לדעת אותו- פרק 4- אלוהי האמת

Print Friendly

פרק 4

אלוהי האמת

א.

איזו מחשבה עולה בדעתך, הקורא, למשמע המושג "עבודת אלילים"? האם אתה חושב על פראי אדם הכורעים ברך לפני פסלים? על אלים אילמים ואכזרי-מבע היושבים במקדשים מפוארים ובפגודות? אולי על הריקוד המטורף של כהני הבעל על הר הכרמל בימי אליהו הנביא? כל אלה הם, בלי ספק, מימד אחד של אלילות; אבל יש לאלילות גילויים הרבה יותר מתוחכמים, מעודנים ונסתרים מעין.

ראו את הדיבר השני האומר: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם, כי אנכי יהוה אלוהיך, אל קנא" (שמות כ 4 ואילך).

טבעי לחשוב שהאיסור מתייחס לעבודת פסלים ואלילים במקום את יהוה, כדוגמת עבודת האלילים בבבל שישעיה מתייחס אליה (ישעיה מד 9 ואילך; מו 1 ואילך) או כדוגמת אלילות העולם היווני-רומאי ששאול מזכיר ברומים א 23, 25: "וימירו את כבוד האלוהים אשר הוא חי וקיים בדמות צלם אדם אשר הוא כלה והולך, צלם כל עוף והולך על ארבע ורמש האדמה… ויכבדו ויעבדו את הבריאה תחת בוראה המבורך לעולמים, אמן". לא כך הוא. על רקע הנאמר בפרק כ של ספר שמות ברור שלא מדובר רק באיסור סוג זה של אלילות, משום שזו כבר נזכרת בדיבר הראשון: "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי".

את הדיבר השני יש להבין, אם כן, בדרך שהבינוהו רבים לאורך דורות המסורת המשיחית. הוא מלמד אותנו שהאלילות "מתבטאת לא רק בעבודה לאלוהים אחרים, כי אם גם בעבודתנו את אלוהי האמת באמצעות פסלים, מסכות ותמונות" (כדברי צ'רלס הודג'). הווה אומר שאסור לנו לעשות שימוש בתמונות או באמצעים חזותיים אחרים כדי לתאר את אלוהים — אלוהים האב, הבן או הרוח — אפילו לא כאמצעי להשתחוויה. הדיבר הזה איננו עוסק בשאלה אל מי נשתחווה, כי אם כיצד נעשה זאת. נאסר עלינו להשתמש באמצעים חזותיים למיניהם בעבודתנו את אלוהים.

במבט ראשון אפשר לתהות מדוע בכלל מצא דיבר זה מקום בין עשרת יסודות עבודת האלוהים. מה חשיבותו? מה רע בכך שאדם יקיף את עצמו בפסלים ובתמונות למיניהם, כל עוד הם מסייעים לו לעבוד את אלוהים? זוהי בדרך כלל ההשקפה המקובלת עלינו — התועלת שאפשר להפיק, הנטייה האישית של כל אדם, מימד היחסיות בשאלות מסוג כזה. אני מכיר אנשים הטוענים שתמונות כאלה עוזרות להם לעבוד את המשיח ולשרת את אלוהים בכל לבם. מה רע בכך? מדוע לאסור זאת? ואולי הכוונה רק לפסלים מהסוג שהשתמשו בו אז, שמעצם הוויתם הציגו את אלוהים באופן מעוות ובלתי מוסרי?

פירוש כזה איננו אפשרי. הדיבר אוסר שימוש ב"כל תמונה" ולא בתמונות מסוימות. אסור לנו לנסות להציג את אלוהים אפילו בדמות היצור הנעלה ביותר שמוכר לנו — האדם. כל פסל וכל תמונה אסורים עלינו בשימוש. לכן גם איננו רשאים לצייר את ישוע. בסופו של דבר הרי גם התמונות הללו מנסות לתאר תכונות שאיננו מסוגלים כלל לצייר ולהציג, עובדות שאין לנו שום אפשרות לדעתן. תמונות כאלה מן ההכרח שתיצורנה בדעתנו דמות מסולפת. משום כך עולה מהדיבר השני האיסור להשתמש בתמונות של ישוע, אפילו במסגרת שיעורי המקרא הקהילתיים. אמנם נכון שמשיחיים נחלקו ביניהם בעניין זה לאורך הדורות ולא קל לענות על שאלה זאת באופן חד-משמעי, אבל מה שקשה איננו בהכרח בלתי-אפשרי. בסופו של דבר ברור שהדיבר אוסר עלינו את השימוש בכל אמצעי המחשה חזותי שהוא, בין אם מדובר באלוהים האב או באלוהים הבן.

אבל מדוע האיסור הזה כה חשוב? מדוע הוא מוצג בכתובים באופן כה בוטה? לשם מה נזכרת קנאת אלוהים והיותו אל פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים? מעצם האיום שבדברים ברורה החשיבות הרבה שמיוחסת לאיסור. אבל מנין החשיבות? מהי סיבתה? לתשובה שני חלקים. ראשית, משום שכבוד אלוהים תלוי בכך, ושנית — משום שתלויה בו גם טובת האדם. לא מדובר במידת התועלת שבאמצעי ההמחשה, אלא במה שקורה לאמת.

1. אמצעי ההמחשה משפילים את כבוד אלוהים משום שהם מעלימים את כבודו ומחליפים אותו באחר

דמות הדברים שנבראו בשמים (השמש, הירח והכוכבים), בארץ (בני אדם, בעלי-חיים למיניהם, רמשים) ובים (דגים, בעלי-חיים ימיים לסוגיהם) שונה בתכלית מזו של אלוהים, בורא העולם. ג'והן קלווין אמר ובצדק, ש"אין למצוא בעולם כולו תמונה אמיתית של אלוהים. על כן, כל ניסיון להציג אותו באמצעים חזותיים גורם להכפשת כבודו ולעיוות תפארתו. זו הסיבה שכל ניסיון לצייר את אלוהים באופן כלשהו נחשב לאלילות. כל הניסיונות הללו מציגים את אלוהים אחרת משהוא באמת ובכך מסלפים את דמותו ומעוותים את הכרתנו אותו". במלים אחרות, העניין איננו בכך שאנו מציגים את אלוהים כמי שיש לו גוף ואברים, שכן אחרת לא הייתה שום סיבה להימנע מלצייר את ישוע, לפחות כאנושיותו. הבעיה נוגעת לעניין הרבה יותר עמוק. האיסור נובע מכך שהמחשה חזותית בהכרח מסתירה או מסלפת, במקום לגלות ולהבהיר. במקום לעזור לנו להכיר אותו, היא מפריעה לנו משום שהיא מציגה דבר-מה לא נכון ומעלימה את מה שחשוב באמת אודות האחד שאנו כל-כך מבקשים להכיר.

אתן דוגמא מן הכתובים. אהרן הכהן עשה את עגל הזהב. הוא התכוון להציג לפני העם את יהוה, אלוהי צבאות, אשר הוציא אותם ממצריים (שמות לב 4). הוא בחר דווקא בדמות בן בקר משום שזה נחשב אז לסמל הכוח והגבורה. אבל אלוהים ראה בזה עלבון צורב, השפלה של כבודו. מה יכול היה העגל להראות מטהרתו, צדקתו, טובו ואורך-אפו של אלוהים? האמנם מסוגל היה העגל לומר דבר משמעותי כלשהו על אלוהים? לא ולא. אהרן סילף את דמות אלוהים והכפיש את כבודו — למרות כל כוונותיו הטובות. באופן זה מעלימים התמונות והפסלים המודרניים את עיקר העיקרים אודות ישוע ותורמים לסילוף דמותו. אין הם משקפים אף שמץ מאלוהותו, מגבורתו ומטהרת אהבתו. אמצעי ההמחשה אינו ממחיש כמעט דבר, ומה שהוא בכל זאת ממחיש יהא סילוף.

זו איננה שאלה של אמנות לשמה. איננו רשאים להיעזר בצלמים כדי לעבוד את אלוהים. כבודו מורכב מאותה מהות שאיש אינו יכול לראותה. לכן מזכיר אלוהים בקשר לדיבר השני את קנאתו הנוראה לכבודו, ואנשים מזלזלים בכבודו כשהם סוגדים לפסלים, מסכות, תמונות או צלמים למיניהם. "אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו?" שואל ישעיה בדברו על כבוד אלוהים הבלתי-נמדד. זוהי שאלה שאין לה מענה. היא נשאלת כדי להזכיר לנו שאי-אפשר להשתמש בדמות מיצירי הבריאה כדי להראות את גדולת הבורא. הוא נשגב מכל היצורים.

וזו איננה הסיבה היחידה שצלמים אסורים עלינו. יש גם אחרת.

2. אמצעי ההמחשה הם מטעים

כבר ראינו שהם יוצרים תמונה מסולפת. יש לכך השלכות נוספות: הם מעוותים את הבנתנו, נוטעים במחשבותינו דעות שגויות על טבעו ורצונו של אלוהים. כשאהרן נסך את עגל הזהב, מיד פנה העם למעשים שלא העז לעשות כמותם לפני כן. הם פנו להוללות ולזימה. הם הפכו את ה"חג ליהוה" (שמות לב 5) להתפרצות-יצרים מבישה ומבזה. מדוע? משום שעגל הזהב עיוות את דעתם על אלוהים.

יש המתפללים לפני צלם של ישוע על הצלב. עובדה שמנהג כזה הניע רבים לחשוב שמסירות רוחנית משמעותה סגידה לצלוב מפוסל וגרם להם לייחס לסבל פיזי ערך רוחני בפני עצמו. לפעמים אפילו גרם המנהג לכך שראו את ישוע בעיקר כצלוב ושכחו את תחייתו ואת מלכותו המפוארת-מספר.

דוגמאות כאלה מלמדות שצלמים מעוותים את צורת החשיבה של בני אדם על אלוהים ומטים אותם מן האמת. מבחינה פסיכולוגית ברור שאם אדם מתרכז בצלם או בתמונה, הוא יתחיל לחשוב על אלוהים במונחים של התמונה. במלים אחרות, הוא יתחיל להשתחוות לצלם שעשה במקום לאלוהים עצמו. כך אין עובדים את אלוהים ברוח ובאמת, כפי שהוא רוצה שיעבדוהו. לכן אסור לנו להשתמש באמצעי המחשה בבואנו לעבוד אותו.

ב.

האיסור לתת לאלוהים דמות אינו חל רק על תמונות ופסלים, אלא גם על צלמים שבמחשבה. אל נחשוב שקיימנו את חובתנו אם נמנענו רק מלהשתחוות לפסלים; עלינו גם לחשוב על אלוהים כמצוות דברו. תכופות אומרים אנשים: "אני אוהב לחשוב על אלוהים כעל אדריכל גדול (או אמן, או מדען מופלא)". "איני רוצה לחשוב על אלוהים כשופט; אני מעדיף לראות בו אב אוהב". דיבורים כאלו בדרך כלל משמשים מבוא להתכחשות למה שנאמר בכתובים על אלוהים. עלינו לקבוע כאן בצורה הברורה ביותר: מי שסבור שהוא רשאי לחשוב על אלוהים לפי רחשי לבו מפר את הדיבר השני. איננו רשאים לחשוב על אלוהים במונחים אנושיים כאלה, אפילו לא במונחים של "סופרמן". אלוהים איננו אדם מכל סוג שהוא. אנו נבראנו בצלמו ולא הוא בצלמנו. לחשוב על אלוהים כעל אדם, פירושו לא להכירו בכלל. כל תיאולוגיה השערתית, המבוססת על היגיון אנושי במקום על כתבי הקודש, בהכרח שתטעה. שאול התרסי מתאר בבהירות את סופה של תיאולוגיה כזו: "העולם לא ידע את אלוהים בחכמה" (קור"א א 21). מי שהולך אחרי שרירות לבו בעניין הזה, צועד בדרך הבטוחה והסלולה אל אפס ידיעה. אדם שבודה מלבו מחשבות על אלוהים הוא עובד אלילים והצלם שהקים הוא הדמות ששיווה לאלוהים משגיונות לבו.

אם כן, המשמעות המעשית של הדיבר השני ברורה. אסור לנו להשתמש באמצעים שיביאונו לבזות את אלוהים ולעוות את אמיתו. עלינו להכיר בכך שאלוהים הוא מעל ומעבר לכולנו, נסתר במהותו ובלתי ניתן למדידה או לתיאור. הוא מעבר לתפיסתנו הפילוסופית. עלינו להשפיל את עצמנו לפניו, להקשיב לו וללמוד ממנו אודותיו. עלינו ללמוד מי הוא וכיצד עלינו לחשוב עליו. "לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי, נאום יהוה, כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם" (ישעיה נה 9-8), "מה עמוק עושר חכמת אלוהים ועושר דעתו, משפטיו מי יחקור ודרכיו מי ימצא! כי מי תיכן את רוח ה'? הלא ממנו הכל ועל-ידו הכל ואליו הכל ולו הכבוד לעולמים, אמן" (רומים יא 36-33).

אלוהים איננו אנוש כערכנו. הוא לא דומה לנו. חכמתו, מטרותיו, סדרי העדיפויות שלו, הערכותיו המוסריות, אופן פעולתו — כל אלו שונים משלנו ואיננו מסוגלים אפילו להעלות על הדעת מקצתם. הוא נעלה אף מהאדם הנעלה ביותר שנוכל לדמיין. איננו יכולים להכיר אותו אלא אם יגלה לנו דברים על עצמו, ואיננו יכולים לדעת אלא את אשר יבחר לומר לנו. אלוהים אמנם דיבר. הוא "דיבר מקדם פעמים רבות ובפנים שונות אל אבותינו ביד הנביאים". ועתה, "באחרית הימים האלה דיבר אלינו בבנו". אלוהים אכן התגלה לנו — בכתבי הקודש ובהם בלבד. לא נוכל לדעת אודותיו דבר אלא באמצעותם. מכאן שהדיבר השני מחייב אותנו לנהל את מחשבותינו ברוח הכתובים. מהם עלינו ללמוד לחשוב על אלוהים; מהם נלמד כיצד לעבוד אותו כרצונו — ומהם בלבד.

כל זה ברור מתוך מה שציטטנו ומשאר העובדות הקשורות בדיבר השני. לאחר שאלוהים אוסר את השימוש בצלמים למיניהם הוא מכריז על עצמו כ"אל קנא", הפוקד לא רק את עוון עובדי האלילים כי אם גם את זה של כל "שונאיו". את "שונאיו" מעמיד ה' מול "אוהביו ושומרי מצוותיו". משמע, שונאים הם אלה שמתעלמים ממצוות ה'. לא רק מן הדיבר השני אלא מכל מצוותיו. טבעי היה לצפות שאלוהים יכוון את דבריו הישר לנושא שעסק בו, השימוש בצלמים. מדוע לא עשה כן? משום שרצה שנבין שיש קשר ממשי בין התעלמות ממצווה זו לבין הנטייה להתעלם מכל מצוותיו. מי שעובדים את אלוהים בעזרת צלמים יתנהגו גם בתחומים אחרים בניגוד למצוות הבורא. אדם שעובד צלמים — בין אם המדובר בפסל או בתמונה מוחשיים, ובין אם בצלם רעיוני — טרם למד לאהוב את דבר אלוהים ולהתייחס אליו כיאות. אדם כזה בהכרח מקל בחשיבותם ובסמכותם הבלעדית של כתבי הקודש בכל הנוגע לאמונתו ולאורח חייו.

בדברים פרק ד מרחיב משה בנושא האיסור להשתמש בצלמים בדיוק כפי שעשיתי אני בפסקה הקודמת. הוא מעמיד את השימוש בצלמים מול הציות לדבר אלוהים וקבלת עול מצוותיו. השניים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לחשוב על אלוהים כיאות, הווה אומר לעשות את רצונו. אי-אפשר לחשוב עליו כנדרש בלי להבין שעלינו לחיות ולעשות כמצוותו. משה מזכיר לשומעיו שבמעמד סיני לא ראו כל דמות נראית לעין של אלוהים, "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר יהוה אליכם בחורב מתוך האש". הוא מצווה אותם, על כן, להימנע מעשיית "כל סמל תבנית" לאלוהים. עליהם לשמוע רק בקול דברו, לשמור את הברית אשר כרת עימם. ברור לו בהחלט שהתוצאה היחידה האפשרית של הנטייה להיעזר באמצעי המחשה חזותיים תהיה — "ונידחת, והשתחווית להם". על כן הוא מזהיר אותם באופן שאיננו משתמע לשתי פנים: "הישמרו לכם פן תשכחו את ברית יהוה אלוהיכם אשר כרת עימכם, ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר ציווך יהוה אלוהיך, כי יהוה אלוהיך אש אוכלה הוא, אל קנא" (ראה פס' 24-9).

אלוהים לא הראה להם כל "תמונה" ולא נתן להם כל "סמל תבנית" של נוכחותו. הוא דיבר אליהם. על כן אסור להם לנסות לצייר את דמותו. חובה אחת יש להם עתה, לשמוע אל דברו. יש אומרים שמשה פשוט פחד שמא ישתמשו בני ישראל בדימויים שנלקחו מהעמים עובדי האלילים שמסביב. כל זה אמת לאמיתה. אלא שיש לזכור שכל ניסיון לתת לאלוהים דימוי חזותי, בחומר או במחשבה, משמעו שימוש בדימויים הנפוצים בעולם החוטא שסביבנו ואלו מן ההכרח שלא יתאימו לדברו הקדוש של אלוהים. יצירת צלם איננה אלא יצירת דימוי לאלוהים ממקור אנושי במקום להישמע אל אלוהים עצמו. אנחנו נדרשים להשתעבד ללא סייג לדבר אלוהים — רק כך נלמד להכירו.

ג.

השאלה שמתעוררת ממה שאמרנו עד כה היא, האם אנחנו מקיימים את הדיבר השני? אפשר שאין בבתי הקהילה שלנו צלמים ועגלי זהב וקרוב לוודאי שאין בבתינו צלובים מפוסלים (למרות שייתכן שיש לנו תמונות של ישוע שראוי לבחון אותן עתה מחדש); אבל האם אנחנו בטוחים שהאלוהים שאנו משתחווים אליו הוא אותו האלוהים שנגלה בספר הבריתות, האחד הקדוש והנצחי, אב, בן ורוח קודש? ואולי תפיסתנו את אלוהים מושפעת על-ידי הסביבה כך שאנו מהססים לראות בו אדון וריבון אמיתי, או מעדיפים להתעלם מעט מאלוהותו משולשת-הפנים? במקרה כזה אפשר שהאלוהים שאנו משתחווים לו איננו אלוהי הכתובים, ממש כפי שהמוסלמי, היהודי הדתי וחסידי כת "עדי יהוה" משתחווים לאלוהים אחר מזה שנגלה בכתבי הקודש. עלינו לבדוק את עצמנו בעניין זה. העניין חשוב מכדי שנתעלם ממנו!

איך אפשר לדעת? ובכן, המבחן פשוט. האלוהים שנגלה בכתבי הקודש דיבר אלינו באחרית הימים באמצעות בנו. קודם דיבר באמצעות מלאך פניו, בתורת ברית-סיני וביד הנביאים. כעת מתמקדת התגלותו בישוע, בן-האלוהים היחיד, ואנו חזינו את כבודו, כבוד האל היחיד הילוד. כבוד אלוהים נגלה לנו בישוע המשיח. האם אנו מתבוננים בו — בחייו, מותו ותורתו — כדי להכיר את אלוהים? האם אנו רואים בו את התגלות הטבע והחסד האלוהי? האם אנו רואים בו את מוקד כל מעשי אדון העולם ובוראו?

אם התשובה חיובית, הרי שאני משתחווה אל "יהוה, אלוהי האמת" ויש לי (ממש כעת!) את חיי חסדו הנצחיים, כי "אלה הם חיי הנצח: לדעת אותך כי אתה האלוהים לבדך, ואת ישוע המשיח אשר שלחת" (יוחנן יז 3).