לדעת אותו- פרק 21- מבחנים פנימיים

Print Friendly

פרק 21

מבחנים פנימיים

א.

אחת מהדרכים הנפוצות להצגת הבשורה היא די אכזרית. אמנם לא נועדה להיות כזו, אך זוהי המציאות. היא נועדה לפאר את חסד אלוהים, אבל ההיפך מכך קורה. מרוב רחמים ממעיטה גישה זו בחשיבות החטא וחומרתו ומשום כך מאבדת קשר עם מטרות אלוהים.

התוצאה כפולה: ראשית, מעשי החסד של אלוהים מוצגים באופן המפחית בערכם וממעיט ממשמעותם.

שנית, הבשורה המוצגת אינה עונה על כל צורכי האדם. כדברי ישעיה (כח 20): "קצר המצע מהשתרע והמסכה (השמיכה) צרה כהתכנס".

מצב כזה מבטיח אומללות, אי-שביעות רצון, חולשה וחולי רוחניים. כל מי שמושפע מגישה זו חשוף לסכנות. תפוצתה משמשת מכשול רציני לבשורה ולהתפתחות רוחנית. אני מקווה שיהיה בידי להתריע במשהו על-ידי חשיפת סיבתה ויסודה של הטעות.

למה כוונתי? לצערי, קודם כל אני מדבר על גישה המקובלת מאוד בין משיחיים היום. גישה זו מתרכזת בעיקרי הבשורה, כמו הישועה באמונה בזכות קרבן ישוע, הלידה החדשה ברוח הקודש והחיים החדשים בכוח תחייתו של ישוע. מטרתה להביא בני אדם להיוולד מחדש ומכאן להגשמת ניצחונו של ישוע בחייהם. אני מדבר על גישה שהיא בלי ספק משיחית. טעויותיה אינן כאלה ההופכות אותה ללא משיחית. אדרבה, הטעויות הן מהסוג שרק משיחי יכול להיכשל בהן — ואת זאת אני רוצה להדגיש כבר בראשית דבריי.

אפשר לשאול: אם זו גישה משיחית, איזה פגם יכול להימצא בה? כיצד ייתכן שזו טעות כה חמורה, אם מדובר בגישה שמטרותיה ובשורתה כל-כך נאמנות לכתבי הקודש? התשובה היא, שגם גישה המתרכזת בבשורה מסוגלת לטעות בכך שתפריז בהדגשת אחד מחלקיה או שתייחס אותו למציאות בדרך שגויה. כתבי הקודש מלאים אמיתות שנועדו להושיע נפשות, ממש כמו מדפים בבית המרקחת המלאים תרופות לחוליים שונים. אבל בשני המקרים, שימוש לא נכון במה שנועד לרפא חולי מסוים עלול להביא לתוצאות חמורות מאוד. יוד נועד לשימוש חיצוני ומי שישתה אותו יישא בתוצאות! גם באמיתות הבשורה אפשר, למרבה הצער, לעשות שימוש לא נכון וגם לכך תהיינה תוצאות עגומות. זה מה שקורה במקרה שלפנינו, כפי שמיד נראה.

ב.

הגישה המטעה שאני מתכוון אליה מציגה את הבשורה באופן המדגיש בעיקר את השינוי הנפלא שיתרחש בחיי האדם משיהיה למשיחי: לא רק שיזכה לסליחת חטאים, למצפון שקט ולקרבת אלוהים אוהבת, אלא שגם בכוח רוח הקודש יוכל להתגבר על חטאים והרגלים שבעבר כבלו אותו. אלוהים יעניק לו ביטחון, שלווה, אושר, סיפוק אמיתי ועוד כהנה ברכות והנאות שעד כה נמנעו ממנו, לפחות בחלקן. כמובן, כל הדברים הללו אכן מובטחים בבשורה, תודה לאל! אבל אפשר להדגיש אותם ובאותה עת להמעיט במשקלם של הקשיים, עד שיווצר הרושם המוטעה שחיי היום-יום במשיח סוגים בשושנים, שהכל תמיד טוב ויפה ושאין עוד קשיים או בעיות שלא ייעלמו כהרף-עין אם רק נתפלל. גישה כזו מתעלמת לחלוטין מהמאבק המתמיד בחטא, בבשר ובשטן, כאילו אין בהם כדי להטריד משיחי. היא מבוססת על הנחה מוטעית כאילו נסיבות החיים, יחסינו עם אחרים ואפילו לבנו, לעולם לא יהיו למכשול. דעה כזו מזיקה משום שאיננה נכונה.

כמובן, אפשר גם ליצור רושם מוטעה בכיוון ההפוך. אפשר להדגיש את הקשיים הכרוכים בחיים המשיחיים עד כדי כך שתיווצר תמונה קודרת לגמרי, ואנשים יחשבו שהחיים המשיחיים נועדו לאומללים הצפויים לגיהינום עלי-אדמות ולנחת רק בעולם הבא! אין ספק שיש אשר הציגו כך את הדברים, וסביר לחשוב כי הגישה המוטעית שאנחנו דנים בה היא בעצם תגובת-נגד לכך. אבל האמת חייבת להיאמר. שתי הגישות הן מוטעות ושתיהן מזיקות, אם כי הראשונה מסוכנת יותר באותה מידה שתקוות וביטחון-שווא מסוכנים יותר מחששות-שווא. בחסד אלוהים, הטעות השנייה תוביל רק להפתעות נעימות, אבל ההנחה שבחיים המשיחיים צפויה רק ברכה, בהכרח שתוביל לאכזבה.

מה שאני אומר הוא שגישה טועה זו נוטה להבטיח יותר ממה שאלוהים מוכן לתת. היא עושה זאת מרצונה העז להניע אנשים לבוא אל המשיח, אך היא גורמת להם לבוא עם ציפיות מוטעות ולעתים גם ממניעים שאינם נכונים. לכן אני אומר שזו גישה אכזרית. היא משיגה תוצאות על-ידי טיפוח תקוות-שווא. כמובן, אינני אומר שזו אכזריות מודעת או מכוונת: היא פשוט נובעת מטוב-לב חסר אחריות. חסידי גישה זו רוצים בכל לבם להביא אנשים לישועה ומשום כך הם מתארים את החיים במשיח בצבעים ורודים, כאילו אין בהם דבר מלבד אושר והנאה. אבל מניע טוב איננו מסוגל לחפות על הטעות ואיננו יכול להצדיקה. התוצאות למעשה עומדות בעינן.

מה שקורה ברור. רבים שומעים את הדברים ומאמינים בהם כפי שהם מוצגים. הם שבים בתשובה, נולדים מחדש בחסד אלוהים וחיים את חייהם החדשים בציפייה שהנה סוף-סוף נפתרו כל בעיותיהם. כאבי הראש ומכאובי הלב נעלמו כולם כערפל הבוקר. אלא שמהר מאוד עליהם להתפכח. מתברר להם שלא כאלו הם פני הדברים. חולשות אופי, משברים ביחסי אנוש, מחסור חומרי וחברתי ופיתויים למיניהם עדיין רודפים אותם ולפעמים אפילו מתחזקים. במקום שהכל יהיה מעתה קל יותר, לפעמים הוא נעשה קשה: קשיים עם בן הזוג, הילדים או ההורים; בעיות בעבודה או עם מכרים, חברים לעבודה, שכנים או אנשים שאנחנו נפגשים איתם במסגרת חיי היום-יום; פיתויים והרגלים רעים שנדמה היה כי נעלמו, לפתע שבים ומופיעים; גלי האושר שהציפו אותם בראשית דרכם הרוחנית אינם עוד וחיי האושר השלמים שהובטחו אינם מנת חלקם, מה עליהם לחשוב?

האמת היא שאלוהים נוהג במאמינים צעירים בעדינות רבה, כפי שאימהות נוהגות בתינוקות רכים. "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים" (ישעיה מ 11). משום כך קורה שלעתים קרובות ראשיתם של החיים במשיח מלווים באושר עצום, במענים מופלאים לתפילה, בחוויות מסעירות וחריגות ובעדויות שונות על חסד אלוהים השופע כלפי אותם מאמינים. כך מעודד אותם אלוהים ומציב את רגליהם בדרך המשיח. אבל, ככל שהם מתבגרים, יכולתם לשאת נטל כבד יותר — גדלה. משום כך אלוהים דורש מהם יותר משדרש לפני כן. הוא חושף אותם למבחנים ולקשיים. הוא מקפיד שלא להעמיס עליהם יותר משהם מסוגלים לשאת (ראה בהקשר זה את קור"א י 13), אבל גם אינו מעמיס עליהם פחות מכך (ראה מעשי השליחים יד 22). כך הוא בונה, מטהר, מחזק ומעצב את אופיים, מבסס את אמונתם ומכשיר אותם לעזור לאחרים. זו הדרך בה הוא נוקט כדי לגבש בהם סולם ערכים. כך הוא מפאר את עצמו בהם ודרך חולשתם מגלה את גבורתו.

לכן אין סיבה לחשוב שפיתויים וקשיים הנערמים בדרכנו הם מצב חריג. ככל שנרחיק לכת בחיינו המשיחיים, כן ירבו הקשיים משום שהם משמשים מטרות טובות ומועילות. אבל משיחי שנאמר לו לצפות לחיים נוחים ומהנים הנקיים מכל שמץ של מכאוב וקושי, בהכרח שיחשוב כי דבר-מה איננו תקין כשייתקל בקשיים, "משהו פגום אצלי — או אולי בבשורה עצמה?" ואם יגיע למסקנה כי לא הבשורה היא שפגומה, ינסה לברר מה התקלקל בחייו וכיצד ניתן לתקנו.

ג.

המימד האכזרי הנוסף של גישה זו לבשורה משתמע ממה שזה עתה אמרנו. עבדות מעין זו (ואכן בעול של עבדות מדובר כאן), לפיה מאמינים צעירים מתייחסים לקשיים מכל סוג שהוא כעדות לפגמים בחיי אמונתם — יוצרת מעגל קסמים. הבעייתיות טמונה בפתרון המוצע, לפיו קשיי החיים נובעים ממסירות לקויה ולכן צריך "להאמין יותר" או "להתמסר".

לפי גישה זו, בראשית ימי אמונתו, המאמין הצעיר היה מסור בכל לבו ומשום כך גם ניהנה מברכת אלוהים. מאז כנראה הצטננה מסירותו ופחתה, הצטברו חטאים לחובתו או שהוא חדל במובן כלשהו לבטוח באלוהים. הפתרון, על כן, ברור. עליו לחשוף את החטא או החטאים, להתוודות עליהם, להתמסר מחדש, ולשמור על רמת מסירות גבוהה יותר. עליו ללמוד למסור את פיתוייו למשיח ואז (כך מובטח), שוב ימצא את עצמו ברומו של עולם.

אין ספק שאם נזניח את חיינו הרוחניים ונחטא ביודעין, האושר והכרת השלווה שבלב עלולים להיעלם (ומן הראוי שכך אכן יקרה!) ואנו נחוש יותר ויותר אי-שביעות רצון. הרי לא ייתכן שאלו אשר מתו עם המשיח לחטא ייהנו ממנו עוד. גם לא ייתכן שאנשים יחטאו בלי להסתכן בכעסו של אלוהים. "בעוון בצעו קצפתי ואכהו הסתר ואקצוף, וילך שובב בדרך לבו" (ישעיה נז 17). כזוהי תגובתו של אלוהים כאשר אהוביו סוטים מדרך הישר. אנשים שמעולם לא טעמו את חסד אלוהים עלולים ליהנות מחטאיהם, אבל משיחיים שחוטאים, בהכרח שיהיו אומללים. מכאן שהפתרון שתיארנו בפסקה הקודמת מבוסס לפעמים על מידת-מה של אמת.

לא כן הדבר במקרים רבים אחרים, ובמוקדם או במאוחר יתברר שהפתרון המוצע אינו מתמודד כלל עם הבעיה האמיתית. תכופות פשוט יתברר שאלוהים משתמש בקשיים כדי ללמד את ילדיו שיעור ולהביאם לבגרות רוחנית. כך נהג באיוב, באחדים ממחברי ספר תהילים ובאלו שלמענם נכתבה האיגרת אל העברים. אלוהים חושף אותם להתקפות מהעולם, הבשר והשטן כדי שכוחם ילך ויגבר ואופיים המשיחי יתחזק. כפי שאמרנו, כל ילדי אלוהים עוברים תהליך זה: זהו חלק מ"תוכחת אלוהים" (עברים יב 11; איוב ה 17; משלי ג 11) המיועדת לכל בניו האהובים. גישה זו היא הרת-סכנות.

מדוע? משום שהיא מחייבת משיחיים לרדיפה בלתי-נלאית אחרי כישלונות וחטאים שבעצם לא היו מעולם, משום ההנחה המוטעית שאם רק יעלה בידם למצוא אי-אלו חסרונות וכישלונות הם יוכלו להתוודות עליהם, להתמסר לאלוהים ולחדש את הנאת קירבתו. הסכנה היא שלא רק שיתרחקו יותר ויותר מן המציאות האמיתית, אלא שיתנגשו ברצון אלוהים ויפעלו בניגוד לכוונותיו. אלוהים העביר אותם מעבר לתקופת הילדות, על כל הצחוק וחוסר העשייה הממשית שבה, כדי להביא אותם לבגרות מלאה יותר. הורים אנושיים אינם מהססים ליהנות מילדות ילדיהם, אבל יהיו מודאגים, ובצדק, אם ילדיהם לא ייגמלו מינקות ויהפכו לבני נוער ולבסוף למבוגרים. כך גם אבינו שבשמים. הוא רוצה שנתבגר במשיח ולא שנישאר תינוקות. אבל הגישה המוטעית שהזכרנו, בעצם מחזירה אותנו לתקופת הילדות ומלמדת אותנו לפעול בניגוד לטובתנו האמיתית. משום כך אמרתי שזוהי שיטה אכזרית. התייחסות כזו לקשיינו תביא לכך שנסבול מפיגור רוחני קשה. קיימת סכנה שנטפח בדרך זו דור של משיחיים ילדותיים, חייכנים, לא יציבים ולא אחראים שעסוקים בעצמם ובצורכיהם ושאי-אפשר לצפות מהם לדבר ממשי כלשהו; אנשים מבוגרים בגופם ובשכלם, אבל ילדותיים בחייהם הרוחניים. התוצאות הגרועות ביותר תהיינה אי-יציבות, פחד, חולשה רוחנית וערעור חיי הנפש. אמונה ברוח הכתובים, כלומר נאמנות רוחנית הסומכת על ה' ומפארת אותו בכוח יציבותה, בוודאי שתלך ותיעלם.

ד.

מה בעצם שגוי בגישה זאת? על כך אפשר לענות בדרכים רבות. ביסודו של דבר, גישה זו נובעת מחוסר הבנה באשר למה שכתבי הקודש מלמדים על קדושה, בגרות רוחנית וחיים כרצון אלוהים. היא איננה מבינה מהו חסד אלוהים. אין לה מושג כיצד פועל החטא בלבנו ומה מקורו. היא אינה מבחינה בין הבטחות אלוהים להתגשמותן ובין העתיד להווה. היא לא מבינה כראוי את הקשריה הפסיכולוגיים של משמעת משיחית (רצוני לומר שמשמעת על פי הכתובים כרוכה בפעילות ובמאמץ בכוח רוח הקודש, לא בחוסר פעילות והמתנה). הדבר החמור מכל הוא שגישה זו אינה מבינה כיצד ולאיזו מטרה פועל אלוהים בחסדו.

מהו חסד? בברית החדשה משמעות המושג היא אהבת אלוהים כלפי אנשים שבשום פנים אינם ראויים לה. חסד פירושו שאלוהים מניע שמים וארץ כדי להושיע חוטאים שאינם יכולים להניע אפילו אצבע כדי להושיע את עצמם. חסד פירושו שאלוהים שלח את בנו עד לתחתיות שאול כדי שאנחנו, חוטאים ורשעים, נוכל להיות רצויים לפניו ולבוא אל מלכותו. "את אשר לא ידע חטא, אותו עשה האלוהים לחטאת בעדנו למען נהיה בו לצדקת אלוהים" (קור"ב ה 21).

בברית החדשה מדובר על רצון הנובע מחסד ועל מעשה חסד. רצון הנובע מחסד הוא רצון אלוהים להושיע. מעשה חסד הוא "המעשה הטוב (של אלוהים) בכם" (פיליפים א 6), שעל-ידו אלוהים קורא אנשים אל חברת המשיח (קור"א א 9), מקים אותם מן המתים (אפסיים ב 6-1), חותם אותם ברוח קודשו (אפסיים א 13 ואילך), משנה אותם כדי שידמו למשיח (קור"ב ג 18) ובבוא היום גם יקים את גופותיהם מן המוות ויפאר אותם לנצח (רומים ח 30; קור"א טו 54-47). כפי שנאמר בקור"א טו 10: "בחסד אלוהים הייתי למה שהייתי, וחסדו עלי לא היה לריק כי יותר מכולם עבדתי — ולא אני, כי אם חסד אלוהים אשר עימדי". "חסד" פירושו המעשה האדיר שאלוהים עשה בי באהבתו כאשר עשה אותי למשיחי.

אבל מהי מטרת חסד אלוהים?

בראש וראשונה, מטרתו היא לחדש את הקשר בינו לבין האדם. אלוהים מניח את היסוד לחידוש היחסים כאשר הוא סולח לחטאינו בזכות קרבן בנו ישוע. הוא עושה זאת כדי שמאותו רגע ואילך נחיה בקרבתו. הוא מחדש את טבענו ומעניק לנו את היכולת לאהוב אותו, לבטוח ולשמוח בו, להישמע לו מכל לבנו ולחיות כרצונו, ובכך מעניק לנו את הכרת קרבתו. לכך נועד חסד אלוהים — להיכרות הולכת ומעמיקה עימו. חסד פירושו שאלוהים מושך חוטאים מחטאם ומקרבם אליו עוד ועוד.

כיצד מממש אלוהים מטרה זאת?

לא על-ידי-כך שהוא מונע מהעולם, הבשר והשטן לתקוף אותנו. גם לא על-ידי-כך שהוא חוסך מאיתנו נסיבות קשות ומכאיבות או מגן עלינו מפני הקשיים הנובעים מאופיינו. להיפך. הוא חושף אותנו לכל אלו עד כדי כך שאנחנו לפעמים מוכרעים מכוח ההכרה בחולשתנו ונאלצים להיתלות בו ביתר חוזקה. מנקודת ראייתנו האנושית, זוהי הסיבה העיקרית לכך שאלוהים ממלא את חיינו בצרות ומבוכות מכל מיני סוגים: כדי להבטיח שנלמד לאחוז בו בכל כוחנו. מסיבה זו שוב ושוב אומרים לנו כתבי הקודש שאלוהים הוא צוק מעוז ומגן לחלשים. זו גם הסיבה שאלוהים מקדיש תשומת לב כה רבה כדי ללמד אותנו עד כמה אנחנו חלשים מבחינה מוסרית, שכלית ורוחנית, שאסור לנו לבטוח בעצמנו ולהאמין שיש ביכולתנו לגלות את הדרך הנכונה. בשעה שאנחנו מהלכים בדרך קלה ומישהו אוחז בנו, סביר להניח שנשתדל להשתחרר מתפיסתו. אבל אם נמצא את עצמנו בדרך קשה, בעיצומה של סערה ואז יבוא מישהו ויאחז בידנו, אפשר להניח שנשמח מאוד להיעתר לו. אלוהים רוצה שנישען עליו, והוא משתמש בקשיי החיים כדי להביא אותנו לידי כך. הוא פוגע בביטחוננו העצמי כדי שנסמוך עליו. זוהי משמעות הכתוב "דומו לה'!".

לאמת זו יש השלכות רבות. אחת המדהימות ביותר היא שאלוהים בעצם משתמש בחטאינו ובחולשותינו כדי לקדשנו ולקרב אותנו אליו. לעתים קרובות מאוד הוא משתמש בערך החינוכי של כישלונות וחסרונות. מפתיע לראות עד כמה גדושים הכתובים בסיפורים על האופן בו סטו, שגו וטעו המאמינים וכיצד אלוהים הוכיח והעניש אותם על כך. אלוהים אמנם הבטיח לאברהם בן, אבל אברהם התקשה לחכות; משום כך איבד את סבלנותו ונקט בצעדים משלו. ישמעאל נולד ואלוהים, לא רק שאינו מקבל את פרי יוזמתו של אברהם ("לא בזה כי אם ביצחק ייקרא לך זרע"), אלא מאלץ את אברהם להמתין שלוש עשרה שנים נוספות לפני שהוא פונה אליו שוב (בראשית טז 16 — יז 1). משה מתפרץ ומנסה לעשות משהו בלא צו אלוהי. הוא ממית נוגש מצרי ולכן מוצא את עצמו במדבר במשך ארבעים שנה, עד שהוא לומד לסמוך פחות על רעיונותיו ויכולתו-הוא ולהישען על חכמת אלוהים וכוחו; דוד עושה שורה של טעויות — גוזל את בת שבע ונואף עימה, רוצח את אוריה, מזניח את משפחתו, מונה את העם — ובכל אחד מן המקרים אלוהים מעניש אותו קשות; יונה מנסה להתחמק מרצון אלוהים ומוצא את עצמו במעי דג גדול.

הדוגמאות רבות לאין ספור. מה שחשוב בכל אותם מקרים הוא שהסיפור איננו מסתיים בחטא האדם ובתוכחת אלוהים. אברהם למד להמתין; משה נרפא מביטחון עצמי מופרז; דוד חזר בתשובה ולמד ענווה אשר קרבה אותו יותר לאלוהים; יונה חזר בתשובה ומילא לבסוף את המשימה שאלוהים הטיל עליו.

אלוהים מפיק טוב מהרע שאנחנו עושים. הוא משיב את אשר אכל בנו הארבה. יש פתגם האומר שהיחידים שאינם שוגים הם אלו שאינם עושים דבר — וזו הטעות הגדולה מכולן. בלי ספק, אלוהים מלמד את בני האדם את חסדו ומקרב אותם אליו בדרך שלא הייתה אפשרית אם היה נוהג אחרת. האם אתה נאבק בתחושת כישלון? בהכרה מכאיבה באיזו טעות איומה? בטח באלוהים — חסדו ממתין לך.

ה.

היעדר מציאותיות בחיי הרוח היא קללה נוראה. זוהי התוצאה של הגישה אותה תיארנו בפרק זה. חוסר מציאותיות ביחסנו לאלוהים היא מחלתם הממארת של חלק גדול מהמשיחיים בני זמננו. אנחנו זקוקים לעזרת אלוהים כדי שיעשה אותנו מציאותיים. ג'והן ניוטון ביטא זאת כך:

"ביקשתי מאלוהים לגדול באמונה, באהבה ובכל תכונה טובה, לחוות עוד ועוד מישועתו ולדרוש את פניו ביתר עוז. קיוויתי שיזכה אותי בשעת ברכה מיוחדת ובבת-אחת יענה על תפילתי; שבכוחו האדיר יכבוש את חטאיי וייתן לי מרגוע. במקום זאת עורר אותי לראות את החטא שבלבי, לחוש את חרון השטן תוקף אותי בכל תחומי חיי. נראה היה כאילו הוא עצמו מתכוון להרבות את כאבי. הוא סתר והכשיל את כל תכניותיי, הכה בכוחי והשפיל אותי. 'אלוהים, מדוע?!' שאלתי ברעדה. 'האם תרדוף תולעת שכמוני עד מוות?' והאדון השיב: 'זו הדרך בה אני עונה על תפילתך. הניסיונות הכואבים הללו נועדו לשחרר אותך מגאווה ואהבה עצמית, לנפץ את אהבת העולם שבלבך ולהביאך למצוא בי את המענה לכל מחסורך"'.