתי מסויגת, של אהבה כנה וטהורה. כל נטייה לעבודת אלילים, כל מערכת יחסים מתפשרת עם העמים עובדי האלילים, נחשבה בעיני ה' להפרת הברית, לניאוף רוחני. מעשים שכאלו עוררו את קנאת ה' ואת זעמו.

בכל המקרים בהם מתייחסת התורה לקנאת ה', היא עושה זאת בקשר לאלילות, כולם מבוססים על הדיבר השני, "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי" (ראה יהושוע כד 19; מל"א יד 22; תהילים עח 58; קור"א י 22). ביחזקאל ח 3 נקרא פסל שסגדו לו בירושלים "סמל הקנאה" ונאמר כי הוא המעורר קנאה (את קנאת ה', כמובן!). ביחזקאל טז מתאר אלוהים את ישראל כאשתו הנואפת, הטרודה בבריתות טמאות עם אלילי כנען, מצריים ואשור ועם העובדים אותם.

בתגובה מכריז ה' "ושפטתיך משפטי נואפות ושופכות דם, ונתתיך דם חמה וקנאה" (יחזקאל טז 38. השווה פס' 42; כג 25). מקטעים אלו ברור למה התכוון ה' כשאמר למשה כי שמו "קנא". הוא התכוון לומר שדרישותיו כלפי אלו שהוא אוהב ופודה בחסדו הן מוחלטות. הוא מחייב אותנו בנאמנות בלתי מסויגת ושלמה ומפגין את זכותו לנאמנות שכזו על-ידי תגובה מחמירה על כל מקרה של בגידה באהבתו. דבריו של קלווין קלעו היטב למטרה כשכתב בקשר לדיבר השני את המלים הבאות:

"אלוהים תכופות פונה אלינו כבעל. כפי שהוא ממלא את כל חובותיו של בעל נאמן ומסור, כך הוא מצפה מאיתנו לאהבה ולמסירות טהורה. אסור לנו לנאוף בנפשנו עם השטן. ככל שהבעל טהור ונהדר יותר, כן רבה קנאתו כשהוא רואה את אשתו פונה לאחר במקומו.

כזהו באמת האלוהים אשר אירש אותנו לעצמו: הוא בוער מקנאה לוהטת בכל פעם שאנו מזניחים את טהרת נישואינו עימו ומזהמים את עצמנו בתאוות רעות: במיוחד כאשר הערצת אלוהותו — שהיא שלו בלבד — מועברת לאחר או מעורבת באמונה תפלה, שכן בעשותנו כך, לא רק שאנחנו מפירים את הבטחותינו לו, אלא גם מטמאים את מיטת כלולותיו עימנו".

עלינו להוסיף לכך פרט נוסף אם ברצוננו לראות את הדברים כמו שהם באמת. כפי שראינו, קנאת ה' לעמו נובעת מהברית שכרת עימנו, מהאהבה שהניעה אותו לכרות את הברית הזאת. אהבה זו איננה משיכה חולפת וחסרת מטרה. אהבת אלוהים היא ביטוי לכוונותיו, לתכלית שהוא עצמו יעד לאהוביו. המטרה שאלוהים קבע לעצמו היא, שכל עוד העולם עומד, יהיו אנשים שיאהבו אותו ויעידו על אהבתו אליהם. בבוא העת הוא יאסוף אליו את כל אוהביו, מכל דור, מכל עם ומכל לשון, למען יהיו עימו לנצח. אהבת אלוהים, כפי שהיא מתבטאת בברית שכרת עם נבחריו, היא לב-לבן של כוונות ה' בעולם. עלינו, על כן, להבין את קנאתו לאור כוונה זו. על פי כתבי הקודש, אלוהים יפגין את צדקת שלטונו ביקום כשישפוט את כולם על חטאם, יושיע את אהוביו, יסלח להם ויהיה נאהב ונערץ עליהם בשל מעשי האהבה שעשה והצדקה הנצחית שהפגין. אלוהים חפץ בכבודו, ובכך חייבים גם אנחנו לחפוץ. אלוהים מקנא לתכלית זו. קנאת אלוהים, בכל התגלויותיה, איננה אלא "קנאת אלוהי צבאות" (ישעיה ט 6; לז 32. השווה יחזקאל ה 13). הקנאה לממש בעולם זה אשר ברא את כל צדקתו וחסדו.

מכאן שקנאת אלוהים מביאה אותו לשפוט ולהחריב את אלו מאנשיו שאינם נאמנים לו (דברים ו 14 ואילך; יהושוע כד 19; צפניה א 18-17). וגם לשפוט את אויבי הצדקה והחסד בכל אשר יימצאו (נחום א 2; יחזקאל לו 5 ואילך; צפניה ג 8). מצד שני היא גם מניעה אותו להקים מחדש את עמו לאחר ששפטו ולימדו להתהלך לפניו בענווה ובאהבה מסורה (זכריה א 14; ח 2; יואל ב 18). אלוהים מכריז על עצמו: "קנאתי לשם קודשי" (יחזקאל לט 25). למטרה זו משמשים כל מעשיו. שמו הוא יהוה, אדוני, מושל כל היקום, מגן הצדקה ומושיע החוטאים. אלוהים החליט ולא יירתע! שמו יתגלה בעולם. הוא יהיה נאהב ונערץ ומפואר בעיני כל. "אני יהוה הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, ותהילתי לפסילים" (ישעיה מב 8). "למעני, למעני אעשה, כי איך יחל, וכבודי לאחר לא אתן" (שם. מח 11). הרי לכם תמצית קנאת אלוהים.

ג.

מה לכל זה ולנו, המתקראים "עם ה'"? לתשובה שני חלקים:

1. קנאת ה' מחייבת אותנו לקנא לכבודו

כפי שהתגובה הראויה לאהבת אלוהים אלינו היא שנאהב אנחנו אותו, כך גם יש תגובה אחת ראויה לקנאת ה' לנו והיא שנקנא אנחנו לו. מה שמשתמע מתוך הדיבר השני הוא שהנאהבים על-ידי ה' צריכים להיות מסורים וקשורים בכל נימי לבבם לרצונו, לתפארתו ולכבודו בעולם. זו אותה "קנאת ביתך" אשר כמעט וכילתה את אדוננו. אלוהים עצמו מתייחס אלינו בצורה כזאת, וכך עלינו להתייחס אליו. ג'והן ס. רייל תיאר זאת היטב כשאמר:

"קנאה בחיי הרוח פירושה תשוקה עזה לחיות לפי רצון ה', לרצות אותו ולקדם את כבודו בעולם בכל דרך אפשרית. אין זו תחושה שהאדם חש מטבעו; זוהי תוצאה של מעשי הרוח בלבו של אדם שנולד מחדש. כיוון שיש מאמינים החשים קנאה זו יותר מאחרים, אותם בלבד נכנה אנשים שקנאת אלוהים פועמת בלבם. אדם המקנא לה' הוא, בראש וראשונה, אדם ששאיפה אחת בוערת בו יותר מכל. לא די לומר שהוא אדם כן, לבבי, נאמן, מסור או ערני. אדם כזה רואה לפניו מטרה אחת בלבד. עניין אחד מעניין אותו. הוא חי לתכלית אחת בלבד: הוא רוצה לשרת את ה'. בין אם יחיה או ימות, בבריאות או בחולי, בעושר או בעוני, אם ימצא חן בעיני בני אדם ואם לאו, אם ייחשב לחכם או לאוויל, אם יהללוהו או יטיחו בו האשמות, אם יכובד או יבוזה, כל זה נחשב בעיניו כקליפת השום. לבו בוער במטרה אחת בלבד: לחיות כרצון אלוהים ולקדם את כבודו. אם ייכלה בעצם המעשה — לבו שלם. הוא רואה את עצמו כנר אשר נועד לבעור ואם ייכלה, הרי אין זאת אלא משום שמילא את ייעודו. אדם כזה תמיד ימצא ביטוי מעשי לקנאתו. אם לא יינתן לו להטיף, לשרת או לתת מהונו, הוא יקונן, ייאנח ויתפלל… אם לא יינתן לו להילחם בעמק בחברת יהושוע, הוא יעשה את מלאכתם של משה, אהרון וחור בראש הגבעה (שמות יז 13-9). אם יימנע ממנו לעשות דבר מה דרוש, הוא יקרא ויתפלל בלא מנוח עד שאלוהים יקים איש אשר ייקח על עצמו את החובה ויפעל. זוהי, אם כן, קנאה רוחנית".

(Practical Religion, 1959, עמ' 130)

ראינו שכתבי הקודש מדברים בלשון חיוב על קנאה ראויה. משיחיים נקראים "לקנא למעשים טובים" (טיטוס ב 14). שאול משבח את הקורינתים על הקנאה שהפגינו כאשר נענו לתוכחתו (קור"ב ז 11). על אליהו הנביא נאמר: "קנוא קנאתי לה' אלוהי צבאות" (מל"א יט 14-10). אלוהים כיבד את קנאת אליהו ושלח מרכבת אש לקחתו אליו. הוא גם זיכה אותו בכבוד להיות נציג נביאי ישראל וראשון לשליחותם. הוא גם זה שהופיע עם משה על הר ההתגלות וראה את כבוד המשיח הנשגב מכל תיאור. כשאבותינו עוררו על עצמם את חרון ה' במעשי האלילות והפריצות שלהם, פסק משה את דינם למוות. העם הכיר בחטאו והמר על רוע מעשיו. בדיוק באותו רגע בחר מישהו לטייל כשנערת-שעשועים מדיינית נשענת על זרועו. פנחס נתפס חמה עזה, תפס חנית, "וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האישה, אל קיבתה". אלוהים משבח את מעשה פנחס באומרו: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה 12-1). שאול התרסי קינא לה'. הוא היה אחוז בתשוקה אחת אשר מילאה את כל הוויתו. בשעה שעמד נוכח סכנת מאסר ומוות הכריז: "לא אחוש לאחת מאלו וגם נפשי לא יקרה בעיניי, ובלבד שאשלים בשמחה את מרוצתי ואת השירות אשר קבלתי מאת האדון ישוע" (מעשי השליחים כ 24). האדון עצמו הציב לנו דוגמא וכאשר טיהר את המקדש זכרו תלמידיו את הנאמר, "קנאת ביתך אכלתני".

ומה איתנו? האם אותנו אוכלת קנאה לה'? האם גם אנחנו אחוזים בתשוקה עזה לעשות את רצונו? הנוכל להעיד על עצמנו שעשיית רצון ה' נחשבת בעינינו לדבר הנחוץ לעצם קיומנו, ממש כמו לחם ("מזוני הוא לעשות את רצון שולחי" יוחנן ד 34)? עם איזה סוג של מאמינים אנחנו נמנים? כלום איננו צריכים להתפלל, כפי שהתפלל בזמנו ג'ורג' ויטפילד: "אלוהים, עזור לנו לפחות להתחיל לנהוג כרצונך"?

2. קנאת אלוהים מאיימת על ישראל, על קהילות ועל יחידים שאינם נאמנים לה'

אנחנו אוהבים את עמנו. גם קהילותינו יקרות לנו. קשה לנו לתאר מצב בו לא יהיו רצויים לה'. קריאה בכתבי הקודש, במיוחד בתנ"ך, תטפח על פנינו בעניין זה, שכן משה ונביאי ישראל דיברו רבות על חטאי העם ועל הסכנה שמרחפת עליהם אם לא ילכו בדרך ה'. יש תיאורים ארוכים ומכאיבים של מעשים שעשו אבותינו בניגוד למצוות ה' ולרצונו הגלוי והמפורש. גם ההיסטוריה מעידה בקול ברור על זעם ה' ועל חטאינו נגדו. אין לנו ביטחון אלא בחזרה מחטא ובפנייה נאמנה אליו, כמצוותו.

בברית החדשה נאמרים דברים דומים. המשיח שלח אל הקהילה בלאודיקיה וגער בה משום שהייתה פושרת — לא חמה, לא קרה — כדי לומר לה שמציאות כזו נחשבת בעיניו לעלבון צורב. כל דבר עדיף על אדישות כזו. "כי אמרת, אך עשרתי, מצאתי און לי ולא חסרתי כל — ולא ידעת כי אומלל אתה, ודווי ועני ועיוור וערום!" האדישות הובילה לשביעות רצון עצמית עיוורת ונעדרת כל יסוד! "מי ייתן והיית קר או חם. עתה, כי פושר אתה ולא קר ולא חם, על כן אקיאך מפי… היה קנא(*1) ושוב מחטאיך!" (התגלות ג 22-14). היש גם בינינו קהילות כאלה היום: שלוות ופושרות, לא חמות ולא קרות? זיכרו את דברי ישוע לקהילה בלאודיקיה ואמרו לי בעצמכם — כיצד מתייחס ישוע לקהילות כאלה? מה יעלה בגורלן לאור האמור בקטע שהזכרתי — אלא אם כן, בחסד ה', נלמד לקנא ולשוב מחטאינו? ה' אלוהינו, רחם עלינו! השב ימינו כקדם. בטרם ייפול עלינו משפט.

———————

הערות

פרק 17 — אל קנא

1. בתרגום דליטש הגרסה היא "תשקוד ותשוב" ובתרגום החדש "היה נמרץ". המלה במקור היא זו המתורגמת במקומות אחרים בברית החדשה ל"קנא" (המתרגם).

חלק ג

אם אלוהים לנו