לדעת אותו- פרק 3- לדעת ולהיוודע

Print Friendly

פרק 3

לדעת ולהיוודע

א.

לשם מה נוצרנו? לדעת את אלוהים. איזו מטרה עלינו להציב לעצמנו בחיים? — לדעת את אלוהים. מהם חיי הנצח שישוע מעניק? לדעת את אלוהים: "ואלה הם חיי העולמים — לדעת אותך, אשר אתה לבדך אל אמת, ואת ישוע המשיח אשר שלחת" (יוחנן יז 3). מהו הדבר הכי טוב בחיים, שמביא אושר, שמחה והנאה יותר מכל דבר אחרי דעת אלוהים: "כה אמר ה', 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל — השכל וידוע אותי"' (ירמיה ט 23-22). איזה מכל מעשי האדם משמח את אלוהים יותר מכל? — דעת אלוהים; "חפצתי… דעת אלוהים מעולות" (הושע ו 6).

במשפטים ספורים אלה כבר אמרנו בעצם הרבה מאוד. אנחנו מדברים כעת על נושא שיחמם לב כל משיחי להוציא אדם שאין לו אמונה כנה שבלב, המסתפק בצד הרשמי של הדת. אדם כזה לא ימצא כל עניין בנושא (ובעצם עובדה זו אפשר לבחון אם הוא אכן נולד מחדש, אם לאו). מה שאמרנו על דעת אלוהים הוא היסוד, המטרה והתוכן של כל חיינו, קנה-מידה לערכינו ומערכת העקרונות על פיה עלינו לחיות. ברגע שתבין, קורא יקר, שהמטרה העיקרית למענה אתה קיים היא לדעת את אלוהים, רוב הקשיים בחייך יקבלו משמעות חדשה, תכליתית. העולם היום מלא באנשים שסובלים מאותה מחלה ממאירה שאלבר קמי כינה "אבסורדיזם" (משמע, "החיים הם בדיחה לא מוצלחת") ושאחד מסימניה הוא "סימפטום מרי אנטואנט" שהכריזה כי "הכל חסר טעם". מחלה זו מכערת את החיים. הכל נראה קשה. הכל נחשב למעמסה. כל דבר הוא מטרד משעמם משום שאין ערך לכלום. משיחיים מחוסנים מפני האבסורדיזם של קמי ומתסמונת חולנית כמו זו של מרי אנטואנט מעצם אמונתם — חוץ מאותן תקופות בהן הפיתויים והחטא מעוותים את הבנתם; אבל אלוהים, בחסדו, איננו מרשה לתקופות כאלה להימשך עד אין סוף. לחיים יש טעם נפלא עבורנו משום שיש להם מטרה גדולה ומרתקת הכובשת את לבנו, משלהבת את דמיוננו ומחייבת את מסירותנו, למשיחי יש מטרה שאין לכל אדם אחר, שהרי איזו מטרה נעלה ומרתקת יותר תיתכן לאדם מלדעת את אלוהים?

במובן אחר, כמעט שלא אמרנו דבר. באומרנו "לדעת את אלוהים" אנחנו משתמשים בנוסחה מילולית, ונוסחאות הן כמו המחאות — חסרות כל ערך אם אינן מוגשות לפירעון. אי-אפשר לעשות שימוש בנוסחאות אם איננו יודעים כיצד ואיננו מבינים את פירושן. ובכן, למה אנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על דעת אלוהים? — רגש נעים? רעד בגב? תחושה חלומית מעורפלת ומאושרת? התרגשות סוערת? האם אפשר לתאר זאת במונחים של "טריפ" בו מתנסים נוטלי סמים, או שמא זהו עניין לשכל יותר מאשר לרגש? האם שומעים קול? רואים חזון? האם מחשבות נעלות חולפות לפתע במוחנו? אנחנו חייבים לעצור, להתעמק ולתת לשאלות אלה תשובה כנה, במיוחד משום שכתבי הקודש מזהירים אותנו מהאפשרות שנחשוב כי אנחנו יודעים את אלוהים ובעצם לא נדע אותו כלל. לכן אנחנו שואלים: מה פירוש "לדעת את אלוהים"?

ב.

ברור לנו מראש שלדעת את אלוהים הוא עניין מורכב יותר מאשר לדעת כל דבר אחר. ידע מופשט, כמו שפה למשל, אפשר לרכוש על-ידי לימוד. נוכל להכיר ו"לדעת" אתר מסוים אחרי שנסייר בו, נבדוק ונחקור אותו. אמנם ידיעה כזו כרוכה במאמץ, אבל אפשר להשיגה בקלות יחסית. לא כך כשמדובר בידיעת דברים שאינם דוממים. תהליך זה מורכב בהרבה. איננו יכולים להכיר אדם רק משום שאנו יודעים פרטים על עברו. עלינו לדעת כיצד ינהג גם בעתיד, בנסיבות המשתנות של המציאות. בדרך כלל, כשאדם אומר שהוא מכיר סוס, הוא לא מתכוון רק לכך שראה את הסוס בעבר (אף שלפעמים זו כל כוונתו); ברצונו לומר שהוא מכיר את אופי הסוס ואת תכונותיו. ידיעה כזו תיתכן רק על סמך ניסיון קודם עם הסוס, ברכיבה או בעבודה. ככל שהניסיון רב יותר, כן עמוקה יותר הכרת האדם את הסוס.

כשמדובר בבני אדם העניין מסתבך עוד יותר. אני מניח שמובן לכולנו שיש הבדל עצום בין סוס לבן-אדם! (אם כי יש כאלו שחושבים אחרת. לדעתם ההבדל בין סוס לאדם איננו מהותי אלא עניין של דרגות בסולם האבולוציוני). אחד ההבדלים הוא שבני אדם מסתירים דברים ואינם חושפים את צפונות לבם. תוך כמה שבועות אפשר ללמוד על סוס כל מה שניתן. אבל שבועות, חודשים ואף שנים יכולים לחלוף ועדיין לא נוכל לומר בכנות שאנחנו מכירים היטב אדם מסוים. יש גם דרגות לידיעתנו איש את זולתו, הכל לפי מידת נכונותנו לפתוח זה בפני זה את סגור לבנו. מכאן שהמידה בה אנו מכירים אדם מסוים תלויה בו, יותר משהיא תלויה בנו. הגבולות נקבעים על-ידו. אנחנו מצדנו יכולים (וצריכים!) להראות עניין, להפגין כוונה טובה ולהיות ידידותיים, אבל מעבר לזה אין בידינו לעשות דבר. ההחלטה היא שלו בלבד.

ועכשיו, תארו לעצמכם שאנחנו עומדים להיות מוצגים בפני אדם מכובד מאוד שאנחנו רואים אותו כ"נמצא מעלינו" — בתפקידו בחברה, ביכולתו השכלית, בדרגתו המקצועית או בכל מובן אחר. ככל שנחוש את עצמנו נחותים יותר ממנו, כן גם ניקח חלק פחות פעיל בשיחה. נהיה סבילים ונותיר את היוזמה בידיו. נקשיב לדבריו, נשמע את דעותיו ונאזין לרעיונותיו. ייתכן שכל-כך נכבד אותו עד שלא נאמר מלה אלא אם כן יפנה הוא אלינו וישאל: "ואתם, מה דעתכם?" ותארו לעצמכם מפגש עם נשיא המדינה, למשל, או עם ראש המטה הכללי. בלי ספק נרצה מאוד להכיר את האיש הרם והמכובד הזה, אבל ברור לנו שעניין זה נתון כולו לרצונו. אם יראה לנכון להגביל את השיחה למספר דברי-נימוסין עקרים נהיה אמנם מאוכזבים מאוד, אבל בשום פנים לא נחשוב שיש לנו זכות להתלונן. אחרי הכל, האיש איננו חייב לנו מאומה. אין לנו שום קניין בו ושום זכות לידידותו. אם, מצדו הוא, יפתח האיש בפנינו את לבו, ישתף אותנו ברעיונותיו, יחלק עימנו את בעיותיו ויזמין אותנו להעמיד את עצמנו לרשותו כדי לעזור לו בעבודתו, נראה את עצמנו כמי שנהנים מזכות מיוחדת. כל ראייתנו את האיש תשתנה (אפילו אם אין לכך בסיס! הוא עלול להיות אדם רע למדי, אך עצם הקירבה שהעניק לנו תקשה עלינו לראות את הרוע שבו), ואם עד לאותה עת נראו החיים בעינינו טפלים וחסרי-תכלית, הרי שלפתע הכל ילבש הדר! הנה יש לנו מה לספר ועבור מה לחיות!

ניסיתי לתאר לכם — ולו גם בצורה חלקית — מה זאת אומרת לדעת את אלוהים. היטב אמר ירמיה: "בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי", משום שלדעת את אלוהים פירושו מערכת יחסים מרתקת ומלהיבה מאין כמוה. הבורא האדיר, יהוה צבאות, האדון המקיים את הכל בדבר גבורתו, שכל בני האדם לפניו כמר מדלי וכשחק מאזניים, הוא, הנשגב והנורא והבלתי תלוי, חובק אדם לעצמו ואומר לו: "בוא, היה ידידי"! אלוהים מדבר אל בני האדם באמצעות מלות כתבי הקודש והאמת שבהן.

האדם קורא, לומד, טורח, מבין — ושומע את קול אלוהים! אפשר שהכיר את האמונה המשיחית ואת ספר הבריתות מזה שנים — אך לא הייתה לכך שום משמעות מעשית בחייו. פתאום הוא ער לעובדה שאלוהים מדבר אליו — אליו! — מהכתובים. הוא מאזין לדברי אלוהים ומוצא את עצמו הולך וחסר בהערכתו העצמית: אלוהים מדבר אליו על חטאו ואשמתו, על חולשתו, עיוורונו ואיוולתו. אלוהים כופה עליו, בכוח הכרת האמת, לחרוץ דין על עצמו ולהודות שהוא תועה, חסר אונים, חלש ואבוד. אלוהים מביא את האדם לזעוק לעזרה ולבקש רחמים וסליחה.

וזה לא הכל.

הוא מאזין לקול האלוהים הקדוש ולפתע מתברר לו שאלוהים פותח לפניו את סגור לבו, מתיידד איתו, עושה אותו לבעל-בריתו. זהו דבר מדהים וכולו אמת. כאשר בני אדם מכירים בחטאם ומכירים באלוהים כידיד שיכול להצילם, ה' עצמו בוחר אותם ומגייס אותם לעזרתו (ראה קור"א ג 9). אלוהים נוהג בנו אז כפי שפרעה נהג ביוסף כשהוציאו מן הכלא והכתירו למושל מצריים: "מאשפתות ירים אביון להושיבו עם נדיבים". האדם חדל להיות עבד השטן, כבול בחטאיו ובעונש הראוי לו. הוא מוצא את עצמו בעל-ברית של אלוהים ומפנה את כל מעייניו לאותם מעשים טובים שאלוהים הכין עוד לפני יסוד עולם למען יהלך בהם. בבת-אחת החיים משתנים! כבוד הוא להיות משרתו של אדם נכבד, על אחת כמה וכמה מכובד לדעת ולשרת את ריבון השמים והארץ!

מה כרוך, אם כן, בדעת אלוהים?

1. בראש וראשונה האזנה לדברו וציות כן לכתובים כפשוטם וכלשונם, כפי שרוח הקודש התכוון שיובנו. במלים אחרות, עלינו לקרוא בכתובים, לשקוד להבינם, ואז ליישם את הדברים המשמעותיים בחיינו אנו.

2. לא די שנקרא ונלמד את הכתובים, עלינו גם ללמוד מהם אודות אלוהים. כתבי הקודש הם התגלות האלוהים. לכן נקרא בהם מתוך רצון להכירו.

3. היות שאלוהים מדבר אלינו מכתבי הקודש, אנו ניענה להזמנותיו ונשמע למצוותיו.

4. נכיר באהבה הנפלאה שאלוהים גילה לאדם בכתובים כשהביע נכונות לקשור יחסים כאלו עימו — ולא נבזה את אלוהים בכך שנדחה את הזמנתו.

ג.

ספר הבריתות ממחיש את המושגים התיאורטיים הללו בתארו את דעת אלוהים במונחים שמוכרים לנו ממערכות יחסים בין בני אדם: אב ובנו, בעל ואשתו, מלך ונתיניו או רועה ועדרו (אלו רק אחדים מהמשלים שספר הבריתות עושה בהם שימוש). כל ארבע הדוגמאות שהבאתי מתארות מערכות יחסים בהן צד אחד תלוי בשני תלות של אהבה ודאגה. זהו מימד אחד — וחשוב — של הדרך בה כתבי הקודש מציגים את דעת אלוהים. היודעים אותו, כלומר אלה שהוא מתיר להם לדעת אותו, נאהבים על-ידו באהבה איתנה ומיוחדת. מיד נרחיב בעניין זה, אבל קודם נזכיר פרט נוסף:

ספר הבריתות מלמד שאפשר לדעת את אלוהים באופן כזה אך ורק באמצעות ישוע המשיח, שהוא אלוהים הנגלה בבשר. "האם לא ידעתני? הרואה אותי רואה את האב. שום איש לא יבוא אל האב כי אם על-ידי…" (יוחנן יד 6, 9). לכן חשוב שנבין מה פירוש לדעת את ישוע המשיח.

תלמידי ישוע הכירו אותו כפי שאנחנו מכירים היום איש את רעהו ויכולים להכיר אדם נכבד כלשהו, לפי הדוגמא שהבאתי קודם. רובם היו גליליים פשוטים, ללא זכויות קניין מיוחדות כלפי ישוע. ישוע, הרבי שדיבר בסמכות כה רבה, הנביא שהיה יותר מנביא, האדון שעורר בהם פליאה ויראת-כבוד עד כדי כך שלא יכלו עוד להתעלם מאלוהותו, הוא שאסף אותם אל חברת ידידיו, חשף לפניהם את צפונות לבו, שיתפם בעבודתו וגייס אותם להיות שליחיו כדי שיכריזו בעולם את בשורת מלכותו. הוא "עלה אל ההר ויקרא אליו את אשר הוא חפץ. ויבואו אליו, וימן שנים-עשר איש להיות איתו ולשלחם לבשר" (מרקוס ג 14-13). הם ראו בו את "המשיח, בן-אלוהים חיים" (מתי טז 16), את מי שנולד להיות מלך ואשר לו לבדו "דברי חיי עולם" (יוחנן ו 68). הוא שבחר בהם והוא שעשה אותם לידידיו. הכרה בזכות זו ומסירות-הלב שנבעה ממנה שינו את כל אורח חייהם מן היסוד.

כשהברית החדשה אומרת לנו שישוע קם מן המתים, משמעות הדבר ברורה: ישוע חי! פשוט מאוד, הוא חי כעת ולא מת. כל אדם בכל מקום יכול עכשיו ליהנות ממערכת יחסים כמו זו שהשליחים ניהלו עימו. ההבדל היחיד הוא שקירבתו כעת איננה גשמית ולכן גם לא ניתנת לראייה; אנו יודעים היום הרבה דברים שהשליחים לא ידעו על ישוע ותורתו. ישוע איננו אומר לנו היום דברים חדשים שאינם מופיעים בכתובים, אלא מיישם את הנאמר שם במצפוננו ובלבנו. מלבד זאת, לדעת את ישוע היום זה כמו לדעת אותו אז. מדובר ביחסים אישיים, על כל משמעותם העשירה והרב-גונית. אותו ישוע "שמהלך" בין דפי כתבי הקודש הוא שמהלך עימנו היום ולדעת אותו פירושו לאהוב אותו, להישמע לו ולהיתלות בו היום, ממש כפי שעשו השליחים בזמנם.

"צאני תשמענה את קולי" אמר ישוע, "ואני יודע אותן והן הולכות אחריי" (יוחנן י 27). "קולו" הוא מצוותו, הבטחתו, קריאתו האוהבת ונחמתו. "אני לחם החיים, דלת הצאן, הרועה הטוב, התחייה והחיים" (יוחנן ו 35; י 7, 14; יא 25). "מי שאינו מכבד את הבן איננו מכבד את האב אשר שלח אותו" (יוחנן ה 23 ואילך). "בואו אליי כל העמלים והטעונים משא כבד, ואני אניח לכם. קחו עולי עליכם ותמצאו מרגוע לנפשותיכם" (מתי יא 28 ואילך).

קול ישוע "נשמע" כשמצוות המשיח מתמלאת, כשמאמינים להבטחתו ונענים לקריאתו. מאותה עת ישוע הופך לרועה נאמן היודע מי הם המאמינים בו כפי שרועה מכיר את צאנו. "אני ידעתין ואחריי תלכנה ואני אתן להן חיי עולם ולא תאבדנה לנצח. איש לא יחטוף אותן מידי" (יוחנן י 28-27). לדעת את ישוע פירושו להיוושע על-ידו — עתה ולעולמי עולמים — מחטא, מאשמה ומאבדון.

ד.

אני רוצה להדגיש כמה דברים מתוך מה שאמרתי עד כה.

1. לדעת את אלוהים — זהו עניין של יחסים אישיים

לדעת את אלוהים זה יותר מצבירת מידע אודותיו. פירוש הדבר להכיר אותו, לחיות בקירבתו, לדעת את גודל ידו התקיפה בחיינו בשעה שהוא חושף את צפונות לבנו בראייתו החודרת. אי-אפשר שאלוהים יסתכל עלינו בלי שנכיר בחטאינו. אמנם נכון שדרושה לנו מידה מסוימת של ידיעה אודותיו לפני שנוכל לבטוח בו, כמו שנאמר: "איך יאמינו במי שלא שמעו אודותיו?" (רומים י 14). אבל כמות המידע שהצלחנו לאסוף אודות אלוהים איננה בהכרח קנה-מידה להכרתנו אותו.

ג'והן אוואן(*1) וג'והן קלווין(*2) ידעו יותר תיאולוגיה מג'והן באניין(*3) או בילי בריי(*4), אבל מי יעז להכחיש שהשניים האחרונים הכירו את אלוהים לא פחות משהכירוהו הראשונים? ארבעתם העמיקו בכתובים, למדו וטרחו וחשבו וחקרו, כל אחד כפי מידת היכולת שחילק לו אלוהים — ובסופו של דבר זהו המקור האמיתי היחיד לכל היכרות אמיתית עם העובדות ועם אלוהים עצמו. אין זה רק עניין של דיוק בעובדות, אם כי גם זה חשוב; היו (ועדיין יש, לדאבוני הרב) חוקרים מלומדים מאוד שידעו מעט מדי מדעת האלוהים האמיתית. אפשר להצטייד במידע הבדוק והמלא ביותר ובכל זאת לא להכיר בלבנו את המציאות שהמידע מדבר עליה. נכון, מידע כזה עשוי לעזור לנו, אבל לא בהכרח. משיחי ממוצע, שמשקיע את לבו בקריאת הכתובים ובשמיעת דרשות ברוח כנה, פתוחה ואוהבת, יפתח היכרות עמוקה יותר עם אלוהים מהמשכיל הנעלה ביותר, שכל ידיעתו היא תיאורטית בלבד. הסיבה לכך פשוטה, תוך כדי קריאה, המאמין יעמיד את עצמו לפני אלוהים ויישם את המעט שידוע לו בחייו, בעוד שהלמדן התיאורטי יאסוף את המידע, יסווג אותו ויקטלג אותו כרשימותיו — ודי לו!

2. ידיעת אלוהים דורשת מעורבות אישית בכל תחומי החיים

הכוונה לתחומי המחשבה, הרצון והרגש, אחרת לא היה זה קשר אישי אמיתי. הדרך להכיר את זולתך היא לבלות בחברתו, להזדהות איתו, לקחת חלק בכל עניין שנוגע לו; להימנע מלעשות כן, משמעו להפוך את יחסיך עימו לשטחיים מאוד, עקרים וחסרי טעם. "טעמו וראו כי טוב ה"' אומר המזמר (תהילים לד 9). לטעום פירושו להתנסות. אפשר שהארוחה שהוגשה לנו טעימה מאוד, אבל לא נדע זאת ולא נפיק מכך שום תועלת אם לא נטעם ממנה. כך גם איננו יודעים את טעמו האמיתי של אדם כלשהו עד ש"טעמנו" ממנו. אפשר לומר שהיחסים בין ידידים כרוכים ב"העברת טעמים" זה לזה. הידידות מתבטאת בשיתוף הדדי של רעיונות ומחשבות, הלכי רוח, דעות וכוונות (חישבו על זוג מאוהב) וכל עניין אחר שחשוב להם. הם פותחים את סגור-לבם זה בפני זה וכל אחד "טועם" מהנמצא בלב רעהו, אם שמחה ואם עצב, אם תקווה ואם ייאוש. הם מזדהים איש עם רעהו ולכן גם מעורבים זה בחיי זה, מעוניינים זה בטובת זה. הם דואגים זה לזה. לבם יוצא זה אל זה. הם חושבים איש על רעהו לעתים קרובות ומעמקי לבבם. כל הדברים הללו הם מימד חיוני של ידידות. כל זה נכון גם כשמדובר על הידידות בין אלוהים לאדם.

יש שנוהגים היום להתעלם במידת-מה מהצד הרגשי של דעת אלוהים, כנראה כתגובה לנטייה הנפוצה יותר להדגיש צד זה עד כדי כך שאי-אפשר עוד להבחין בין נרקיסיזם מופנם לבין דעת אלוהים אמיתית. אינני מכחיש שהתחסדות רגשנית שאין בה כל תוכן אובייקטיבי והתעסקות מתמדת ברגשות על חשבון הדעת וההבנה, רחוקים הם עד מאוד מדעת אלוהים. אלוהים איננו קיים בשבילנו, כדי שנהיה מאושרים או כדי ש"נרגיש טוב", ואפילו לא כדי שתהיינה לנו חוויות רוחניות המשביעות את נפשנו. לא אלו הם הדברים החשובים בחיים. מי שאומר "הכרתיו, אך את מצוותיו לא ישמור, דובר שקר, אין בו אמת" (יוח"א ב 4; ראה גם ב 9, 11; ג 6, 11; ד 20), ולא חשוב איזה "חוויות רוחניות" הוא חווה. אבל אין זאת אומרת שדעת אלוהים משמעותה מערכת יחסים שאין בה מהרגש. יחסים אישיים של ממש אינם אפשריים בלא לערב גם את הרגשות. המאמין מעורב — חייב להיות מעורב — בכל נימי נפשו ובכל הוויתו, ביחסים הללו עם אלוהים. כל מה שנוגע לאלוהים חשוב לו, עד כדי כאב או אושר. המאמין צוהל כולו כשכבוד ה' נגלה בעולם ומספר האוהבים אותו והשומרים את מצוותיו גדל. הוא כואב ודואג בכל פעם ששם ה' מבוזה. בר-נבא שמח מאוד כשהגיע לאנטיוכיה משום שראה את הקהילה נבנית ומתחזקת. מחבר המזמור מעיד על עצמו: "פלגי מים ירדו עיניי על לא שמרו תורתך" (תהילים קי"ט 136). המשיחי מתבייש ומצטער גם כשהוא עצמו לא ממלא את מצוות אדונו (ראה תהילים נא; לוקס כב 61 ואילך). על כן עלינו לפסוק בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי יש מימד רגשי וחוויתי לידידותנו עם אלוהים. מי שמציאות זו זרה לו, גם אם יידע כל שניתן לדעת על אלוהים, בעצם, איננו מכיר אותו כלל.

3. לדעת את אלוהים, זהו עניין של חסד

היוזמה היא כולה ביד אלוהים וכך ראוי שיהיה, שהרי אלוהים כה נשגב מאיתנו ואנו הרי איבדנו בחטאותינו כל זכות לידידותו. לא אני הוא שמתיידד עם אלוהים; אלוהים הוא שמתיידד איתי. הוא שמקרב אותי אליו ולא להיפך. הוא שמגלה לי את אהבתו ומתגלה אלי בחסדו. שאול התרסי מתייחס לאמת זו במכתבו לקהילה בגלטיה כשהוא אומר: "כעת, כשאתם יודעים את אלוהים — או, ליתר דיוק, כשאתם מוכרים על-ידי אלוהים;" (שם, ד 9). שאול מדבר על כך שחסד אלוהים קדם לכל מעשינו ושאלוהים מכיר בנו לפני שאנו מכירים בו. הדבר המכריע את הכף אינו שאנחנו מכירים את אלוהים, אלא שהוא בחר להכיר בנו. הגלטים הכירו את ה' משום שהוא הכיר בהם. הם האמינו בו משום שהוא, בחסדו, אהב אותם. יוחנן אומר זאת במפורש: "הוא הקדים לאהוב אותנו".

במובן זה, ידיעת אלוהים היא חסד ריבוני של אלוהים כלפינו, הוא שיזם את הידידות בינינו בכך שאהב, בחר, פדה, קרא ופיאר אותנו לעצמו (רומים ח 30-29). כשאנחנו אומרים אלוהים "ידע" אותנו, אנו מתכוונים למה שנאמר בשמות לג 17: "ויאמר ה' אל משה: גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה כי מצאת חן בעיניי ואדעך בשם", אין זאת אומרת שאלוהים הכיר רק את שמו של משה, או של פרעה או של כל אדם אחר, אלא שהיה לו יחס מיוחד אל משה, כך גם בירמיה א 5 "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך", וביוחנן י 15-14; 27-26: "אני הרועה הטוב, ידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי כאשר האב יודע אותי ואני ידעתי את האב — ואת נפשי אתן בעד הצאן… אתם לא תאמינו לי, כי לא מצאני אתם. כאשר אמרתי לכם, צאני תשמענה את קולי ואני ידעתין ואחריי תלכנה, ואני אתן להן חיי עולם ולא תאבדנה לנצח". משמעות העובדה שאדם נודע לאלוהים היא שיש לאלוהים כוונות של חסד מושיע כלפיו, שהוא רוצה להרחיק את האדם מחטאו ולעשותו לידידו. לשם כך הוא "בחר אותנו בו באהבה לפני מוסדות תבל" (אפסיים א 4; ראה פס' 12-3). כלומר, אלוהים אוהב אותו ואהבה זו כוללת רגשות חיבה, מעשים לכפרת חטאותיו, נאמנות והשגחה דואגת ומתמדת. כך מתייחס אלוהים לכל אהוביו. ידידות ה' כלפי אדם משמעותה ישועת נצח מושלמת ונפלאה.

ה.

משום כך, הדבר החשוב ביותר בסופו של דבר איננו שאני יודע את אלוהים, אלא שהוא יודע אותי. שמי חקוק על כפות ידיו. לעולם אינני רחוק מלבו. כל ידיעתי אותו מלווה בידיעתו המתמדת אותי, ומשם היא נובעת. אני יודע אותו משום שהוא הקדים לדעת אותי ומשום שהוא ממשיך לדעת אותי. הוא מכיר אותי כפי שידיד מכיר את רעהו: באהבה, בתשומת לב, בדאגה מתמדת לטובתי. אין רגע בו הוא לא משגיח עלי.

ידיעה כזאת היא הרת-משמעות. יש בה נחמה שלא תתואר במלים, מן הסוג שמעודד, מחזק ומעורר את לבנו. לפתע מתברר לנו שהכל פועל לטובתנו משום שאלוהים דואג לנו (רומים ח 30-28). אהבתו איננה ערטילאית. יש בה ממש. הוא יודע הכל אודותיי. הוא מכיר את כל חטאותיי, מודע לכל חולשותיי ופגמיי, כך שלא תיתכן שום תגלית שתשנה את יחסו אלי. אהבתו איננה משתנה כמו שמשתנים מצב רוחי ומידת נאמנותי אליו. יש לי, על כן, סיבה טובה להצטנע: הוא רואה את כל המעוות שלמרבה השמחה(!) אחרים אינם רואים בי. הוא מכיר אותי טוב משאני מכיר את עצמי (והמעט שידוע לי הוא די והותר). יש לי מניע אדיר לאהוב אותו. יש לי סיבה להשתחוות אליו ולרצות לשרתו. הוא רוצה בידידותי. אינני מבין מדוע, אבל הוא רוצה בזאת עד כדי כך שמסר את בנו להיצלב למעני, לשאת את חטאיי ולעשותני לידידו.

לא אוכל להרחיב כאן יותר בנושא זה, אך אעשה זאת בפרק אחר. די במה שכבר אמרתי כדי להראות כמה חשוב לא רק שנדע את אלוהים, אלא שהוא יידע אותנו.

———————

הערות

פרק 3 — לדעת ולהיוודע

1. ג'והן אוואן 1683-1616. בוגר מצטיין של אוניברסיטת אוקספורד. בגיל 16 תמך בעמדת הפרלמנט נגד המלך בראשית ימי קרומוול. סגן נשיא אוקספורד בין השנים 1657-1652. מגדולי התיאולוגים בכל הדורות. כתב ספרים רבים וחשובים המשמשים עד היום ספרות-יסוד. נודע בנחישות עמדתו, בד בבד עם סבלנותו הנדיבה כלפי החולקים על דעתו. המתרגם.

2. ג'והן קלווין 1564-1509. בוגר משפטים באוניברסיטת אורלאן שבצרפת. מראשי הרפורמציה. מטיף ותיאולוג נודע שעשה רבות להשיב את הכרת האמת לקהילה המשיחית אחרי חשכת ימי הביניים. חיבר פירושים לחלק גדול של כתבי הקודש. היה אחד הראשונים בתקופתו שהדגיש את חשיבות התנ"ך וההיסטוריה של ישראל. נחשב לראשון שהניח באופן עקבי את יסודות הרעיון הדמוקרטי מתוך הכתובים (יש המכנים אותו "מייסדה של ארצות הברית"). כתביו משמשים עד היום יסוד למדע, למשטר ולתרבות והוא מוכר כ"בעל אחד המוחות הפוריים ביותר בהיסטוריה האנושית". נודע במסירותו הבלתי מתפשרת — לפעמים עד כדי קיצוניות לא רצויה בעומק הבנתו את הכתובים ובשמחת החיים שלו, וזאת בתקופה שנטתה דווקא לראות בהנאות משהו פסול. רבים מכתביו תורגמו לשפות שונות ומשמשים עד היום בבתי-ספר משיחיים ברחבי העולם. המתרגם.

3. ג'והן באניין 1688-1628. מטיף ומחבר אנגלי. נלחם לצד הפרלמנט בימי קרומוול. נאסר ונכלא למשך 12 שנה בשל סירובו להכיר בזכות המלך להתערב בחיי הקהילה ולצוות עליה בשאלות אמונה. נודעים במיוחד הספרים שכתב עבור פשוטי העם, ביניהם: The Holy War, The Pilgrim's Progress (מסעות ההלך והמלחמה הקדושה). Grace, Abounding to the Chief of Sinners שתורגמו מאז לשפות רבות ונפוצו בכל רחבי העולם. עיקר עניינו של באניין היה במאבקים, בקשיים ובבעיות שקשורים בחיי אמונה עקביים. חדירתו אל נבכי הנפש ותיאוריו הנוקבים היו למשען ולעזר למשיחיים רבים. באניין היה אדם פשוט וחסר השכלה אך ג'והן אוואן נהג לומר שהיה מוכן לוותר על כל ספריו והשכלתו לו רק ידע להיטיב עם אחרים במשיח, כפי שעשה באניין. המתרגם.

4. וויליאם (בילי) בריי 1868-1794. מטיף מתודיסטי מדרום אנגליה. בנו של כורה עני. גורש מעבודתו במכרות בגלל שכרות מתמדת ואי-יכולת לבצע את עבודתו. לאחר שקרא באחד מספרי ג'והן באניין חזר בתשובה וקיבל את אמונת המשיח ומאז הקדיש את כל מרצו להפצת הבשורה. רוב ימיו היה שרוי בעוני רב, ישן ומטיף תחת כיפת השמים ועובר מכפר לכפר כדי להשמיע את הבשורה. סיפורים אודות חוש ההומור המפותח שלו, עליזותו המתמדת ומסירות חייו למשיח נפוצו ברבים. עוד בימי חייו היה לאגדה והתחבב על רבים בשל עממיותו הטבעית וכנות מסירותו למשיח. המתרגם.

5. נרקיס. בן המלך היפה, שלפי המיתולוגיה היוונית התאהב בדמותו, כפי שהשתקפה במימי האגם, עד כדי כך שבילה ימים ולילות בהסתכלות על עצמו. סמל לאנשים שעסוקים כל הזמן בעצמם כפי שהם משתקפים ברגשותיהם ואינם יודעים להבחין בין רגשות לפעולת רוח הקודש ובין רחשי לבם למציאות. בהקשר המיידי הכוונה למי שאינם מבחינים בין רגשות לבין דעת אלוהים אמיתית. המתרגם.