לדעת אותו- פרק 22- די לנו בחסדו

Print Friendly

פרק 22

די לנו בחסדו

א.

לא חשוב מאיזו זווית ראייה נקרא את האיגרת לרומים, היא תמיד תהיה פסגת כתבי הקודש. לותר נהג לומר שהיא "הבשורה בבהירותה המרבית". קלווין אמר ש"לכל מי שהבין את האיגרת לרומים סלולה הדרך להבין את הכתובים כולם". טינדייל, מבשר בריטי נודע ומתרגם הברית החדשה לאנגלית, איחד את שני הרעיונות הללו כשכינה איגרת זו "החשובה והברוכה שבכתבי הקודש, הבשורה בטהרתה, אור ונתיב אל כתבי הקודש בכללותם". כל שבילי ספר הבריתות מובילים אל האיגרת לרומים ורוב הנאמר בכתובים ברור באופן מיוחד לאור הנאמר בה. כשהמסר של האיגרת חודר ללבו של הקורא בה, התוצאות הן מרחיקות לכת!

מה אתה מחפש בכתבי הקודש? הקורא הנבון יבקש מספר דברים במיוחד — והאיגרת לרומים מצטיינת בכולם.

האם אתה מחפש אחר אמת? זו שאלוהים מלמד וזו שמלמדת עליו? אם כך, האיגרת לרומים מאחדת את אמיתות אלוהים העיקריות: אודות האדם, החטא, תורת אלוהים, המשפט, אמונה, מעשים טובים, חסד, בריאת העולם, פדות, גאולה, ישועה, סליחת חטאים, קדושה, הבחירה, אישיות המשיח ופועלו, פועל רוח הקודש, תקוות המאמין המשיחי, הקהילה, יהודים וגויים בתכנית אלוהים, מטרת ההיסטוריה וסופה המיועד, תוכן התנ"ך והמסר המרכזי שלו, טבילה, מוסר, חיים מסורים לאלוהים, חובותיו של אזרח משיחי — ועוד נושאים למכביר!

אדם נבון יקרא את כתבי הקודש גם כספר החיים המצווה ומדגים מה זאת אומרת לחיות למען אלוהים ומה משמעות הימנעותנו מלשרתו. האיגרת לרומים מציגה לפנינו בבהירות רבה מעין חתך של החיים בחטא ושל החיים בחסד וניתוח מעמיק של חיי האמונה.

דרך אחרת להבין את ספר הבריתות היא לראות בו את ספר חיי הקהילה: כתבי הקודש קובעים עבורנו איזו אמונה אלוהים ציווה לנו וכיצד צריכים מאמינים לחיות ביחד. מנקודת מבט זו יש באיגרת לרומים תיאור ממצה ביותר של זהות הקהילה משום שהיא מכילה סיכום ברור ביותר של הבשורה על פיה הקהילה חיה. הקהילה היא זרעו האמיתי של אברהם הנאמן, זרע הכולל יהודים וגויים שאלוהים בחר בהם, הצדיקם באמונה, שחררם מן החטא כדי שיחיו במסירות טהורה ועל פי אמות-מידה של צדק אמיתי וציוום לשרת זה את זה בנאמנות. הקהילה מורכבת מבני-משפחת אבינו האוהב שבשמים החיים בתקווה לרשת את כל אוצרותיו. מותו ההיסטורי של המשיח וחיי הנצח שלו בהווה מפעמים בקרבם כבר עכשיו. כל אלה מוצגים באיגרת לרומים בבהירות רבה יותר מאשר בכל קטע אחר בכתובים.

אדם נבון יקרא את כתבי הקודש כבן הקורא מכתב אישי מאביו. אם כך תקרא את האיגרת לרומים, תגלה שיש בה כוח ייחודי לחדור ולבחון את מסתרי נפשך ולהצביע על תחומים שהפכו לחלק כה שגרתי מחייך עד שאינך מקדיש להם אפילו מחשבה קלה: הרגלים ונטיות חוטאים, צביעות, צדקנות, ביטחון עצמי וגאווה שבלב, חוסר האמונה הטבעי לך, קלות הראש והשטחיות בה אתה מתחרט על חטאיך ופונה מהם, אהבת העולם שבלבך, הפחד, הייאוש, העקשנות והעדר ההתחשבות באחרים שמתגלים אצלך בקלות כה רבה. תגלה שאיגרת מדהימה זו מסוגלת לעורר בך תקווה וציפייה, שמחה, ביטחון, תעוזה ומסירות מהסוג שאלוהים דורש וגם מעניק למי שאוהבים אותו.

היה מי שנהג לומר אודות יונתן אדוארדס(*1) ש"תורתו כולה מעשה ומעשהו כולו תורה". כזוהי האיגרת לרומים.

טינדייל(*2) כתב: "אי-אפשר לקרוא באיגרת זו יותר מדי או להעמיק בה יתר על המידה. ככל שנרבה ללמוד אותה, כן ירבו האוצרות שנמצא, כל-כך עשירה היא…" על כן טוב יעשה המשיחי אם יעסיק את עצמו באיגרת לרומים, יקרא וילמד בה יומם ולילה, עד שיכירנה בשלמות.

לא כל המשיחיים מכירים בערכה של האיגרת לרומים ויש לכך סיבה טובה. לו אפשר היה להגיע לפסגת האברסט במסוק, מי שהיה בוחר בדרך זו לא היה חש בהתרגשות העצומה שחשו הילארי וטנסינג(*3) כאשר עמדו על פסגת ההר אחרי טיפוס ארוך ומייגע. כך גם בעניין הזה. תוצאות הקריאה באיגרת לרומים תלויות במידה רבה בקורות חיי המשיחי לפני שקרא באיגרת. ככל שתשקיע יותר בקריאת כתבי הקודש, תבין יותר את גודל הבעיות המוסריות שהבשורה עוסקת בהן ואת חוסר האונים של בני האדם לפתור בעיות אלה. ככל שתיטיב לראות את מעמסת החובות המוטלות עליך ותכיר עד כמה אתה נכשל, חוטא וטועה, כן תבין עד כמה מיטיבה האיגרת לרומים להתייחס אל צרכיך. משיחי בשם ג'ון קריסוסטום ביקש שיקריאו לו איגרת זו בקול רם לפחות פעם בשבוע כל ימי חייו, זה לא רעיון רע בכלל!

אם האיגרת לרומים היא פסגה בכתבי הקודש, אזי פרק ח באיגרת הוא שיא השיאים. אדוארד אלטון, פרשן פוריטאני, אמר על פרק זה את הדברים הבאים:

"הפרק דומה לחלת דבש השופעת כל טוב. יש בה מתיקות ונחמה רבה לנפש. כל מה שאנחנו יודעים ומבינים או חושבים ומרגישים, אין בו נחמה אמיתית כל עוד לא התנסינו באהבת אלוהים כלפינו בישוע המשיח, המוצקת אל תוך לבנו על-ידי רוח הקודש. מצד שני, כאשר אנחנו מתנסים באהבה זו, היא ממלאת את לבותינו בשמחה ובכוח רוחני… — ואיפה נמצא את האהבה הזאת מתוארת בבירור רב יותר מאשר בפרק ח שבאיגרת לרומים?"

"נחמה" פירושה, כמובן, משהו שמעודד ומעורר לחיים, לא במובן המודרני של חיפוש אחרי משהו רך, נעים ומרגיע, שלעתים קרובות מועדף אפילו על פני ראייה מציאותית ואומץ לחיות את חיינו כראוי. זו איננה גישה משיחית הנאמנה לכתובים, כפי שגם השתתפות בחיי קהילה מתוך כוונה להתבדר, ליהנות או לספק צרכים רגשיים איננה נכונה. נחמה רוחנית אמיתית מביאה לחיים פעילים, פוריים וערים יותר.

גם כאן נכונים הדברים שאמרנו אודות הטיפוס על האברסט. אי-אפשר להבין כראוי את פרק ח באיגרת לרומים בלי לקשור אותו לשבעת הפרקים הקודמים לו. כוחה של המציאות שפרק ח, יתברר לך רק אחרי שתתמודד עם הנאמר בפרקים א-ז. רק כאשר תראה את עצמך כחוטא אבוד וחסר תקנה (פרקים א-ג), רק כאשר תלמד לבטוח כמו שבטח אברהם אבינו בהבטחת אלוהים שכמעט לא תיאמן — במקרה שלך בהבטחה שאלוהים יקבל אותך על אף חטאיך בזכות ישוע ובכוח מותו ותקומתו עבורך ואיתך (פרקים ד-ה), רק כאשר תבין שכאדם שזה עתה נולד מחדש בחסד אלוהים אתה חייב לחיות בקדושה מוחלטת, רק אם תתעורר לראות את המאבק הפנימי בין אהבת אלוהים לבין אהבת העולם שלעתים קרובות מונעת ממך לעשות את הטוב שאתה רוצה בו (פרקים ו-ז), רק אז תפיק מפרק ח את מרב ברכתו ותבין כראוי את הפלא המדהים שטמון בדברים הנאמרים בו.

רומים פרק ח הוא בעצם הרחבה של מה ששאול כבר אמר ברומים ה 11-1. שאול אינו מרבה לחזור על דברים שכבר אמר. מדוע הוא עושה זאת כאן? לשם מה כתב את פרק ח? התשובה קשורה בדברים שכתב קודם לכן בפרק ז. ברומים ז 7 הוא מעלה שאלה: האם התורה היא חטא? התשובה פשוטה: כמובן שלא, אבל התורה מביאה לידי חטא משום שעצם האיסור מעורר באדם רצון לחטוא. כתוצאה, ככל שהאדם משתדל לקיים את התורה, הוא עובר עליה. כדי להסביר את הדבר בדרך הפשוטה והברורה ביותר, נתן שאול דוגמא מניסיונו האישי. הוא סיפר כיצד, בטרם היה משיחי, ניצל החטא את האיסור, התעה אותו, עורר בו מעשה חטא והביא מוות לחייו (פס' 11). בפס' 25-14 הוא מתאר את מציאות חייו כמשיחי. למרות שהוא משיחי ואפילו מבשר ושליח, "אמנם לרצות את הטוב אני יכול, אך לעשות אינני יכול", "באדם הפנימי שבי אני שמח בתורת אלוהים, אך באבריי אני רואה חוק אחר והוא נלחם נגד החוק שבשכלי ומשעבד אותו לחוק החטא השורר באבריי" (פס' 18, 23-22). התיאור הזה מעורר אותו לצעוק בכאב: "אוי לי! אדם אומלל שכמותי! מי יצילני מגוף זה שהמוות בו?" (פס' 24). השאלה היא רטורית, משום שהשליח ידע שיבוא יום בו ייפדה פדות שלמה מן החטא (רומים ח 33). אבל במצבו אז, הוא נאלץ לחיות עם הכאב המתמיד הנובע מההכרה שאיננו מושלם כפי שהיה רוצה להיות, שהוא ולבו אינם בדיוק כפי שאלוהים דורש. והוא הרי אהב את אלוהים! "ובכן, בשכלי אני עבד לתורת אלוהים, אך בבשרי אני משועבד לחוק החטא" (פס' 25).

עכשיו, משאמר את שרצה לומר, הוא עוצר. מה עשה עד כאן? — הוא שיתף את קוראיו במה שלמד אודות עצמו מהתורה, ובדרך זו הזכיר להם מה יש לתורה לומר עליהם. מי שבאמת מבין את תורת אלוהים מבין שאין לו לפני אלוהים לא זכות ולא הישגים, רק כישלונות ואשמה. לכן, משיחיים המכירים בכך שאלוהים שונא חטא, מוצאים שדרישות ה' גורמות להם כאב, בושה ודאגה. שאול כתב את שכתב מדאגתו למאמינים ומאהבת אלוהים, ולמרות זאת הציג בפניהם את האמת הערומה, על כל הכאב שבה. הוא לא סיים בכך. הוא לא רוצה שהמאמינים יראו רק את הצד האפל של המציאות ואינו רוצה שישובו להשתעבד לתורה. משום כך, הוא ממהר להסביר להם שמה שקובע בסופו של דבר איננו מה שהתורה אומרת עליהם, אלא מה אומרת עליהם הבשורה. בדרך זו הוא נאמן לבשורה — שכן המלה האחרונה היא תמיד שלה, וגם נאמן לקוראיו — שכן חובתו לעמול "למען שמחתכם" (קור"ב א 24). שאול חוזר לדון בעניין ביטחון הישועה ומרחיב על כך במיוחד. הוא פותח את דבריו ב"אין הרשעה" ומסיים ב"אין מה שיפריד". פרק ח באיגרת לרומים לא משאיר לנו מקום לחשוב שאף פעם לא נחטא או שנוכל אי-פעם לחטוא בלי לכאוב. המציאות של רומים פרק ז תהיה מנת חלקנו כל עוד נהיה נאמנים לכתובים. אבל פרק זה איננו מתאר את המציאות כולה. חלק חשוב ממנה מתואר בפרק שבא אחריו: למרות חטאינו, עלינו לבטוח בחסד אלוהים. למרות כישלונותינו, עלינו להמשיך לחתור לשלמות. אלוהים גדול מכל חטאינו וחסדו גדול כלבו. זה מה שיביא בעתיד את הפתרון השלם לחטאינו וכרגע מביא את הפתרון לצער, לכאב ולבושה שהם מנת חלקנו בגלל היותנו חוטאים.

מה נאמר בפרק ח?

הפרק מתחלק לשני חלקים עיקריים השונים באורכם, שלושים הפסוקים הראשונים אומרים שדי בחסד אלוהים כדי לענות על כל צרכינו: ההתמודדות עם האשמה שמעורר בנו החטא וכוחו בחיינו (פס' 9-1), המוות (פס' 13-6), הפחד מפני קדושת אלוהים (פס' 15), החולשה והייאוש שתוקפים אותנו לעתים קרובות בשעת סבל (25-17), חוסר היכולת להתפלל (28-26) ואובדן תקווה ומטרה בחיים (30-28). שאול מתאר את ארבע המתנות שאלוהים נותן לכל מי שהם "במשיח ישוע". המתנה הראשונה היא צדקה — "אין אשמה" (פס' 1). השנייה היא רוח הקודש (פס' 27-4). השלישית היא מעמד הבנים (14, 17, 29). הרביעית היא הביטחון שניתן לנו כעת ולנצח (פס' 30-28). ארבע מתנות אלה — מעמד חדש, כוח חדש, זהות חדשה וביטחון חדש המבוסס על הבטחת אלוהים — די בהן כדי לאפשר לנו להתמודד עם כל בעיה.

החלק השני מתחיל בפס' 31 ונמשך עד סוף הפרק. בקטע זה שאול מצפה שקוראיו ייענו למה שאמר בפסוקים הקודמים: "מה נאמר על כל זאת?" הוא שואל (פס' 31), ואז הוא עונה על שאלתו. בעשותו כך הוא בעצם עובר מדיון בחסד אלוהים לדיון באלוהים רב-החסד, הוא עובר מן המתנה למי שנותן אותה, מהישועה המובטחת להבטחה שניתנה בזמנו לאברהם והיא כעת מנת חלקו המבורכת של כל משיחי: "אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד" (בראשית טו 1). את פס' 30-1 אפשר לסכם במלים: "בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני", ואת פס' 39-31 בהמשך אותן מלים: "מי לי בשמים?! ועימך לא חפצתי בארץ! כלה שארי ולבבי; צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם!" (תהילים עג 26-24). הבה נעיין בחלק השני של רומים פרק ח.

"מה נאמר על הדברים האלה?" שאול הכליל את עצמו כאילו אמר: "אני יודע מה אני אומר, ואתם, האם תאמרו אותם הדברים איתי?"

השליח רוצה שקוראיו יגיבו, אבל לפני כן הוא רוצה שיחשבו. הוא רוצה שיבינו איך "הדברים האלה" נוגעים להם ולמצבם המיידי. במלים אחרות, הוא רוצה שיישמו את הדברים בחייהם. הוא כמובן לא הכיר מאמינים אלה אישית (הרי התכוון לבקר ברומא כדי להכיר אותם ולשם כך כתב את האיגרת). גם אותנו, בני המאה העשרים, לא הכיר השליח. אבל הוא מבין שיש שתי עובדות הנכונות בחיי המאמינים בכל הדורות. הראשונה היא השאיפה לחיים טהורים בהתאם לרצון אלוהים. הנאמר ברומים ח 39-31 מבוסס כולו על ההנחה שקוראי אותו קטע רואים את עצמם כ"עבדים לצדקה" (ו 13, 18) ושלבם ממש בוער בשאיפה לעשות את רצון אלוהים בלי שום פשרות והסתייגויות. שנית, הוא מניח שכל המאמינים חשופים לקשיים, פיתויים ולחצים. רומים ח 39-31 רואה בקשיים ובעוונות של העולם הסובב אותנו דברים מובנים מאליהם. הוא מזכיר כמה מהקשיים שמשיחיים תמיד עומדים בפניהם (ח 35): "צרה, מצוקה, רדיפות, רעב, עירום (כלומר חוסר כל), סכנה, חרב". שאול לימד את המאמינים כי "דרך צרות רבות עלינו להיכנס למלכות אלוהים" (מעשי השליחים יד 22). לפעמים נצליח להתחמק מקושי כזה או אחר על-ידי-כך שנתפשר עם רצון אלוהים ונמכור את מצפוננו, אבל שכרו של מעשה כזה ייצא בהפסדו. שאול יוצא מתוך הנחה שמשיחיים יהיו כנים עם עצמם ולכן גם נאמנים לאלוהים. אי לכך, הם לא יסתפקו בשום דבר הפחות ממסירות שלמה ומוחלטת לאלוהים, ומסירות כזו בהכרח תביא אותם לשחות נגד הזרם ולשלם על כך את המחיר.

אנחנו רואים את עצמנו בתור שכאלו, לכן הכאב והמבוכה מוכרים לנו היטב. אנחנו נדכאים בגלל כישלון מוסרי שנתפסנו לו. כואב לנו שבגלל שהתעקשנו לנהוג ביושר, איבדנו ידיד או משרה. ילדינו מסבים לנו אכזבה. תהליכי התבגרות או הזדקנות מטרידים אותנו, או שהחברה דוחה אותנו בגלל סולם הערכים שלנו שכל-כך שונה משלהם. ידיד נפטר לפתע בצעירותו, או נפגע והפך בעל מום. אולי נולד במשפחה תינוק מפגר מבחינה שכלית, או שהשקעותינו איבדו את ערכן. לפעמים אנחנו מרגישים כאילו אלוהים בעצמו זנח אותנו והחיים קשים מנשוא. השליח מדבר אלינו — באומרו: "מה נאמר על הדברים האלו?" ובכן, חשוב — מה תאמר?

שאול רוצה שנושיט יד וניקח את מה שהובטח לנו. למרות שיש החושבים אחרת, אני מוכרח בנקודה זו לומר כי שאול איננו מתייחס לשיטות שתאפשרנה לנו לחיות חיים בלי חטא, אלא לכך שאפשר לחיות תוך מאמץ לא לחטוא ובאותה עת גם ליהנות משלווה פנימית טהורה, מתקווה מבוססת היטב ומשמחה באהבת אלוהים, היות שכל אלה הם קניין המאמינים.

השליח מבין היטב שבשעת מבחן, גדול כקטן, הרגשות נוטים להשתלט על תהליך החשיבה ולגזול מאיתנו את הברכות האלה — או לפחות את הזכות המוסרית ואת היכולת המעשית ליהנות מהן. מסיבה זו הוא קורא לנו לחשוב על "הדברים האלה" שיש לנו מאת אלוהים במשיח והמתוארים בפס' 30-1. חישבו, הוא אומר, על מה שלמדתם על אלוהים מן הבשורה, ואת כל הדברים האלה שימו קרוב ללבכם. הציבו את הדברים האלה בין לבכם לבין הקשיים בהם אתם נתקלים. התנגדו להרגשות. בעזרת מחשבות נכונות, היאבקו בהרגשות שכה ממהרות לטעות. התווכחו עם עצמכם. הילחמו בדיכאון המאיים להתפשט בלבבכם וכך תחשפו את פרצופו האמיתי. דיכאון כזה מבוסס בעצם על היעדר אמונה. אז קח את עצמך בידיים, שא עיניך מהבעיות אל ה' — אותו אלוהים שמוצג בבשורה. דבר אל עצמך. שכנע את עצמך בכוח האמת ובדרך זו תן לחשיבה משיחית להתגבר על רגשות כופרים שמופיעים במסווה של מניעים רוחניים.

בדרך זו (כך לפחות חושב השליח) ינחה אותנו רוח הקודש השוכן בנו בנחמה אמיתית (המתוארת בפס' 15 ואילך) עד לביטחון הכובש: "אנחנו יודעים כי אלוהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו, הקרואים על פי תכניתו", "ואני בטוח כי לא המוות ולא החיים, לא מלאכים ולא שליטים, לא דברים שבהווה ולא דברים שעתידים לבוא, לא כוחות, לא גבהים ולא מעמקים ולא שום יצור אחר לא יוכלו להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו" (פס' 28, 39-38). כך גם אנו ניהנה מאותו ביטחון, שכן כשאנחנו נענים בדרך שכזו למציאות החיים, אנחנו "יותר ממנצחים" ה"מושלים בחיים על-ידי אחד — המשיח ישוע". זהו הניצחון הכובש את העולם. זהו אותו גן-עדן עלי-אדמות שכל מאמין זכאי לו וחייב לממשו.

"אם כן, מה נאמר על הדברים האלה?"

לתשובת השליח לשאלה זו יש ארבעה חלקים, כולם נובעים מסדרת שאלות (שאלות הרי גורמות לבני אדם לחשוב). "אם אלוהים איתנו, מי יעמוד נגדנו?… הוא אשר לא חשך את בנו לשווא, אלא מסר אותו בעד כולנו, האם לא יעניק לנו איתו את הכל?… מי יטען נגד בחירי אלוהים?…". רעיון המפתח בשתי השאלות הראשונות הוא שאלוהים עימנו, שהוא פועל לטובתנו. מול אלוהים מעמיד השליח את השאלה: "מי יעמוד נגדנו? מי יטען נגדנו?". הוא מסכם קטע זה בהזכירו דבר נוסף הפועל לטובתנו: "המשיח… נמצא לימין אלוהים ומפגיע בעדנו" ואז מסכם: "מי יפרידנו מאהבת המשיח? — אני בטוח ששום דבר לא יוכל לעשות זאת", שום יצור לא יפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו. הבה נבחן ארבעה חלקים אלו לעומק.

ג.

"אם אלוהים איתנו, מי יעמוד נגדנו?"

במלים אחרות, דבר לא יוכל להכריע אותנו. כדי לחזק בנו את ההכרה הזו, השליח מציג בפנינו את אלוהים כמגננו הריבוני הכל-יכול ואת הברית שבה התחייב להיות מושיענו.

"אם אלוהים איתנו…". מיהו אלוהים זה? שאול מתייחס בתשובה ליהוה, אלוהי ישראל, אלוהי הר סיני וירושלים, "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת (כלומר, נאמן), נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות לד 7-6). זהו הבן, "הבן היחיד, האל הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעו" (יוחנן א 18). זהו האלוהים אשר הכריז על ריבונותו הבלתי מעורערת: "זיכרו זאת והתאוששו השיבו פושעים על-לב, זיכרו ראשונות מעולם כי אנוכי אל ואין עוד אלוהים ואפס כמוני. מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו. אומר: 'עצתי תקום וכל חפצי אעשה"' (ישעיה מו 8 ואילך). זהו האלוהים אשר הפגין את ריבונותו כאשר הוציא את אברהם מאור כשדים, את ישראל ממצריים ואת הגולים מבבל, והוא שהקים את ישוע מקברו. הוא מפגין את ריבונותו בכל פעם שהוא משיב חוטא מחטאיו אל חיי קדושה מחודשים. זהו האלוהים שהאיגרת לרומים מדברת עליו, אלוהים אשר גילה את זעמו "מן השמים על כל עוולתם ורשעתם של בני אדם" (א 18) ואשר גילה את אהבתו אלינו בכך שהמשיח מת בעדנו כאשר היינו עדיין חוטאים (ה 8). זהו האלוהים שקורא, מצדיק ומפאר את כל אלה ש"בחר בהם לפני שנוסד התבל כדי להידמות לדמות בנו" (ח 29). זהו האלוהים שאחד מספרי התפילה המשיחיים אומר עליו: "האל האחד האמיתי, נצחי… שאין גבול לכוחו, לחכמתו ולטובו. הבורא ומקיים את כל הקיים בין אם נראה או שאינו נראה". זהו האלוהים שמדרכיו למדנו בספר זה.

"אם אלוהי" — אלוהים זה — "בעדנו". מה זאת אומרת? המלה "בעדנו" מציינת את ברית אלוהים איתנו, את התחייבותו האלוהית להיות נאמן לנו ולהביא אותנו אל המטרה אשר הציב לנו. כבר ראינו שאלוהים בחסדו רוצה לכונן עימנו יחסי אהבה. בעצם, הוא רוצה לכונן אותם מחדש משום שיחסים כאלו כבר היו קיימים לפני החטא ולשם כך נברא אדם הראשון.

אלוהים כורת ברית כדי לקשור אותנו אליו. בכתבי הקודש אין פירושו של המושג 'ברית' הסכם בין שני צדדים שווים. ברית היא מערכת יחסים בה צד חזק מכתיב תנאים לחלש ממנו ומחייב את עצמו ואת הצד האחר. אלוהים מצווה את בריתו: "אני אל שדי. התהלך לפניי והיה תמים. ואתנה (אני הצבתי) בריתי ביני ובינך". "וייפול אברם על פניו וידבר איתו אלוהים לאמור: 'אני, הנה בריתי איתך. והיית לאב המון גויים, ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב להמון גויים נתתיך… והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריהם לדורותם לברית עולם להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך…" (בראשית יז 8-1).

מפרקים ג-ד באיגרת אל הגלטים אנחנו לומדים שגם יהודים וגם גויים, כל מי ששמים את אמונם באלוהים דרך המשיח, זוכים לברכות אותה ברית ונחשבים במובנים מסוימים לזרע אברהם. כאשר אלוהים כורת ברית, הוא דואג לכך שתתקיים. כדי לתאר את נאמנות אלוהים לברית הזאת, כתבי הקודש מדברים עליו כעל אב, בעל ומלך שנאמנותו לילדיו, לכלתו ולנתיניו היא מעל לכל ספק — אפילו אם יחטאו. אלוהים נאמן להבטחתו, והוא הבטיח להיות להם לאלוהים עד "עולם".

הבטחה זו כוללת את כל ההבטחות האחרות, "ברכות רבות וגדולות מתאר" שבאמצעותן אלוהים מספק את כל צרכינו. ברית זו היא יסודה של האמונה המתוארת בכתובים. כל פעם שאנחנו אומרים "אלוהינו" הוא משיב "עמי" אנחנו בעצם מדברים בשפת הברית. כל פעם שאנחנו אומרים "אבינו שבשמים" או "מלכנו ואדוננו" אנו משתמשים בשפת הברית. גם המלים "בעדנו" ו"איתנו" קשורות בברית החסד שכרת עימנו ופירושן שאלוהים קיבל על עצמו לקיים ולהגן עלינו מפני כל רע, לספק את כל צרכינו האמיתיים ולהביא אותנו לכדי הנאה מלאה ממנו, למרות המכשולים שבדרך. "אלוהים איתנו". משפט קצר זה טומן בחובו אין-סוף ברכות.

איזו משמעות יש לכך שאדם יכול לומר: "אלוהים איתי"? את התשובה נוכל למצוא במזמור נו, שכן המלים "אלוהים לי" (פס' 10) משמשות שם ציר מרכזי. מחבר המזמור נדחק אל בין המיצרים ("שאפני אנוש, כל היום לוחם ילחצני" — פס' 2. ראה גם פס' 6 ואילך), אבל הביטחון שאלוהים ניצב לצדו מעורר בו ציפייה לניצחון: הוא מבין שאלוהים לא שכח אותו או את צרכיו ("נודי ספרת אתה, שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך". פס' 9). הוא מתעודד מכך ש"ישובו אויביי אחור ביום אקרא" (פס' 10). יש לו גם סיבה טובה שלא להיכבש על-ידי הפחד ("באלוהים אהלל דברו. באלוהים בטחתי, לא אירא. מה יעשה בשר לי?" פס' 5; "באלוהים בטחתי, לא אירא מה יעשה אדם לי?" פס' 12). למרות כל מה שאויביו יכולים לעולל לו, בלבו ובביטחונו הם לא יגעו, משום שחייו צפונים עם המשיח באלוהים. הוא חי מכוח אהבת אלוהים והתחברותו איתו ודבר לא יוכל לנתקו מהם.

דרך אגב, במזמור נו יש גם תשובה לשאלה מי הם 'אנחנו' שאלוהים הוא 'בעדם'? מחבר המזמור מלמד מה הן שלוש התכונות המאפיינות מאמין אמיתי:

1. הוא מהלל את דבר ה' (פס' 5, 11). הווה אומר שהתגלות אלוהים הכתובה חשובה לו מאוד והוא משרת אותו מתוך יחס מיוחד כלפי דברו הכתוב — הוא נשמע לאלוהים ואוהב אותו על פי הכתובים ולא על פי ההיגיון, הרגש או רעיונותיו-הוא.

2. הוא מתפלל ובתפילתו הוא מבקש בעיקר את קירבת אלוהים ואת התגשמות רצונו בחייו: "להתהלך לפני אלוהים" (פס' 14).

3. הוא מקיים את חובותיו. הוא נאמן לאלוהים וגם מכיר לו תודה על חסדיו (פס' 13 ואילך).

אדם המהלל את אלוהים, מתפלל, מקפיד על נאמנותו ומכיר לו תודה הוא בעצם בן-אלוהים.

אך מדוע שאל השליח שאלה זו?

משום שרצה להתייחס לבעיה המטרידה מאמינים רבים, בעיית הפחד. פחד מפני הכוחות האדירים העומדים נגד משיחיים והפחד מפני בני אדם. שאול יודע שתמיד יש אדם או קבוצת אנשים שאנחנו עלולים לחשוב שלא נוכל לעמוד בפני הבוז והאיבה שלהם. במוקדם או במאוחר עומדת בעיה זו בפני כל משיחי, כולל אלו שבטרם האמינו בכלל לא היה אכפת להם מה אחרים אמרו וחשבו עליהם. השליח יודע עד כמה שפחד זה מסוגל לשתק אותנו, אבל הוא גם יודע איך לענות לפחד הזה: "חישבו!" הוא אומר, "אלוהים אתכם", מה זאת אומרת? השוו את זה שאתכם עם כל מה שנגדכם, ושאלו את עצמכם מי יותר חזק. שאול איננו חושב שאין דבר המסוגל להציק למאמין או להכאיב לו. אין לו שום אשליות בעניין, הוא מבין שגם משיחיים מסוגלים להיות מדוכאים, לדאוג ולפחד, אלא שלא רק את זה הוא יודע. אתה מפחד? — אין לך סיבה לפחד יותר מפחדו של משה מפני פרעה כשאלוהים אמר לו: "אהיה עימך" (שמות ג 12). עלינו לעשות אותו חשבון שאלוהים קרא לחזקיה לעשות כשאמר לו: "חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תיחתו מפני מלך אשור ומפני כל ההמון אשר עימו, כי עימנו רב מעימו… עימנו ה' אלוהינו" (דהי"ב לב 8-7).

הבינו זאת, אומר השליח. אמצו אמת זו בחוזקה. תנו למציאות זו למלא את לבכם ולכוון את יחסכם לצרות הרגע — וכך תמצאו באלוהים מגן חזק ונאמן שהתחייב כלפיכם בברית. בדרך זו תמצאו שלווה בנפשכם וכוח להתגבר על כל פחד.

ד.

"הוא, אשר לא חשך את בנו שלו, אלא מסר אותו בעד כולנו, האם לא יעניק לנו איתו את הכל?" הרעיון שמסתתר בשאלה זו הוא פשוט: אלוהים לא ימנע מאיתנו כל דבר שהוא לטובתנו. שאול מלמד אותנו אמת זו בהצביעו על כך שאלוהים הוא אוהב ריבוני ועל אופייה החד-משמעי של פעולת הישועה שלו.

שלוש נקודות תשמשנה לנו לסיכום דברי השליח:

1. שים לב למה ששאול אומר אודות המחיר שאלוהים שילם בעד ישועתנו

"הוא לא חשך את בנו שלו". אלוהים שילם את המחיר הגבוה ביותר שאפשר לשלם. מה עוד יכול היה לתת? מה עוד היה לו ששווה לזה או גדול מזה בערכו? אנחנו לא מסוגלים להעלות על הדעת את המחיר שאלוהים שילם, כפי שלא נוכל להבין מה הייתה משמעות הדבר עבור ישוע כאשר מת בעד חטאינו. מי מסוגל להבין דבר כזה? לפחות את זאת נוכל לומר: אם מידת אהבתו של ה' היא כמידת הברכות שהוא מעניק לנו, אזי מעולם לא הייתה אהבה גדולה כזו וכמותה גם לא תהיה. אלוהים הראה את גודל אהבתו בכך שהמשיח מת בעדנו בזמן שעוד היינו חוטאים (רומים ה 8), אם כך, יש לנו יסוד איתן להאמין שימשיך לאהוב אותנו למרות חטאינו וייתן לנו "את הכל" בצד מתנתו הגדולה. משיחיים רבים חיים בחשש שמא אלוהים לא יוסיף להם על מה שכבר קיבלו, אבל מי שבאמת מבין את משמעות מותו של המשיח לא יוכל לחשוב כך לאורך זמן.

2. שים לבך למה שמשתמע מהנקודה הראשונה באופייה של ישועתנו

"אלוהים מסר אותו בעד כולנו", מכאן ההבטחה ש"הכל" באמת יינתן לנו: כזהו פרי מותו של ישוע. זה עתה אמרנו שאהבת אלוהים, כפי שהתגלתה במשיח, מביאה אותנו להבין שאין סוף לברכותיו ושיש יסוד לצפות ליותר ממה שכבר קיבלנו. כעת עלינו לשים לב לעובדה שיש היגיון מאחורי כל מעשיו של אלוהים ומשום כך, אם נתן בעבר, הרי שבהכרח יוסיף וייתן גם בעתיד.

בנקודה זו חשוב להבין יותר מתמיד את צלב המשיח. צלב ישוע הוא היסוד לסליחת חטאים, והדרך להיסלח היא לחזור בתשובה ולהאמין במשיח.

אבל האם מותו של ישוע דומה לאקדח טעון שכל מה שדרוש כדי לירות בו הוא אצבע אמונה שתלחץ על ההדק? אם התשובה היא חיובית, אזי בעצם לא מותו של המשיח הוא שמושיע אותנו אלא אמונתנו באותו מוות, כשם שמה שגורם לאקדח לירות היא האצבע הלוחצת על ההדק. אנחנו בעצם מושיעים את עצמנו על-ידי-כך שאנחנו מאמינים ואז בהחלט ייתכן, לפחות תיאורטית, שמות המשיח לא הבטיח את ישועתו של איש. הדבר היחיד שמבטיח ישועה הוא צעד האמונה.

לא כך רואה הברית החדשה את המצב. לפיה, מות המשיח ממש הושיע את "כולנו" — כלומר, את כל מי שאלוהים ידע מקדם, קרא, הצדיק ובעתיד גם יפאר.

מנקודת ראות אנושית, אמונתנו היא הדרך לישועה; אבל מזווית הראייה של אלוהים, עצם האמונה היא חלק מהישועה שנועדנו לה. אמונה היא מתנה מאלוהים, ממש כמו היכולת להבין את הבשורה ולהבחין באמיתותה. מנקודת ראות אחת, להאמין הוא מעשה שאנחנו עושים, אבל מנקודת ראות אחרת ולא פחות חשובה, אנחנו מאמינים משום שאלוהים נוטע זאת בלבנו.

גם אמונתנו וגם יחסינו החדשים עם אלוהים — ובעצם כל הברכות הרוחניות, המוסריות והגשמיות שאנחנו זוכים להן כמאמינים — נרכשו בעדנו על-ידי מות ישוע על הצלב. הוא שילם את המחיר ובכך קנה את הברכות — ומה שקנה הפך מאותו רגע לקניינו. הצלב הרי לא היה מאורע בפני עצמו; הוא היה לבם ועיקרם של כל מעשי אלוהים אשר נועדו להבטיח את ישועת אלו שבהם בחר.

לכן מדברת האיגרת לרומים במונחים של זהות מוחלטת בין הנבחרים לנושעים: מי שה' בחר בו, אותו גם קרא, הצדיק ופיאר — ומי שה' קורא לו בקריאה כזאת אכן נושע, משום שהוא מאמין בכוח רוח הקודש המאיר את לבו לראות את אמת הבשורה ולחיות לפיה.

המשיח מת בעד אנשים מסוימים ומוגדרים. כל מי שהמשיח מת בעדו ייוושע משום שאת מי שבחר ה', אותו גם קרא. מכאן שאהבת אלוהים איננה סתמית ומופשטת, אלא אהבה ממשית המכוונת ביודעין כלפי אנשים ייחודיים.

כעת אנחנו מבינים מדוע נאמר בפס' 32: "איך לא ייתן לנו איתו (עם ישוע) את הכל?" פשוט לא ייתכן שלא ייתן, משום שישוע ו"הכל" קשורים זה בזה כחלקים שונים של הישועה שאנחנו מקבלים מאלוהים. אלוהים נותן לנו את ישוע ועקב כך יש לנו "הכל", החל בסליחת חטאים ושינוי הלב בכוח רוח הקודש וכלה בחיי עולם ובכבוד העתיד להיגלות בנו ביום האחרון. לישועה האחת יש מרכיבים שונים, אבל זו ישועה אחת שלמה ובלתי ניתנת לחלוקה. חשוב מאוד להכיר בכך ולהבין את המשתמע מכך: את מה שהחל בנו אלוהים הוא גם ישלים. שום דבר לא יפריד אותנו מאהבתו, ושום דבר לא יוכל למנוע מאלוהים להביא את כל חלקי ישועתנו ומרכיביה לידי התגשמות מלאה וסופית.

3. שים לב לדברי שאול על תוצאות ישועתנו

אלוהים ייתן לנו עם המשיח את ה"כל". מה כלול ב"כל" זה? קריאה מושיעה ואוהבת לשוב בתשובה, הצדקה, פאר וקדושה (פס' 30 בעצם מכניס לכלל זה את כל מה שמתחיל בלידה החדשה ומסתיים בתחייה מן המתים). הרי לכם עושר אמיתי! בקטעים אחרים של כתבי הקודש הדברים מתבהרים עוד יותר. אפשר, למשל, לציין את הבטחת אדוננו שאם תלמידיו יבקשו מעל לכל את "מלכות אלוהים" ואת "צדקתו", אז יסופקו כל צורכיהם החומריים (מתי ו 33). המשיח חזר על הבטחה זו במרקוס י 30-29 "אמן אומר אני לכם, אין איש אשר עזב בית או אחים, או אחיות, או אב או אם, או את אשתו, או בנים או שדות למעני ולמען הבשורה שלא יקבל כעת, בזמן הזה, פי מאה: בתים ואחים ואחיות ואמהות ובנים ושדות, עם רדיפות, ובעולם הבא — חיי עולם".

אפשר גם לפרש את ה"כל" כ"כל טוב", לא רק את הטוב שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו, אלא כל הטוב שאלוהים מסוגל להעלות על דעתו בחכמתו האין-סופית. אלוהים נדיב הוא מאין כמוהו.

הדרך הטובה ביותר להבין את כוונת השליח היא בהקשר המיידי של דבריו. שאול כותב מתוך אהבה לקוראיו ודאגה לטובתם האמיתית. הוא לא רוצה שיסיקו מסקנות מוטעות בעניין זה. כאן הוא עוסק במסקנה מוטעית שנרמז עליה בפס' 1 ושוב בפס' 33, שמשיחיים, בחטאם, עלולים לאבד את החסד שניתן להם ולגרום לאלוהים לזנוח את נבחריו. הוא רוצה שקוראיו יבינו כי ללכת אחרי המשיח אין פירושו לאבד את כל היקר בעולם ולהפוך לאנשים כלילי שלמות. משום כך שאול מדגיש שאלוהים ייתן לנו עם המשיח ובזכותו את "הכל". אלוהים בהחלט מסוגל להושיע אותנו על אף חטאינו והוא יעשה זאת; לכן אין מקום לפחד, לייאוש ולחוסר תקווה. אכזבות תיתכנה, אבל אלוהים יגשים בסופו של דבר את רצונו ואנחנו ניוושע. את מי שיעד, אותם בחר, קרא, הצדיק וגם פיאר. הבה נרחיב מעט בעניין זה.

המשיחי, כמו בני-ישראל בסיני, מוצא את עצמו עומד מול הדרישות הבלתי מתפשרות של הדיבר הראשון: "אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים. לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי" (שמות כ' 2 ואילך). "על פניי" אין פירושו רק "במקומי", אלא גם "נוסף עלי". דיבר זה מנוסח בלשון שלילה משום שהוא קורא לשומעיו לפנות מדרך חייהם הקודמת ולחיות מעתה אחרת. הרקע לדיבר זה הוא עבודת האלילים שהייתה מקובלת במצריים ובכנען. עבודת אלילים הייתה מנהג מקובל בכל רחבי המזרח הקדום. באותו זמן האמינו כולם שכוחו של כל אל מוגבל על-ידי אלים אחרים. אלוהי הדגן והפריון, למשל, לא יכול היה למשול ברוחות ובים. אל שבחר להשתכן במקדש אחד או בקרב עם מסוים, לא יכול היה להפעיל את כוחו במקום אחר, לפחות לא עד שנלחם באלילי אותו מקום וניצח אותם. לכן לא היה די בכך שאדם עבד אל אחד בלבד. היה עליו לעבוד את כל האלים שיש להם נגיעה לחייו. חשוב היה לקנות את לבם של כמה שיותר אלים כדי להבטיח את עצמך מקנאתם ומכעסם של אלו שעלולים להזיק לך, לפגוע ברכושך או להביא עליך צרות שונות. בני ישראל היו חשופים לדעות אליליות שכאלו במשך זמן רב, ולפעמים גם הושפעו מהן. כנראה שבהיותם במצריים שכחו לגמרי את מה שידעו אודות אלוהי האמת וראו בעבודת אלילים דבר המובן מאליו. הדיבר הראשון אסר לחלוטין צורה כזאת של מחשבה: "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי".

שים לב איך אלוהים מתייחס לחלוקה כזו של נאמנויות בינו לבין "אלוהים אחרים". הוא מציג את הנושא לבני-ישראל כשאלה של נאמנות מעשית, לא של תיאוריה בלבד. במקומות אחרים בכתבי הקודש, במיוחד בתהילים ובישעיה, אנחנו שומעים את ה' אומר לישראל כי עבודת אלילים היא טירוף ואיוולת גמורה, משום שאלוהים אחרים כלל לא קיימים. לא זה מה שנאמר בעשרת הדיברות. כאן אין דיון בשאלה אם קיימים אלוהים אחרים אם לאו. השאלה היא עניין של נאמנות. לא נאמר: "אין אלוהים אחרים ולכן עליכם לעבוד רק אותי". הוא פשוט אומר: "לא תעבדו אלוהים אחרים". מדוע? משום ש"אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך ממצריים, מבית עבדים". הרי זה כאילו אמר שבכך שהצלתי אתכם מפרעה "ביד חזקה ובזרוע נטויה", באותות ובנסים, בכך שפסחתי עליכם ושהבקעתי בעצמי את ים סוף, נתתי לכם לטעום ממה שיש ביכולתי לעשות עבורכם. הראיתי לכם שבכל מצב, בכל עניין ובכל בעיה אני יכול להגן עליכם מפני צרה או אויב ולספק את כל צורכיכם. אין לכם צורך באלוהים אחר, חוץ ממני. משום כך, אל לכם להיכשל בעניין זה ולנסות לעבוד אלוהים אחרים. עליכם לשרת אותי, ואותי בלבד.

במלים אחרות, בדיבר הראשון אלוהים דרש מבני-ישראל לשרת אותו באופן בלעדי, לא רק משום שהם חייבים לו זאת, אלא גם משום שהוא ראוי לאמונם השלם והבלתי מסויג. הם נדרשו לקבל על עצמם את מרותו המוחלטת, לבטוח בו וביכולתו לענות על כל צורכיהם. הקשר בין אמונתם ליכולתו ברור מאליו, שהרי אין היגיון לסמוך במידה כזו על מישהו שאתה יודע שיכולתו מוגבלת.

ואתה, המשיחי, יודע היטב שאלוהים דורש ממך נאמנות לא פחות שלמה. אלוהים לא חשך את בנו אלא מסר אותו בעדך. המשיח אהב אותך והקריב את עצמו בעדך כדי לשחרר אותך מעבדות לחטא ולשטן. המשיח עצמו מציב לפניך את חובתך הראשונית: "אהוב את יהוה אלוהיך בכל לבך, בכל נפשך, בכל יכולתך ובכל שכלך, זוהי המצווה הראשונה והגדולה מכולן" (מתי כב 38-37). לא תוכל להתחמק מדרישה זו. גם לא תוכל להתעלם ממנה.

אתה יודע לאיזו צורת חיים המשיח קורא אותך. דוגמת חייו ותורתו מבהירים את חובותיך היטב. אתה נקרא לחיות בעולם הזה כתושב ארעי, כנוסע העובר ממקום למקום ומשום כך נזהר מלצבור יותר מדי צרורות. עליך לחיות כרצון אלוהים ועל פי מצוותו בכתובים. עליך לעשות את מה שהצעיר העשיר שבבשורות סירב לעשות: לוותר על העושר ועל הביטחון שעושר זה נותן כדי לחיות למען אלוהים, אפילו אם הדבר כרוך בעוני, השפלה ואובדן כל מה שיקר לך. אוצרך האמיתי צריך להיות בשמים ולכן עליך לתכנן את תקציבך כך שעיקר מטרתך איננה להעלות את רמת חייך אלא לפאר את אלוהים בכל מאודך. לפעמים תצטרך לסבול. עליך לשאת את הצלב כפי שנידונים למוות נשאו באותם ימים את צלבם בדרך להריגה. במלים אחרות, עליך להפסיק לחתור להצלחה בעולם כמטרה עליונה, להפסיק לעמול בעד ברכות העולם הזה כאילו הן העיקר וללמוד לקבל כמובן מאליו שבזים לך, מתרחקים ממך ונוהגים בך כאילו אתה נטע זר. בלי ספק תיתקל פעמים רבות ביחס כזה אם תחיה בנאמנות בעד אלוהים במשיח. כל מי שחי בחסידות יסבול מכאובים.

שוב: אתה נקרא לנהוג בענווה ובטוב לב. אל לך להגן כל הזמן על זכויותיך או לנסות להתנקם. עליך להיות מוכן להשלים עם עלבונות ויחס לא הוגן (אם כי כל אדם נורמלי בלי ספק יכאב במקרים כאלו, ובצדק). עליך להפקיד את גורלך ביד אלוהים ולהמתין לו שיצדיק אותך, אם וכאשר יראה לנכון. עליך להתייחס לכל בני האדם כפי שנהג השומרוני הטוב באיש שמצא מוכה בדרך, לטובים ולרעים, לנחמדים ולמי שאינם נחמדים, למאמינים ולמי שאינם מאמינים. במלים אחרות, עליך להיות ער לצורכיהם ונכון לעשות כל מה שבידך כדי לעזור ולספק את הצרכים שיש בידך לספק. לשם כך תצטרך להצטייד בהחלטה נחושה, כי אנחנו מטבענו מומחים במציאת דרכים להטיל את חובותינו על אחרים.

כמובן, כל זה מוכר. אנחנו יודעים כיצד המשיח מצפה מאיתנו לחיות. שמענו בנושא זה המון דרשות ואנחנו גם מדברים על כך איש עם רעהו. אבל, האם אנחנו גם חיים בהתאם לציפיות אלה? התבוננו בקהילות שלנו ותמצאו את התשובה: מעטים הם שנושאים בנטל החיים הקהילתיים — מארחים, מבקרים חולים, תורמים לכיסוי ההוצאות ומבשרים! מעטים הם העוסקים בעבודת הקהילה בענווה ובחסידות אמיתית. השוו זאת עם המותרות בחיי רבים ועם השאפתנות שאחדים מגלים. ראו את בדידותם של רווקים וזקנים, את היעדר המשמעת וההוראה המסודרת. בדברים כאלו אנחנו שונים מאוד מהמאמינים בדורות הראשונים. אנחנו טרודים הרבה יותר מהם בענייני העולם הזה, וכשאנחנו כבר עסוקים בענייני הרוח, אנחנו עושים זאת בהסתייגות מרובה. הם היו מוכנים להסתכן ולסכן את כל מה ששייך לעולם הזה, ומכוח ההתלהבות המסורה שלהם הפכו את העולם על פיו. קשה לומר דברים כאלו עלינו. מדוע אנחנו שונים כל-כך? מדוע, בהשוואה להם, אנחנו כה עלובים? מנין באה לנו העצבנות חצוית-הלב שלא מוכנה להסתכן או לסבול אבידה של ממש ושכה מאפיינת את תלמידי המשיח בתקופתנו? מדוע לא השתחררנו מפחד ועודנו מסרבים לסבול או לעמוד בלחץ וקשיים כמחיר הליכתנו אחרי המשיח?

אחת הסיבות נעוצה כנראה בעובדה שעמוק בתוך לבנו אנחנו בעצם לא רוצים בכך. איננו מוכנים לשלם את מחיר הנאמנות למשיח מחשש שמא לא יעמוד לנו כוחנו בשעת מבחן. אנו מהססים לסכן את מקור ביטחוננו החומרי פן נמצא את עצמנו בחוסר כל. אנו חוששים להיות שפלי רוח שמא ירמסו אותנו ויהפכו אותנו לקורבנות נכשלים. אנחנו חוששים להיות חריגים בחברה שמא יתערערו יסודות חיינו ו"נישאר קרחים מכאן ומכאן". החששות הסמויים האלה עוצרים בעדנו יותר מכל מכשול גלוי. מחיר הנאמנות נראה לנו גבוה מדי. במלים אחרות, אנחנו בעצם לא בטוחים ביכולתו של אלוהים לתמוך בנו ולמלא את כל מחסורם של המתמסרים בכל לבם למשמעתו. לכן נראה לנו שיש צורך להפר לפחות במעט את הדיבר הראשון על-ידי-כך שנשמור מעט מכוחנו, זמננו וכספנו, ובמקום להשתמש בהם לעבודת אלוהים, נדאג קצת לביסוס ביטחוננו. זהו שורש הבעיה. אנחנו מהססים לקבל את מרות אלוהים משום שיש לנו ספק ביכולתו לדאוג לנו, אם אכן נתמסר לו לחלוטין.

מוטב לקרוא לילד בשמו, ולילד הזה יש שם אחד פשוט: "כפירה" (היעדר אמונה). ביטחונו של שאול שאלוהים יכול לספק לנו "הכל" גוער בנו על כפירה זו, אבל אנחנו מתמידים בשלנו. שאול מלמד אותנו שאין סיבה לחשוש מפני אובדן כלשהו. אם אלוהים מונע מאיתנו דבר מה, הרי שהוא עושה כך רק משום שבדעתו לתת לנו משהו אחר במקומו — ואולי עדיין מקננת בנו המחשבה שחיי אדם מסתכמים במספר החפצים שהוא מצליח לצבור? מי שחושב כך יהיה בהכרח רעב משום שיחסום לעצמו את הדרך לברכה. "הכל" אצל שאול איננו אוסף של אוצרות חומריים וחברתיים. אלוהים חייב לשחרר אותנו מהתאווה לאלו לפני שיעניק לנו את "הכל" האמיתי. "הכל" בעיני שאול זו הזכות ליהנות מקרבת אלוהים ומאהבתו. פירוש הדבר שיום אחד נתעורר להבין שלא נמנע מאיתנו דבר שיכול היה לתרום לאושרנו הנצחי האמיתי ושדבר אינו מסוגל להמעיט מאושר נהדר זה. היש משהו שערכו רב יותר?

בכל זאת אנו מהססים להתמסר בכל לב למשיח. מדוע?

משום שאנחנו חסרי אמונה. אנחנו מהססים להאמין שיש לאלוהים הכוח או החכמה להגשים בנו את רצונו. אבל הוא הרי ברא את העולמות, מושל בהם ובכל המתרחש, החל מחיי מלך אדיר כנבוכדנאצר וכלה במותה של ציפור דרור קטנה! אנחנו חוששים שמא החלטתו של אלוהים בקשר אלינו איננה נחושה ושאולי ייכשל הוא כפי שנכשלו ידידים רבים שלנו; למרות שהיו להם כוונות טובות, הם לא עמדו בציפיות. אבל שאול אומר לנו מפורשות שאלוהים פועל "בכל לטוב לאוהבים אותו הקרואים על פי עצתו" (רומים ח 23), ומי אתה שתחשוב שתהיה הראשון שייצא מן הכלל בו ייתקל אלוהים משום שלא יצליח להגשים בך את רצונו? האינך רואה איך חששותיך מביאים קלון לשם ה'? ואולי נדמה לך שחלו אצלו שינויים כלשהם מאז נחתמו כתבי הקודש, ושכעת איננו בדיוק אותו אלוהים שהיה בזמנים הרחוקים ההם? זכור: אלוהים איננו משתנה (מלאכי ג 6; יעקב א 17).

ייתכן שנמנעת עד כה מללכת בדרך המסוכנת והקשה אליה אלוהים קרא אותך. חזור בך, קום ומלא את חובותיך. אלוהים — אלוהיך — נאמן, והוא יהיה נאמן גם לך. הוא יספק את כל צרכיך. לעולם לא יהיה לך צורך הגדול מכפי יכולתו. מה שהוא יספק, יספיק תמיד לכל צרכיך. ה' "לא ימנע טוב" מההולכים כרצונו (תהילים פד 12). הוא נאמן ולא ירשה להעמיד אותך בניסיון הגדול מכפי יכולתך. בכל מבחן יפתח לך פתח הצלה (קור"א י 13). חסדו מספיק לכל צרכיך ובחולשתך יפגין הוא את כוחו (קור"ב יב 9). חשוב על הדברים האלו — ותן למחשבותיך לגרש את הספק מלבך.

ה.

"מי יאשים את בחירי אלוהים — הן אלוהים הוא המצדיק?! מי הוא שיאשימם?!" המענה לשאלה אחרונה זו הוא פשוט: אין דבר שיכול לגזול מאיתנו את מה שאלוהים הועיד לנו. אלוהים לוחם בעדנו והוא שמצדיק אותנו.

את דבריו הקודמים כתב השליח כדי לעודד את לב קוראיו נוכח האפשרות שבני אדם ידחו אותם, יתנגדו להם או יגזלו מהם את רכושם. את המשך הדברים אמר כדי לעודד אותם מפני החשש שמא אלוהים ידחה אותם. יש שני סוגים של מצפון לקוי. סוג אחד שייך לאדם שמצפונו אינו מציק לו כלל. לא אל כאלו מדבר שאול. הוא מכיר בכך שמצפונו של המשיחי בהחלט עלול לייסרו ולהעיק עליו, במיוחד לאור חטאיו הגדולים (כפי שמתואר ברומים ז 25-14). שאול יודע היטב כמה קשה למשיחי לשמוח בשעה שהספק אוכל אותו שמא יאבד את מעמדו לפני אלוהים. משום כך הוא מטפל בבעיה אפשרית זו ומאושש את לבנו: ישועתנו אינה מותנית. לא נאבד אותה על אף כישלונותינו ולמרות חטאינו הרבים. כמובן, הוא לא כופר אף לרגע בכך שמשיחיים מסוגלים למעוד, לפעמים מעידות קשות ביותר. הוא גם לא כופר בכך שזכר חטאינו מלפני ימי אמונתנו עלול לרדוף אותנו ולהכאיב לנו לא פחות מהחטאים שנעשו אחרי שנושענו. אבל הוא כופר באופן חד משמעי בכל דעה האומרת שחטאים בעבר או בהווה מסוגלים להפריד אותנו מאהבת אלוהים אשר במשיח ישוע ולסכן בכך את מעמדנו כנצדקים בחסד אלוהים. כל זאת מסיבה פשוטה: אין מי שיכול לגרום לאלוהים לשנות גזר-דין שכבר נחרץ. אלוהים הוא שגזר את הדין וישוע הוא שהבטיח בדמו את ההוצאה לפועל. מי יכול לערער על כך? שאול מציין עובדה זו בכמה דרכים:

1. הוא מזכיר את חסד אלוהים המתבטא בעצם הבחירה: "מי יענה בבחירי אלוהים?"

זיכרו, אומר שאול, שכל אלו שאלוהים מצדיק היום נבחרו לישועה עוד לפני שנוסד העולם. אם אפשר היה לבטל בחירה זו הרי שכוונות אלוהים כלפיהם לא היו מתממשות. מסיבה זאת פשוט לא ייתכן שאדם שנבחר לישועה — יאבד.

2. שאול מזכיר את ריבונות אלוהים במשפט: "אלוהים הוא המצדיק, מי יאשימם?"

אם אלוהים, בורא ושופט-כל, הוא שפוסק שאנחנו זכאים, שבזכות בנו נתכפרו חטאינו וכעת אנו רצויים לו, ואם אלוהים קבע את עמדתו זו למרות כל מה שהוא יודע על חטאינו וחסרונותינו ובהכרה שלמה בעובדה שאיננו צדיקים אלא "רשעים" (ד 5), אזי אין מי שיוכל לשנות פסק דין זה. אפילו לא השטן עצמו. אף אחד לא יכול לשנות החלטה של אלוהים! אף אחד אינו יכול לעקוף אותו! הוא לבדו שופט את כולם ואין מידע שנעלם ממנו בדרך כלשהי ואשר, אם יובא לפניו, יגרום לו לשנות את דעתו. אלוהים הצדיק אותנו בשעה שידע את הגרוע ביותר. למרות זאת קיבל אותנו בזכות ישוע, ופסק הדין שקבע אז הוא סופי. בתקופת התנ"ך והברית החדשה, נשמרה זכות השפיטה למלכים ומושלים משום שמי שקבע גזר-דין צריך היה גם להבטיח את ביצועו. לכן נחשב המלך למגן החלשים. זהו הרקע לרעיון ששאול מציג כאן: אותו מלך ושופט אשר קבע את גזר דיננו גם ינקוט בכל הצעדים הדרושים כדי להבטיח שנזכה ליהנות מן המעמד שהעניק לנו, כך שאיש לא יוכל לגזול זאת מאיתנו. מסיבה זו, פשוט לא ייתכן שנאבד את ישועתנו.

3. שאול מזכיר את יעילות המשיח כמתווך בינינו לבין אלוהים

כפי שנאמר בתרגום החדש של רומים ח 35-34: "מי המושיע? המשיח ישוע, אשר מת ולא עוד אלא שקם לתחייה, אשר נמצא לימין אלוהים ומפגיע בעדנו". כל הנאמר פה בא לשרת מטרה אחת, להראות עד כמה בלתי אפשרית היא המחשבה שהמשיח יטיח בנו אשמה או ירשיע אותנו. הוא מת כדי להושיע אותנו מהרשעה על-ידי-כך שנשא את עונש חטאותינו בגופו. הוא קם והתפאר כדי להיות שר ומושיע, להחזיר בתשובה את ישראל ולסלוח על חטאים (מעשי השליחים ה 31). עכשיו, בזכות נוכחותו לפני האב, הוא מפגיע בעדנו בסמכות מלאה. הווה אומר שהוא מתערב למעננו כדי להבטיח שנזכה לכל מה שמותו השיג עבורנו. אם כך, איך יאשים או ירשיע אותנו?! הרי הוא המתווך אשר אהב אותנו ומסר את נפשו בעדנו; הוא הדואג תמיד שאכן ניהנה ממלוא תוצאות ישועתו. פשוט לא ייתכן אחרת. מכאן מתברר שוב כי אין אפשרות שאדם נושע — יאבד, ומשיחי שמצפונו מייסר אותו חייב ללמוד לבטוח באלוהים בכל לבו.

מנין בא הפחד? מה המקור לחוסר האמונה? הרי האב הכאיב לבנו בעדנו. כלום ייתכן ששופט צדיק יתבע ממני תשלום אחרי שמישהו אחר כבר כיסה את חובי? המשיח כיפר עבורנו כפרה מלאה. הוא שילם עד לפרוטה האחרונה את כל חובות מאמיניו. אנו חוסים בצל חסדו ומכופרים על-ידי דמו. חרון אלוהים ומשפטו אינו יכול לשוב ולחול על מי שכבר נסלח לו. שובי, נפשי, למנוחתך! את השלום כבש לך ישוע, כוהננו הגדול, בדמו. בטחי בו ובמעשהו. שימי מבטחך בנאמנותו. זכרי כי אין דבר המסוגל להפריד אותך מאהבת אלוהים במשיח.

ו.

"מי יפרידנו מאהבת אלוהים?" זהו שיא דבריו של השליח. אין דבר שמסוגל להפריד אותנו מאהבת אלוהים. השליח מבסס את טענתו זו בהציגו לפנינו את אלוהים האב ואת אלוהים הבן כשומרינו הריבוניים ובהראותו לנו עד כמה נחושה היא אהבת אלוהים בכל הנוגע לעתידנו.

בפרק הקודם עסקנו באהבת אלוהים ומשום כך אין צורך לעסוק בה שוב. היסוד בדברי שאול כבר מוכר: אהבת אלוהים שונה מאהבה אנושית בהיותה כל-יכולה ופירושה, בעצם, נחישות החלטה אלוהית להיטיב לנצח עם אנשים מסוימים. החלטה כזו אי-אפשר לבטל. בפס' 35 מדובר על אהבת המשיח ובפס' 39 על אהבת אלוהים אשר במשיח, עובדה המלמדת אותנו שהאב והבן (וגם רוח הקודש, כפי שראינו בפרק קודם) מאוחדים באהבתם כלפי החוטאים ושאהבה מייעדת, בוחרת, קוראת, מצדיקה ומפארת זו נתונה לנו אך ורק בישוע המשיח. זוהי אהבה שמושיעה את האהובים. הברית החדשה אינה מלמדת אדם כלשהו לחשוב שהשיג ישועה, אלא אם כן חזר בתשובה ולמד להיענות למשיח כפי שניענה לו תומא הספקן כאשר סוף-סוף הבין במי מדובר: "אלוהי ואדוני". אדם המתמסר בדרך זו למשיח (כך משתמע מדברי שאול), לעולם אינו צריך להטיל ספק באהבת אלוהים כלפיו. אלוהים אוהב אותו באהבה המאפיינת אותו: אהבה שלמה, נצחית ובלתי ניתנת לערעור. שום דבר לא ימנע מאדם שכך נאהב לזכות בפירות אותה אהבה, משום שאין דבר המסוגל לעצור בעד אלוהים מלעשות את רצונו בעד האהובים עליו.

לכן אומר השליח בפס' 38: "בטוח אני". הוא בטוח לחלוטין שאין דבר, יצור, מקרה או מצב, בחיים האלה, במוות או בעולם הבא, ברום או בעומק, בין מלאכים ורוחות ויצורים למיניהם, שמסוגל להפריד אותו מאהבת אלוהים זו שבמשיח ישוע. אלוהים הוא שומרנו הריבוני. שום דבר לא יפריד אותנו מאהבתו משום שהיא אוחזת בנו בחוזקה. אנחנו "נשמרים בכוח אלוהים לישועה העתידה לבוא" (פטר"א א 5). כוח זה של אלוהים מקיים את אמונתנו ומחזיק אותנו באמונה. אף אחד אינו חזק דיו כדי להישמט מידי אלוהים. אלוהים הוא מטרת חיינו. לכל מערכת יחסים אנושית יש ערך כשלעצמה. כך בין בעל לאשתו, ילד להוריו, אדם לידידיו. כך גם בכל האמור ביחסינו עם אלוהים אוהבנו. שאול לא היסס לכתוב בעניין זה: "אני מחשיב כל דבר להפסד בהשוואה להכרת המשיח. ולא עוד, אלא שאני מחשיב את הכל כהפסד לעומת האפשרות להכיר את המשיח ישוע אדוני, שלמענו כבר הפסדתי את הכל. זוהי פסולת בהשוואה לשאיפתנו להתקרב למשיח ולהימצא בו. אני שואף להכיר אותו ולהתנסות בכוח תחייתו ולהשתתף בייסוריו ולהידמות לו במותו: אני רודף במטרה להשיג זאת" (פיליפים ג 14-8). ישוע הוא הדרך, הוא גם הפרס. כל מטרת חיינו עם אלוהים במשיח היא לשפר ולהעמיק את יחסינו אלה. והרי זוהי תמציתה של אהבה. אלוהים כל-כך מושלם עד שככל שנלמד להכירו יותר, כן ירבה בנו האושר ויגדלו בנו הפליאה והרצון לקרבה יותר גדולה. מלבד קרבה זו לא נזדקק לדבר.

שאול חוזר ומגרש את ענני הפחד שעלולים להצטבר, הפעם פחד מפני סבל (פס' 35 ואילך), מפני עתיד נורא, או מפני כוחות-שחור רוחניים שאיש אינו יכול להם. החשש הוא מפני מה שיעשו אלו ליחסינו עם אלוהים, ובדור כשלנו כל אחד עלול להתנסות בחששות מסוג זה. שאול קורא לנו להיאבק בפחד זה משום שאין לו יסוד במציאות. שום דבר, ממש שום דבר, אינו יכול להפריד אותנו מאהבת אלוהים. "בכל אלה גברנו מאוד על-ידי האוהב אותנו" (פס' 31). בלילה בו שאול וסילה מצאו את עצמם כלואים בפיליפי, הם היו כה מאושרים, עד שפרצו בשירה אדירה על אף הנסיבות הקשות. כך יקרה גם לכל מי שסומך על אלוהים ועל אהבתו הנאמנה, על אף הנסיבות. את המעשה שאלוהים בטובו החל בנו, הוא גם ישלים. הבטחותיו נאמנות ומעולם לא הוכיח מישהו שאלוהים חזר בו. אין דבר בהווה, בעבר או בעתיד שיכול לשנות זאת ואין דבר שמסוגל להפריד אותנו מאהבתו. שמנו חקוק בלבו ונצח שלם לא ימחה אותו משם. חסד אלוהים עומד לעד ומשום כך נעמוד לעולם, נושעים בחסד איתן. בעתיד, כשנהיה בנוכחות אלוהים, נהיה מאושרים יותר, אבל מעמדנו מהימן כבר כעת.

ז.

הגענו לשיאו של הדיון שעניינו ספר זה. פתחנו במחשבה על משמעות הזכות להכיר את אלוהים. גילינו כי אלוהים הוא כפי שהציג את עצמו בפנינו בכתבי הקודש, האלוהים הנגלה באיגרת לרומים, האלוהים שנגלה בישוע, האחד המופלא שהוא גם שלושה. הגענו למסקנה שכדי להכיר אותו עלינו לדעת דברים מסוימים אודותיו ולכן למדנו מעט על אופיו ועל דרכיו. למדנו מעט על טובו ועל קפדנותו, על חסדו ועל כעסו, ובינתיים ניסינו לשוב ולבחון את עצמנו. ראינו שאנחנו לא כל-כך חזקים ומוכשרים כפי שהיינו רגילים לחשוב, אלא חלשים למדי וכלל לא עצמאיים מבחינת יכולתנו להגיע לאן שאנחנו שואפים. ראינו גם שאם אלוהים בחסדו לא יתערב בחיינו, סופנו יהיה רע ומר בגיהינום נורא. ראינו שהכרת אלוהים פירושה יחסים אישיים המחייבים אותנו להתמסר לו בשל המתנות שהעניק לנו. פירושה לבקש ממנו רחמים וסליחה בזכות קרבן ישוע. פירושה גם שאנחנו מקבלים על עצמנו את עול סמכותו וחיים מעתה כרצונו, במטרה לספק אותו ולהגשים את כוונותיו בעולם. במלים אחרות, הכרת אלוהים כרוכה באמונה — הכרת האמת, הסכמה איתה והתמסרות לאורה — ואמונה כזו מתבטאת בתפילה ובחיים ממושמעים. המבחן הטוב ביותר לרוחניותנו איננו חום הרגשות שאנחנו מתנסים בהם אלא מידת הנאמנות הצייתנית שלנו לדברו. כעת ראינו כי אדם המכיר את אלוהים יתגבר על כל מכשולי החיים בשמחה נלהבת וכובשת משום שמעבר לאלוהים אין לו תשוקה אחרת.

כאן עלינו לעצור, משום שזוהי פסגת האפשרויות שלנו עלי-אדמות.

לאן כל זה הביא אותנו? אל לבה של משיחיות הנאמנה לכתובים. הגענו למקום בו נוכל להפוך את תפילת דוד במזמור טז לתפילתנו: "שומרני אל, כי חסיתי בך. אמרתי לה' אדוני אתה, טובתי בל עליך… ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי, אברך את ה' אשר יעצני… שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכון לבטח… תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח". ויחד עם חבקוק נוכל לומר נוכח כל אסון העלול להתרחש בחיינו: "כי (גם אם) תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים, כיחש מעשה זית ושדמות לא עשה אוכל, גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים — ואני בה' אעלוזה, אגילה באלוהי ישעי! ה' אדוני חילי, וישם רגליי כאיילות ועל במותיי ידריכני" (חבקוק ג 19-17). אשרי מי שיכול לומר זאת ולהתכוון לכך ברצינות!

שוב הגענו לנקודה ממנה נוכל להבין עד כמה נכון המאמר שישוע מעניק לנו חיים בשפע וניצחון של ממש. אין הכוונה לחיים בלי מכאוב וללא מאבק. גם אין מקום לחשוב שאמונתנו בישוע תשכיח מאיתנו שהאלוהים האחד הוא גם אב וגם רוח. אך כעת מובן לנו קצת יותר הקשר בין חיינו בהווה לבין הניצחון והברכה המצפים לנו בעתיד. אנחנו מבינים יותר עד כמה אלוהים מסוגל וגם מתכוון לספק את כל צרכינו — ובכך גילינו את לב לבה של המשיחיות. זהו סודה של חירות אמיתית!

לבסוף, הגענו לשלב בו עלינו לבדוק את סדרי העדיפויות בחיינו. העיקר איננו אחדות בין מאמינים, הפצת הבשורה, ישועת עמנו או פיתוח זהות יהודית משיחית. כל הדברים האלו אמנם חשובים, אבל יש משהו החשוב מהם פי כמה. עלינו לזכור זאת כדי שסדר העדיפויות שלנו יהיה נכון ולא נסטה מן הדרך שאלוהים יעד לכולנו. עיקר מטרת חיינו, בריאתנו וישועתנו הוא לדעת אותו. "לך אמר לבי: 'בקשו פניי'. את פניך, ה', אבקש" (תהילים כז 8).

אם ספר זה יניע אפילו רק כמה מקוראיו להזדהות בעניין זה עם מחבר מזמור כז, הרי שבאתי על שכרי המלא.

"נדעה, נרדפה לדעת את ה'".

———————

הערות

פרק 22 — די לנו בחסדו

1. יונתן אדוארדס 1758-1703. בטרם מלאו לו 13 שנה כבר ידע לטינית, יוונית ועברית על בוריין. בשנה זו גם החל את לימודיו הגבוהים באוניברסיטת ייל. בהשפעת הוראתו החלה התעוררות רוחנית גדולה בשנים 1741-1734. אדוארדס נחשב לאחד ממייסדי התרבות האמריקנית ומחשובי התיאולוגים שלה. עמד על חירות הפרט ועל חשיבות וערך המדע בצד מחויבות משיחית להפצת הבשורה בין תושביה המקוריים של אמריקה.

2. וויליאם טינדייל 1536-1494. אנגלי, בוגר אוקספורד וקיימברידג'. הראשון שתרגם את הכתובים לאנגלית. נרדף בשל כך על-ידי המלך והכנסייה. בהתחשב בתנאים בהם עבד: גולה מארצו, אנייתו עלתה על שרטון, בלשים עקבו אחריו בצו הכנסייה, חבריו בגדו בו, הוציא טינדייל עבודה די מרשימה תחת ידיו, אם כי לא באיכות גבוהה במיוחד. סגנונו היה פשוט ולכן דיבר אל האדם הממוצע. הוא נאלץ לנוס על נפשו לאירופה ובנדודיו איבד פעמיים את רשימותיו ותרגומיו. הוצא להורג וגופתו נשרפה על המוקד.

3. הילארי וטנסינג. שני מטפסי הרים. הראשון, ניו-זילנדי; השני — יליד נפאל. שני הראשונים שהצליחו להעפיל אל פסגת האברסט, שנת 1953. המתרגם.