לדעת אותו- פרק 20- ה' מנהיגנו

Print Friendly

פרק 20

ה' מנהיגנו

א.

משיחיים רבים מתחבטים קשות בנושא הדרכת אלוהים. מדוע? לא משום שאינם חושבים שאלוהים מדריך מאמינים, אלא דווקא משום שהם בטוחים שאלוהים מדריך את המאמינים בו והרוצים לעשות את רצונו. ספרים, ידידים ודרשות לרוב מתארים כיצד אלוהים הדריך אחרים. הבעיה, אם כן, איננה שאלוהים אינו מדריך, אלא החשש שלא יבינו הדרכה זאת כיאות, שיטעו באשר למשמעותה.

יש שטועים בנקודה אחרת. כפי שראינו פעמים רבות במהלך הפרקים הקודמים, רבים טיפחו תפיסה טועה ומטעה בקשר לאלוהים. כתוצאה מכך, אינם מבינים את ממשותו של שלטון אלוהים, את האמת שהוא מדבר, את עובדת היותו חופשי מכל תלות, את היותו טוב מאין כמוהו. משום כך, יש גם שמטילים ספק אם אלוהים מדריך את המאמינים בו. ובאמת, מה אם אלוהים איננו מסוגל להדריך משום שהוא טרוד בעניינים נשגבים יותר מחייהם של מאמיניו? זו משמעותן המעשית של אותן תפיסות טועות שהזכרנו. משום כך, טוב נעשה אם נזכיר לעצמנו כמה דברים שכבר למדנו, הנוגעים לשאלת ההדרכה.

ב.

האמונה כי אלוהים אכן מדריך מאמינים מבוססת על שתי הנחות יסוד:

1) העובדה שיש לאלוהים תכנית לחיינו

2) יכולתו של אלוהים ליצור עימנו קשר

האם יש לאלוהים תכנית לחיינו? יש לו מה שכתבי הקודש מכנים "עצת נצח", תכנית שהכין עוד לפני שברא את העולם ועל פיה הוא פועל כדי להגשים את רצונו (אפסיים א 11-10; ג 11). ה' קבע לעצמו תכנית להושיע את עמו ממצריים ולהדריך אותם במדבר אל הארץ המובטחת. הייתה לו תכנית להחזיר את העם מגלות בבל והוא הגשים תכנית זאת, בין השאר על-ידי-כך שהקים את כורש ו"העיר" את רוחו (עזרא א 1) לשלח את בני ישראל לארצם כדי לבנות שוב את בית המקדש. הייתה לו גם תכנית עבור ישוע (ראה לוקס יח 31; כב 22 ועוד). כל חפצו של ישוע עלי-אדמות היה לעשות את רצון אביו (יוחנן ד 34; עברים י 1, 9). הייתה לאלוהים תכנית עבור שאול השליח (ראה מעשי השליחים כא 14; כב 14; כו 19-16; טימ"א א 16). חמש פעמים מתאר שאול את עצמו כשליח "ברצון אלוהים". אכן יש לאלוהים תכנית לכל אחד מילדיו.

האם אלוהים מסוגל ליצור עימנו קשר? ודאי. בני אדם הרי מסוגלים לדבר זה עם זה. האם ייתכן שלבורא האדם לא תהיה יכולת כזאת? האם זה שברא את איבר השמיעה לא יוכל לשמוע? האם בורא הפה והשכל לא יחשוב וידבר? אלוהים דיבר אל הנביאים. הוא דיבר אל ישוע ואל שאול. במעשי השליחים יש כמה דוגמאות להדרכה מפורטת (ח 26, 29; י 19 ואילך; יג 2; טז 10-6; יח 9 ואילך) ואף כי ברור מהכתובים שהדרכה באמצעות חלומות, חזונות וכדומה היא תופעה חריגה ולא מנהג שבשגרה, ברור ממקרים אלו שאלוהים איננו מתקשה לומר את כל מה שברצונו לומר לכל מי שימצא לנכון.

יותר מכך, בכתבי הקודש יש הבטחות מפורשות בעניין הזה. "אשכילך ואורך בדרך זו תלך. איעצה עליך עיני. אל תהיו כסוס, כפרד אין הבין" (תהילים לב 9-8). בישעיה נח 11 מובטח כי אם העם ישוב בתשובה וישמע בקול ה', "ונחך ה' תמיד". במזמור פרק כה נדון נושא זה בהרחבה. נאמר שם כי "טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך, ידריך ענווים במשפט וילמד ענווים דרכו… מי זה האיש ירא ה'? — יורנו בדרך יבחר" (שם, פס' 9-8, 12). במשלי ג 6 נאמר: "בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותיך".

בברית החדשה יש הבטחות דומות. שאול מתפלל שהקולוסים "יימלאו דעת ברצון ה' בכל חכמה והשכל רוחני". גם אפפרס מבקש עבורם שיעמדו "שלמים… ברצון ה"' (קולוסים א 9; ד 12). תפילות אלה מבוססות על ההנחה שאלוהים אכן מוכן לגלות את רצונו. "חכמה" בכתבי הקודש פירושה לדעת איזה מעשה רצוי לה'. יעקב מבטיח בפרק א פסוק 5 של איגרתו: "וכי תחסר לאיש חכמה, יבקשנה מאלוהים הנותן לכל בנדבה ובאין גערה, ותינתן לו". כך גם ברומים יב 2: "התחלפו בהתחדש דעתכם למען תבחנו לדעת מה הוא רצון אלוהים הטוב והנחמד והשלם".

אמיתות נוספות בכתבי הקודש מאשרות את ביטחוננו שאלוהים מדריך את המאמינים בו. ראשית, המאמינים הם בני אלוהים. אם על הורים אנושיים מוטלת חובה להדריך את ילדיהם בנושאים בהם עלולה טעות להיות מסוכנת, על אחת כמה וכמה אין להטיל ספק שאבינו שבשמים ידאג לנו בדרך דומה. "אם אתם, הרעים, יודעים לתת מתנות טובות לבניכם, אף כי אביכם שבשמים ייתן את הטוב לשואלים מאיתו" (מתי ז 11).

ספר הבריתות הוא דבר אלוהים, "מועיל להורות ולהוכיח וליישר ולייסר בצדק למען אשר יהיה איש האלוהים מושלם ומהיר לכל מעשה טוב" (טימ"ב ג 17-16). "להורות ולהוכיח" פירושו ללמד את האמיתות (התורות והדוקטרינות) ואת החובות המוסריים; "ליישר ולייסר בצדק" פירושו תיקון חיינו כדי שיתאימו לרצון אבינו, ו"מהיר לכל מעשה טוב" פירושו חיים המתנהלים על פי מה שרצוי לאבינו.

יש למשיחיים מדריך השוכן בתוכם. "ואתם, יש לכם המשחה מאת הקדוש וידעתם הכל… המשחה אשר קיבלתם מאיתו עומדת בכם. כאשר תלמד אתכם המשחה בכל דבר, היא האמת ואיננה כזב" (יוח"א ב 20, 27). מי שמטיל ספק בכך שאלוהים מדריך אותנו, מטיל ספק בנאמנות רוח הקודש לתפקידו. ברור מהנאמר במעשי השליחים ח 29; י 17; יג 2; טז 6 ובמיוחד טו 28 ("טוב לפני רוח הקודש ולפנינו") שרוח הקודש מדריך את המאמינים.

אלוהים רוצה להתפאר בחיינו והוא אכן מתפאר בהם כאשר אנחנו עושים את רצונו. מכך ברור שכדי להגשים את רצונו, אלוהים צריך להדריך אותנו אל הרצוי לו. הביטחון שאלוהים מוכן להדריך את המאמינים בו הוא היסוד עליו בנוי מזמור קי"ט כולו. במזמור כג דוד מדבר על הדרכתו הנאמנה של אלוהים במטרה לפאר את שמו: "ינחני במעגלי צדק למען שמו".

אפשר להוסיף בעניין זה עוד ועוד, אבל אני חושב שהוכחתי את קביעתי. אי-אפשר להכחיש שאלוהים אכן מדריך את ילדיו בנתיבות חייהם. משיחיים שאינם מכירים בכך ושהדרכת אלוהים איננה מציאות בחייהם הם אנשים אומללים שלא רצו בעצם בהדרכתו ולא חיפשוה כראוי. משום כך על כולנו להכיר בחשיבות נכונותנו להיות מודרכים ובחובתנו לבקש הדרכה זו בחיינו.

ג.

רבים הרוצים בכנות את הדרכת אלוהים אינם מבקשים אותה בדרך הנכונה. מדוע? לעתים קרובות הסיבה היא שאינם מבינים כיאות את טבעה של הדרכת אלוהים ואת הדרך בה זו ניתנת. הם מחפשים תופעות על-טבעיות והתרחשויות מיוחדות משום שאינם יודעים שהדרכת אלוהים נמצאת כל הזמן בהישג יד. כתוצאה מכך הם חושפים את עצמם לטעויות רבות ושונות.

הטעות העיקרית היא לחשוב על הדרכת אלוהים כעל לחש פנימי של רוח הקודש, בנפרד מספר הבריתות. תפיסה זו מוכרת עוד מימי נביאי השקר בתנ"ך, בין המורמונים ובקרב כתות נוצריות רבות, ומשמשת קרקע פורייה לכל מיני מעשים קיצוניים ולא מועילים.

כיצד קורה שמשיחיים נתפסים למחשבה מוטעית כזו? התהליך הוא כנראה כזה: הם שומעים את המלה "הדרכה" ומיד חושבים על סוג מסוים של בעיות שאנו זקוקים להדרכה על-מנת לפותרן, אולי בהשפעת ספרים שקראו או ממקרים ששמעו עליהם מפי אחרים ואשר התרכזו במצבים מיוחדים. הכוונה בעיקר למקרים בהם עומדות לפנינו שתי אפשרויות שוות או יותר (להינשא או לא? להינשא לפלוני או לא להינשא לו? לגור פה או שם? להצטרף לקהילה זו או לאחרת? לעבוד במקום עבודה זה או אחר? באיזה מקצוע עלי לבחור? האם לנסוע למקום כלשהו או לא לנסוע? האם לקנות או לא לקנות דבר זה או אחר? — וכן הלאה). מובן מאליו שאנחנו מקדישים תשומת לב רבה לשאלות כאלה משום שהן משפיעות במידה רבה על מהלך חיינו. אבל אין זאת אומרת שנצדק אם נחשוב על הדרכת אלוהים כאילו מדובר בשאלות כאלה בלבד. זהו, לדעתי, מקור הטעות.

שני דברים יש לי לומר אודות הדרכת אלוהים בשאלות מסוג זה, ושניהם נובעים מאופי השאלות עצמן:

1. אי-אפשר לענות עליהן על-ידי ציטוט ישיר מכתבי הקודש

המענה עליהן איננו מפורש. כל מה שאפשר לעשות בהקשר זה הוא להפיק מתוך הכתובים עקרונות וכללים על פיהם נוכל להגיע להכרעה (כך, למשל, אין פסוק בכתבי הקודש שציווה עלי להינשא לאשתי, להתמסר להוראה משיחית, לחיות באנגליה או לרכוש את המכונית הגדולה והישנה בה אני נוהג כעת).

2. יש חשיבות רבה לנטיית הלב בשאלות אלה

הלב צריך להיות מכוון על-ידי אהבה כנה לאלוהים, הבנה אמיתית בכתבי הקודש והיכרות ממשית עם הנסיבות והאפשרויות הקשורות בכל אחת מההחלטות העומדות בפנינו. יש חשיבות רבה גם להתחייבויות קודמות, העלולות לבטל אפשרות זו או אחרת שאנחנו נוטים להעדיף.

תוצאותיה השליליות של טעות בנושא זה הן רבות, חלקן מגוחכות וחלקן עצובות. אין ספק שיש משיכה רבה לדעה שאפשר לחיות על פי קול פנימי של רוח הקודש בלבנו שיכוון וידריך את כל צעדינו, במיוחד משום שנדמה כאילו גישה כזו מדגישה את חשיבות פעולת הרוח ומעודדת חיי קירבה לאלוהים. אבל תכופות התוצאה הטבעית היא מבוכה רבה, מעשים והערכות סותרים, חוסר יציבות ולפעמים גם טירוף של ממש.

חנה פירסאל סמית כתבה על כך בספרה "פנאטיות דתית" (שיצא לאור בשנת 1928 ובשנת 1934 הוחלף שמו ל"הדרכת אלוהים — ניסיונות ותנועות"). גברת סמית מספרת על אישה שנהגה מדי בוקר להקדיש את היום לאלוהים ואחר-כך לשאול אותו: "האם עלי לקום הבוקר?" בשום פנים לא הסכימה לצאת ממיטתה עד ש"הקול" שבלבה הניע אותה לעשות כן. היא נמנעה מללבוש בגד כלשהו אלא אם הבינה שאלוהים מדריך אותה לעשות כן "ולפעמים היה האדון מצווה עליה לנעול רק נעל אחת או גרביים בלבד. לפעמים נצטוותה לנעול את שתי הנעליים ללא גרביים". בספר מסופר גם על נכה אשר ביקרה בבית ידיד וראתה על השולחן סכום כסף. "היא הבינה בלבה שהאדון רצה שתיקח את הכסף ואף התחזקה בה דעה זו כאשר נזכרה בפסוק האומר: 'הכל הוא שלכם'". מקרים אלו הם דוגמא אומללה למה שיכול להתרחש כאשר איננו מבינים את הדרכת אלוהים כהלכה.

הטעות היסודית בנקודה זו נעוצה בכך שאיננו מבינים כי האמצעי העיקרי בעזרתו אלוהים מדריך אותנו, יצוריו החושבים, הוא על-ידי הבנה חושבת של כתבי הקודש, הערכה נכונה של הנסיבות והאפשרויות ויישום מעשי של דבר אלוהים הכתוב. זוהי שיטת ההדרכה העיקרית והחשובה גם משום שהיא מגבילה את הצורך בהדרכה מיוחדת, חריגה, וגם משום שבדרך זו קל יותר להבחין בין מצבים חריגים-באמת למצבים רגילים שאינם שונים באופיים הבסיסי, אלא באשר לדחיפותם, למשמעותם הרבה ולהשלכותיהם מרחיקות-הלכת. האנשים שגברת סמית תיארה בספרה פשוט לא הבינו שלבוש צנוע המתאים לצרכים, זכות הזולת להחזיק ברכושו ונושאים דומים כבר נדונו בכתבי הקודש ונקבעו באופן שמחייב את כולנו (ראה טימ"א ב 9; אפסיים ד 22-19). הדרך הנכונה לכבד את רוח הקודש ולהוקיר אותו כמדריך היא להישמע למה שהוא אומר בכתבי הקודש. עיקר ההדרכה שאלוהים מעניק לנו איננה באמצעות תחושות וקולות פנימיים בנפרד מן הכתובים, אלא באמצעות פעולת רוח הקודש במצפוננו ובשכלנו כדי שנבין את כתבי הקודש ונעשה כמצוותם. עיקרה של ההדרכה הוא בגיבוש התייחסות משיחית, גישות ושיקולים ברוח כתבי הקודש, מטרות והערכות אשר יכבדו את אלוהים משום שהם תואמים את רצונו.

מכאן שהדרכת אלוהים מתרכזת יותר מכל בהצגת עקרונות, כללים רוחניים ומטרות לחיינו, על פיהם עלינו להתנהג: "השתדל להתנהג כפי שהתנהג ישוע". "טפח בחייך תכונות מוסריות כמו ענווה, יושר לב, אהבה, אומץ". "הכר את חובותיך כלפי האישה (או הבעל), הילדים, ההורים, מאמינים ולא מאמינים. לאחר שהכרת את החובות, השתדל לקיים אותן ככל יכולתך". כך אלוהים מדריך אותנו, כפי שיודע כל מי שלמד את תהילים, משלי, ספרי הנבואה, הדרשה על ההר והאיגרות השונות. "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב" (תהילים לד 14; לז 27). זוהי הדרך בה דבר ה' מדריך אותנו, וכשמדובר בהדרכת הרוח ברומים ח 14, הכוונה איננה לקולות פנימיים שבלב או לחוויות דומות כי אם לנכונות לסרב לנטיותינו לחטא והרצון לחיות על פי דבר אלוהים!

רק במסגרת מה שאמרנו עד כה אפשר לדבר על הדרכה בשאלות מהסוג שהזכרנו קודם. לעולם אל תצפה שאלוהים ידריך אותך להינשא לבן זוג שאינו מאמין או לבגוד באישתך, כל עוד יש בכתבי הקודש קטעים כמו קור"א ז 39 ובשמות פרק כ נאמר בבירור "לא תנאף". אל תצפה ממנו להדריך אותך להפר התחייבות שלקחת על עצמך כאשר בפירוש נאמר כי ה"הן" וה"לאו" שלנו חייבים להיות מהימנים. אני מכיר מקרים בהם אנשים טענו שאלוהים הדריך אותם לעשות דברים שכתבי הקודש אוסרים. אין לי ספק שהיו להם הרגשות ברורות, אבל אין לי גם ספק שהרגשות אלו לא באו מרוח אלוהים. רוח הקודש לעולם אינו מדריך בניגוד לכתובים, ולעולם צריך שידריך אותנו לעשות את מה שכבר ציווה עלינו בספר הבריתות. הוא מדריך אותנו "במעגלי צדק" — תמיד.

ד.

גם אם אנחנו מבינים נכונה מה זאת הדרכה באופן כללי — עדיין נוכל לטעות. אין תחום שברורה בו יותר חולשתנו האנושית מאשר בזה. אלוהים מדריך אותנו על-ידי-כך שהוא מביא לפנינו את העובדות מהכתובים ואת אלה הנוגעות למציאות שעלינו להכריע בה. אחר-כך הוא עוזר לנו ברוחו לשקול את השיקולים הנכונים, ולבסוף גורם לנו לנטות בלבנו ובשכלנו אחרי אותה החלטה שהוא יעד לנו משום שהיא המועילה ביותר גם לנו, גם לתפארתו וגם לאחרים סביב. אלא שבהחלט ייתכן שנתעלם מרוח אלוהים והדרכתו ושנעציב אותו. סכנה זו קיימת בשל כמה סיבות וטוב נעשה אם נמנה כמה מהן.

1. לפעמים יש חוסר נכונות לחשוב

זוהי רוחניות מזויפת מסוג חולני ומזיק, שרואה את פעולת אלוהים רק כשמדובר במשהו חריג ועל-טבעי, שמעדיפה תחושות והתרחשויות במקום את דבר אלוהים, ומתעלמת ממצוות אלוהים הקוראת לנו להשכיל ולהבין. אלוהים ברא אותנו כיצורים חושבים והוא מכוון את מחשבותינו בשעה שאנחנו משתמשים בשכלנו כיאות. הוא מדריך אותנו בשעה שאנחנו חושבים ולא כשאנחנו נמנעים מלעשות זאת: "לו חכמו, ישכילו זאת, יבינו לאחריתם" (דברים לב 29).

2. לפעמים אנחנו מסרבים לחשוב על העתיד ולשקול את התוצאות שתנבענה בטווח הרחוק מאפשרויות הפעולה השונות

לחשוב קדימה, לתכנן לעתיד ולהתחשב בו בשיקולינו הוא כלל חשוב בהדרכת אלוהים, לא פחות מהחובה לחשוב בכלל. לעתים קרובות איננו יכולים לדעת מה טוב ומה רע, מועיל או בלתי מועיל אלא לאור התוצאות העתידיות. "לו חכמו… יכינו לאחריתם". עלינו להשתדל להבין דברים על פי סופם הצפוי.

3. לפעמים איננו מוכנים להתייעץ או לשמוע לעצת אחרים

"דרך אוויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם" (משלי יב 15). מי שמסרב לקבל עצה או שאיננו מתייעץ הוא אדם גאה, לא בוגר, במיוחד כשמדובר בהחלטות חשובות. תמיד יש מישהו המבין את כתבי הקודש, את הטבע האנושי, את מגבלותינו וחסרונותינו ואת הנסיבות — יותר מאיתנו. אפילו אם בסופו של דבר נדחה את עצתו, רק טובה יכולה לצמוח מהנכונות להתחשב בה ולשקול את הדברים גם מנקודת ראותו.

4. תכופות אנו מסרבים להטיל ספק בעצמנו

מעטים הם שבאמת כנים עם עצמם. משום כך, רובנו איננו מכירים את עצמנו כלל. אנחנו ערים יותר לחסרונותיהם של אחרים מאשר לחסרונות שלנו וקל לנו יותר להבחין בתירוציהם של אחרים מאשר בשלנו. מוטב להתעלם מ"הרגשות" משום שהן מעודדות גאווה, התרכזות עצמית ואנוכיות מתחסדת המנסה להיראות כחסידות של ממש. דבר זה נכון במיוחד בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה.

כפי שכתב בזמנו אוליבר בארקלי: "תחושת האושר והשלווה, שתכופות (אם כי לא תמיד) מתעוררת בלבו של אדם מאוהב, מסוגלת להשתיק את קול המצפון ולשתק את יכולתנו לחשוב כיאות. רבים משוכנעים שאלוהים הדריך אותם להינשא ומסוגלים להוכיח זאת באותות ובמופתים, בשעה שכל מה שהם יודעים הוא שיש להם 'שלום' שעלול להיות תוצאה של תהליך הורמונלי טבעי".

עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנחנו "מרגישים" שהחלטה כזו או אחרת נכונה? מה היסוד להרגשה זו? טוב נעשה אם נתייעץ בנדון עם מישהו שאנחנו סומכים על תבונתו ומעריכים את שיקול דעתו. עלינו גם להתפלל, "חוקרני אל ודע לבבי, בחנני ודע שרעפיי וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם" (תהילים קל"ט 23 ואילך). תמיד יש מקום לבדוק את עצמנו.

5. אנחנו נוטים להתעלם מהשפעתם של אחרים עלינו

יש אנשים שמסוגלים, ללא כל כוונה רעה, להשפיע מאוד על אחרים עד כדי כך שלפעמים הם מדכאים את קול המצפון והתבונה. אפילו כשאדם מוכשר ורב השפעה ער למידת השפעתו ומשתדל לרסן אותה, קשה לו למנוע מהזולת לנהוג בו כבאורים ותומים, נביא המשמש עבורם פה אלוהים. לא כך מדריך אלוהים. אין זאת אומרת שאנשים כישרוניים בהכרח טועים, אבל בוודאי שאין סיבה לחשוב שהם תמיד צודקים! יש מקום לכבד את דעותיהם ולהאזין להמלצותיהם, אבל בשום פנים אסור לנו לייחס להם סמכות מעבר לראוי. "בחנו כל דבר ואחזו בטוב" (תסל"א ה 21).

6. יש שאינם מוכנים להמתין

"הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים" היא קריאה חוזרת ונשנית בספר תהילים. זוהי גם קריאה הנחוצה מאוד לכולנו משום שאלוהים איננו פועל על פי לוח הזמנים שלנו ולכן תכופות נדרש מאיתנו להמתין. זמנו של ה' אינו דוחק כפי שלפעמים קורה אצלנו. הוא אינו נוהג לגלות לנו פרטים מיותרים אודות העתיד להתרחש, אלא רק את הדרוש, ולכן לרוב איננו יודעים יותר משנחוץ לנו באותו רגע. הוא מדריך אותנו צעד אחר צעד. מסיבה זאת, הצעד הנבון ביותר שנוכל לעשות כאשר דברים אינם ברורים הוא דווקא להימנע מלעשות! כדאי שנמשיך לשקול ולהרהר בתפילה עד שהעניינים יתבהרו. מאידך, כשהדברים ברורים, זה הזמן לפעול.

ה.

חוסר בקשיים אינו בהכרח עדות לכך שאכן הלכנו בדרך ה'. "דלת פתוחה" אינה בהכרח עדות שאלוהים אכן הדריך אותנו אל הדרך שבחרנו בה.

זהו מקור נוסף למבוכה אצל רבים: ביקשנו את הדרכת אלוהים ויש לנו הרושם שזו ניתנה. התחלנו ללכת בדרך שה' כנראה הדריך אותנו אליה — ופתאום אנחנו נתקלים בקיר אטום, בקשיים שהם תוצאה ישירה מהדרך. הדאגה מופיעה מיד: אולי טעינו? יונה הנביא הפליג בניגוד לרצון אלוהים ולכן נתקל בכל מיני קשיים. פרצה סופה, הוא עמד נכלם לפני לא-מאמינים, הושלך לים ומצא את עצמו בסכנת חיים. אולי הקשיים שאנחנו נתקלים בהם באים משום שסטינו מדרך אלוהים?

ייתכן שכן הוא, ואיש נבון יראה בקשיים דרבון לבחון את דרכו כדי לברר מחדש אם הוא באמת הולך בדרך הנכונה. קשיים צריכים בהחלט לזרזנו לבחינה מחדש של דרכנו. אבל קיומה של בעיה אינו בהכרח אות לכך שסטינו מהדרך; הן הכתובים מכריזים ש"רבות רעות צדיק" (תהילים לד 20). הם לא מסתפקים באמירה כללית זו, אלא מלמדים גם במפורש שההליכה בדרך אלוהים מובילה לקשיים שלא היו צצים אחרת.

דוגמאות לכך יש עד אין ספור.

אלוהים אמנם הדריך את ישראל בעמוד אש וענן, אבל הם מצאו את עצמם עומדים מול הים כשחיל פרעה נושף בעורפם. קשה לי גם לחשוב שהם חצו את הים בחרבה בלי לחשוש שמא לפתע יסגור עליהם (שמות יג 21 ואילך). כך גם נקראו להלך ב"מדבר הגדול והנורא" ימים רבים (דברים א 19) ללא מים ובסכנה מיד עמלק. גם להילחם בסיחון ובעוג הצטרכו כדי להגיע לארץ ההבטחה (שמות יז 8; במדבר כא 21 ואילך, 32 ואילך). אפשר להבין מדוע התמרמרו והתלוננו כל הזמן (שמות יד 10 ואילך; טז 3; במדבר יא 4 ואילך; יד 3 ואילך; כ 3 ואילך; כא 5 ואילך). תלמידי ישוע מצאו את עצמם פעמיים לכודים בסערה (מרקוס ד 37; ו 48), למרות שבשני המקרים נצטוו על-ידי ישוע להפליג (מרקוס ד 35; ו 45). שאול השליח הבין "… כי האלוהים קראנו שמה (לפיליפי) לבשר את הבשורה" (מעשי השליחים טז 10), אך מצא עצמו תוך זמן קצר מוכה ומושלך בכלא. מאוחר יותר החליט לנסוע לירושלים (מעשי השליחים יט 21) ולמרות שיכול היה לומר לזקני הקהילה מאפסוס שהוא "אסיר הרוח ללכת לירושלים", ידע גם "כי רוח הקודש מעיד… לאמור כי מוסרות וצרות נכונו לי" (שם, כ 22) וכך אמנם היה. למרות שפעל על פי הדרכת רוח ה', נתקל בהתנגדות עצומה ובקשיים רבים.

וזה לא הכל. עדות מכרעת לכך, שמי שמהלך בדרך ה' נתקל תכופות בקשיים, אפשר להפיק מחיי ישוע אדוננו. מעולם לא חי איש בשלמות רבה יותר על פי רצון אלוהים. למרות זאת היה "איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים ממנו נבזה". הדרך אליה הדריך אלוהים את בנו הובילה לשנאה מצד רבים מבני עמו, דחייה מצד משפחתו הקרובה והאהובה, מאבק במנהיגות הדתית, החברתית והמדינית ולבסוף גם למעצרו ולמותו. די לתלמיד שיהיה כרבו. אם רדפו את ישוע, גם אותנו ירדפו, האם יש לנו רשות לצפות לחיים קלים יותר בשעה שאנחנו מתהלכים בדרך ה'? "אם לבעל הבית קראו בעל זבוב, אף כי לאנשי ביתו" (מתי י 25-24).

מנקודת ראות אנושית סבירה, מות המשיח היה שיאו של בזבוז. אובדן מיותר של חייו הצעירים והמבטיחים של מורה, מנהיג ונביא. את משמעות אותו מוות, למה נועד ומה שהשיג, אנו יודעים רק מהדברים שאלוהים אמר בכתובים.

כך גם בחיים המשיחיים. בהחלט ייתכן שחיי אחדים מאיתנו ייראו בעיני אחרים כבזבוז, אובדן מיותר של כישרונות. איזו תועלת הייתה, למשל, לשנתיים בהן שאול השליח היה כלוא בבית המעצר הרומי בקיסריה? הרי יכול היה להיות עסוק בהפצת הבשורה! לא תמיד אלוהים משיב על שאלות כאלו ומשום כך לפעמים תסכול וחוסר ודאות הם מנת חלקו של אדם הבוחר לחיות בנאמנות על פי הדרכת אלוהים.

על כך מספרת אליזבת אליוט אשר יצאה ליערות-העד של אקוודור כדי ליצור כתב משפתם של בני שבט ילידים פרימיטיבי ובדרך זו לסלול את הדרך לתרגום כתבי הקודש לשפתם. שמונה חודשים תמימים עמלה בחברת בן השבט היחיד שידע ספרדית ומשום כך היה מסוגל לדבר איתה. יום אחד נרצח האיש. אליזבת המשיכה במאמציה על אף הקשיים משום שהייתה משוכנעת שאלוהים הדריך אותה לקחת על עצמה מבצע זה. זמן מה אחרי כן נאלצה לעקור לאזור אחר ואת החומר שהכינה בעמל כה רב השאירה בידי חברים-לעבודה כדי שיוכלו להמשיך מהנקודה בה סיימה. שבועיים אחרי כן נגנבו המאמרים ונעלמו. מנקודת ראות אנושית זה היה סוף פסוק לכל המאמצים, סיכום עלוב ומתסכל שסופו נעדר כל תוצאות נראות לעין.

גברת אליוט מספרת על כך: "לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת להודות שלאלוהים יש מטרות ופתרונות השונים מאוד משלנו וכי רק הוא מבין את משמעותם האמיתית של מאורעות רבים… מאיתנו פשוט נדרש לסמוך עליו ולהתיר לו להיות ולעשות כרצונו. לאדם הרוצה את רצון ה' בחייו ומבקש ממנו לגלות לו מהו רצון זה, צפויה הפתעה מאוד לא נעימה: איש מאיתנו אינו יודע את רצון אלוהים במידה כזו שתגן עליו מפני תסכול וחוסר ודאות".

(מתוך מאמר שהופיע ב- Eternity ינואר 1969, עמוד 18)

זוהי האמת לאמיתה. במוקדם או במאוחר נגלה שהדרכת אלוהים לא רק מביאה אותנו מחושך לאור, אלא גם מאור לחושך. זהו חלק מהמחיר שנדרש מאיתנו לשלם בעשותנו את רצון אלוהים.

ו.

אם אסטה מדרכי ואמצא את עצמי שקוע לפתע בביצה, אמנם אדע שסטיתי אבל לא תהיה בכך תועלת כלשהי כל עוד איני מסוגל לחזור ולעלות על הדרך הנכונה. כך גם בחיי אדם שנטה מהדרך שאלוהים יעד לו. תודה לאל, הנזק הוא בר תיקון. אלוהינו לא רק מחדש אותנו, סולח לחטאינו ומפיק מטעויותינו את הטוב כדי לקדם את תכניותיו, אלא שהוא שולט בדרך מופלאה ונסתרת גם על סטיותינו. זהו מימד אחד של ריבונותו המושלמת והמעשית, "ושילמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה", "חילי הגדול אשר שילחתי בכם, ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ה' אלוהיכם, אשר עשה עימכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוהיכם ואין עוד" (יואל ב 27-25). ישוע השיב אליו את שמעון פטרוס למרות בגידתו, על אף שנאלץ לתקן את דרכי השליח שוב ושוב גם לאחר מכן (ראה מעשי השליחים י; גלטים ב 14-11). הוא גם מושיענו היום, והוא לא השתנה. אלוהים לא רק גורם ל"חמת אדם" להלל אותו, אלא משתמש גם בסטיותינו המטופשות.

הדרכת אלוהים, כמו כל הברכות שאנחנו נהנים מהן בזכות חסדו, היא מעשה חסד ריבוני. אלוהים לא רק מדריך אותנו במובן זה שהוא אומר לנו באיזו דרך להלך, אלא גם מדריך אותנו כשהוא מוודא בכוח חכמתו ושלטונו המגיעים לכל פרט ולכל מקום, שלמרות כל מה שיהיה, נגיע לבסוף אל היעד שקבע לנו. אין ספק שנסטה ונתעה, אבל "מתחת זרועות עולם" (דברים לג 27). כשניפול, הוא יתפוס אותנו, יציל אותנו ויחדש אותנו ברצונו. זוהי הבטחתו. כזה הוא טובו. משום כך, נכון לדבר על הדרכת אלוהים בקשר לביטחוננו באהבתו. אלוהים לא ייתן לנו להמיט על עצמנו חורבן. לכן טוב יהיה אם נחשוב יותר על כבודו מאשר על צרכינו — להם הוא כבר דאג. מותר לנו בהחלט לסמוך על אלוהינו הנאמן. כוחנו טמון בחסדו. דברו מנחה אותנו ומטרת חיינו היא תפארת שמו. הוא ינחה אותנו לנווה השלום אשר הכין לאוהביו. הוא ינהיגנו עד מוות.