לדעת אותו- פרק 18- לב הבשורה

Print Friendly

פרק 18

לב הבשורה

א.

פאריס חטף את הנסיכה הלנה ונשאה אל ביתו שבטרויה. צבא ערי יוון נאסף כדי לשחררה אך רוחות מזרחיות חזקות עיכבו את צי יוון עוד בחצי הדרך. אגממנון, מצביא צבאות יוון, קרא אליו את בתו והקריב אותה לאלים כדי שיחדלו מלעכב את גיבורי יוון. האלים נתרצו, הרוחות החלו לנשוב וצבא יוון הגיע לטרויה בלא עיכובים נוספים.

קטע זה מאגדת המלחמה בטרויה, משנת 1000 לפנה"ס בערך, מלמד כיצד חשבו בני העולם האלילי, אפילו המשכילים שבהם, על כפרה, קורבנות וריצוי. סיכומו של עניין זה הוא: יש אלים רבים ושונים. אף אחד מהם אמנם איננו ניהנה משלטון מוחלט, אך כל אחד מהם מסוגל להביא על האדם ברכה או קללה. מצבי רוחם משתנים בכל עת, לא תמיד מסיבה הגיונית, ובעקבות זאת משתנה גם יחסם לבני אנוש. לפעמים מתעוררת קנאתם משום שהאדם הקדיש תשומת לב רבה מדי לאל אחר — או אפילו לבני אדם אחרים — ולכן שואפים האלים לפגוע בו ולהביא עליו סבל, להכשיל אותו ולדאוג לכך שתכניותיו לא תתגשמנה. בכל מקרה כזה הפתרון הוא אחד ויחיד. האדם צריך לקנות את לבם של האלים על-ידי קרבן. עליו לרצות את עצמו לאלים בתשורה כלשהי — וכל המרבה, הרי זה משובח, שכן האלים מתרשמים מאוד מקורבנות גדולים ולעתים אף אינם נענים להפצרותיו של אדם משום שהם מקווים לסחוט ממנו יותר משנתן. זהו אמנם מימד אכזרי של תכונות האלים, אך מה אפשר לעשות? בידם הכוח ואתה נתון לשלטונם. החכם לומד לקבל על עצמו את מה שאי-אפשר לשנות ומקפיד להעלות קורבנות מרשימים שיביאו את התוצאות הרצויות. בהקשר זה, קורבנות אדם הם אמנם קורבנות יקרים שקשה להקריבם גם משום הקשר הרגשי שבין אדם לחברו או בין הורה לילדיו, אבל הם יעילים במיוחד.

במלים אחרות, עבודת האלילים אינה אלא סוג מכוער במיוחד של מסחר, שיטה לשיחוד אלילים. כפי שאי-אפשר לרכוש דבר בשוק ללא תמורה, כך אין דרך לרצות את האלים ולהסיר מעל עצמך את זדון לבם אלא באמצעות קורבנות קבועים.

הוראת כתבי הקודש עומדת בניגוד גמור למקובל בעולם האלילי ודבר ה' רואה בעבודת אלילים עיוות נורא של האמת. במקום שורה ארוכה של אלים שבעליל נבראו בצלם האדם ומתנהגים באנוכיות רגזנית וילדותית שאופיינית לכוכבי קולנוע הוליוודיים, מעמידים כתבי הקודש את הבורא האדיר, האל היחיד והאמיתי, שכל הטוב והאמת שבעולם מוצאים בו את מקורם, וששונא חטא בכל קדושתו. אלוהים איננו נתון למצבי רוח משתנים, להחלטות שרירותיות משתנות, לגאווה מטופשת ולזדון לבב. אפשר, על כן, להניח שאין מקום לחשוב על כפרה בכל הנוגע ליחסי אדם עם אלוהים נהדר שכזה.

אך לא כך הוא; להיפך. הצורך בכפרה הוא נושא השזור לאורכו ולרוחבו של ספר הבריתות.

הצורך בכפרה מונח ביסוד תורת הקורבנות בתנ"ך, במיוחד בתורת קורבנות האשם והחטאת ובקורבנות יום הכיפורים (ויקרא ד 1 עד ו; פרק טז). הוא גם מוצא לעצמו ביטוי ברור במאורעות מחיי העם, כמו זה המתואר בספר במדבר פרק יז פס' 6 ואילך. העם התקומם נגד ה' בגלל העונש שהטיל על קורח, דתן ואבירם. בתגובה כעס ה' על העם ואיים להשמידו. "ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף. ויקח אהרון וירץ אל תוך הקהל… ויכפר על העם… ותיעצר המגפה" (שם, פס' 13-11).

רעיון הריצוי מופיע בברית החדשה בארבעה קטעים חשובים ולכן נתעכב לעיין מעט במשמעותם.

בראשון מסביר שאול השליח את ההיגיון לפיו מצדיק ה' את החוטאים: "ועתה בבלי תורה יצאה צדקת אלוהים לאור… והיא צדקת אלוהים באמונת ישוע המשיח אל כל ועל כל אשר האמינו בו, כי אין הבדל, כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה; ונצדקו חינם בחסדו על-ידי הפדות אשר הייתה במשיח ישוע, אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת על-ידי האמונה בדמו. (זאת) להראות את צדקתו בעת הזאת, להיות צדיק ומצדיק את בן אמונת ישוע" (רומים ג 26-21).

הקטע השני מתאר את ההיגיון שעומד מאחורי העובדה שאלוהים הבן היה לאדם: "היה עליו להידמות לאחיו בכל דבר למען אשר יהיה כהן גדול, רחמן ונאמן בענייני אלוהים לכפר על חטאת העם" (עברים ב 17).

בקטע השלישי מעיד יוחנן על פעילותו השמימית של אדוננו: "ואם יחטא איש, יש לנו מליץ לפני אבינו — ישוע המשיח הצדיק — והוא כפרה על חטאותינו" (יוח"א ב 2-1 ואילך).

בקטע הרביעי מגדיר יוחנן את אהבת אלוהים: "אלוהים הוא אהבה. בזאת נראתה אהבת אלוהים אלינו — כי שלח את בנו, את יחידו לעולם, למען נחיה על-ידו. זאת היא האהבה, לא שאנחנו אהבנו את אלוהים כי אם שהוא אהב אותנו ושלח את בנו לכפרה על חטאותינו" (יוח"א ד 10-8).

איזה תפקיד ממלא בחייך מושג חשוב זה, הכפרה?

הכפרה ממלאת תפקיד עיקרי באמונת הברית החדשה. האם אמונתך תואמת את זו שמתארים כתבי הקודש? אהבת אלוהים, העובדה שאלוהים הבן היה לאדם, משמעות מותו של ישוע, תפילתו הנוכחית של ישוע בעד המאמינים בו ודרך הישועה, תלויים כולם במושג זה. כל ניסיון להבין עניינים אלו בלי קשר לכפרה ייכשל ויסטה מהוראת כתבי הקודש. אמנם באמירה כזו אנו קובעים עמדה המנוגדת תכלית הניגוד למה שמקובל בינינו לעתים קרובות, אבל זה לא נתון לשליטתנו. שאול כתב בזמנו: "גם אם אנחנו או מלאך משמים — (שלא לדבר על מנהיג משיחי או מנהיג בקהילה, סופר מכובד או מורה נערץ) — יבוא לבשר לכם בשורה אחרת מלבד זו אשר בישרנו לכם, חרם יהיה" (גלטים א 8. ראה גם פס' 9). בשורה או אמונה שהכפרה איננה במרכזן שונה מזו שבישר שאול ואל לנו להתעלם או להתחמק מכך.

ב.

ובכן, מהי כפרה?

לכפרה שני מימדים חשובים. ראשית, כפרה היא ריצוי או כפרת עוון. משמע, כפרה היא מעשה הנוגע לחטא באופן ישיר; היא מכסה, מסירה ומסלקת את החטא כך שלא יעמוד עוד כמכשול ביחסים שבין אדם לאלוהיו.

שנית, כפרה היא גם הדרך בה אלוהים עצמו מתרצה אל החוטא והחוטא נעשה רצוי לאלוהים. במלים אחרות, מצד אחד הכפרה נוגעת לחטא, ומצד שני היא נוגעת לאלוהים עצמו. היום מסתמנת הנטייה להתעלם ממשמעויות אלו ולהעדיף אי-בהירות על פני מחשבה מדויקת. זוהי ההשפעה הישירה של התפשטות דתות המזרח והשפעתה העקיפה של הכפירה שנפוצה בעולם המערבי. כתבי הקודש מדברים ברורות. לכן אין כל סיבה להעדיף את הדרך המעורפלת שלנו על פני הדרך בה דבר אלוהים מתייחס לנושאים אלו, מה גם שחוסר הבהירות מעלים מעינינו את המשמעויות העיקריות: אלוהים הוא קדוש ושונא חטא. חטא האדם מעורר באלוהים חמה טהורה וצודקת. אם לא יכופר חטא האדם והאדם לא ירוצה לאלוהים, אין מנוס מהענשתו הנצחית. הצורך בכפרה טמון באלוהים ובאופיו המוסרי של החטא. הכפרה נוגעת לחטא ולקדושת אלוהים.

ברומים א 18 קובע שאול כי "חרון אלוהים נגלה משמים על כל רשעת בני אדם ועוולתם". כיצד "נגלה" חרון אלוהים זה?

על-ידי מאורעות שקורים בעולם ומתוך כתבי הקודש. לא מדובר רק בחרון הצפון בעתיד כי אם בזה שבני אדם טועמים ממנו מדי יום ביומו — סופות, אסונות, מחלות, מוות, צער, יגון ובדידות, דאגה ופחד; כל אלו הם מחוויותיו הרגילות של האדם. אין לטעות ולחשוב שאלה הם תמצית חרונו של אלוהים; כתבי הקודש מדברים על יום דין שיבוא ועל משפט נצח נורא אחריו. בהמשך האיגרת לרומים שאול מדבר על כך בבירור. חרון ה' מתגלה בדרך שהוא נוהג בבני אדם בעקבות חטאם: הוא מפקיר אותם לרוע לבבם (פס' 24, 26, 28) והם קוצרים את פרי מעשיהם הרעים כבר בעולם הזה. וזה לא הסוף. בפרק ב (פס' 16-1) מדבר שאול על "יום עברת אלוהים ויום היגלות משפט צדקו, אשר ישלם לכל איש כמעשהו. על בני המרי… אשר לא שמעו לאמת כי אם לעוולה… — חרון אף וחמה ביום אשר ישפוט אלוהים את כל תעלומות בני האדם ביד ישוע המשיח, כפי בשורתי".

בפרק ג ממשיך שאול ואומר (פס' 9) שכל אדם, יהודי או גוי, חשוף לחטא ולכן גם נתון לזעם אלוהים בהווה ובעתיד. הרי לך, הקורא, תמונת מצבו של כל אדם אלמלא חסד אלוהים שבבשורת המשיח. אפשר שהאדם לא ירצה להכיר בכך, אבל אין בסירובו זה כדי לשנות את המצב: מה שיכריע לבסוף הוא כעסו של אלוהים כלפי כל חטא וכל חוטא. אלא שאלוהים בחסדו התערב ואפשר לחוטאים כפרה, ריצוי, מחילה על חטא ושלום עימו, הניתן למי שהיה בעבר "רשע" (ד 5) ונמנה עם "אויבי" אלוהים (ה 10), והשם כעת את מבטחו במשיח ישוע (ה 11-9) "אשר שמו אלוהים לכפורת על-ידי דמו" וכך "ניוושע בו מן הכעס", כלומר, מכעסו של אלוהים.

מה קרה? התשובה פשוטה ונהדרת: חרון אלוהים, שהיה מופנה כלפינו בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד, הצטמצם. הכיצד? במות המשיח.

"בהיותנו אויבים" נרצינו לאלוהים על-ידי דמו של ישוע (רומים ה 10). הדם, כלומר מות הכיפורים של המשיח, כיסה על חטאינו, הסיר את חרון אלוהים מאיתנו והבטיח כי מעתה נהיה רצויים לה' ונזכה לחן חסדו האוהב. מעתה, במקום שחרונו יופנה נגדנו, ה' יגלה לנו את אהבתו.

ובכן, מה כלול במושג "כפרה"? — ישועתנו כולה, במות הכיפורים שלו, ריצה אותנו המשיח לאלוהים, כיסה על עוונותינו והסיר מעלינו את זעם אלוהים.

חשוב לזכור כי חרונו של אלוהים הוא מציאות, ממש כמו אהבתו. כפי שישוע מת כדי להפנות כלפינו את אהבת אלוהים, כך גם מת כדי להפנות מאיתנו והלאה את כעסו.

ג.

מה ידוע לנו על כעס אלוהים כלפי מי שכופר במות ישוע?

אין זה כעס שרירותי, אנוכי ומרושע כמו זה שעובדי האלילים ייחסו לאליליהם. אין זה כעס חוטא, נוטר איבה, זדוני ומרושע, כפי שאנו פוגשים אצל בני אדם. כעס אלוהים הוא ביטוי של קדושתו, פרי טבעי, נחוץ ויאה לדרישותיו מאיתנו להיות קדושים "כי קדוש אני" (ויקרא יא 44. השווה פטר"א א 16). זהו הצדק הגומל לעושי הטוב ולעושי הרע גם יחד מידי מי שאמר: "לי נקם ושילם", "ידין ה' עמו" (דברים לב 36-35. ראה גם עברים י 30). חרון אלוהים הוא "סלידתו הקדושה מפני כל מה שעומד בניגוד לקדושתו" (ג'והן מארי בפרשנותו לאיגרת לרומים). זהו זעם צודק, התגובה הראויה לשלמותו המוסרית של הבורא כלפי עיוותים מוסריים בבריאתו. לולא כעס ה' על חטא הייתה קדושתו מוטלת בספק. לא ייתכן שאלוהים יהיה צדיק — כלומר, לא ייתכן שינהג על פי מידת הצדק (וזוהי, הרי, אמת-המידה לכל שופט מהימן) — לולא כעס על חטא ולולא העניש כל עוון על פי המגיע לו. זו בדיוק הטענה שמעלה שאול באיגרתו, כפי שנראה מיד.

ד.

שימו לב לשלושה דברים ששאול מדגיש בעניין הכפרה:

1. כפרה היא מעשה שאלוהים עושה

בדתות האליליות, האדם הוא המכפר את פני אלוהיו. כך הופכת עבודת הקודש לעניין מסחרי, לתגרנות ואפילו לשוחד בין אלוהים לאדם. על פי כתבי הקודש, משמע, על פי תורת המשיחיות, אלוהים הוא המכפר. כפי ששאול כתב, אלוהים שם או הציב את ישוע "לכפורת". כפי שאומר יוחנן, אלוהים שלח את בנו להיות כפרה על חטאינו. האדם כלפיו מופנה כעס ה', אינו נוקט ביוזמה כדי לרצות את אלוהיו. גם ישוע, אלוהים הבן, לא היה זה שהחליט להסב כלפינו את טוב לבו של אביו. מי שחושב שאלוהים הבן החליט לשנות את היחסים בין האב לבריאתו ולכן לקח על עצמו את חטאינו וריצה אותנו לאלוהים, טועה. אין לרעיון זה כל סימוכין בכתובים, ולמעשה הוא מתנגש ברעיון קיומו של אלוהים אחד. אלוהים אחד, משמעותו גם רצון אלוהי אחד, כוונה אלוהית אחת. הדעה שזה עתה תיארתי מניחה בבסיסה שני רצונות — אחד של האב ואחד של הבן. בעצם מדובר בשני אלוהים: אחד כועס (אם כי בצדק), ואחד מכפר כדי שהראשון יחדל לכעוס. כתבי הקודש קובעים בבירור כי אלוהים האב הוא שיזם את כפרת זעמו ואת ריצויים של בני האדם, שאמנם חטאו ואינם ראויים לחסדו, אך בכל זאת הוא אהב אותם ובחר להושיעם.

"תורת הכפרה מלמדת שאלוהים אהב את הנתונים לכעסו עד כדי כך שנתן למענם את בנו, את יחידו, כדי שזה בדמו ירצה כעס זה. תפקידו של המשיח היה לדאוג לכך שהאהובים על-ידי אלוהים לא יהיו עוד מטרה לזעמו, ולהבטיח שאהבת אלוהים תמצא את הגשמתה בכך שבני רוגז ייהפכו לבני אהבת אלוהים".(*1)

שאול התרסי ויוחנן השליח מדברים על כך בבירור ובהדגשה רבה. שאול אומר כי אלוהים אינו מגלה את צדקתו רק בכך שהוא מביא על ראש החוטאים את הגמול הראוי למעשיהם, כי אם גם "בלא תורה", כלומר בכך שהוא מכפר על חטאי חוטאים ומצדיק את הבוטחים לישועתם בישוע המשיח. הם אמנם חטאו, אך כעת הם נצדקים (מזוכים, רצויים, מכופרים), וכל זאת בלא מחיר ובלא כסף, חינם, בחסדו (ראה רומים ג 24-21).

כיצד? — "בחסד", הוא אומר, בטוב לב שאינו מתייחס לשאלת הזכאות, באהבה כלפי מי שאינם ראויים ושאינם יכולים מעצמם להיות רצויים. כיצד מתממש חסד זה? — "על-ידי הפדות אשר היא במשיח ישוע". כיצד הפך ישוע למקור, דרך ואמצעי לישועתם של המאמינים בו? שאול משיב: "על-ידי-כך שאלוהים שמו לכפורת". ישועתנו נובעת כולה מיוזמת אלוהים.

יוחנן השליח אומר כי אהבת רעים היא סימן היכר לבני משפחת אלוהים מפני שכאהבתם זה לזה הם דומים לאביהם הנעלם-מעין. מכאן שמי שאינו אוהב את זולתו במשיח מראה שאיננו נמנה עם משפחת אלוהים. אלוהים הוא אהבה. הוא מורה לכל המכירים אותו לאהוב כמוהו (יוח"א ד 7 ואילך) ואף פועל בם כדי שכך אמנם יעשו. אבל הביטוי "אלוהים הוא אהבה" אינו ברור כל צורכו. כיצד נבין איזו אהבה אלוהים רוצה שתתבטא בחיינו? — "בזאת נתגלתה אהבת אלוהים אלינו, כי שלח את בנו את יחידו… למען נחיה על-ידו". כל זאת, לא בזכות מסירות דתית או רוחנית שנפגין כלפיו; כלל וכלל לא. "זאת היא האהבה, לא שאנחנו אהבנו את אלוהים כי אם שהוא אהב אותנו ושלח את בנו לכפרה על חטאותינו". אנחנו לא אהבנו אותו ולא היה בנו דבר כלשהו שיכול היה להניע אותו לעשות למעננו דבר, מלבד לשלוח אותנו אל אש חרונו בשל חטאינו וחוסר אהבתנו אליו. אך "הוא אהב אותנו ושלח את בנו לכפרה על חטאינו". יוזמה אלוהית זו היא משמעות האהבה ממנה עלינו ללמוד ואותה עלינו לממש בחיינו. היא אמת-המידה על פיה תיבחן אהבתנו.

קשה להעלות על הדעת עדות ברורה יותר לעובדה שהיוזמה בכל הנוגע לכפרה היא בידי אלוהים עצמו.

2. הכפרה הושגה במותו של ישוע המשיח

המושג "דם", כפי שכבר רמזנו, מצביע על מותם האלים של הקורבנות שהועלו בעבודת הקודש על פי התורה. אלוהים עצמו ציווה על קורבנות אלה ובספר ויקרא יז 11 אמר מדוע: "נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר". כששאול אומר כי ה' שם את ישוע להיות לנו כפורת "בדמו", הוא מתכוון לומר כי מה שהסיט את כעס אלוהים מאיתנו והצילנו ממוות איננו אורח חייו המושלם של ישוע, תורתו, שלמות דוגמתו המוסרית או נאמנותו לאב כשלעצמם, כי אם מותו כקרבן על חטא. כמו יתר מחברי הברית החדשה, גם שאול מצביע על מות ישוע כעל המאורע המכפר-באמת, והוא מתאר את הכפרה במונחים של העברת חטאים לאחר. הנעדר כל חטא לוקח על עצמו את אשמת חטאי האשמים, נושא במקומם את חרון אלוהים הצודק ומשלם את גמול חטאיהם הראוי. אפשר לצטט קטעים רבים להוכחת דברים אלו. אנו נסתפק בשניים:

"המשיח פדנו מקללת התורה". כיצד? — על-ידי-כך שנשא בקללה במקומנו (ראה גלטים ג 13. השווה ויקרא טז 22-21). המשיח נשא את קללת התורה, את גמול חטאינו על פי התורה, וכך פטר אותנו. הוא עמד במקומנו וכיפר בעדנו.

האחד מת בעד כולם ובמותו ריצה אלוהים את העולם לעצמו (קור"ב ה 14, 21-18). במה כרוך ריצוי זה? — "לא חשב להם את פשעיהם" כי פעל בם כדי שיהיו "בו (במשיח)… לצדקת אלוהים", כלומר, שנתקבל לפניו כאילו אנו צדיקים.

וכיצד השיג כל זאת? — על-ידי-כך שהחשיב את חטאינו כשייכים לאחר, "את אשר לא ידע חטאת, אותו עשה לחטא בעדנו". האחד מת בעד כולם כקרבן על חטאיהם ונשא בגופו את עונש חטאיהם, צדיק בעד הרשעים, הוא עמד במקומם וכיפר בעדם.

רעיון זה מונח ביסוד עבודת האלוהים בתנ"ך ובתורת הקורבנות במשכן. הקורבנות באו במקום מקריביהם, נשאו במקומם את גמול חטאם, וכך כיפרו. כדי לציין זאת היה המקריב מניח את ידיו על ראש קרבנו ו"מעביר" אליו את כל חטאיו (ראה למשל, ויקרא ד 4, 24, 29, 33). אחר-כך נשחט הקורבן במקום המקריב, דמו הותז לפני ה' ועל אחד או שניים מהמזבחות שבמשכן (שם, פס' 6, 17, 25, 30) כאות לכך שניתנה כפרה, ובכך נרצה חרון ה' והקשר עימו חודש.

ביום הכיפורים הוקרבו שני שעירי עזים. אחד נשחט ובכך שימש קרבן חטאת רגיל. על השני סמך הכהן את שתי ידיו והעביר את חטאי העם "על ראשו". שעיר העזים אשר נשלח למדבר "נשא… עליו את כל עוונותם" (ויקרא טז 22).

הלקח ברור. על-ידי העברת אשמת החטא לאחר שיישא בגמולו מוסט חרון ה' מהחוטא וחטאיו נישאים "אל המדבר". החטאים אינם עומדים כמכשול ליחסים בין אדם לאלוהים. מושגים אלו מונחים ביסוד כל דברי שאול ויוחנן בנוגע לכפרה, שכן הכפרה המתוארת בברית החדשה איננה אלא התגשמות זו הנזכרת בתנ"ך.

3. הכפרה מפגינה את צדקת אלוהים

לא רק שהכפרה איננה מערערת את צדקת הדרך בה נוהג אלוהים בחטא, היא אף מבססת אותה ולכך נועדה. אלוהים שלח את בנו כדי לכפר על חטאי האדם ולהסיט את זעמו מהם, ובכך "להראות את צדקתו… שהוא צדיק וגם מצדיק את בן אמונת ישוע". "להראות" משמעותו להציג דבר לפני קהל. מה ששאול אומר הוא שצדקת אלוהים הופגנה קבל עם ועדה כאשר כיפר אלוהים במשיח על חטאי נבחריו. בכך הפגין את הבסיס המוסרי של מעשי החסד שלו, והראה את הצדקה המונחת ביסוד ישועת המאמינים.

שאול קובע כי הפגנה זו של צדקת אלוהים הייתה נחוצה מאחר שבעבר אלוהים בחמלתו "העביר את החטאים אשר נעשו מלפנים" (רומים ג 26-25). במלים אחרות, למרות שבני אדם היו רעים, אלוהים נמנע מאז המבול מלנהוג באנושות על פי מידת המגיע לה משום חטאיה. למרות שבני אדם לא היו טובים אחרי המבול יותר מאשר היו לפניו, אלוהים לא הגיב על חטאיהם בעונשים הראויים ובגמול צודק וגלוי. הוא הניח לבני אדם "ללכת בדרכם", "וייטב לנו בתיתו גשמים מן השמים ועיתות לתנובת הפרי וימלא לבותינו מזון וששון" (מעשי השליחים יד 17-16. השווה בראשית ח 22-20). כאשר ה' "העביר" את חטאי האדם "בעת חמלתו", הוא בעצם לא מחל לחטאיהם אלא דחה את משפטם לעתיד. מעצם דחייה זו מתעוררת שאלה: אם בני אדם חוטאים ואלוהים נמנע מלהענישם, הייתכן שיש לו עניין אמיתי במעשיהם? האם אכפת לו, כפי שצדקתו דורשת, אם בני אדם יעשו טוב או רע בשעה שנראה כאילו הוא נמנע מלהענישם לאורך זמן? כלום אין זה מעיב על קדושתו ומטיל ספק בעצם היותו "שופט כל הארץ"?

תשובת שאול לשאלות אלה מתבטאת ברורות בדבריו אודות "יום העברה"… "משפט הצדק" שהבאנו מרומים פרק ב 16-1. למעשה, הוא קובע כי לא רק שיש לאלוהים עניין באורח התנהגותם של בני אדם ובתגובה הולמת למעשים אלו, אלא שגם אינו מוחל לחוטאים ומצדיק את הרשעים בלי לבסס את מחילתו על הגמול הראוי למעשיהם. פשעינו אכן באו על עונשם, גמול עוונותינו שולם, צדקת אלוהים באה על סיפוקה בכל הנוגע לרשעתנו על-ידי-כך שישוע, שה האלוהים הנושא את חטאת העולם, חולל מפשעינו, דוכא משום עוונותינו, מוסר שלומנו היה עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו תעינו — וה' הפגיע בו את עוון כולנו (ראה ישעיה נג). בדרך זו אלוהים הוא גם צדיק וגם מצדיק את התולים את ישועתם בישוע "שנמסר משום חטאינו והוקם (מן המתים) להצדקתנו" (רומים ד 25).

בדרך זו מופגן בבירור משפטו הצודק של אלוהים בראשית האיגרת לרומים, היכן ששאול מדבר על המשפט ועל העונש שיבוא על הרשעים, וגם כאשר הוא מדבר על הדרך בה אלוהים הסיט את כעסו הצודק והמוסרי מחוטאים בזכות קרבן המשיח. חשוב לשאול להדגיש — ולנו חשוב להבין — שישועה מאת אלוהים או אבדון עולם, הבאים ממנו, מבטאים שניהם את צדקת אלוהים המושלמת, הגומלת לכל אדם כמעשהו, שכן צדקה היא מימד חשוב בטבעו של אלוהים. בין אם אדם נושע או אובד, גמול החטאים ניתן. העונש מוטל במלוא כובדו, אלוהים הוא צדיק ולכן נעשה צדק.(*2)

ה.

הבה נסכם את הדברים שאמרנו עד כאן: הבשורה מלמדת אותנו שבורא העולם הוא גם מושיענו. בן-אלוהים היה לאדם בעדנו, בני האדם, למען ישועתנו. הוא מת כדי להושיע אותנו מאבדון עולם. את עיקר מהותו המושיעה של מות המשיח למעננו אפשר לתאר במונח "כפרה". כלומר, מות ישוע הסיט מאיתנו את חרון אלוהים על-ידי-כך שמחק מלפניו את חטאינו. חרון אלוהים הוא ביטוי של צדקתו ותגובתו הראויה לרשעתנו, הגמול הראוי לפשעינו. ישוע סוכך עלינו מפני העונש המגיע לנו כאשר בא על פי מצוות אביו ונטל את מקומנו, נשא על עצמו את אשמת חטאינו וסבל את עונשם המלא. כך נשמרת אמת הצדק, שכן כל החטאים שייסלחו אי-פעם נשפטו ונענשו במות אלוהים הבן. כך הונח יסוד למחילה המוצעת כעת לנו, החוטאים. אהבת אלוהים המושיעה מתאחדת עם צדקתו המושלמת בגלגלתא, שם הראה אלוהים לעולם כי הוא "צדיק" וגם "מצדיק" את בן אמונת ישוע. חסד ואמת נשקו. האם דברים אלו ברורים לך? אם כן, אתה מבין את לב-לבה של הבשורה. לא תיתכן הבנה מעמיקה יותר מזו הרואה ששורש בעיית האדם הוא בחטאו המעורר עליו את זעם אלוהים, ושאלוהים סיפק במלואן את דרישות צדקתו כשהסמיך את ישוע לשאת את גמול חטאינו במקומנו. אין ספק, פה ושם יש נטייה להתעלם ממימד זה של הצדק בבשורה או אף להעלים אותו במודע, אבל אלו הן נטיות טועות החסרות הבנה אמיתית של משמעות הבשורה.

כולנו שמענו אנשים המציגים את הבשורה כתשובתו הניצחת של אלוהים לצורכי האדם — צרכים הנוגעים ליחסי אדם עם עצמו ועם זולתו, לסביבה שהוא חי בה, למחלותיו, לקשייו וכדומה. כמובן, אין ספק שאלוהים אכן עונה גם על צרכים אלו, אולם הוא עושה זאת על-ידי-כך שהוא עונה על היסודית שבכל בעיות האדם — בעיית יחסיו עם אלוהים. אם לא נקפיד להבהיר זאת וללמד את שומעינו שהמענה על כל הבעיות האחרות הוא משני לזו המרכזית ואף תלוי בה, לא נהיה נאמנים לבשורה ונציג בפני שומעינו בשורה מעוותת וטועה.

זיכרו חצי אמת המוצגת כאילו היא האמת כולה היא למעשה שקר גמור. אי-אפשר לקרוא בספר הבריתות ולא להבין שכל צרות האדם מוכרות שם היטב — פחדנות מוסרית, דאגה, חולי על כל סוגיו, בדידות, חוסר ביטחון, ייאוש, אכזריות, שימוש לרעה בסמכות וכל היתר. מאידך, אי-אפשר לקרוא בספר הבריתות בלי להכיר בכך שכל הצרות הללו קשורות לבעיה היסודית האחת: בעיית החטא לפני אלוהים.

כתבי הקודש אינם מגדירים "חטא" כמונחים הנוגעים בעיקר ליחסים שבין אדם לחברו כי אם לאלו שבין אדם לאלוהיו. על פי הכתובים, חטא הוא מרי, מעשה עוין, מעשה מרושע של אדם כלפי אלוהים. משום כך, החטא גורר בעקבותיו אשמה לפני אלוהים. חטא הוא, אם כן, הרע הבסיסי שכולנו צריכים להיוושע ממנו. ישוע מת כדי להבטיח את ישועתנו זו. כל מה שאינו פועל כשורה ביחסים בין אדם לחברו הוא תוצאה ישירה או עקיפה של חטא. משום כך, אין לנו מרפא בתחום הזה כל עוד יחסינו עם אלוהים אינם תקינים.

לא נוכל להרחיב כאן ולהוכיח שהחטא, הכפרה עליו וסליחת החטאים הם מעיקרי בשורת הישועה בכתובים. אני מציע, על כן, לקוראיי, לעיין במספר קטעים שבלי ספק יראו שנושא זה מונח ביסוד הבשורה. קרא את ספר ויקרא כולו וגם ראה את ישעיה ו 7-1; איוב ח; רומים א-ה; גלטים ג; אפסיים א-ב; עברים ח-י; יוח"א א-ג והדרשות המתועדות בספר מעשי השליחים. אמנם המושג "כפרה" מופיע בברית החדשה ארבע פעמים בלבד, אבל הוא שזור לאורכה ולרוחבה. ובתנ"ך מופיע המושג פעמים רבות משניתן למנותן.

לפעמים מוצג מותו של ישוע כשליחות של ריצוי, של השכנת שלום (רומים ה 10 ואילך; קור"ב ה 18 ואילך; קולוסים א 20 ואילך). לפעמים מתואר מותו במונחים של פדות, כלומר, כופר המשולם כדי לשחרר אדם מסכנה או משבי (רומים ג 24; גלטים ג 13; ד 5; פטר"א א 18; התגלות ה 9). לפעמים מוצג מותו כקרבן (אפסיים ה 2; עברים ט-י 18). כל המושגים הללו, עניינם בהסרת חטאים ובשיקום היחסים בין אדם לאלוהים, כפי שיתברר אף מהעיון השטחי ביותר. מאחורי כל אחד מהם עומד האיום של חרון אלוהים על חטא אלמלא מותו המכפר של ישוע. במלים אחרות, אלה הן תמונות שונות של מציאות אחת: של הצורך בכפרה. אין מקום לטענה שכתבי הקודש משתמשים בביטויים שונים כדי ללמדנו שיש מטרות שונות וסותרות למותו של המשיח.

מושג הכפרה לא רק מביא אותנו אל לב הבשורה, אלא גם משמש נקודת מוצא כדי לראות ולהבין דברים רבים נוספים וחשובים. העומד על פסגת החרמון רואה שטח גדול יותר משיכול אדם לראות מכל מקום אחר במדינה. כך גם פה. מי שהציג את רגליו על פסגת הכפרה מסוגל להבין עניינים רבים שאינם ברורים דיים אלא מנקודת ראות זו. בהמשך דברינו נעיין בחמישה עניינים כאלו: בכוח המניע בחיי ישוע, בגורלם של אלו הדוחים את ה', במתנת השלום שה' נותן, במידות אהבת אלוהים, ובמשמעות כבודו של אלוהים. איש לא יכפור בחשיבותם של אלו לאמונה המשיחית. אני גם מפקפק אם יש מי שיתנגד לקביעה שאפשר להבינם כראוי אך ורק מנקודת מוצא של הבנת הכפרה.

ו.

חשוב על הכוח המניע בחיי ישוע. אם תשב ותקרא בנשימה אחת את בשורת מרקוס (תרגיל מעניין ומועיל במיוחד, ואני ממליץ לעשותו), ייווצר בך רושם מסוים לגבי ישוע שיש בו לכל הפחות ארבעה מרכיבים עיקריים.

1. תתרשם שמדובר באדם רב-מעש ופעיל

אדם שכל הזמן נמצא בתנועה, שמתקדם ממקום למקום ויוזם מאורעות. הוא מחולל נסים, קורא אליו תלמידים ומלמדם, קורא תגר על תורות טועות ודתיות מתחסדת. לבסוף הוא צועד הישר אל גוב האריות בצורה המראה לנו בבירור שהוא שולט אף בנסיבות הנוראות ביותר.

2. תתרשם שזהו אדם שידע כי הוא בן-אלוהים

ישוע ידע שהוא ממלא ייעוד משיחי ברור (ייעוד המתואר במושג "בן-האדם"). מרקוס מראה בבירור שככל שישוע התקרב יותר אל תלמידיו, הם הבינוהו פחות ותמהו אודותיו יותר ויותר ביראה הולכת וגדלה. אפשר שהדבר נראה ממבט ראשון כסתירה, אך הוא נובע מכך שככל שהכירוהו כן גדלה בדעתם התחושה הכובשת שהם עומדים נוכח אדון ובורא, אלוהים מושיע שהיה לאדם — וזאת התקשו לעכל. הכרה כפולה זו באנושיותו ובאלוהותו של ישוע זכתה לאישור חוזר ונשנה במהלך חייו. ראה למשל, מרקוס א 11; ט 7. נשימתנו נעתקת כשאנו שומעים על מידת הטבעיות בה יחס ישוע לעצמו סמכות עליונה בכל אשר אמר ועשה (ראה שם, א 22, 27; יד 33-27) ולא היסס במענהו לשאלת הכהן הגדול: "האם אתה משיח, בן המבורך?" (משמע, המלך המושיע הבא מאת אלוהים ובעצמו אלוהים?). ישוע, כזכור, ענה בלא היסוס: "אני הוא" (יד 61 ואילך).

3. תתרשם כי תחושת השליחות המשיחית של ישוע התמקדה בצורך למות

ישוע היה עסוק כל הזמן בהכנות למותו, עוד זמן רב לפני שמישהו בכלל העלה בדעתו שהמשיח צריך לסבול ולמות. לפחות ארבע פעמים אחרי ששמעון כיפא הכריז עליו כמשיח ישראל, אמר לתלמידיו שיומת ושיקום מן המתים, אף שהתלמידים לא הבינו כלל את כוונת דבריו (ח 31. השווה פס' 34 ואילך; ט 9, 31; י 33 ואילך). במקרים אחרים דיבר על מותו כעל מאורע בטוח (יב 8; יד 18 ואילך); כדבר שנזכר בתנ"ך (יד 21, 49) וכמעשה אשר ישפיע השפעה מכרעת על יחסיהם של בני אדם עם אלוהים: "בן-האדם בא… לתת נפשו כופר בעד רבים" (י 45). "זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים" (יד 24).

4. תתרשם שהמוות נחשב בעיניו לחוויה נוראה במיוחד

בגת-שמני אחזו בו "חרדה ומועקה" (יד 33, תרגום חדש) והוא הודה: "נפשי מרה לי עד מוות" (שם, פס' 34), עד כדי כך שהטיל את עצמו לארץ ושפך לפני אלוהים אביו את תחינתו שאם רק ייתכן הדבר, תילקח ממנו כוס התרעלה הצפויה לו. ואז, על הצלב, חשף ישוע לפנינו משהו מאימת המוות והשאול כשזעק בקול גדול, "אלי! אלי! למה עזבתני?!" (טו 34).

כיצד נוכל להסביר את אמונת ישוע בצורך הדוחק במותו? כיצד נבין את העובדה שעל פי כל ארבע הבשורות, אחד המניעים העיקריים בחיי ישוע היה ההכרה שעליו למות? וכיצד נתמודד עם העובדה שבשעה שרבים כמו סטפנוס מתו על קידוש השם עם שירת הלל וניצחון בפיהם, ואפילו עובד אלילים כמו סוקרטס עמד לפני המוות בלא יראה, הנה ישוע, עבד אלוהים המושלם, אשר מעולם לא גילה אף רמז של פחד מפני מכאוב, התנהג בגת-שמני אחוז אימה, וכשנצלב — זעק שאלוהים עזבו? "מעולם לא היה אדם שירא את המוות כמו שירא אותו ישוע", אמר לותר, אך מדוע? מה משמעות הדבר?

אלו שרואים במות ישוע תאונה עצובה בלבד שאינה שונה מתאונות עצובות אחרות או מהוצאתם הבלתי צודקת להורג של אנשים טובים אחרים, יתקשו להבין עובדות אלה. האפשרות היחידה היא לטעון כי הייתה בישוע חולשה כלשהי אשר הניעה אותו מצד אחד לרצות במותו ומצד שני מילאה אותו אימה ופחד בשעה שמותו הלך וקרב. אלא שישוע המשיך לדבר על הנחיצות שבמותו גם אחרי שקם מן המתים (לוקס כד 26 ואילך). מכאן ברור שההסבר שנתנו קודם הוא אווילי, באותה מידה שהוא טועה — אלא שמי שמתכחש לנחיצות הכפרה נאלץ להעלות הסברים דחוקים מעין אלו משום שהאמת אינה תואמת את הנחותיו.

לעומת זאת, אם נקשר בין העובדות ההיסטוריות השונות לנאמר בכתבי הקודש אודות הכפרה, הכל יבוא על מקומו בשלום ואי-הבהירות תיעלם. "פחד המוות שעטף אותו נובע מן העובדה שבמותו ובמכאובים שעבר בגן עמס ישוע על גבו את חטאת העולם כך שהוא, הטהור מכל חטא, 'את פושעים נמנה"' (ג'יימס דני בספר "מות המשיח"). שאול ויוחנן היו בלי ספק מסכימים עם הערכה זו. ישוע כאב ונמלא אימה בגת-שמני משום שהיה לחטאת ונשא בעצמו את הגמול המגיע לחוטאים מידי אלוהים. ישוע זעק אל אלוהים אביו על שזנחו משום שהוא נשא גמול זה עד תום; הוא שתה את כוס התרעלה עד הטיפה האחרונה ולנו הותיר רק ברכה — כוס חמה הריקה מתוכן. הכוח המניע העיקרי בחיי ישוע ובמותו גם יחד היה רצונו הנחוש להישמע לאביו "עד מוות, עד מיתת הצליבה" (פיליפים ב 8).

הנורא מכל שבצלב טמון בעובדה שישוע טעם בו את חרון האלוהים שהגיע לנו, ובכך כיפר על חטאינו. כפי שאמר בזמנו הנביא ישעיה: "אנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה… והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו… מפשע עמי נגע למו… ה' חפץ דכאו… תשים אשם נפשו" (ישעיה נג).

הרחבנו בנושא זה משום חשיבותו לעצם אמונתנו המשיחית. נוכל לקצר בשלוש הנקודות הבאות.

ז.

חשוב על גורלם של אלה הדוחים את ה'. יש החושבים שכל רע לא יאונה לאלה הדוחים את ה', אבל בכתבי הקודש נאמר אחרת. להכרעות שלנו בעולם הזה יש משמעויות נצחיות ברורות. "אל יטעה אתכם איש (גם לא בשם רוחב הלב או המדע המודרני), אלוהים לא ייתן להתל בו. מה בנושא. מאידך, אפשר שהמושג הברור ביותר נובע ממה שניתן להבין על מות המשיח וסבלו. אלוהים שפט על הצלב את חטאותינו. ישוע נשא במקומנו את העונש הראוי לחטאינו. מכאן שאם נתבונן בצלב נוכל להבין משהו משנאת אלוהים כלפי החטא ולכן גם לפחות מעט שזורע האדם, אותו יקצור" (גלטים ו 7). אלו שמתמידים לדחות בחיים הללו את ה' ולהתכחש לו, יידחו על-ידו לעולם (השווה משלי א 33-24). על פי דעתם של "מודרנים", גם יהודה איש קריות ייוושע, אך לא כך חשב ישוע ולכן אמר, "בן-האדם הלוך ילך כאשר כתוב עליו, אבל אוי לאיש ההוא אשר יימסר על-ידו, טוב לאיש ההוא שלא נולד!" (מרקוס יד 21).

יש, אם כן, אנשים שצפוי להם נצח נורא, הרחק מברכת אלוהים ומנוכחותו. כיצד נוכל להבין מה הם מביאים על עצמם? כמובן, איננו יכולים לתאר לעצמנו במידה סבירה את הגיהינום, ממש כפי שאיננו יכולים לתאר לעצמנו כיאות את גן העדן. בלי ספק מוטב כך, שהרי כתבי הקודש אינם מרחיבים מהצפוי לחוטאים שיתמידו במריים. ניתן לסכם זאת במלים: אלוהים יזנח אותם וימנע מהם את טובו. ישוע התנסה על הצלב באובדן כל מידה של ברכת אלוהים, באובדן ההכרה בקרבת אביו, באובדן תחושת הבריאות והחוזק, באובדן היכולת ליהנות מיפי אלוהים ומתפארת העולם אשר ברא, ובאובדן ההנאה מידידות חבריו ובני משפחתו. במקום כל אלו טעם בשלמות בדידות, כאב, שנאה מרושעת מזולתו, קושי-לב ואכזריות ותחושה נוראה של חשיכה רוחנית. אין ספק שהכאב הגופני היה רב (צליבה נחשבת, עד היום, לשיטת ההמתה האכזרית ביותר בעולם), אבל זה היה רק חלק קטן מסבלו של ישוע. רוב מכאוביו היו בתחום הרוח והנפש. ישוע טעם בשעות אחדות נצח של יגון — יגון שהפך כל רגע לנצח, כפי שרק נפשות דואבות וכואבות מסוגלות להבין.

כזה יהיה גורלם של הכופרים באלוהים והמסרבים לבשורתו. איננו שמים לב עד כמה אנחנו נהנים מברכות טובו של אלוהים במהלך חיינו היום-יומיים. איננו מעריכים במידה מספקת את הבריאות היחסית ממנה אנו נהנים, את תנאי חיינו הנוחים, את הידידויות ואת אהבת מכרינו ובני משפחותינו — עד שאלה לפתע אובדים לנו מסיבה כלשהי. צלב המשיח מזכיר לנו שכל אלה יילקחו מאיתנו אם לא נשוב בתשובה. זוהי מחשבה נוראה אך אמיתית בתכלית והמציאות אף נוראה ממנה, בלי צל של ספק. "טוב לאיש ההוא שלא נולד". יעזרנו ה' להבין זאת כדי שנינצל מגורל נורא זה, ובבוא היום נימצא כולנו מכופרים בדם המושיע.

ח.

ועתה חשוב על מתנת השלום שה' נותן. מה מציעה לנו הבשורה? אם נענה לשאלה זו באומרנו: "את שלום אלוהים", הכל יסכימו איתנו, אך האם גם יבינו את משמעות הדברים? השימוש במלים המתאימות אינו ראיה לכך שאנו גם חושבים נכונה! לעתים קרובות (קרובות מדי, הייתי אומר!) אנשים חושבים על השלום שאלוהים נותן כאילו הוא מתמקד בשלווה פנימית, בתחושת אושר; שלווה וחוסר דאגה הנובעים מהביטחון שאלוהים יגן עלינו מפני קשיי החיים. זוהי טעות יסודית.

אלוהים איננו מרפד את ילדיו בצמר גפן ומי שחושב אחרת עתיד להתאכזב קשות. שלום אלוהים מאפשר לנו להכיר בחטאינו וברוע לבנו, ובכל זאת לחיות בביטחון ישועתנו ובצפייה בטוחה לניצחון הצפון בעתיד. משום כך הוא גם מאפשר לנו לעמוד במבחני החיים על אף קשייהם ולגבור עליהם.

המרכיב העיקרי המוזנח בכל הנוגע לשלום אלוהים הוא ששלום זה מבוסס על סליחת חטאים ועל מעמד הבנים שמוענק לכל המאמינים באלוהים. בכל מקום ששינוי זה של צורת יחסינו עם אלוהים איננו נזכר, שם אין הבשורה מוכרת כהלכתה. שלום אלוהים הוא בראש וראשונה שלום בינינו לבין אלוהים, אשר בעקבותיו אלוהים איננו עוין אותנו עוד. הוא ידידנו. כל תפיסה אחרת של שלום אלוהים תטעה אותנו ותסיט אותנו מן האמת.

הנטייה להתעלם בהקשר זה מחרון אלוהים ולדבר רק על טוב-לבו, מונעת מאיתנו להבין את מלוא משמעות השלום שאלוהים נותן וליהנות מפירות ישועתו.

שלום אלוהים, אם כן, פירושו יחסים חדשים עם אלוהים שיסודם בסליחת חטאים ובעצם היותנו רצויים לו — כל זאת בזכות הכפרה שקנה ישוע בדמו. כשישוע הופיע לפני תלמידיו בפעם הראשונה אחרי מותו, אמר להם: "שלום יהיה לכם", והראה להם את ידיו ואת צדו (יוחנן כ 19 ואילך). הוא לא עשה זאת רק כדי שייקל עליהם לזהותו אלא גם כדי להזכיר להם שמת לכפרתם ובכך הביא שלום בינם לבין אביו. מאחר שסבל למענם, עמד במקומם ונשא בשמם את העונש המגיע להם ובכך הביא שלום, הוא בא עתה בגבורת תקומתו להביא להם את השלום שהשיג.

"הנה שה אלוהים הנושא את חטאת העולם". שלום אלוהים האמיתי מתחיל בהכרה שישוע הסיר את העוינות שחשנו כלפי ה' ואת כעסו כלפינו משום חטאינו על-ידי-כך ש"עשה שלום בדם צלבו". אם נבין זאת נתחיל להבין גם את השלום שאלוהים נותן.

ט.

ועתה חשוב על מימדי אהבת אלוהים. שאול מתפלל שקוראי איגרתו באפסוס, יחד עם כל הקדושים, יבינו "מהו הרוחב והאורך והעומק והגובה" של "אהבת המשיח הנעלה על כל דעת" (אפסיים ג 18 ואילך). סתירה זו בדבריו (לדעת את הנעלה על כל דעת) מבטאת את העובדה שאהבת אלוהים במשיח נעלה מכל מה שנוכל לתאר או להבין עד תום, אם כי בהחלט אפשר להגיע לכדי הבנה מוגבלת שלה. כיצד?

התשובה שעולה מדברי שאול באיגרת לאפסיים היא שאפשר להבין את אהבת אלוהים אם נבין את משמעות הכפרה, משום כך עוסק השליח בתיאור הרקע לכפרה בשני הפרקים הראשונים של איגרתו, בהם הוא מדבר על הבחירה, הפדות, הלידה החדשה, יד ה' השומרת ומשגיחה על הנושעים והעתיד המפואר שיהיה מנת חלקם.

במרכז כל זה עומד קרבן הכיפורים של ישוע. שים לב, למשל, לתפקיד המרכזי שממלא קרבנו של ישוע (דמו) בכל הנוגע לסליחת חטאים, לפדות ולקירבת אלוהים כפי שזה מתבטא בפרק א 7 ובפרק ב 13. שים לב גם לנאמר בפרק ה, היכן שהשליח מצביע פעמיים על מות הכיפורים של ישוע כהפגנה של אהבתו וכקנה-מידה לאהבתו אלינו, אותה אנו חבים מעתה לאחרים (פס' 2 למשל: "התהלכו באהבה כאשר גם המשיח אהב אותנו והקריב את נפשו בעדנו לקרבן וזבח לאלוהים". כך גם בפס' 25: "גברים, אהבו את נשיכם כאשר גם המשיח אהב את העדה והקריב את נפשו בעדה"). אהבת המשיח אלינו ניתנה חינם ויסודה אינו בטוב כלשהו הטמון בנו (ב 1 ואילך). זו אהבה נצחית, שכן "בחר אותנו באהבה בו עוד לפני יסוד תבל" (א 4).

זו אהבה ללא סייג, שכן היא הניעה את המשיח לרדת אל תהום הסבל וההשפלה, אל השאול, כשנצלב בגלגלתא. זו אהבה ריבונית משום שהשיגה את מטרתה — את תפארתם המובטחת של הנושעים, את קדושתם המלאה ואת אושרם האמיתי (השווה ה 27-25). כל אלו מובטחים עתה (א 14; ב 7 ואילך; ד 16-11, 30).

חשוב על כך אם ברצונך להבין, ולו גם במעט את גדולתה ותפארתה של אהבת אלוהים, שכן אלו הם מימדים של "כבוד חסדו" (א 6) ורק מי שמתנסה בהם יכול להלל את שם האלוהים האחד והנהדר כראוי.

י.

חשוב על כבודו של אלוהים. אחרי שיצא יהודה להסגיר את אדונו, ישוע אמר: "עתה נתפאר בן-האדם ואלוהים נתפאר בו" (יוחנן יג 31). למה התכוון?

"בן-האדם" היה תואר שישוע אימץ לעצמו כדי לציין שהוא המלך המשיח, המושיע אשר קודם להכתרתו הגלויה חייב להגשים את הנאמר בישעיה נג, ולממש בחייו ובמותו את תורת הקרבנות. כאשר דיבר על הכבוד הצפוי לו ולאלוהים אביו, חשב בראש וראשונה על קרבן הכיפורים שהוא עומד להעלות על-ידי-כך ש"יינשא" על הצלב. זהו הקשר בין דבריו לעובדה שיהודה הבוגד יצא למלא שליחותו. המבחין אתה בכבוד אלוהים שמבצבץ מבעד לחכמה, לגבורה, לצדקה, לנאמנות, לאמת ולאהבה שחברו יחד בגלגלתא, כאשר נעשה המשיח לכפרת חטאינו? אם אתה באמת מבין את חומרת חטאיך ועד כמה שאינך רצוי ואינך יכול להיות רצוי לאלוהים בשל טבעך שהושחת ביד החטא, אין ספק שתבחין גם בכבודו הנפלא של אלוהים המושיע, כפי שהתבטא במות בנו המכפר על חטאים. בגן-עדן מבינים את הדברים הללו אל נכון ושם חוברים יחד מלאכים ובני אדם כדי להלל ולשבח את "השה שנטבח" (התגלות ה 11 ואילך; ז 9 ואילך). אלו, אשר בחסד אלוהים היו לרוחניים, עושים זאת גם עלי-אדמות.

"מלך חונן פושעים ומבקש תועים — שבח לך.

בצל מגן דמך לנו מובטח שלומך,

על כן נלחין לך: 'תודה לך'.

ואז אזכור: האל חנון, רב חסד —

בנו לא חשך מכובד אשמתי.

על עץ הצלב משא פשעי עמס הוא,

סבל ומת ככופר נשמתי.

אז יעל שיר בשבח גדולתך:

אדיר שמך. נשגב אתה!

יעל שירי אל כס תפארתך:

נישא ורם. קדוש אתה!"

שירים אלה עולים על שפתי מי שעתיד לנחול את חיי הנצח, ומי שראה "את כבוד אלוהים בפני ישוע המשיח" (קור"ב ד 6). אנשים כאלה מאושרים באהבתו המכפרת והמושיעה של אלוהים, לב-לבה של הבשורה, המניעה אותם להלל את אלוהים בכל יכולתם. האם אתה אחד מהם?

———————

הערות

פרק 18 — לב הבשורה

1. ג'והן מארי בספרו — "הכפרה", עמ' 15. ראה גם פרק ד בספר "חסד ואמת" (לאון מוריס, סדרת יסודות, הוצאת הגפן, ראשון לציון ,1990 מהדורה שנייה) עמוד 37 ואילך. המתרגם.

2. ראה "אלוהים ישלם לכל איש כמעשיו", מוסף א בספר "חסד ואמת" הנזכר למעלה, עמוד 77 ואילך. המתרגם.

##פרק 19

בני אלוהים

א.

מהו משיחי? על שאלה זו ניתן לענות בדרכים שונות, אבל התשובה המלאה ביותר שאני מכיר מגדירה משיחי כאדם שאלוהים הוא אביו.

האם אפשר לומר זאת על כל אדם, בין אם הוא משיחי, בין אם לאו? כלל וכלל לא! אין בכתבי הקודש אף רמז לדעה שאלוהים הוא אבי כל בני האדם. אלוהים אינו מתגלה בתנ"ך כאבי האנושות כי אם כאבי עמו, זרע אברהם. "בני בכורי ישראל; ואומר אליך — שלח את בני…" (שמות ד 22 ואילך). הברית החדשה מצטיינת במבט מקיף-עולם, אבל גם היא אינה מדברת על אלוהים כאבי כל בני האדם כי אם כאביהם של הרואים את עצמם כחוטאים הבוטחים בישוע המשיח כאדונם ונושא חטאם, ובדרך זו הופכים לזרעו הרוחני של אברהם. "כולכם בני אלוהים אתם על-ידי האמונה במשיח ישוע… אתם כולכם אחד במשיח ישוע. ואם אתם למשיח, הנכם זרע אברהם, נוחלים כפי ההבטחה" (גלטים ג 26 ואילך). הזכות להיות בן לאלוהים איננה נופלת בחיקו של כל אדם מרגע לידתו, אלא היא מתנה רוחנית שאנשים מקבלים כאשר הם נכנעים למשיח.

"לא יבוא איש אל האב" — כלומר, איש לא יוכר על-ידי אלוהים כבן הזכאי לבוא אליו — "כי אם על-ידו (על-ידי ישוע)" (יוחנן יד 6). הזכות להיות בן איננה שמורה לנו בגלל שאנחנו בני אדם אלא משום שנולדנו מחדש. "המקבלים אותו — המאמינים בשמו — נתן עוז למו להיות בנים לאלוהים, אשר לא מדם ולא מחפץ הבשר, אף לא מחפץ גבר נולדו, כי אם מאלוהים" (יוחנן א 12 ואילך).

רק בחסד אנו זוכים להיות בנים לאלוהים. איננו בניו מטבענו; מדובר פה באימוץ, וכך בדיוק מציגה זאת הברית החדשה. חוקי רומי הכירו במנהג הנפוץ לאמץ לחיק המשפחה אדם (על פי רוב ובניגוד למקובל בימינו, המאומצים היו אנשים בוגרים) ובדרך זו להעניק לו את זכות הירושה, את שם המשפחה ואת הזכות להיחשב בכל המובנים כבן משפחה. השליחים הצהירו כי אלוהים כה אוהב את אשר פדה במות בנו עד שאימץ אותם כבנים, הפך אותם ליורשי כל ברכותיו וזיכה אותם ברשות לראות את הכבוד שבנו-יחידו זכה בו, ואף להשתתף בכבוד זה. "אלוהים שלח את בנו… לפדות את אשר היו תחת יד התורה למען נקבל את משפט הבנים" (גלטים ד 4 ואילך). "יעדנו לו לבנים על-ידי ישוע המשיח כחפץ רצונו" (אפסיים א 5). "ראו מה גדולה אהבת האב הנתונה לנו, אשר ניקרא ונהיה בני אלוהים" (יוח"א ג 1 ואילך). לפני מספר שנים כתבתי:

"אפשר לסכם את הנאמר בברית החדשה בקביעה האחת האומרת כי היא התגלות אבהותו של הבורא הקדוש. בדרך דומה, אפשר לסכם את אמונת הברית החדשה בקביעה שהיא עוסקת בהכרת אלוהים כאבינו הקדוש. אם רצונך לברר באיזו מידה אדם מבין את המשיחיות, שים לב כיצד הוא מדבר על אלוהים: האם הוא חושב על אלוהים כעל אביו האוהב ועל עצמו כעל בן-בחסד לאלוהים קדוש? אם רעיון זה אינו היסוד והמניע העיקרי לחייו, לתפילותיו ולהשקפתו על החיים, ברור שאיננו מבין את המשיחיות כיאות. כל מה שלימד המשיח, כל מה שמייחד את הברית החדשה מזו שקדמה לה, שעושה אותה באמת חדשה, כל מה שנוגע לעידן הזה לעומת העידן הקודם, מסתכם במלה האחת: אבהוּת. 'אבא' הוא השם המשיחי ל'אלוהים'." (Evangelical Magazine, גיליון מס', 7 עמ' 19 ואילך)

אני עדיין חושב כך, ואין לי ספק שזוהי תפיסה חשובה ביותר. במידה בה נבין את אימוצנו על-ידי אלוהים, נבין את הבשורה.

מסיבה זו נכתב הפרק שלפנינו, ואני תקווה שיעזור לכולנו להבין את המשיחיות טוב יותר משהבנו אותה עד כה.

אלוהים הוא אביו של כל מאמין. אמת זו, אותה מגלה לנו ה', היא במובן מסוים שיאו של ספר הבריתות, וגם הייתה השלב האחרון בתהליך ההתגלות עליו מספרים הכתובים. כפי שראינו, אלוהים גילה לעמו שם-ברית שנועד לשמש אותם בקוראם אליו: יהוה. בשם זה הכריז על עצמו כ"אהיה אשר אהיה" — האחד השלם, המושלם והעקבי, הקיים מכוח עצמו ואיננו תלוי בשום צורה בדבר כלשהו מחוץ לעצמו. הוא קיים, וכל מה שקיים — בזכותו קיים, בגללו ומידו. הוא האמת שעומדת מאחורי כל אמת, היסוד והסיבה לכל הוויה ולכל מאורע. השם המפורש והנשגב הזה מתאר את אלוהים כמי שקיים בזכות עצמו, ריבון החופשי מכל לחץ ומכל השפעה, שאינו תלוי בדבר כלשהו חוץ מעצמו. השם "יהוה" הוא שם-הברית. כלומר, זהו השם שאלוהים השתמש בו כדי לתאר את עצמו כאלוהי ברית אברהם ולכן גם כאלוהי הברית עם כל ישראל. אך שם זה מתאר את אלוהים עצמו, ולא את אלוהים כפי שהוא ביחס לישראל. זה תוארו הרשמי כמלך ישראל, ומשום כך הוא מלא הדר, תפארת וכבוד. כזהו שמו של מלך ישראל. יש בו משהו מהוד-המלכות משום שהוא "מגלה טפח — מכסה טפחיים" ורב בו הנסתר על הגלוי. השם הזה מעורר בלב שומעיו יראה וענווה, כפי שראוי שאדם יחוש בשעה שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא!

בהתאם לכך התמקד התנ"ך במיוחד בקדושת אלוהים. השרפים שישעיה שמע קראו שלוש פעמים: "קדוש, קדוש, קדוש יהוה צבאות" (ישעיה ו 3) — ומלים אלו יכולות לסכם את עיקר הוראת התנ"ך אודות אלוהים. פירוש הביטוי "קדוש" הוא להיות נבדל, מיוחד (מוקדש). כשאלוהים מדבר על קדושתו הוא מדגיש שהוא נבדל מיצוריו, שונה מהם ומיוחד מאין כמוהו בגדולתו (הגדולה במרומים, עברים א 3; ח 1) ובטהרתו ("טהור עיניים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל", חבקוק א 13). עבודת האלוהים בתנ"ך נשלטה כולה על-ידי רעיון מרכזי זה. הדגש המתמיד הוא שהאדם, עקב חולשתו כיצור נברא ועקב חטאו כיצור מעוות, חייב להשפיל את עצמו ולנהוג ביראת-כבוד כלפי אלוהים. יראת-אלוהים הייתה העיקר — ואין פירושה של יראה זו אלא הכרה בקטנותך, נכונות להתוודות על חטאים ולהשפיל את עצמך לפני אלוהים, לבקש את רחמיו ואת סליחתו, להיתלות בחסדו, ומעל לכל, להימנע מחטאים. שוב ושוב נאמר כי אדם צריך לשמור מרחק מאלוהים קדוש. זה היה הדגש העיקרי.

בברית החדשה השתנו פני הדברים. אלוהים לא השתנה וגם הדרך לעבוד אותו איננה אחרת במהותה. הוא עדיין קדוש והצורך להצטנע לפניו הוא אבן יסוד בעבודתו, אבל כעת יש מימד נוסף. בברית החדשה פונים המאמינים אל אלוהים בתואר "אבא". זהו שם-הברית על פיו הם מכירים אותו היום, שכן הברית הקושרת אותו למאמינים בו היא ברית משפחתית. המאמינים הם ילדיו, בניו ויורשיו. משום כך הדגש איננו עוד על הקושי והסכנה שכרוכים בקרבת אלוהים, כי אם על הביטחון והחירות בהם מותר למאמינים לפנות אליו, ביטחון הנובע ישירות מאמונה במשיח ומהכרת פועלו המושיע. על פי אפסיים ג 12 יש לנו גם ביטחון "על-ידי האמונה בו". עתה, משפתח לנו המשיח דרך חדשה וחיה "על-ידי דם ישוע" "אשר קידש עבורנו", אנו מוזמנים להתקרב בלב שלם ובמלוא ביטחון האמונה (עברים י 19 ואילך). השייכים למשיח מכירים עתה את אלוהים כאב אוהב. מותר להם להתקרב אליו ללא חשש ולבטוח בכל עת כי הוא אוהב אותם ודואג להם, כפי שאב אוהב ודואג לילדיו. זוהי תמצית המסר בברית החדשה.

מי יכול להבין זאת? שמעתי אנשים שטענו שאבהות אלוהים אינה אומרת דבר למי שאביהם היה אדם מרושע, טיפש ונעדר אהבה, או למי שגדלו יתומים מאב. שמעתי אומרים שאין טעם לדבר על אבהות אלוהים באוזני דור בו חיי המשפחה נפגעו וכמעט התפוררו לחלוטין. מי שחושב כך טועה.

טעות היא לחשוב שבתחום היחסים האישיים אי-אפשר ליצור מושגים נכונים אפילו בעזרת הניגוד בין הקיים לבין מה שאנו חשים ויודעים שהוא נכון וטוב. אמנם כך חושבים הטוענים שאין להשתמש במושג "אב" כדי לתאר את אלוהים, אך רבים מתחתנים בימים אלה בהחלטה נחושה לחיות חיי משפחה שונים בתכלית מאלו שראו אצל הוריהם. כלום לא יצרו לעצמם דגם חיובי מכוח הדוגמא השלילית שראוי כך גם ייתכן להבין את אבהות אלוהים על אף העובדה שמושג זה נתעוות בחיי היום-יום המודרניים. מי אינו יכול להבין מכך שמדובר בבורא הנאמן לנו באהבתו ובדאגתו לנו, נדיב ורחב לב, חכם ונבון המתעניין בכל מעשינו, מכבד את אישיותנו, מעודד, מלמד ומכשיר אותנו לחיים, מדריך אותנו בחכמה אוהבת. עומד לרשותנו בכל שעת צורך. מסיר מכשולים מדרכנו כדי שנתפתח ונתבגר בקדושה, ביושר לב ובטהרה? לא משנה אם אנו משתמשים במושג "אב" בשעה שאנו אומרים: "יש לי אבא נפלא ואני מבין כי אלוהים הוא אב עוד יותר טוב"; או אם נאמר: "אבי איכזב אותי מאוד, אבל אלוהים, אבי שבשמים, שונה ממנו בתכלית"; או אם נאמר: "גדלתי בלי שאדע משמעות קיומו של אב, אבל כעת יש לי את אבי שבשמים", האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש דעה פחות או יותר ברורה וחיובית בקשר למושג "אבא". על פי הבנה זו אנו בוחנים את אבינו הארצי ואת אבות כל מכרינו, אבהותו המושלמת של אלוהים היא מושג המובן לכולנו.

על כל פנים (וזוהי הנקודה השנייה), אלוהים לא הותיר אותנו באפילה. הוא לא כפה עלינו לנחש את משמעות אבהותו מכוח ההשוואה או הניגוד לאבהות אנושית. הוא גילה את מלוא משמעות אבהותו על-ידי אדוננו ישוע המשיח, בנו שלבש בשר ושכן בינינו. באפסיים ג 15 נאמר כי אבהות מכל סוג שהוא, ארצית או שמימית, מקבלת את משמעותה מאלוהים. אפשר ללמוד על אבהותו ממעשיו כ"אלוהים ואבי אדוננו ישוע המשיח" (אפסיים א 3). אלוהים רוצה שחיינו כמאמינים ישקפו את היחסים בין ישוע לאביו.

אפשר ללמוד על כך במיוחד מבשורת יוחנן ומאיגרתו הראשונה. הברכה הראשונה לנושעים הנזכרת בבשורת יוחנן היא מעמד הבנים (א 12), ופסגת ההתגלות הראשונה של ישוע אחרי שקם מן המתים הייתה כשאמר לתלמידיו כי הוא עולה "אל אבי ואביכם, אל אלוהי ואלוהיכם" (כ 17). באיגרת יוחנן הראשונה, נחשבת העובדה שאדם הופך לבנו של אלוהים לשיא ברכות אהבתו (ג 1). האיגרת עוסקת בהרחבה באהבת המאמינים לאב (ב 15. השווה ה 3-1) ולאחיהם לאמונה (ב 11-9; ג 18-10; ד 7, 21) כעיקרון מנחה ליחסים בין אחים; בהתחברות עם האב כזכות טבעית של בנים (ב 14, 23 ואילך); בצדקה ובעובדה שמאמינים נמנעים מחטא משום שהם בנים (ב 29; ג 9 ואילך; ה 18) ובכך, שתקוות הבנים היא לראות את ישוע ולהידמות לו (ג 2). שני ספרים אלו מבהירים לנו מה משמעות הדבר שאלוהים הוא אבי אדוננו ישוע ומה צריכה להיות משמעות אבהותו למאמינים.

על פי עדות ישוע המתועדת בבשורת יוחנן, היו לאבהות אלוהים בחייו ארבע משמעויות:

1. אבהות אלוהים פירושה סמכות

האב מצווה ומכוון את הכל. הבן נקרא לעשות את רצון אביו. "ירדתי מן השמים, לא לעשות רצוני כי אם את רצון שולחי"; "כיליתי את פועלך אשר נתת לי לעשות"; "לא יוכל הבן לעשות דבר מנפשו"; "מאכלי הוא לעשות את רצון שולחי ולהשלים את מעשהו" (יוחנן ו 38; יז 4; ה 19; ד 34).

2. אבהות אלוהים פירושה אהבה

"האב אוהב את הבן"; "אהבני אבי… שמרתי את מצוות אבי ועמדתי באהבתו" (יוחנן ה 20; טו 10-9).

3. אבהות אלוהים פירושה קירבה

"אינני לבדי כי אבי עימדי"; "אשר שלח אותי הוא עימדי, האב לא עזבני לבדי כי הטוב בעיניו אני עושה תמיד" (יוחנן טז 32; ח 29).

4. אבהות אלוהים פירושה כבוד

אלוהים רוצה לפאר את בנו. "אבי, כבד את בנך"; "האב לא ידין איש כי אם כל המשפט נתן לבן למען יכבדו כולם את הבן כאשר יכבדו את האב" (יוחנן יז 1; ה 22).

כל זה נכון גם לגבי בניו המאומצים של אלוהים. הם אהובים, אלוהים מושל בהם, הם זוכים לקרבתו ולכבוד רב בזכות ישוע המשיח אדונם ובאמצעותו. כפי שישוע סר למשמעת אביו, כך גם עליהם לסור למשמעת אלוהים. "זוהי אהבת אלוהים: שנשמור את מצוותיו" (יוח"א ה 1, 3). כפי שאלוהים אהב את בנו יחידו, כך גם הוא אוהב את בניו המאומצים: "אבי אוהב אתכם" (יוחנן טז 27). כפי שאלוהים היה קרוב לבנו ישוע, כך קרוב הוא גם אלינו: "התחברותנו היא עם האב ועם בנו ישוע המשיח" (יוח"א א 3). כפי שאלוהים פאר את בנו ישוע, כך הוא מפאר את תלמידי ישוע כאחים בני משפחה אחת: "איש אשר ישרתני, אותו יכבד אבי"; "אבי, חפצתי כי גם הם אשר נתתם לי יהיו עימי באשר אהיה אני למען יחזו את כבודי" (יוחנן יב 26; יז 24). כך מלמדים אותנו כתבי הקודש להבין את אבהות אלוהים במונחים של היחסים שישררו בין אבי אדוננו ישוע לבין עבדי המשיח הנאמנים לו. בהצהרת ווסטמינסטר (פרק 12) מתוארים הדברים כך:

"את כל הנצדקים במשיח עושה אלוהים, בזכות בנו היחיד ישוע ולמענו, לשותפים כמעמד הבנים, על-ידי-כך הם נכללים בין בני אלוהים ונהנים מהזכויות והברכות של בנו: שמו נקרא עליהם; הם זוכים במעמד הבנים; הם רשאים לבוא אל כס החסד בביטחון; בכוח הרוח הם הקוראים אבא, אבינו; אלוהים אוהב אותם, משגיח עליהם, דואג לצורכיהם ומתקן את חטאיהם כאב שלעולם אינו מתכחש לילדיו אלא חותם אותם ושומר עליהם עד ליום הישועה, אשר בו יירשו את ההבטחות כזכאים לנחלת חיי עולם".

זוהי משמעות העובדה שאנו בנים לאלוהים ועל כך נדבר כעת.

ב.

הדבר הראשון שברצוננו לומר על כך שאלוהים מאמץ אותנו לו לבנים הוא שזוהי הגדולה בזכויות שהבשורה מקנה לנו; גדולה אף מסליחת חטאינו ומההצדקה. יש מי שעלול להתפלא על דברים אלו, שהרי סליחת חטאים והצדקה בזכות ישוע בדרך כלל נחשבות בעינינו לברכות העיקריות. בכל זאת אני עומד על דעתי ואף אוכיח שצדקתי.

אינני כופר בכך שסליחת החטאים וההצדקה בחסד אלוהים הן היסוד והברכה הראשונה של הבשורה. בהן טמון המענה לצורך היסודי ביותר שלנו. כולנו נתונים מטבענו לכעס אלוהים. תורתו מאשימה ומרשיעה אותנו. הכרת האשמה מנקרת בנו, מטרידה את מנוחתנו וברגעים הטובים ביותר שלנו אף מעוררת בנו יראה. אין שלום בלבנו משום שאין שלום בינינו לבין הבורא. משום כך, יותר מכל דבר אחר, אנו זקוקים לסליחת חטאים ולביטחון שאכן נוצרו יחסים חדשים בינינו לבין אלוהים — וזה מה שהבשורה מספקת לנו קודם כל. הדרשות המשיחיות הראשונות שמבשרים הטיפו מובאות בפרקים הראשונים של מעשי השליחים והן מתמקדות בסליחת החטאים המוצעת לכל השבים בתשובה ומקבלים את ישוע כמושיעם ואדונם (מעשי השליחים ב 38; ג 19; י 43; יג 38 ואילך. השווה ה 31; יז 30 ואילך; כב 16; כו 18; לוקס כד 47).

האיגרת לרומים היא הצגתה הברורה ביותר של הבשורה כפי שהכריזה שאול. בחמשת הפרקים הראשונים הוא מדבר על סליחה והצדקה בזכות ישוע ושני אלו משמשים יסוד לדבריו האחרים. שאול חוזר שוב ושוב על כך שסליחה והצדקה הן התוצאה הראשונה והמיידית של מות ישוע בעדנו (רומים ג 26-22; קור"ב ה 21-18; גלטים ג 13 ואילך; אפסיים א 7 ועוד). אלו הן הברכות הראשונות משום שהן היסוד לכל השאר. כל דבר נוסף שיש לנו במשיח מבוסס עליהן ונובע מהן.

אבל אין זאת אומרת שהן הגדולות בברכותינו. ברכת מעמד הבנים עולה על כולן משום שכרוכים בה יחסים מיוחדים ונפלאים עם אלוהים. יש שרואים במעמד הבנים מעין מוצר לוואי משני, אבל טעות לחשוב כך. מעמד הבנים שונה מסליחת חטאים ומהצדקה. סליחה והצדקה הם מונחים משפטיים המצביעים על קיומו של חוק ועל אלוהים כשופט. כשאלוהים מצדיק חוטא הוא קובע כי, על אף חטאו, האיש הנידון לעולם לא יישא בעונש הראוי לחטאיו משום שישוע המשיח לקח את מקומו והומת במקומו כקרבן על אותם חטאים. הזיכוי מחטא ושלום אלוהים הבא בעקבותיו, אותם קנה ישוע למעננו על הצלב; אלה הם מתנות נפלאות בהחלט — אבל אין בהם רמז לקירבה שאנו זוכים בה כתוצאה מכך. האימוץ לבנים שונה מאוד. אימוץ פירושו יחסי משפחה, אהבה וקירבה. אלוהים מוצג כאב האוסף אותנו אל חיק משפחתו, מקרב אותנו אל לבו ומעניק לנו את הזכות להיות יורשיו. קירבה, אהבה ונדיבות מונחים ביסוד יחסים אלו. העובדה שאנו רשאים לעמוד לפני אלוהים בלא פחד היא אמנם נפלאה, אבל הרבה יותר נפלא להיות נאהב על-ידי אלוהים וליהנות מהשגחתו האבהית.

ג'יימס בוקאנון. מחבר משיחי מהמאה הקודמת. מציג זאת כך:

"על פי הכתובים, סליחת החטאים ומעמד הבנים הן ברכות שונות זו מזו, כשמעמד הבנים נעלה על קודמו… שניהם אמנם נובעים מכך שהמאמין נצדק על-ידי אלוהים, אך מעמד הבנים מדבר על יחסי אהבה נפלאים, כמו אלו שקיימים בין אב לבנו… יש הבדל ברור בין מעמד עבד לזה של ידיד, כפי שיש הבדל בין מעמד עבד למעמד של בן… המשיח מדבר על היחסים בינו לבין נבחריו במונחים המלמדים על קירבה אוהבת: 'לא אקרא לכם עוד עבדים, כי העבד איננו יודע את אשר יעשה אדונו. אמרתי, ידידיי אתם, כי כל אשר שמעתי מאת אבי הודעתי אתכם' (יוחנן טו 15). מדובר בקירבה עוד יותר גדולה בכל הנוגע למעמד הבנים: 'אינך עוד עבד כי אם בן, ואם בן אתה, הנך גם יורש האלוהים על-ידי המשיח' (גלטים ד 7). הזכות להיות בנים לאלוהים מבוססת על סליחת חטאים והצדקה אבל היא עולה על שתיהן כי 'לאשר קיבלוהו נתן את העוז להיות בנים לאלוהים, לכל המאמינים בשמו' (יוחנן א 12). זוהי ברכה גדולה מברכת ההצדקה משום שכרוכה בה קירבה גדולה ויקרה יותר: 'ראו מה גדולה אהבת האב אלינו שניקרא בני אלוהים!' (יוח"א ג 1)".

את פלא המעשה שנעשה בעדנו ואת הנפלאות שנעשו בנו בלידה החדשה נבין כראוי רק כאשר נתפוס שיש בכך יותר מאשר זיכוי מאשמה. מדובר בשחרור מעבדות ובזכות להיקרא בנים לאלוהים. זהו השוני הגדול ששאול מדבר עליו בגלטים ד 7-1 כשהוא משווה את אורח חייהם הקודם של קוראיו כעבדים נרצים (פס' 3, 5 ראה גם פס' 8) עם זכותם לראות מעתה בבוראם את אביהם ומיטיבם האוהב (פס' 7-6). לכך, אומר השליח, זכיתם ל"מעמד הבנים" (פס' 5); "אינך עוד עבד כי אם בן, ואם בן אז גם יורש" (פס' 7). צ'רלס ווסלי כתב על כך ברגע של התעלות ביום בו קיבל את המשיח:

"איפה תחל נפשי הנודדה?

איכה למרום אגיע. אכמה?

עבד מעבדות ומחטא זוכה.

אוד מוצל מנצח-אש בוערה —

איך אהללו כיאות. איכה?

מלים להלל היכן אמצא?

כיצד אמלל טוב-אל כה מדהים

מיד אבי לחוטא משמים:

אני, בן חטאת ואש מרעים

אקרא מעתה בן-אלוהים.

חטאי יימחה בדם שה תמים

ואני אחיה חיי עולמים!"

שלושה ימים אחרי שחיבר שיר זה פרץ ג'והן, אחיו של צ'רלס, אל החדר והכריז כי גם הוא מאמין מעתה. שני האחים ישבו בחברת כמה ידידים ושרו את השיר. לו היית נוכח שם, האם יכולת לשיר עימם?

האם מלות השיר מבטאות גם את רחשי לבך? אם אתה אכן בן לאלוהים ורוח קודשו שוכן בך, בהכרח שדברי השיר יעוררו בלבך הד כלשהו. אחרת, יש ספק אם אתה בכלל משיחי.

עלינו להוסיף עוד פרט כדי להראות מה גדולה היא ברכת האימוץ. זוהי ברכה שאינה ניתנת לערעור. המומחים מספרים לנו היום שחיי המשפחה חייבים להיות יציבים ושהיעדר יציבות ביחסים בין ילד להוריו עלול להביא למתח, תסביכים, ופגיעה חמורה בהתפתחות הילד. כולנו מכירים אנשים בעלי נטייה לדיכאונות, לחוסר יציבות נפשית המתבטאת במצבי רוח משתנים ללא סיבה נראית לעין, ולחוסר הבגרות המאפיינים את מי שגדל בבתים בהם חיי המשפחה היו מעורערים. במשפחת אלוהים הדברים שונים בתכלית. זוהי משפחה מבוססת ויציבה במידה מושלמת: ההורה חכם מאין כמוהו ואין גבול לטוב לבו. משום כך, מעמד הילדים מובטח ללא עוררין. רק אבות רעים משלחים את ילדיהם מבתיהם משום שעשו מעשים רעים, ואלוהים איננו אב רע. הוא הטוב שבכל האבות. משיחי שחייו הרוחניים, החברתיים או המוסריים אינם יציבים טרם למד כיאות את משמעות הדבר שאלוהים הוא אביו.

ג.

הדבר השני שאנו רוצים לומר אודות מעמד הבנים הוא שיש להבין את כל החיים המשיחיים לאור האימוץ. המחשבה שצריכה לכוון את כל מעשינו היא זו שקובעת כי "עתה בנים אנחנו לאלוהים". עובדה זו מצטיירת בחדות מיוחדת בתוך כל מה שאמר ישוע אודות חיינו למען אלוהים.

ישוע ראה את עצמו בכל עת כבן-אלוהים היחיד והמיוחד. כך גם חשב על תלמידיו כבנים לאביו, בני אותה משפחה שמימית. כבר בראשית פעילותו הציבורית אמר: "מי אשר יעשה את רצון האלוהים, הוא אחי ואחותי ואמי" (מרקוס ג 35).

מתי ויוחנן מספרים שאחרי שקם מן המתים, ישוע קרא לתלמידיו "אחים" (מתי כח 9 ואילך; יוחנן כ 17 ואילך): "לכנה ואמורנה לאחיי ללכת הגלילה, ושם יראוני", "לכי נא אל אחיי ואמרי אליהם: 'אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהי ואלוהיכם"'. מחבר האיגרת לעברים אומר לנו שישוע מחשיב כאחיו את כל אלו שמתו בהיותם תלמידיו: "על כן לא בוש מקרוא להם 'אחים' באומרו: 'אספרה שמך לאחיי"' (שם, ב 11 ואילך). כפי שאלוהים בוראנו היה לאבינו, כך גם נהיה המשיח לאחינו משעה שצורפנו למשפחת אלוהים.

כפי שחיי ישוע עלי אדמות התנהלו מכוח ההכרה כי הוא בן-אלוהים, כך גם חייבת הכרה דומה לכוון את חיינו. ישוע קובע זאת שוב ושוב, במיוחד בדרשה על ההר, עד כדי כך שאפשר לתאר דרשה זאת ככללי ההתנהגות החלים על בני משפחת אלוהים. הסיבה לכך היא שהבנת היחסים בין אלוהים למאמין כיחסים בין אב לבנו, מונחת ביסוד כל החובות שדרשה זו מטילה. אנו נתעכב על כך בפרוטרוט, במיוחד משום שלעתים קרובות עובדה זו איננה מודגשת כראוי כשאנו לומדים את הדרשה על ההר.

מעמד הבנים הוא היסוד לאורח החיים המשיחי המתואר בדרשה זו. לעתים קרובות נאמר שאין בדרשה שורת כללים והוראות מפורטים שיש לקיימם בדייקנות, אלא כללים, הנחות יסוד, ציון של כיוון, מטרות ועקרונות מנחים על פיהם חייב המשיחי לעצב את אורח חייו. נאמר לנו כי זהו מוסר המצטיין בחירות מחייבת, ובכך הוא שונה מאוד מאותו מוסר של עורכי-דין וגובי-מס שאפיין רבים מהפרושים בימי ישוע. אם נשים לב, נראה שזהו בדיוק סוג העקרונות שהורים שואפים להקנות לילדיהם, מתוך כוונה לעורר בהם הערכה ואולי גם רצון ליטול חלק בהשקפת העולם של הוריהם. הסיבה לכך שהדרשה על ההר ניחנה באיכות זו היא ברורה: היא אמורה להנחות ולכוון את בני משפחת אלוהים. עובדה זו עולה בבירור מתוך שלושת העקרונות הכלליים שאדוננו מציג בדרשתו.

1. עיקרון החיקוי

בנים מחקים את אביהם. "אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, המזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על הצדיקים וגם על הרשעים… היו שלמים כאשר אביכם שבשמים שלם הוא" (מתי ה 44, 48). בנים נוהגים כאביהם — כך הם צריכים לנהוג. בדרך זו הם מפגינים באורח חייהם את הקירבה המשפחתית. ישוע פשוט מרחיב את הנאמר: "היו קדושים כי קדוש אני".

2. בן מביא כבוד לאביו

"כן יאר אורכם לפני בני האדם למען יראו את מעשיכם הטובים וישבחו את אביכם שבשמים" (שם, ה 16). יפה שבנים גאים באביהם, שהם רוצים שהכל יראו כמה נפלא הוא ושהם מקפידים להתנהג בציבור באופן שמכבד אותו. כך, אומר ישוע, על משיחיים להתנהג, בדרך שתביא כבוד לאביהם שבשמים. דאגתם המתמדת בחיים צריכה להתאים לתפילות שהם נושאים: "אבינו שבשמים, יתקדש שמך" (ו 9).

3. בנים רוצים להיות רצויים בעיני אביהם

בפרק ו 18-1 מדבר המשיח על הצורך להתרכז במטרה האחת — לחיות למען אלוהים. הוא מבטא עיקרון זה באומרו: "הישמרו לכם מלעשות צדקתכם לפני בני אדם, למען יראו אתכם; ואם לא — אין לכם שכר מאת אביכם שבשמים" (ו 1). ה"שכר" שמדובר בו איננו, כמובן, שכר חומרי. הכוונה לשכר שאב מזכה בו את בניו, ביטוי מיוחד של אהבה מהסוג שהורים אוהבים להפתיע בו את ילדיהם כאשר השתדלו באופן מיוחד לשמחם. אדוננו מבטיח שכר (פס' 4, 6, 18) כדי להזכיר לנו שאבינו שבשמים ישים לב למאמצינו עבורו וגם יבטא את שמחתו כאשר נשתדל לרצות אותו ולהתמקד ברצונו (הדברים לא אמורים לעודד אותנו לחשוב במונחים של מקח וממכר או שכר המגיע לנו בזכות כלשהי).

בדרשה על ההר מוצג מעמד הבנים כיסוד חיי התפילה המשיחיים. "כה התפללו: 'אבינו שבשמים…"' (ו 9). כשישוע פנה אל אביו הוא קרא לו "אבא" וגם יכול היה להעיד: "ידעתי כי בכל עת תענני" (יוחנן יא 42). כך גם רוצה הוא שתלמידיו יידעו כי הם בניו המאומצים של אלוהים ולכן דברים אלו נכונים גם לגביהם. בני אלוהים יכולים לפנות אל אביהם בכל עת. הוא לעולם איננו עסוק מכדי להקשיב להם. זהו היסוד לתפילה משיחית.

מכאן נובעים שני דברים:

א) אל לנו לחשוב על תפילה במונחים מכניים, כאילו זו שיטה שיכולה להכריח מישהו לשים לב אלינו או לסחוט ממנו דבר-מה שאחרת לא היה מוכן להעניק. "כי תתפלל, בוא בחדרך וסגור דלתך בעדך והתפלל אל אביך אשר בסתר, ואביך הרואה במסתרים יגמלך בגלוי. בהתפללכם אל תפטפטו כגויים החושבים כי בהרבות דבריהם יישמעו, אתם אל תידמו להם כי יודע אביכם כל צורככם, בטרם תשאלו ממנו" (מתי ו 7 ואילך).

ב) מותר לנו לפנות אל אבינו בביטחון ובחופשיות. איננו צריכים להסס לפנות אליו בכל עניין שהוא משום שאנחנו יכולים לסמוך בהחלט על אהבתו. "שאלו ויינתן לכם… כי כל השואל יקבל והדורש ימצא. מי בכם אשר בנו ישאל ממנו לחם וייתן לו אבן? וכי שאל ממנו דג, הייתן לו נחש? הן אתם, הרעים, יודעים לתת מתנות טובות לבניכם, אף כי אביכם שבשמים ייתן אך טוב לשואלים מאיתו" (ז 11-7).

בשום פנים אין זאת אומרת שאבינו שבשמים תמיד ניענה לבקשותינו בדרך שאנחנו מצפים או כפי שהיינו רוצים, לפעמים אנחנו מבקשים את מה שמוטב היה לא לבקש! לאלוהים יש זכות לתת את הדברים הטובים שאנחנו זקוקים להם ואם, בהיעדר חכמה, אנו מבקשים דברים שאינם טובים לנו או שאיננו זקוקים להם, לאלוהים יש זכות כפי שיש לכל הורה לומר: "לא, זה לא יהיה טוב לך. אתן לך במקום זאת את זה". הורים טובים לעולם אינם מתעלמים ממה שילדיהם מבקשים או מתחושת הצורך שהילדים מרגישים; גם אלוהים איננו מתעלם. אבל לעתים קרובות אין הוא נותן לנו את מה שאנחנו מבקשים אלא את מה שהיינו צריכים לבקש. שאול השליח התחנן לאלוהים שיסיר ממנו כאב גופני כלשהו, אבל האדון השיב לו שדי לשאול בחסדו, וסירב לשחרר את השליח מכאבו (קור"ב יב 7 ואילך). האדון יודע טוב יותר מכל אחד אחר! מי שחושב שאלוהים לא השיב לשאול כאשר התפלל פשוט אינו מבין. ניסיונו של שאול שופך אור על שאלה זו של תפילות שלכאורה "אינן נענות".

מעמד הבנים מוצג בדרשה על ההר כיסוד חיי האמונה, כלומר, יסוד ביטחוננו באלוהים בקשר לצרכינו הגופניים בשעה שאנו עמלים בעד מלכותו וצדקתו. אני מקווה שאין צורך להזכיר לאיש שחיי אמונה אין פירושם שאנו מפסיקים לעבוד למחייתנו ומקדישים את כל זמננו לעבודת הבשורה. אין ספק שאחדים נקראים לנקוט בצעד כזה, אבל העושה כך בלא שנקרא על-ידי הקהילה איננו פועל מתוך אמונה כי אם מתוך איוולת. כל המאמינים נקראים לחיות באמונה. על כולם לבטוח באלוהים ולהיות נאמנים לו למרות התוצאות שעלולות לנבוע מכך. כולנו עומדים לפעמים בפני הפיתוי להעדיף את אהדת הציבור, את מעמדנו בעיני הבריות, את ביטחוננו הכספי או החברתי על פני חובותינו לאלוהים; ובשעה שאנחנו מנסים להכריע בשאלות כאלה, כמעט תמיד תתעורר שאלת התוצאות שתבואנה אם נמלא את חובתנו הברורה. כך קרה לתלמידי ישוע לאורך הדורות. כך היה וכך יהיה תמיד; כל מי שהולך אחרי ישוע יצטרך לוותר בתחום זה או אחר על מידה כלשהי של ביטחון חומרי או חברתי ולאבד מברכות העולם הזה. ישוע מעודד את תלמידיו בעניין זה כשהוא מזכיר להם את זכויותיהם כבניו המאומצים של אלוהים.

"אל תדאגו לנפשכם, מה תאכלו ומה תשתו; ולגופכם, מה תלבשו" (מתי ו 25). "אבל", יקום מישהו ויטען, "זה לא מעשי. איך אני יכול להימנע מדאגה כשאני עומד בפני קושי כזה או אחר?!" תשובת ישוע היא פשוטה: אמונתכם קטנה מדי. האם שכחתם שאלוהים הוא אביכם? "הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים… — ואביכם שבשמים מכלכל אותם, הלא אתם נעליתם עליהם מאוד!"(ו 26). אם אלוהים דואג לציפורים, האם לא ברור שידאג גם לילדיו? בפסוקים 33-31 נאמר במפורש: "לכן אל תדאגו לאמור: 'מה נאכל ומה נשתה ומה נלבש?', הלא יודע אביכם אשר בשמים כי אתם צריכים לכל אלה, אך בקשו בראשונה את מלכות אלוהים (אביכם) ואת צדקתו, ונוספו לכם כל אלה". חישבו על ילדה היושבת במכונית עם הוריה ונבהלת מתנועת כלי-הרכב שמסביב. "אל תדאגי" אומרת אמא, "אביך נהג טוב". ביטחו גם אתם באביכם שבשמים. הוא נהג טוב והוא דואג לכם. אמון כזה מונח ביסוד חיינו עם אלוהים, ובלעדיו הופכים חיינו לביטוי לחוסר אמונה.

ד.

בפרק הקודם ראינו שהעיקרון לפיו אלוהים מרצה אותנו לעצמו הוא מרכזי וחשוב משום שהוא מתאר את מעשי המשיח לישועתנו. ראינו שדבר זה נכון למרות שהביטוי עצמו הופיע בברית החדשה רק ארבע פעמים. כך גם כשמדובר במעמד הבנים. הביטוי עצמו מופיע רק חמש פעמים, שלוש מהן מתייחסות ליחסים הנוכחיים של המשיחי עם אלוהים (רומים ח 14; גלטים ד 5; אפסיים א 5). למרות זאת, הרעיון עצמו הוא מוקד חשוב של כל מה שיש לכתבי הקודש לומר על ישועתנו ועל חיינו לפני אלוהים. בעצם, יש קשר בין שני מושגים אלו, ריצוי ומעמד הבנים. לדעתי הם תמצית הבשורה, ואינני חושב שאפשר לתאר את כל מה שאלוהים עשה עבורנו במלים יותר טובות מאלה. אין זה כך בבשורות בלבד; האיגרות גדושות בהכרה זו. בפרק הקודם התרכזנו בעיקר בבשורות. בפרק זה נסתמך במיוחד על האיגרות בהראותנו שהעובדה שאלוהים אימץ אותנו והעניק לנו מעמד של בנים מאפשרת לנו להבין טוב יותר את פירות הבשורה. כדי להדגים זאת אתמקד בחמש נקודות:

1) גודל אהבת אלוהים

2) תפארת התקווה המשיחית

3) פועל רוח הקודש

4) המניעים והכוח של מה שהפוריטאנים כינו בזמנם "קדושה משיחית"

5) יסוד ביטחוננו בישועה

1. מעמד הבנים שהוקנה לנו מראה לנו את גודל אהבת אלוהים

הברית החדשה מעמידה לרשותנו שתי אמות מידה כדי לאמוד את אהבת אלוהים. אמת המידה הראשונה היא הצלב (ראה רומים ה 8; יוח"א ד 10-8) והשנייה היא מעמד הבנים: "ראו מה גדלה אהבת האב הנתונה לנו, אשר ניקרא בני האלוהים!" (יוח"א ג 1). זו היא הנפלאה במתנות הניתנות לנו בחסד אלוהים. הידיעה שישוע עמד במקומנו וסבל את כאב חטאינו היא ברכה נהדרת, ולמי מתאים להלל את אלוהים אם לא לאלה שזכו לה?

כך גם הזכות להיות בטוחים בחסד אלוהים בהווה ובעתיד. פדויים, נסלחים, מחודשים ושמורים בחסד אין-קץ. הללויה! רבות זכויותינו במשיח. אבל מי שמבין שאלוהים אסף לעצמו חוטאים טמאים שהתגוללו ברפש חטאיהם, כפויי טובה ואוהבי רע שהתקוממו נגדו בכל הזדמנות ושהוא עצמו נכלל בין אסופים אלו, חייב לשיר:

"אהבת האל, כה נעלה היא,

לא תתואר, בעט או בשיר!"

(הלל וזמרת יה, מס' 13).

בתקופה בה נכתבה הברית החדשה נהגו רק עשירים ואצילים לאמץ בנים. בדרך כלל הם אימצו מבוגרים אשר הוכיחו את עצמם כמוכשרים, הועילו למיטיביהם והראו כי יש ביכולתם לשאת את שם המשפחה בכבוד הראוי. אבל לא משום כך מאמץ אותנו אלוהים. הוא מאמץ אותנו מאהבתו החופשית, בלא להתחשב באופי הקלוקל שלנו או בעברנו העלוב. אדרבה, הוא מאמץ אותנו למרות אופיינו ועל אף עברנו. איש מאיתנו איננו ראוי להשתייך למשפחת אלוהים. עצם הרעיון שהוא אוהב אותנו וייעד לנו כבוד כמו זה שייעד לישוע נשמע מטורף, והנה זו בדיוק המציאות וזו משמעות העובדה שאלוהים זיכה אותנו במעמד הבנים.

מעצם העובדה שמעמד הבנים איננו מוענק בזכות לידה טבעית, ברור שזו מתנת חסד. אדם שהופך לאביו של ילד משום שאימץ אותו הוא אב מרצון ולא מכורח כלשהו. כך גם במקרה הזה. אלוהים מאמץ אותנו משום שהוא רוצה לעשות זאת, ולא משום שהוא חייב. הוא לא היה חייב לעשות דבר בעדנו. לו העניש אותנו על חטאינו היה נוהג בצדק מושלם. אבל הוא בחר לאהוב אותנו. משום כך גם שחרר אותנו מחטאינו, סלח לנו, עשה אותנו לבניו והיה לאבינו מרצונו החופשי.

חסד אלוהים איננו מסתיים במעשים נפלאים אלו, כפי שאהבת הורים מאמצים אינה מסתיימת בתהליך המשפטי הכרוך באימוץ. זהו רק הצעד הראשון. עתה עומד לפניהם האתגר הגדול-יותר, לקשור קשרי אהבה, כראוי ליחסים בין הורה לבן. זהו למעשה העיקר. משום כך, הורים מאמצים יעשו הכל כדי לרכוש את אהבת הבן המאומץ וינצלו כל הזדמנות להפגין כלפיו את אהבתם. כך נוהג אלוהים במהלך חיינו בעולם הזה וכך ינהג תמיד. אלוהים אוהב ויאהב אותנו בהתמדה וימצא אלפי דרכים להפגין את אהבתו זו. כך יטפח את אהבתנו אליו: צפוי לנו עתיד נצחי של אהבה.

הכרתי משפחה שבכור ילדיה אומץ כאשר ההורים חשבו שלא יזכו לילדים. כאשר נולדו להם ילדים משלהם, הזניחו את הבכור והקדישו את כל תשומת לבם לילדיהם הטבעיים. היה זה מעציב מאוד ואם לשפוט על פי מראה פניו של הבכור, המצב גרם לו סבל רב. כמובן, הורים אלו נכשלו קשות. אבל במשפחת אלוהים אין מצבים כאלו.

נוכל לומר רק את מה שאמר הבן שבזבז את כספי אביו ואחרי כן חזר אליו: "אבי, חטאתי. איני ראוי להיקרא עוד בנך. שימני כאחד משכיריך" (לוקס טו 18 ואילך). אבל אלוהים מקבל אותנו כבנים ואוהב אותנו באותה אהבה בלתי משתנה בה הוא אוהב את בנו יחידו, את ישוע. אין הפליה במשפחת אלוהים. כולנו אהובים ממש כפי שישוע אהוב. תודה לאל, למרות שזה נשמע כמו אגדה על מלך שמאמץ קבצן מסכן, זו איננה אגדה כלל. תודה והלל לאלוהים! — זו מציאות מוצקה כחסדו האין-סופי של אלוהים. זוהי משמעות הבחירה של אלוהים לאמץ אותנו לו לבנים.

מה הפלא, אם כן, שיוחנן קרא: "ראו מה גדלה אהבת האב אלינו!" כאשר תבין את משמעות הדבר, גם אתה תקרא כמוהו.

וזה לא הכל.

2. מעמד הבנים שהוקנה לנו מלמד על תקוותנו כמשיחיים

המשיחיות היא אמונה ותקווה. שיאו של הטוב עודנו שמור לעתיד. כיצד נדע מהו אותו טוב השמור לנו? בין השאר, מהעובדה שאלוהים אימץ אותנו לבנים.

א) אנו לומדים ממנה שהעתיד איננו רק בגדר אפשרות. העתיד בטוח משום שהוא נחלה מובטחת, ירושה. באותם ימים נהגו לאמץ אנשים בכוונה להוריש להם נכסים. אלוהים הופך אותנו ליורשים ובכך מבטיח לנו את הנחלה: "בני אלוהים אנחנו, ואם בנים, אנחנו גם יורשים… יורשי אלוהים וחברי המשיח בירושה" (רומים ח 17-16); "אם בן אתה, הינך גם יורש האלוהים על-ידי המשיח" (גלטים ד 7).

אבינו אינו עשיר כקורח; הוא עשיר מקורח בהרבה. אין סוף לעושרו וכולו נועד לנו לנחלה.

ב) אנו למדים מהעובדה שזכינו במעמד של בנים כי הירושה העתידה ליפול בחלקנו היא חלק מכבודו של המשיח. נהיה דומים לאחינו הבכור: ללא חטא, חיים לנצח ומשוחררים מכל חשש שדבר-מה יאבד לנו או יישמט מידינו, "חברי המשיח בירושה… למען גם איתו נכובד" (רומים ח 17); "אהוביי, עתה בנים אנחנו לאלוהים. עוד לא נגלה מה נהיה אך ידענו כי בהיגלותו נידמה לו" (יוח"א ג 2). הדמיון הזה נוגע גם לחזותנו החיצונית וגם ללבנו, למחשבותינו ולאופיינו. ברומים ח נאמר במפורש שהשינוי הצפוי לנו נוגע גם לגופנו: "נאנח בנפשנו ונחכה למשפט הבנים, לפדיון גופנו" (שם, ח 23). ביום שנקום מן המתים נזכה להתגשמות כל הברכות הטמונות בעובדה שאלוהים אימץ אותנו לעצמו וניהנה מחיי הנצח שאחינו הבכור ניהנה מהם כיום. שאול מרחיב בעניין זה ואומר שהבריאה כולה נאנחת ומייחלת ליום הזה, להתגלות בני אלוהים, כאשר תשתחרר מהמוות והכיליון ששוררים היום בטבע ותיהנה גם היא מנצחיות ומכבוד בני אלוהים (רומים ח 19 ואילך). גם אם הפרטים אינם ברורים לחלוטין, דבר אחד ברור: משהו נפלא עד מאוד צפוי לכולנו בעתיד. כאשר אנחנו חושבים על ישוע ועל הכבוד שהוא זוכה לו כעת, כבוד שלמענו סבל את הצלב (עברים יב 2), טוב נעשה אם נזכור שגם אנחנו נזכה אי-פעם להשתתף בכבוד זה משום שהוא הפך עתה לירושה הצפויה גם לנו. אנחנו נכללים בין ה"בנים (ה)רבים" שאלוהים מביא עתה לכבוד (עברים ב 10) ואלוהים תמיד מסיים כל מה שהוא מתחיל.

ג) מהעובדה שאלוהים אימץ אותנו לבנים אנו לומדים שהעתיד הצפון לנו יהיה דומה במשהו לכנס משפחתי, כאשר המון הנושעים ייפגשו שוב זה עם זה, עם ישוע אחיהם ועם אלוהים אביהם הנצחי והנשגב. זוהי הדוגמא הברורה ביותר שבעזרתה מתארים כתבי הקודש בפנינו את מלכות אלוהים העתידה. "אבי, חפצתי כי גם הם אשר נתתם לי יהיו עימי באשר אהיה אני, למען יחזו את כבודי אשר נתת לי" (יוחנן יז 24); "אשרי ברי לבב כי הם יראו את אלוהים" (מתי ה 8); "נראהו כמו שהוא" (יוח"א ג 2); "הם יחזו את פניו" (התגלות כב 4); "אז פנים אל פנים" (קור"א יג 12); "וכן נהיה תמיד עם האדון" (תסל"א ד 17). היום ההוא יידמה ליום בו ילד חולה רשאי סוף-סוף לעזוב את בית החולים, ובחוץ ממתינים אביו וכל יתר בני המשפחה — יהיה זה מאורע משפחתי משמח מאין כמוהו.

ג'והן באניין תיאר זאת כך בספרו המצוין "מסעות ההלך", "אני רואה את עצמי עכשיו בסוף הדרך. ימי עמלי הגיעו אל קיצם. מחשבות אודות מה שצפוי לי הן כגחלים חמות על לוח לבי… בעבר ניהלתי את חיי לשמע אוזן ובכוח אמונתי, וכעת אני הולך למקום בו אחיה על פי מראה עיניים ואהיה עימו, שאהבה נפשי". גן-עדן הוא גן של עדנים משום שישוע שוכן שם, משום שאב אלוהי, האוהב אותנו בזכות ישוע וממש כפי שהוא אוהב את ישוע, ממתין לנו באהבתו. לדעת, לראות, לאהוב את האב ולהיות אהובים על-ידו ועל-ידי בנו בחברת כל בני משפחת אלוהים — זהו העתיד הצפון לנו. ריצ'ארד בקסטר, מטיף משיחי פוריטאני מהמאה ה-16 ביטא זאת כך:

"העתיד הוא נסתר, חבוי עד מאוד,

ועיני אמונתי כה כהות.

המשיח יודע עתידות ונצורות:

אבטח ואייחל לבאות".

3. מעמד הבנים הוא המפתח להבנת פועל רוח הקודש

בלבול וטעויות מאפיינים את הדרך בה משיחיים רבים מבינים את פעולת רוח הקודש. הבעיה אינה מציאת מונחים מתאימים, אלא בקושי להבחין איזה דברים במציאות הם ביטויו של פועל האלוהים עליו מדברים אותם מונחים. למשל, כולנו יודעים שרוח הקודש מלמד אותנו את רצון אלוהים ומפאר את ישוע בנוסף למופיע בכתובים. אנחנו גם יודעים שאלוהים מוליד אותנו, מחדש בכוח רוחו, ומעניק לנו הבנה המאפשרת לנו להכיר אותו ולב חדש הנשמע לו. אנחנו יודעים שרוח הקודש שוכן בנו, מקדש אותנו, מחזק אותנו בחיי היום-יום, מעודד ומנחם אותנו, מעניק לנו שמחה ושלום. אבל אצל רבים כל הדברים הללו אינם אלא דיבורים ונוסחאות והם לא מוצאים קשר בינם לבין מציאות חייהם. כמובן, משיחיים כאלו מבינים שחסר בחייהם דבר-מה והם טרודים בצורך לסגור את הפער בין המציאות לבין התמונה שכתבי הקודש מציירים. העקרות שהם עדים לה בחייהם אינה תואמת את מה שהם מצפים לו, ובצדק. יש שמנסים למצוא למצב זה פתרון על-ידי חוויה חד-פעמית מרעישה אשר תשנה את כל חייהם ותשחרר אותם אחת ולתמיד מ"חוסר רוחניות". חוויה כזו יכולה להיות מתוארת במונחים של "התמסרות", "טבילה ברוח הקודש" או "קירבה מיוחדת אל אלוהים". אלא שבחלוף הזמן מסתבר שפירות אותה חוויה אינם עומדים לעד ויש צורך באחת נוספת כדי לקיים את המצב הרוחני הרצוי. אנשים כאלו חייבים לרדוף אחרי חוויות ללא סוף, לחפש כל הזמן משהו חדש שיעורר את חוויתם הרוחנית. רבים היום נמצאים במצב שכזה. איפה הפתרון? הוא טמון במה שמעמד הבנים מלמד אותנו על פועל רוח הקודש.

הגורם למצב העגום שתיארתי הוא תפיסה לא נכונה של העל-טבעי, הגורמת לאנשים לחשוב במונחים הדומים יותר לכישוף, ולייחל למגע מחשמל אשר ישחרר אותם מהקשיים הכרוכים בחיים בחברת אחרים. נדמה להם שזוהי חוויה רוחנית אמיתית. הם חושבים שרוח הקודש פועל באופן שמעניק להם חוויות הדומות לאלה שאנשים המשתמשים בסמים מתנסים בהן, מעין "טריפ רוחני". לצערנו, יש מבשרים שמדברים במונחים כאלו על הבשורה, ויש המשתמשים בסמים שמתארים את חוויותיהם במונחים רוחניים מובהקים. האם לעולם לא ילמדו בני אדם להבחין בין דברים? חיפוש כזה אחרי חוויה רוחנית מרגשת, שרגשתה ממשיכה עדי-עד, נובע מחוסר הבנה בכל הנוגע לאופי פעולת רוח אלוהים. מה שחשוב להבין בהקשר זה הוא שרוח הקודש ניתן למאמינים כ"רוח האימוץ" או "רוח מעמד הבנים". אי לכך, הוא פועל במאמינים ולמענם במסגרת זהותו זו. תפקידו להבהיר ולחזור ולהבהיר למאמינים את משמעות העובדה שהם עתה בנים לאלוהים ולעורר אותם להיענות לאביהם כראוי. לכך מתכוון שאול בכותבו: "קיבלתם רוח משפט הבנים אשר בו קוראים אנחנו 'אבא, אבינו'" (רומים ח 15); "אלוהים שלח בלבבכם את רוח בנו הקורא 'אבא, אבינו'" (גלטים ד 6). העובדה שרוח הקודש הוא רוח משפט הבנים עוזרת לנו להבין את פעולתו.

מנקודת הראות שעובדה זו מספקת לנו אפשר לראות כי לפעולת הרוח יש שלושה היבטים:

א) הוא הופך אותנו לבני אלוהים ומעורר בנו את ההכרה שאנחנו אכן כאלו. לפעמים הכרה זו חדה ולפעמים חטאינו מתגברים וההכרה מתעמעמת, אך תמיד אנו יודעים שאלוהים בחסדו עשה אותנו לבניו על-ידי ישוע המשיח. זוהי תוצאה של פעולת רוח הקודש וזוהי הדרך בה הוא מעניק לנו אמונה, ביטחון ושמחה. שמחה שלא נובעת מהכרה כזו והתלויה בחוויה רוחנית בלבד איננה שמחה משיחית.

ב) רוח הקודש גורם לנו לראות באלוהים את אבינו, ולכן גם מניע אותנו לעמוד לפניו בביטחון שאינו נעדר יראת-כבוד ובאמון המלא באהבתו המתמדת. זו הדרך בה הוא מניע אותנו לקרוא "אבא, אבינו". הוא יוצר בנו הבנה מסוימת המעוררת אותנו לכך. מי שקורא לאלוהים "אבא" ואינו עושה זאת מכוח הידיעה שאלוהים אכן אוהב אותו ומאזין לתפילתו, משתמש בתואר "אבא" שלא בזכות.

ג) הרוח מניע אותנו להראות בחיינו שאנחנו בני אלוהים בעוררו בנו דמיון לאבי המשפחה מכוח הכנות, הקדושה והאהבה שבחיינו. במלים אחרות, הוא מעורר אותנו להשתדל לחיות כמו ישוע, לדאוג בכנות לצורכי האחים ולהתרכז מעל לכל בקידום כבוד המשפחה. זו הדרך שרוח הקודש מקדש אותנו, ומי שמצפה להיות קדוש בלי להשתדל למלא את חובותיו איננו מבין קדושה מה היא. רוח הקודש פועל בנו בחזקו בלבנו את ההכרה שאנחנו בני משפחת אלוהים ומעורר בנו את הרצון לנהוג כבני משפחה נאמנים. כך פועל בנו הרוח כדי להביא אותנו מדרגת כבוד אחת לאחרת בתהליך מתמיד בו אנו משתנים יותר ויותר כדי להידמות לישוע (קור"ב ג 18). משום כך, רוחניות אמיתית איננה רדיפה אחרי חוויות ורגשות כי אם שקידה על עשיית רצון אלוהים, שקידה אחרי אלוהים עצמו. כך מתגלית נוכחות רוח הקודש בחיינו. הכרה זו תעזור לנו להשתחרר מהדיכאון הרוחני ומהגלגל החוזר שרבים מאיתנו לכודים בהם.

4. מן הנובע ממה שאמרנו עד כאן, מעמד הבנים שהוקנה לנו מבהיר את משמעותה ואת מניעיה של "קדושה משיחית"

בטוחני שביטוי זה, "קדושה משיחית", נשמע זר לרבים. הפוריטאנים השתמשו בו כדי לתאר חיים משיחיים כפי שראוי לחיות אותם, חיים הנובעים מאהבה והכרת תודה לאלוהים, בניגוד ל"קדושה" שכולה עניין של חוקים וחובות, טקסים, מנהגים ומעשים הנעשים כלפי חוץ על פי צו דתי מתוך תקווה להשיג זכויות רוחניות. ברצוני לומר שני דברים קצרים ופשוטים אודות "קדושה משיחית":

א) ממה שאמרנו עד כה מתברר טבעה של הקדושה. הכוונה לחיים המתנהלים מכוח אהבתו של אדם היודע כי הוא בן לאלוהים, אהבה שבשורת המשיח מעניקה לנו ומעוררת בנו על-ידי רוח הקודש. זהו עניין של בן-אלוהים החי כפי שראוי לו לחיות, בנאמנות לאביו בהתאם לטבע החדש שאלוהים העניק לו. במלים אחרות, "קדושה משיחית" היא ביטוי טבעי של העובדה שאדם אומץ על-ידי אלוהים והיה לבנו. פירושו של דבר שאדם מתנהג כבן נאמן ולא כבן סורר ומורה.

ב) המניע לחיים כאלו נובע מכך שאדם זכה להיות מאומץ על-ידי אלוהים. משיחיים יודעים שאלוהים "יעד אותנו לעצמו לבנים על-ידי ישוע המשיח" וזאת "למען נהיה קדושים ותמימים לפניו באהבה" (אפסיים א 3 ואילך). הם יודעים שהולך וקרב היום בו יעד זה יוגשם במלואו. "ידענו כי בהיגלותו נהיה כמוהו כי נראהו כמות שהוא" (יוח"א ג 2).

מה התוצאה של הכרה זו? היא פשוטה בתכלית: "כל אשר לו תקווה כזאת יטהר את עצמו כפי שהוא טהור" (יוח"א ג 3). בנים היודעים שאביהם רוצה שיהיו קדושים ושהקדושה היא גם אמצעי, גם תנאי וגם מימד חשוב של אושרם פה ובעתיד, ואשר אוהבים את אביהם בכנות ומשום כך רוצים לעשות את רצונו, ישתדלו להיות קדושים. כדי לקדם את התהליך, אבינו נוקט כלפינו בצעדים מחנכים — לוחץ פה, מוותר שם, מעניש פה ומנחם במקום אחר. אפשר לשאוב עידוד מהידיעה שכל המצבים והנסיבות הללו משמשים לטובתנו ביד אלוהים טוב לב, אוהב ורחמן כדי לקדם אותנו בדרך לקדושה.

בניו של מלך מלכי המלכים צריכים לעבור הכשרה כדי שיתאימו לתפקיד הנעלה שנועד להם. המפתח לכל מה שאלוהים עושה בחיי ילדיו נעוץ בהכרה שהוא מכשיר אותם לקראת העתיד ומעצב אותם מחדש כדי שיידמו למשיח. לפעמים כרוך הדבר במצבים מכאיבים, אבל כתבי הקודש מזכירים לנו כי "את אשר יאהב ה' יוכיח, יכאיב את בן ירצה, אם סובלים אתם מוסר, דעו כי כאב עם בניו, כן מתנהג אלוהים עימכם… וכל מוסר, בעת עברו עלינו איננו שמחה בעינינו כי אם יגון, אולם באחריתו ייתן פרי שלום לצדקה למלומדים בו" (עברים יב 11-6).

רק אדם שהבין זאת מסוגל להבין גם את הנאמר ברומים ח 28 "הכל פועל לטוב להם האוהבים את אלוהים". רק אדם כזה יכול להכיר בעובדה שאלוהים אימץ אותו לבן על אף התקפות השטן. מי שמבין באמת משמעותו של אימוץ זה מסוגל להתעודד, לבטוח ולשמוח גם ביום רעה. זהו מימד אחד של ניצחון אמונתנו על העולם. המניע העיקרי שמעורר באדם את הרצון להיות קדוש איננו התקווה (תקוות השווא!) שיימלט בדרך זו מקשיים; אלא הרצון לבטא את אהבתו ואת תודתו לאלוהים אביו בכך שיעשה את רצונו.

עובדות אלו מבהירות היטב את השאלה הנוגעת למקומם של תורה ושל חוקים כלשהם בחיי המשיחי. רבים מתקשים להבין שיש מקום לחובות בחיים המשיחיים. "אנחנו חופשיים מהתורה" אומרים הם. "ישועתנו אינה תלויה בשמירת חוקים. נושענו בדם ישוע ובכוח רוח הקודש".

אחדים אפילו טוענים שאין זה משנה אם יחטאו או לא — בלאו הכי נושעו על-ידי ישוע. לדעתם מי שיושב ובוכה על חטאיו פשוט אינו מבין את חסד אלוהים ומי ששב להשתעבד לחוקים קושר עצמו מחדש בעבדות שאלוהים כבר שחררו ממנה.

טבעי הדבר שהחושב כי סליחת חטאים היא תמצית הישועה יאמר דברים כאלו, אבל הישועה רחבה מכך בהרבה ומעמד הבנים שאלוהים היקנה לנו הוא היבט מרכזי וחשוב של הבשורה השמה לאל טענות טועות שכאלו אחת ולתמיד.

כמובן, אין ספק שסליחת חטאים והצדקה בחסד אלוהים משחררים אותנו מהצורך לקיים את מצוות אלוהים (בכל מובן שהוא) כדרך להיוושע. מאידך, אין גם ספק שהדרך להיות רצויים לאבינו היא בעשיית רצונו. העושה את רצון אביו מתנהג כפי שראוי לבן להתנהג. כך מבטא בן את אהבתו לאביו. ומכיוון שרצון אלוהים הוא השתקפות של אופיו, המקיים את מצוות אלוהים ידמה לו. ישוע מילא כל צדקה ולכך נקראים גם אנחנו. קרבן ישוע משחרר אותנו מברית סיני, אבל לא מהחובה לחיות כרצון אלוהים. סליחת החטאים אינה משחררת אותנו מדרישות אלוהים כי אם מהמחשבה שנוכל להיצדק לפניו על-ידי קיום דרישות אלו. בני אלוהים מכירים מטבעם בסמכות רצונו כקנה-מידה מחייב, והם שוקדים לחיות על פי קנה-מידה זה מרצון משום שהם אוהבים את אביהם. אם חטאנו, עלינו להכיר בחטאנו, להתוודות עליו, לבקש את סליחת אבינו כפי שלימד אותנו ישוע ("אבינו שבשמים: סלח לחטאינו" — לוקס יא 2, 4) ולהשתדל להימנע מחטאים אלו בעתיד. "היו קדושים כי קדוש אני" איננו ציווי המיוחד רק לברית סיני. גם הברית החדשה דורשת זאת (פטר"א א 16). כבני אלוהים ברור לכולנו שאבינו רוצה שנחיה חיים הראויים לו ולמלכותו.

5. מעמד הבנים שאלוהים הקנה לנו עוזר לנו להיות בטוחים בישועתנו

בנושא זה התנהלו ויכוחים בין משיחיים לאורך דורות! יש שני סוגי אמונה: "אמונה לא מושיעה" ו"אמונה מושיעה". אמונה מהסוג הראשון היא אמונה בעובדות ההיסטוריות, אך אין בה ציפייה מאלוהים לישועה. אמונה מושיעה לא רק מקבלת את העובדות ההיסטוריות, אלא גם מסתמכת על חסד אלוהים כדי להיוושע. לדעת אחדים, אמונה מושיעה טומנת בחובה גם ביטחון באלוהים כמושיע: היא בטוחה שאלוהים אכן רוצה להושיע, יכול להושיע ואף יושיע את הפונים אליו לישועה. אחרים עמדו על כך שתיתכן אמונה מושיעה בלא ביטחון, כפי שייתכן שאדם יהיה בטוח שנושע בלא שהדבר יהיה נכון. לדעת קבוצה שנייה זו, מה שדרוש איננו ביטחון הישועה כי אם הנכונות לסמוך על אלוהים, תשובה כנה מחטא ומסירות כנה לבורא העולם.

הוויכוח מתנהל גם היום ורבים ממשיכים לשאול מהי אמונה מושיעה, מהו הקשר בין אמונה לביטחון, מי יכול להיות בטוח בישועתו וכיצד הוא מגיע לכך? השאלות רבות ולפעמים גם קשות, אך עמדת כתבי הקודש בנושא מעמד הבנים שהוקנה לנו עשויה לענות עליהן.

אם אלוהים אכן צירף אותנו למשפחתו, אם הוא אכן אב מושלם, יש לפחות שתי מסקנות המשתמעות מתוך כך בבירור.

א) היחסים שנוצרו אינם זמניים. הורים טובים אינם מגרשים את ילדיהם ואינם מתנתקים מהם. גם כשהילדים אינם נאמנים להוריהם, מתמידים ההורים בנאמנותם משום שאינם יכולים להתכחש לעצמם.

ב) אלוהים יעשה את כל הדרוש כדי שילדיו יידעו את אהבתו להם וייהנו מכל זכויותיהם כבני משפחתו. ילדים מאומצים זקוקים לכך באופן מיוחד והורה מושלם כאבינו שבשמים לא יתעלם מצורך זה.

פרק ח באיגרת לרומים הוא פרק מפתח בנושא חשוב זה והוא מאשר בבירור את שתי המסקנות שהזכרתי:

א) נאמר שאלו אשר לאלוהים "יעד להידמות לבנו" — שאלוהים החליט לאמץ אותם לנצח לבניו — "אותם קרא… הצדיק… פיאר" (רומים ח 30-29). "פיאר" הוא בזמן עבר למרות שהמעשה עצמו עדיין טמון בעתיד. שאול השליח מסתכל על הדבר כאילו כבר נעשה משום שזהו עתיד בטוח שנקבע ברצון אלוהים. משום כך מעז הוא להכריז: "בטוח אני כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שררות ולא גבורות, לא ההווה ולא העתיד, לא הרום ולא העומק ולא כל בריה אחרת יוכלו להפרידנו מאהבת האלוהים (ואותה אהבה מייעדת, בוחרת, קוראת, מצדיקה ומפארת של אב מאמץ כלפי בניו) אשר הוא במשיח ישוע אדוננו" (רומים ח 39-38).

ב) נאמר לנו בפרק זה כי כעת ועכשיו "הרוח… מעידה עם רוחנו כי בני אלוהים אנחנו. ואם בנים אזי גם יורשים" (פס' 16 ואילך). דברי השליח מכלילים מאוד. שאול השליח ראה כמובן מאליו שאם המאמינים ברומא הם אכן משיחיים, אזי יכירו עדות זו של רוח הקודש וממנה יידעו שהם בני אלוהים ויורשיו. ביטחון הישועה הוא מציאות טבעית לכל מי שאמונתו כנה ומושיעה.

שימו לב כי העדות למעמדנו כבנים באה משני מקורות: מרוחנו (כלומר, מצפוננו האישי) ומרוח הקודש המעיד יחד עם רוחנו ולרוחנו. במלים אחרות, אנחנו יודעים שזכינו במעמד הבנים וגם רוח הקודש יודע זאת. הוא משמש לנו כעד אבל גם אנחנו מעידים לעצמנו.

מה מאפיין עדות כפולה זו? רוברט האלדיין, בפירושו המצוין לאיגרת אל הרומים, ענה על כך היטב. האלדיין הסביר כי ההכרה הפנימית האישית שלנו (רוחנו מעידה) נובעת מהידיעה שאכן יש בנו סימנים לישועה מאת אלוהים, סימנים המעידים שפנינו מחטאינו ושמנו את מבטחנו באלוהים לישועה, ושהוא מצדו ניענה לנו בחסדו, סלח לחטאינו, טיהר את לבנו, נתן לנו את רוח קודשו, שם את תורתו בתוכנו וכלל אותנו בין בני משפחתו.

"אבל (ממשיך האלדיין), אם נחשוב שזה כל מה שנאמר על עדות רוח הקודש, נטעה מאוד ונאבד הרבה מהצפון בקטע זה. במקרה כזה הרוח רק עוזר לנו להעיד ואיננו משמש עד בעצמו, דבר העומד בניגוד למה שנאמר — … רוח הקודש מעיד ברוחנו עדות ברורה וישירה, ובאותה עת הוא מעיד עם רוחנו עדות מקבילה. עדות זו אמנם אי-אפשר לתאר או להסביר, אבל המאמין אכן מכיר אותה. לפעמים היא ברורה יותר, לפעמים רפה ופחות נראית… כתבי הקודש מתארים אותה באומרם שהאב והבן באים אלינו ומשתכנים עימנו, שישוע מגלה את עצמו לנו… שהוא נותן לנו מן נסתר ואבן לבנה. פירוש כל הביטויים הללו הוא שרוח הקודש גורם לנו להכיר שחטאינו נסלחו ושם חדש נקרא עלינו, שם שאיש מלבדנו אינו מכיר. אהבת אלוהים שפוכה בלבנו על-ידי רוח הקודש הניתן לנו".

זהו ביטחון הנובע ישירות מפעולת רוח הקודש בלבו של המאמין והיא עדות נוספת לזו שבלבנו-אנו (משמע, רוחנו). לפעמים קורה שעדות כפולה זו מיטשטשת עקב חטא, התקפת האויב או כשאלוהים מתרחק מאיתנו מסיבה כלשהי. אבל כל משיחי החי כרצון אלוהים יודע שעדות כפולה זו היא מציאות המלווה אותו במשך רוב ימי חייו. כך גם מלמדים כתבי הקודש, שהרי שאול איננו מדבר על עדות הרוח כעניין לעתיד אלא כמציאות הקיימת בהווה.

אפשר לסכם את מה שלמדנו כאן על ביטחון הישועה בערך כך: אבינו שבשמים רוצה שילדיו יכירו את אהבתו אליהם ושיהיו בטוחים באשר למעמדם במשפחתו. לולא כן, לא היה מושלם כאב, ולולא הבטיח שכך אמנם יהיה הוא לא היה אלוהים משום שאלוהים תמיד מגשים את רצונו. הוא משיג זאת על-ידי העדות הכפולה שזה עתה תיארנו ושמלווה את ילדיו במשך חייהם. עדות זו היא מתנה הקשורה באמונה (הרי גם אותה נתן לנו אלוהים) ומשמשת כדרך בה זוכים מאמינים להכרת ישועתם ולידיעה שאהבת אלוהים הריבונית ותקוות חיי העולם הם יותר מחלום. קל יותר להתנסות בעדות זו מאשר לתאר אותה, וכל המשיחיים מכירים אותה מניסיון חייהם משום שזהו קניינם הטבעי כבנים.

היות שכולנו נוטים להאמין לעצמנו גם כשאנחנו טועים, טוב נעשה אם נבדוק ונבחן את ביטחוננו על פי אמות המידה שכתבי הקודש נותנים לנו לצורך זה (יוח"א ב 3, 29; ג 10-6, 14, 21-18; ד 7 ואילך, ה 14-1, 18). בדרך זו נוכל לחזק עד מאוד את יסוד ביטחוננו — אם זהו ביטחון אמת. ואם ביטחוננו הוא ביטחון שווא, מוטב שיתגלה בתור שכזה. מקור עיקרי לביטחון אמיתי הוא על כן, רוח הקודש, הפועל על-ידי בחינה עצמית מהסוג שהזכרנו זה עתה ובאמצעותה כדי לשכנע אותנו שאנחנו אכן בנים לאלוהים ושאהבת אלוהים המושיעה נועדה גם לנו.

למאמין יש סיבה טובה להתמלא ביטחון: איזה מין אבא זה שלעולם איננו אומר לילדיו שהוא אוהב אותם או שמוכן לגרש אותם מביתו אם לא יישמעו לו? אלוהים ישמור על ילדיו ולא ייתן לאיש או לכוח כלשהוא לחטוף אותם ממנו. ביטחון הישועה הוא מימד חשוב של אמונה מושיעה, אם כי לא תמיד הוא בא לידי ביטוי מעשי. חטא, חוסר הבנה ודברים רבים אחרים עלולים להחליש לזמן-מה את כוחו של הביטחון או לערער את יסודו. לפעמים אלוהים לוקח מאיתנו את הכרת אהבתו משום שאיננו ראויים לה או משום שהוא יודע שאנחנו נוטים לחשוב שלא משנה כיצד נחיה, הוא יתמיד באהבתו. אלוהים אכן יתמיד, אך מאוד מאוד חשוב כיצד נחיה, ומי שאינו מבין זאת אינו מבין אמת חשובה ויסודית.

ה.

מוזר שתשומת לב מועטה ביותר הוקדשה לאורך הדורות לנושא מעמד הבנים. האם אנחנו, כמאמינים, מבינים מי אנחנו? האם אנחנו ערים לעתיד הצפוי לנו? אני בן לאלוהים ואלוהים הוא אבי; מלכות השמים היא ביתי המיועד וכל יום שעובר מקרב אותי לשם. מושיעי הוא אחי וכל משיחי הוא אחי. אמרו זאת לעצמכם שוב ושוב כל בוקר וכל לילה, בשעה שאתם ממתינים לאוטובוס ובהזדמנויות אחרות. בקשו מאלוהים שיעזור לכם לחיות כראוי למי שדברים נפלאים כאלו נכונים לגביו. זהו סוד החיים המשיחיים המאושרים באמת. מה שחשוב יותר, זהו סוד החיים המשיחיים המפארים את אלוהים. ייתן ה' והכרה זו תהפוך למציאות בחייכם ובחיי.

כדי שניטיב להבין מי ומה אנחנו כבני אלוהים, מובאות להלן כמה שאלות שטוב נעשה אם נשאל את עצמנו אותן שוב ושוב:

* האם אני מבין מה זאת אומרת להיות בן לאלוהים? האם אני מוקיר ברכה זאת כיאות? האם אני מתבונן על חיי מנקודת ראותו של מי שיודע כי הוא שייך למשפחת אלוהים?

* האם אני בטוח שהוענק לי מעמד של בן? אם לא, מדוע? האם אני הוגה באהבת אלוהים אלי?

* האם אני מתייחס לאלוהים כאל אבי שבשמים? האם אני אוהב אותו, מכבד אותו ונשמע לו, מחפש את קירבתו ומשתדל בכל דבר לעשות את רצונו, כפי שאב אנושי היה מצפה מילדיו?

* האם אני חושב על ישוע המשיח, מושיעי ואדוני, כאחי, כמי שלא רק מושל עלי אלא גם רוחש לי אהבת-אחים? האם אני חושב על כך שהוא עימי כל הזמן, מבין אותי היטב ודואג לי?

* האם למדתי לשנוא את הדברים השנואים על אבי? האם אני ער לדברים שאינם רצויים לו ומשתדל להימנע מהם כדי שלא לגרום לו צער?

* האם אני חי בציפייה לאותו מפגש משפחתי נצחי שייערך כאשר כל בני אלוהים יתאספו סביב לכסא אביהם ולכסא המשיח, אחיהם ואדונם? האם תקווה זו מעוררת שמחה בלבי?

* האם אני אוהב את אחיי המשיחיים הקרובים והרחוקים ממני — או שמא, כאשר ניפגש במלכות אבינו, אתבייש בדרך בה התייחסתי אליהם?

* האם אני גאה באבי ובמשפחתי, אליה אני שייך בחסד?

* האם אני דומה לבני משפחתי? אם לא — מדוע?

אלוהים, מלא את לבנו צניעות, הדרך ולמד אותנו. עשה אותנו לבניך הנאמנים. אמן.