לדעת אותו- פרק 2- עם יודע אלוהיו

Print Friendly

פרק 2

עם יודע אלוהיו

א.

טיילתי בשמש בחברת ידיד שאיבד כל סיכוי להתקדם בתחום התמחותו משום שהתווכח בשאלה מוסרית עם אחד ממנהליו בעבודה. "אך אין זה משנה" אמר הוא, "משום שאני מכיר את אלוהים. כל היתר הבל". דבריו לא היו אלא הערת-אגב, תגובה ספונטאנית למשהו שאמרתי אני, אבל לא יכולתי להשתחרר מהם. הם עוררו בי מחשבות רבות.

אני חושב שלא רבים מאיתנו יכולים לומר בטבעיות כזו שהם מכירים את אלוהים מבלי שיעשו שקר בנפשם, הדברים שאמר ידידי בנסיבות בהן אמר אותם מעידים על מציאות חיים בוטחת, מהסוג שרובנו חייבים להודות — אם אנחנו ישרים עם עצמנו — שאיננו מכירים עדיין, אנחנו טוענים להיות משיחיים ומסוגלים לספר את תולדות אמונתנו כסיפור הרפתקאות מרתק; אנחנו אומרים שאנו מכירים את אלוהים (שהרי זה מה שמצפים ממשיחי לומר); אבל, האם היה עולה על דעתנו לומר ללא היסוס ובנסיבות מעשיות, שאכן אנו מכירים אותו, שהלכנו עימו כברת דרך? מסופקני! אני חושש שרובנו לא חוו ניסיון כל-כך מוחשי עם אלוהים.

גם אינני חושב שרבים מאיתנו היו מסוגלים לומר בכנות ובטבעיות שלאור הכרתנו האישית את אלוהים, אכזבות העבר ושברון-הלב בהווה אינם נחשבים יותר. עובדה שלרובנו כן אכפת מכך. אנחנו קוראים להם "צלבים" שצריך לשאתם, אך בסתר לבנו אנו מתמרמרים ומתלוננים בשעה שאנחנו חושבים עליהם — ואנחנו עושים זאת תכופות. כלפי חוץ אנחנו מפגינים אדישות נחושה, מאובנת וחסרת רגשות הרחוקה מאוד מאותה "שמחה מפוארת ועצומה מספר", אותה היה שמעון פטרוס בטוח שקוראי איגרתו הראשונה חוו בסבלם (פטר"א א 8). מכרינו אומרים למראה פנינו: "מסכנים, כמה שהם סובלים", וכך בדיוק אנחנו חושבים על עצמנו! המכירים את אלוהים באמת, אינם זקוקים למעשי גבורה מאולצים שכאלו. הם לעולם אינם חושבים "מה היה יכול להיות אילולא…". הם אינם חושבים על הדברים שהחמיצו, אלא על אלה שזכו להם.

"את הדברים שנחשבו בעיניי ליתרון, אותם חישבתי למען המשיח להפסד", כתב שאול התרסי. "ולא עוד, אלא שאני חושב את הכל להפסד משום היתרון לדעת את המשיח ישוע אדוני, אשר למענו הפסדתי את הכל — ואני חושבם לפסולת בשאיפתי להשיג את המשיח ולהימצא בו… כדי לדעת אותו" (פיליפים ג 10-7). כששאול אומר שהוא מחשיב ל"פסולת" את הדברים שאיבד, הוא לא רק אומר שאין להם ערך בעיניו, אלא גם שאיננו חושב עליהם עוד, שהרי איזה אדם נורמלי היה מבלה את זמנו בהרהורים על פסולת?(*1) אלא שזה בדיוק מה שרבים מאיתנו עושים — ובכך ניכר מה מעטה היא היכרותנו האמיתית את אלוהים.

עלינו להיות כנים עם עצמנו בנקודה זו. ככל הנראה אנחנו משיחיים נאמנים משום שאנו מסוגלים להכריז את הבשורה ולהבחין בינה לבין אמונת שקר. כשמישהו שואל אותנו כיצד אפשר לדעת את אלוהים, אנחנו מסוגלים לשלוף כהרף-עין את הנוסחה הנכונה, ממהרים להסביר לו שאפשר לדעת את אלוהים באמצעות ישוע המשיח, בזכות דמו המכפר, על יסוד הבטחתו, דרך פועלו של רוח אלוהים בחיינו ועל-ידי אמונה בלבד. אנחנו יודעים שזו הדרך היחידה. אבל השמחה, טוב-הלב, חירות האהבה, חדוות ידידותו — כלומר, אותם סימני היכר של אלו המכירים את אלוהים באמת — נעדרים בדרך כלל מחיינו. אולי אפילו יותר מאשר בחיי אלו שיודעים פחות ומבינים פחות מאיתנו. אולי גם כאן יתגשם הכתוב האומר כי הראשונים יהיו אחרונים והאחרונים ראשונים. היכרות מעטה אך אמיתית של אלוהים שקולה כנגד כל הררי הידיעות שאנחנו מסוגלים לצבור אודותיו.

כדי להבהיר נקודה זו, ארחיב בשני עניינים:

1. אנחנו יכולים לצבור מידע רב על אלוהים ועדיין לא נדע אותו

אני בטוח שרבים לא מבינים עניין זה במלואו. אנו מגלים בתוך עצמנו צימאון רב לתיאולוגיה (אכן נושא מאלף שבמאה ה-17 היה תחביבו של כל ג'נטלמן). אנחנו קוראים ספרים על נושאים תיאולוגיים, יורדים לשורשי ההיסטוריה המשיחית, לומדים את עיקרי האמונה וכיצד להתמצא בכתובים. רעינו מעריכים את התעניינותנו בתחומים אלה ואנו מתבקשים להביע בציבור את דעתנו על סוגיה משיחית זו או אחרת, להדריך קבוצת בית, לכתוב מאמרים, ובאופן כללי לקבל על עצמנו אחריות, בין אם רשמית או לא רשמית, בחוגים המשיחיים עימם אנו נמנים. ידידינו מספרים לנו כמה הם מעריכים את חכמתנו ומחמאות אלה מניעות אותנו לחקור אמיתות נוספות על אלוהים, כדי שנצדיק את הציפיות שתולים בנו. כל זה טוב ונאה — אלא שסקרנות תיאולוגית וידע על אלוהים, ואפילו היכולת לחשוב בבהירות ולדבר לעניין על נושאים משיחיים, אינם זהים לידיעת אלוהים עצמו. ידיעותינו על אלוהים יכולות להיות מקיפות כאלה של קלווין, אם רק נלמד בחריצות רבה את מחקריו. ועדיין, שלא כקלווין, לא נדע את אלוהים.

2. אפשר לדעת רבות על חיי קדושה בלי שנכיר את האלוהים הקדוש

ידע זה בא לנו מן הדרשות שאנו שומעים, הספרים שאנו קוראים והמעגל החברתי אליו אנו משתייכים. בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים נמצא בהישג ידנו שפע עצום של ספרים. אין-סוף דרשות מלמדות אותנו כיצד להתפלל, איך להעיד ללא-מאמינים, כיצד לקרוא בכתובים, כיצד לתת מעשר, כיצד להיעשות קדושים, כיצד להביא אנשים לאמונה במשיח, להיטבל ברוח הקודש (או במקרים מסוימים, כיצד להימנע מכך), כיצד לדבר בלשונות (או לחילופין, כיצד לתרץ תופעות כאלה), ובכלל — כיצד להתמודד עם כל אותם תחומים הקשורים בחיינו המשיחיים. ביוגרפיות לאין ספור עומדות לעיוננו, כולן משרטטות קווים לדמותם של משיחיים שחיו בעבר. דברים רבים אפשר לומר על שפע זה של משאבים, ואין כל ספק שניתן לדלות מהם ידע מיד שנייה שיחכים אותנו לגבי צורת החיים המשיחיים הנכונה. יתרה מכך, מי שניחן בהיגיון בריא במיוחד יוכל לנצל ידע זה כדי לסייע למשיחיים שאינם יציבים באמונתם לעמוד על רגליהם ולבחון את בעיותיהם בעיניים בריאות. כך יזכה בתואר של רועה הראוי לשמו. אלא… שאפשר להיות אדם כזה ועדיין לא לדעת את אלוהים.

חזרנו, אם כן, לנקודת המוצא, שאלת היסוד איננה אם אנחנו "טובים" בתיאולוגיה או "מאוזנים" (כמה שמלה זו מכוערת!) ביחסנו לחיים במשיח; השאלה היא: האם יכולים אנו לומר בפשטות ובכנות צרופה — לא משום שנדמה לנו שזה מה שמצפים מאיתנו כמשיחיים, אלא משום שזו האמת לאמיתה — שאנו מכירים את אלוהים היכרות אישית, אמיתית ובלתי אמצעית, ולכן, הנעימויות או אי-הנעימויות הנגרמות לנו משום שאנחנו משיחיים אינן נחשבות?

אם אנחנו באמת מכירים את אלוהים, נוכל לומר זאת. אם איננו יכולים, עדות היא לכך שעלינו להתמודד ביתר עוז עם ההבדל שבין ידיעת אלוהים עצמו לבין צבירה של עובדות עליו.

ב.

אמרנו שכאב ו"צלבים" אינם נחשבים בעיני אדם המכיר את אלוהים. המחשבה אודות כל מה שהוענק לו במשיח דוחקת את זכר ההפסדים והכאב. היש להיכרות זו תוצאות נוספות? בהחלט כן. קטעים שונים בכתבי הקודש מציינים אותן לעשרות. ספר דניאל מונה ארבע תוצאות חשובות.

1. המכירים את אלוהים עושים למענו גדולות

בדניאל יא 32 אנו קוראים: "עם יודע אלוהיו יחזיקו ועשו", כלומר, יעמדו איתן, כוחם עומד להם למרות הנסיבות. הרקע לפסוק זה הוא מעשיו של ה"נבזה" (פס' 21) המחלל את בית המקדש, מקים בו את השיקוץ המשומם ומשחית בדברי חלקלקות את אלו שנאמנותם לברית אלוהים נחלשה (פס' 32-31). אבל, "עם יודע אלוהיו יחזיקו ועשו", בשעה שאחרים מתקוממים נגד אלוהים ומבזים אותו, לא יכולים אלה המכירים אותו לעמוד חסרי מעש. בשעה שאחרים פורקים מעליהם את עול אדונם, עם יודע אלוהיו קם ועושה. הוא איננו יכול לעמוד מנגד ולשקוט; עליו לעשות דבר-מה. ביזוי שם אלוהים מעורר אותנו לפעולה.(*2)

זה בדיוק מה שאנו מוצאים בקטעי הסיפור בספר דניאל. דניאל ושלושת מרעיו לא שקטו כי אם החזיקו ועשו. הם הכירו את אלוהים ומשום כך היו חייבים להתקומם בגלוי — והבה נזכור שעשו זאת ביחידות ותוך סיכון נפשות ברור — נגד המנהגים שנפוצו בזמנם ונגד חוקי דת-השקר והכפירה באלוהים. דניאל במיוחד מתגלה כמי שלא ויתר על אף הזדמנות לקרוא תגר על דרך החיים של הרוב השולט. במקום להסתכן באכילת טריפה, התעקש לאכול מאכלי ירק ופרי בלבד, למגינת לבם של שר הסריסים ועוזריו. כשנבוכדנאצר אסר להתפלל משך חודש תמים, דניאל לא הסתפק בכך שהמשיך לעשות כן, אלא עשה זאת כמנהגו, שלוש פעמים ביום, ודווקא לפני חלון פתוח — כך שיראוהו כולם! עלינו להבין זאת בצורה נכונה. דניאל לא היה גמלוני מגושם או מתבלט להכעיס שהתהדר בדתיות מופגנת ובמרי לשמו. הוא פשוט אהב את אלוהים ומשום כך היה רגיש לכל איום על כבוד ה', בין אם היה זה ישיר או עקיף. במקום להתחמק מאחריות ולהימנע מפעולה, העדיף לנקוט עמדה ציבורית ובכך לחייב את האחרים לעשות כמוהו — אפילו במחיר של סיכון עצמי. הוא לא היה מוכן לאפשר לאיש להימנע מלשאול את עצמו היכן הוא עומד בשאלה זו. לכן החזיק ועשה.

עשייה זו למען אלוהים איננה מוגבלת למעשים פומביים. היא גם לא מתחילה בהם. אנשים המכירים את אלוהים הם, מעל לכל, אנשים שמתפללים. המקום הראשון בו מתגלות קנאתם לאלוהים ושאיפתם לפעול למענו הוא בחיי התפילה שלהם.

בדניאל פרק ט מסופר שהנביא "הבין בספרים" כי תקופת גלות ישראל היעודה קרבה אל קיצה. ולכן, כשראה שהעם עודנו חוטא ועלול לעורר מחדש את חרון אלוהים, פנה דניאל "אל אדוני האלוהים לבקש תפילה ותחנונים בצום ושק ואפר" (פס' 3) למען גאולת ירושלים. הוא עשה זאת בעוז, בתשוקה ובייסורי-נפש שזרים לרובנו היום. הפרי הראשון וההכרחי שנובע מהכרת אלוהים הוא התשוקה להתפלל — תשוקה שמוצאת את ביטויה ואת רווחתה בתפילה כמו זו שהתפלל דניאל. ככל שנכיר יותר את אלוהים, כן נשתוקק יותר להתפלל. כך נוכל גם לבחון את עצמנו. אולי איננו יכולים — מסיבה זו או אחרת — לנקוט עמדה פומבית נגד הכפירה ועבודת דת-השקר? אולי אנחנו זקנים, חולים או מוגבלים מסיבה פיזית או אחרת? אבל להתפלל אנחנו יכולים. אם גם רצון להתפלל אין לנו ולכן אנו ממעטים בכך, זוהי עדות נאמנה לכך שאיננו מיטיבים להכיר את אלוהים.

2. המכירים את אלוהים חושבים עליו גדולות

קצרה היריעה להתעכב על כל מה שספר דניאל אומר על חכמתו, גבורתו ואמיתו של אלוהים הנשגב, המושל בהיסטוריה והמגלה את ריבונותו במעשי משפט וחסד כלפי יחידים ועמים על פי חפצו. די אם נאמר שכנראה אין בכל כתבי הקודש תיאור ברור ומלבב יותר של המציאות רבת-הפנים של ממשל אלוהים על הכל.

ממלכות יהודה וישראל נראו קטנות מאוד לעומת הממלכה הבבלית המפוארת, ש"בלעה" את כל העמים באזור הקשת הפורייה, והידועים לנו באותה תקופה. אך גם זו אין בה שמץ מהדר תפארתו של אלוהי ישראל, מלך מלכי המלכים ואדון האדונים. ספר דניאל מזכיר לנו בלשון דרמטית וחד-משמעית, "די שליטין שמיא" (השמים, כלומר אלוהים, מושל. דניאל ד 23). יד אלוהים שולטת בהיסטוריה בכל שלב ושלב; מהלך ההיסטוריה הוא פועלו האדיר, התממשות תכניתו הנצחית. המלכות שתנצח לבסוף היא זו של אלוהים.

"שולט עליון בממלכות אנוש" (ד 22 בתרגום גורדון, הוצאת ש. ל. גורדון, השווה גם פרק ה 21), זהו הלקח העיקרי שדניאל חוזר ומלמד, את זאת צריך היה נבוכדנאצר להבין בפרקים ב ו-ד, ובלשצר בפרק ה (פס' 23-18), זוהי האמת שנבוכדנאצר מודה בה בפרק ד (34-31) ודריווש נכנע בפניה בפרק ו (פס' 28-26). היא ששימשה יסוד לתפילת דניאל בפרקים ב, ט והיא מקור ביטחונו הרב בהמרותו את צו המלכות בפרקים א, ו, היא שחיזקה את לב שלושת ידידי דניאל בפרק ג והיא תמצית הנאמר בפרקים ז, ח, י-יב. אלוהים מושל.

אלוהים יודע את הכל מראש והוא גם קובע מה יהיה. ידיעתו איננה סבילה כי אם הגורם המכריע בהא הידיעה. משום כך, לאלוהים בלבד שמורה המלה האחרונה בהיסטוריה ובחיי כל אדם ואדם. מלכותו וצדקתו ינצחו משום שאין דבר שיכול לעמוד בפני אלוהים ואין מי שימנע ממנו את הגשמת רצונו.

כך חשב דניאל על אלוהים, כפי שתפילותיו מעידות (תפילותיו של אדם הן בדרך כלל העדות הטובה ביותר לאופי מחשבותיו על אלוהים): "יהיה שם ה' מבורך מן העולם עד העולם, אשר החכמה והגבורה שלו היא, והוא משנה את העתים והזמנים, מעביר מלכים ומקים מלכים, נותן את החכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה… הוא יודע את אשר בחושך והאור שורה אצלו" (דניאל ב 20 ואילך).

"אדוני, האל הגדול והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו. לך אדוני הצדקה… לאדוני אלוהינו הרחמים והסליחות… צדיק ה' אלוהינו על כל מעשיו אשר עשה" (ט 4, 7, 9, 14). האם גם אנחנו חושבים בדרך זו על אלוהים? האם יש ביטוי להשקפה זו בתפילותינו? האם תחושה זו של הוד קדושה עצום ומדהים, של שלמות טהרה שאין דומה לה, של חסד שופע ונאמנות עד אין-סוף מכניעים את לבנו לפניו ומשפילים את גאוותנו, כפי שעשו לדניאל? האם אנחנו מכירים בכלל בקטנותנו ובמידת תלותנו בו? התשובות שניתן (בלבנו — לא באוזני אדם אחר!) לשאלות אלה תשמשנה מבחן מצוין למידת היכרותנו את אלוהים.

3. היודעים את אלוהים מעיזים לעשות למענו גדולות

דניאל וידידיו לקחו על עצמם סיכון גדול. הם לא עשו זאת בקלות ראש ובפזיזות. המעשה, על כל המשתמע ממנו, היה ברור להם בתכלית. הם חישבו היטב את הסכנות. לא היה להם ספק לגבי התוצאה, אבל לא היה בכך להניא אותם מלפעול. ברגע שידעו שעמדתם צודקת ושנאמנותם לה' מחייבת אותם, התעלמו לגמרי מן התוצאות האפשריות. הם ידעו שחובה לשמוע לאלוהים יותר מאשר לבני אדם (מעשי השליחים ה 29).

כפי שאמר שאול במועד אחר: "חיי אינם יקרים לי כל עיקר, ובלבד שאשלים את מרוצתי ואת השירות שהופקד בידי" (שם, כ 24). כך חשבו גם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. כך חושבים כל המכירים את אלוהים. אפשר שיתקשו מאוד עד לרגע ההכרעה, אבל משהגיעו לידי כך הם נוהגים לפיה באומץ לב וללא היסוס. גם לא מעניין אותם אם מאמינים אחרים רואים את הדבר אחרת (האם חנניה, מישאל ועזריה היו היהודים היחידים שסירבו להשתחוות לפסל? בסיפור המעשה אין אף רמז לכך שהיו אחרים, אבל אין גם רמז לכך ששאלה זו העסיקה אותם. הם ידעו מהי חובתם ובכך הסתפקו). זהו מבחן נוסף שאפשר לערוך כדי לבדוק עד כמה אנו מכירים את אלוהים.

4. המכירים את אלוהים מוצאים בו את מלוא אושרם

אין שלום כשלום לבם של אלו המכירים את אלוהים ויודעים שהוא מכיר אותם. הם יודעים שהיחסים שאלוהים קשר עימם מבטיחים להם את חסדו בחייהם, במותם ולנצח נצחים.

זהו אותו שלום ששאול מדבר עליו ברומים ה 1 באומרו: "לאחר שהוצדקנו על-ידי האמונה יש לנו שלום עם אלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח". זהו השלום שהשליח מתאר לפנינו בפרק ח של אותה איגרת: "אין עכשיו שום הרשעה לאלה שנמצאים במשיח ישוע, הרוח עצמו מעיד יחד עם רוחנו שבנים לאלוהים אנחנו, ואם בנים אזי גם יורשים. אנחנו יודעים שאלוהים מביא לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, את המוצדקים אף פיאר, ואם אלוהים לנו, מי יעמוד נגדנו? מי יפרידנו מאהבת המשיח? אני בטוח כי לא המוות ולא החיים, לא דברים שבהווה ולא דברים שבעתיד יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו" (שם, פס' 1, 16, 39-23).

זהו השלום ממנו נהנו חנניה, מישאל ועזריה, ומכאן נבעה שלוות לבם נוכח התנאי שנבוכדנאצר הציב בפניהם: "אם לא תסגדו לפסילים, תושלכו לתוך כבשן האש הבוערת — ומי אלוה אשר יצילכם מידי?!" הם סירבו להתרפס ולבם לא נמוג. תשובתם הייתה חד-משמעית (דניאל ג 16-10): "לא צריכים אנחנו על דבר זה להשיבך (איננו מתרגשים מאיומיך, המלך! אבל, אם שאלת, הרי לך תשובה כנה) — אלוהינו, אשר אנחנו עובדים אותו, יכול להצילנו מכבשן האש הבוערת — ואם לא (כלומר, אם יבחר שלא להצילנו), ידוע יהיה לך, המלך, כי לאלוהיך אין אנו עובדים ולצלם הזהב אשר הקימות לא נסגוד (מה שיקרה לנו איננו חשוב, בין אם נחיה או נמות, חובתנו ברורה לנו ואותה נעשה)!"

"אדון, לא לי לדאוג

אם אמות או אחיה;

חובתי את אלוהים לשרת.

רק טובך לי ייתן

גם את זה.

אם חיי יתארכו, בזאת הן אשמח:

הן ירבו הימים שאשמע את קולך.

אם יקצרו, גם לא אתעצב

ליהנות לעולם מקרבתך."

מידת נכונותנו להסתפק באלוהים היא מבחן נוסף וחשוב למידה בה אנו מכירים אותו.

ג.

החפצים אנו להכיר את אלוהים? אם כן, עלינו לנהוג לפי המפורט כאן:

1. עלינו להודות בכך שאיננו מכירים אותו די

עלינו לבחון את עצמנו לפי תפילותינו ולפי המתרחש בלבבנו ולא לפי כמות הידיעות שצברנו עליו או מידת כישרונותינו הציבוריים ומעמדנו בקהילה. יש לי חשד מבוסס שלרבים מאיתנו אין צל של מושג עד כמה הם לוקים בתחום חשוב זה. הבה נבקש מן האדון להראות לנו זאת.

2. עלינו לדרוש את פני המושיע

אין להכיר את האב אלא דרך הבן והרואה את הבן, את האב הוא רואה. כך גם בתנ"ך — ישוע התגלה לבני אדם כמלאך ה' כדי שיכירו את אלוהים ויידעו את רצונו. בספר דניאל מוזכרים לפחות שני מקרים כאלו. הוא זה "הדומה לבן-אלוהים" (ג 25) שהולך עם חנניה, מישאל ועזריה בכבשן האש הבוערת, והוא שנשלח על-ידי ה' לסגור את פי האריות (ו 22). ישוע איננו שוהה עוד במחיצתנו בבשרו, אבל הוא עימנו באמת ובתמים. אנו יכולים להכיר את אלוהים והדרך לעשות זאת היא בישוע המשיח. אלוהים הבטיח שאם נבקשו בכל לבבנו, נמצאהו.

"לדוד,

יהוה אורי וישעי, ממי אירא? יהוה מעוז חיי, ממי אפחד?

בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי,

צריי ואויביי לי — המה כשלו ונפלו!

אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי,

אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח.

אחת שאלתי מאת יהוה, אותה אבקש:

שבתי בבית יהוה כל ימי חיי

לחזות בנועם יהוה ולבקר בהיכלו.

כי יצפנני בסוכה, ביום רעה יסתירני,

בסתר אהלו, בצור ירוממני;

ועתה ירום ראשי על אויביי סביבותיי

ואזבחה באהלו זבחי תרועה,

אשירה ואזמרה ליהוה.

שמע, יהוה, קולי, אקרא וחנני וענני.

לך אמר לבי: "בקשו פניי" — את פניך, יהוה, אבקש.

אל תסתר פניך ממני. אל תט באף עבדך;

עזרתי היית — אל תטשני ואל תעזבני, אלוהי ישעי!

כי אבי ואמי עזבוני, ויהוה יאספני.

הורני, יהוה, דרכך, ונחני באורח מישור, למען שורריי!

אל תתנני בנפש צריי! כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס.

לולא האמנתי לראות בטוב יהוה בארץ חיים.

קווה אל יהוה. חזק ויאמץ לבך וקווה אל יהוה!

(מזמור כז)

———————

הערות

פרק 2 — עם יודע אלוהיו

1. המלה במקור חזקה שבעתיים: משמעותה "צואה", "רפש אדם". המתרגם

2. השווה עם "עת לעשות לה', הפרו תורתך" (תהילים קי"ט 126). המתרגם.