לדעת אותו- פרק 5- ה' נגלה בבשר

Print Friendly

פרק 5

ה' נגלה בבשר

א.

אין פלא שאנשים נבונים מתקשים להאמין בבשורה: המציאות שהבשורה עוסקת בה נמצאת מעבר להבנת אנוש. חבל רק שהם מערימים על עצמם קשיים במקום שאין כאלו.

קחו למשל את תורת הכפרה. רבים נכשלים בה. כיצד, הם שואלים, אפשר להאמין שמותו של ישוע מנצרת — מותו של אדם יחיד על צלב — מסוגל לכפר על חטאי העולם כולו? איך ייתכן שלמוות הזה יש קשר כלשהו עם העובדה שאלוהים סולח לנו היום? קחו את תחיית ישוע, שגם בה מתקשים רבים להאמין. איך, הם שואלים, אפשר להאמין שישוע קם, בגופו, מן המתים? נכון, קשה לכפור בעובדה שהקבר אמנם היה ריק, אבל קשה עוד יותר להאמין שישוע יצא מן הקבר וחי כעת לעולמים, כלום אפשר לטעון שקל יותר להאמין בתחייה מן המתים מאשר באפשרות שגופת ישוע פשוט נגנבה והוסתרה או שהוא החלים מפצעיו ויצא מן הקבר בכוחות עצמו? קחו את עניין הריונה של מרים בלא התערבות מצד גבר, נושא שרבים נכשלים בו ומתכחשים לו בימינו. איך הם שואלים, איך ייתכן להאמין בדבר שכזה? אחרים מתקשים בנסים השונים שמתוארים בכתובים. אולי נכון שישוע ריפא (הרי יתכנו לכך הסברים מסוגים שונים), אבל מי יאמין שהלך על פני המים, האכיל חמשת אלפים איש בחמש ככרות לחם והחייה את המתים?! רבים, שנמצאים על סף האמונה, שואלים שאלות כאלה.

אלא שהבעיה האמיתית איננה כאן. הקושי האמיתי איננו בתחייה, בתורת הכפרה או בלידת ישוע; הטענה המשיחית המדהימה ביותר היא שישוע מנצרת הוא אלוהים שהיה לאדם — שהשנייה באישויות האלוהיות הייתה ל"אדם השני" (קור"א טו 47) ושבידיו מונח גורל האנושות כולה; שהוא הנציג השני והאחרון של המין האנושי; שהיה לאדם בלא שחדל להיות אלוהים; שישוע מנצרת היה באמת ובתמים אלוהים באותה מידה שהיה גם אדם. הרי לכם שני סודות מופלאים במחי יד אחת: ריבוי האישויות באלוהים האחד ואיחודן של האלוהות והאנושיות באישיותו האחת של ישוע.

במציאות מדהימה זו חבויים מעמקי התהום האין-סופית של התגלות האלוהים, כפי שתופסת אותה המשיחיות: "הדבר נהיה בשר" (יוחנן א 14); אלוהים היה לאדם; בן-האלוהים הנצחי היה ליהודי; אל שדי נגלה עלי-אדמות כתינוק אנושי חסר ישע, שלא יכול היה אלא לשכב על גבו, לבכות ולנענע ברגליו ככל התינוקות; הוא היה תלוי באחרים שהאכילוהו, חיתלוהו ולימדוהו לדבר, לרכוס את נעליו ולהיזהר מאש. לא הייתה זו תרמית. לא הייתה זו אחיזת עיניים; בן-אלוהים היה לתינוק אמיתי. ככל שתעמיק לחשוב על כך, כן תגדל תמיהתך.

זוהי אבן הנגף האמיתית במשיחיות. בנקודה זו נכשלים יהודים, מוסלמים, עדי יהוה ורבים אחרים מבלי יכולת להתקדם. חוסר אמונה, או אמונה טועה בנושא התגשמות אלוהים לאדם הן שורש רוב הקשיים האחרים. לעומת זאת, כשאדם תופס את ההתגשמות כמציאות, כמעשה מוצק ואמיתי, נעלמים הקשיים האחרים מאליהם.

אם אכן לא היה ישוע אלא אדם חסוד וירא אלוהים, הרי שבאמת אי-אפשר להאמין במסר של הברית החדשה על חייו ופועלו. אבל אם ישוע הוא דבר האלוהים הנצחי, סוכן אביו בבריאה, אשר "בידו עשה את העולמות" (עברים א 2), הרי שאין כל פלא בכך שחייו, מעשיו ודרך היפרדו מן העולם הזה לוו במעשי גבורה השווים במהותם למעשה הבריאה עצמו. אין להתפלא על כך שהוא, אדון החיים, קם מן המתים. אם אמנם הוא בן-אלוהים, הפלא איננו בכך שקם מן המתים אלא דווקא בעובדה שמת. ואם בן-האלוהים הנצחי אכן השפיל את עצמו וטעם את טעם המוות, אין שום דבר מדהים בעובדה שיש במותו ישועה לבני אדם היום, אתמול ולעולמי עולמים. ברגע שאנו מודים כי ישוע הוא אלוהים, יהא זה מעשה חסר היגיון אם נמשיך להיכשל ולהתקשות במה שספר הבריתות אומר עליו, שכן כל הנאמר שם תואם בשלמות את פלא אישיותו האלוהית-האנושית. העובדה שהיה לאדם היא תהום-רבה של נסתרות נפלאות, והיא ששופכת היגיון על כל השאר.

ב.

בשורות מתי ולוקס מספרות לנו בפירוט-מה כיצד בא בן-אלוהים לעולם הזה. הוא נולד מחוץ לפונדק דרכים קטן ביישוב יהודי נידח בתקופה הזוהרת ביותר של האימפריה הרומית. יש שמייפים את הסיפור, אלא שלמעשה הוא נעדר כל ברק חיצוני. ישוע נולד באסם משום שהפונדק היה מלא עד אפס מקום ואיש לא היה מוכן לוותר על חדרו למען אישה אחוזת צירי לידה. היא נאלצה ללדת את תינוקה באורווה ולחתל אותו באבוס. פרטי המאורע מתוארים לפנינו בעובדות יבשות ונטולות רגש, אבל אין מי שיקרא דברים אלו בלי להזדעזע מתמונה זו של קשי-לב ואדישות למצוקת הזולת. אבל לא לשם כך מובא סיפור המעשה. עיקר המאורע איננו בנסיבות הלידה (מלבד העובדה שהתרחשה בבית-לחם, כלומר, בהתאם לנבואה, ראה מתי ב 6-1), כי אם בזהותו של הנולד. בנושא זה מציגה הברית החדשה שתי עובדות, שאותן כבר הזכרתי ועתה נתבונן בהן מקרוב.

1. התינוק שנולד בבית-לחם הוא אלוהים

אם לדייק ולהשתמש במושגים שמופיעים לעתים קרובות ביותר בספר הבריתות, הוא היה בן-אלוהים. ואם נבחר בשפת התיאולוגיה, הרי שנאמר כי הוא אלוהים הבן. שימו לב, הבן ולא סתם בן. כלומר, הבן היחיד והמיוחד, לא אחד מני רבים כי אם יחיד במינו. יוחנן מזכיר עובדה זו ארבע פעמים בשלושת הפרקים הראשונים של בשורתו. הוא עושה זאת כדי להבטיח שקוראיו יבינו אל-נכון את ייחודו של ישוע ואת ההבדל בינו לבין כל אחד אחר שנקרא "בן-אלוהים". ישוע הוא "הבן היחיד הנולד" (ראה יוחנן א 14, 18; ג 16, 18). בהתאם לכך מעיד המשיחי על עצמו: "אני מאמין באלוהים האב ובישוע המשיח בנו היחיד ואדוננו".

יש חושבים שאפשר למצוא בעובדה האחת הזאת, שישוע הוא הבן היחיד הילוד של אלוהים, תשובה מלאה וסופית לכל השאלות בקשר לאופיו, זהותו ומהות הוויתו של ישוע. אין הדבר כך, משום שתיאור זה כשלעצמו מעורר שאלות רבות ואפשר בנקל להבינו שלא כהלכה. האם משמעות היות ישוע בן-אלוהים היא שיש בעצם שני אלוהים? האם המשיחיות מכריזה שיש ריבוי אלוהויות, כפי שטוענים אחדים? ואולי התואר "בן-אלוהים" מרמז כי למרות שהיה מיוחד בהשוואה לכל היצורים הנבראים, ישוע איננו אלוהים (או, אם תרצו, אלוהי) באותו מובן שיש לייחס אלוהות לאב?

בשנותיה הראשונות של הקהילה היו שחשבו כך. הם נקראו אריאנים, על שם מנהיגם ודוברם העיקרי, אריוס. יש המחזיקים בדעתו של אריוס. ובכן, הצודקים הם? מהי באמת כוונת הדברים הנאמרים בספר הבריתות ומהי משמעות התואר "בן-אלוהים" המיוחס לישוע?

שאלות אלה אמנם צצות, אבל ספר הבריתות אינו מותיר מקום לספק באשר לתשובה הנכונה. יוחנן השליח ענה על כולן עוד במבוא לבשורתו (כלומר, בחלק הראשון של פרק א בבשורת יוחנן). נראה שיוחנן כתב לקהל-קוראים יהודי ויווני כאחד. הוא כתב כדי שיידעו אל-נכון שישוע הוא בן-אלוהים ולמען יהיו להם חיים בשמו (יוחנן כ 31). לאורך כל הבשורה הוא מציג לקוראיו את ישוע כבן-אלוהים. אבל הוא ידע היטב שהם עלולים להבין מושג מעין זה שלא כהלכה.

המסורת היהודית של אז השתמשה בתואר 'בן-אלוהים' כדי לתאר את המשיח (האנושי) שהיה עתיד להופיע.

המיתולוגיה היוונית דיברה על "בני אלים" רבים, אנשים שניחנו בתכונות על-אנושיות משום שנולדו עקב הזדווגות בין אלוה לאישה מבנות חווה.

בשני המקרים המושג "בן-אלוהים" לא כרך בחובו רעיון של אלוהות אמיתית במובן בו מדברים הכתובים על אלוהות; להיפך. יוחנן רצה להבטיח שקוראיו יפרשו נכונה את דבריו על ישוע ולכן הדגיש וחזר והדגיש כבר בראשית דבריו, שהקשר בין ישוע לאלוהים האב, קשר המתואר במונח "בן", שונה בתכלית מכל מה שבני דורו היו רגילים לייחס למושג "בן-אלוהים". יוחנן משתמש בתואר זה כדי לציין אלוהות, על כל המשתמע מכך. מכאן דבריו הבוטים והמפורשים בשמונה-עשר הפסוקים הראשונים של בשורתו. אין בספר הבריתות קטע אחר בו מתוארים בבירור רב יותר טבעו של המשיח, אופיו, זהותו ואישיותו המופלאים.

שימו לב לקפדנות הזהירה בה נוקט יוחנן כשהוא מתאר את ישוע וראו כיצד הוא בונה את התמונה, נדבך אחר נדבך, בצורה מסודרת ובלשון חד-משמעית וברורה. הוא אינו רוצה שקוראיו יטעו. יוחנן לא משתמש במושג "בן-אלוהים" לפני שהניח יסוד על פיו יוכלו קוראיו להבין את כוונת דבריו. בפסוקים הראשונים הוא מעדיף להשתמש במונח ה"דבר". כך אין מקום לטעות; מי שהכיר את התנ"ך בוודאי היה מבין מיד שהכוונה לדבר אלוהים. בתנ"ך מוצג דבר אלוהים כפועלו הבורא; כגבורת אלוהים הפועלת לעשות את רצונו. התנ"ך מציג את דבר אלוהים, את הדבר גופו, כבעל יכולת להגשים את הרצון האלוהי. אלוהים אמר יהי — ויהי (בראשית א 3). "בדבר יהוה שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג 6). דבר אלוהים שונה מדבריהם של בני אדם, זהו כוח פועל ומגשים, זהו אלוהים עצמו הפועל לעשיית רצונו-הוא. יוחנן נוטל מושג זה ומיחסו לישוע. בעשותו כך הוא אומר לנו שבעה דברים חשובים על אותו דבר אלוהים מופלא:

א) "בראשית היה הדבר" (פס' 1). הרי לכם נצחיותו של דבר אלוהים: אין לו ראשית. דבר אלוהים לא החל להתקיים במועד מסוים; הוא קדם לראשית בכל המובנים. כשכל הדברים החלו להתקיים — הוא כבר היה.

ב) "והדבר היה עם אלוהים" (פס' 1). הנה אישיותו הנפרדת של דבר אלוהים: הכוח המגשים את רצון אלוהים איננו בעצם כוח, הוא איננו משהו חסר אישיות; זוהי אישיות העומדת ביחס כלשהו לאלוהים (כלומר, "עם אלוהים"), שיש לה מצד אחד זהות משלה ומצד שני קירבה מסוימת לאישיות האלוהית האחרת, אישיות נבדלת בתוך הקיום האלוהי האחר.

ג) "והדבר היה אלוהים" (פס' 1). הרי לכם אלוהותו של דבר אלוהים; אף שהוא נבדל מאלוהים (כלומר, מאלוהים האב) הוא עצמו אלוהים ולא יצור נברא. מציאות מהממת-חושים וקשה-להבנה זו נוגעת לטבע האלוהי עצמו. על כן אין להתפלא שהיא נשגבת מבינתנו. אחד שהוא נבדל מאלוהים ובכל זאת אלוהים בעצמו — מי יבין זאת עד תום?

ד) "הכל נעשה על-ידו ומבלעדיו לא נעשה דבר אשר נעשה" (פס' 3). הנה לכם אלוהים הבורא (ושוב מודגשת העובדה כי הוא עצמו אינו נכלל בין הדברים שנבראו, שכן מעולם לא נברא דבר, אלא על-ידו). דבר אלוהים שימש את אלוהים האב בבריאת העולם. האב ברא את העולם על-ידי דברו.

ה) "בו היו חיים" (פס' 4). כאן מוצג דבר אלוהים כמקור החיים: אין חיים כי אם ממנו ועל-ידו. זוהי תשובת כתבי הקודש לשאלת מקור החיים שכה מטרידה היום את עולם המדע. לדברים הנבראים אין חיים מעצמם; חייהם באו להם מדבר אלוהים, השנייה באישויות האלוהים.

ו) "והחיים היו אור לבני האדם" (פס' 4). כאן מוצג דבר אלוהים כמי שנותן, לא רק חיים, אלא גם דעת. על-ידי דבר האלוהים המופלא והמיוחד הזה נוטע אלוהים בלב כל אדם, מעצם היותו חי בעולמו של אחר, הכרה כלשהי בקיומו של אלוהים. הכרה זו באה לאדם מידי דבר אלוהים, ממש כפי שחיים באים לו ממנו.

ז) "והדבר היה לבשר" (פס' 14). דבר אלוהים התגשם, כלומר נהיה גשמי, לבש בשר. התינוק שהונח באבוס בבית-לחם הוא דבר אלוהים הנצחי.

רק עתה, אחרי שהראה לנו מיהו ומהו הדבר — אישיות אלוהית, בורא כל הקיים ומקיימו — מזהה יוחנן את הדבר האלוהי במפורש: "חזינו את כבודו, כבוד הבן היחיד הנולד לאב" (פס' 14). הוא חוזר על זיהוי זה בפסוק 18: "הבן היחיד הילוד אשר בחיק האב". בדרך זו מגיע יוחנן ליעד שתכנן. הוא הבהיר היטב למה הוא מתכוון כשדיבר על ישוע כעל בן-אלוהים. בן-אלוהים הוא דבר אלוהים. כל מה שנכון לומר על אלוהים נכון גם אודותיו, שכן הבן והדבר אינם אלא אחד. על כן, כשספר הבריתות מדבר על ישוע כבן-אלוהים, הכוונה היא להצביע מצד אחד על אלוהותו, ומאידך על זהותו הנפרדת בתוך האלוהות האחת. הבשורה המשיחית מבוססת כולה על העובדה המהממת שהתינוק הפעוט אשר הונח באבוס הוא אלוהים (בכבודו ובעצמו!).

2. התינוק שנולד בבית-לחם הוא אלוהים שהיה לאדם

הדבר היה לבשר: הוא הפך לתינוק אנושי של ממש, הוא לא חדל להיות אלוהים; גם אז היה אלוהים, כפי שהיה מעולם, אבל הוא החל להיות אדם. הוא לא היה פחות אלוהים משהיה קודם לכן, כי אם אלוהים בתוספת כל מה שלקח לעצמו כשהיה לאדם. הוא, שברא את האדם, התנסה בכל הכרוך בחיי בני אדם. הוא, שברא את כרוב-הפנים אשר היה לשטן, יכול עתה להיות נתון — ואי-אפשר שלא יהיה נתון — לפיתויי השטן. שלמות חייו האנושיים הושגה רק עקב מאבקו עם השטן וניצחונו עליו. האיגרת אל העברים רואה בעובדה זו נחמה עצומה: "צריך היה שידמה לאחיו בכל דבר, כי באשר התנסה וניענה בעצמו, יכול הוא לעזור לעומדים בפני ניסיון" (עברים ב 18-17): "אין לנו כהן גדול שאינו יכול לחוש עימנו בחולשותינו, כי אם מי שהתנסה בכל כמונו — אך בלי חטא. על כן נקרבה בביטחון לפני כסא החסד כדי לקבל רחמים ולמצוא חסד לעזרה בעת הצורך" (שם, ד 16-15).

התגשמות אלוהים בבשר היא תהום-רבה של פלא שלעולם לא נרד לעומקה. איננו מסוגלים להסבירה לפרטיה. בסופו של דבר נוכל רק להכריז בנאמנות את הנאמר בכתבי הקודש, אפילו אנו מתקשים להבין את הדבר או להתמודד עם המשתמע ממנו. כבר במאות הראשונות, כשאריוס הפיץ ברבים את תורתו וקרא תגר על הוראת כתבי הקודש בנושא אלוהות המשיח ואנושיותו, תיארה הקהילה את אמונתה בנושא זה בדרך שקשה לשפר או להוסיף עליה: "אדוננו ישוע המשיח, בן-אלוהים, הוא אלוהים ואדם; שלם באלוהותו ושלם באנושיותו. אף שהוא אלוהים ואדם, אין הוא שניים כי אם משיח ומושיע אחד; לא על-ידי הפחתת שמץ מאלוהותו, כי אם על-ידי-כך שאלוהים לקח לעצמו אנושיות". יותר מזאת כנראה לא נוכל לומר. כדברי המשורר:

"ה' אלוהינו הצטמצם לכדי אמה:

הפך אדם. אחזה בנו תדהמה!"

תדהמה! טוב יהיה אם נזכור זאת, נימנע מהשערות וניחושים ונלמד להשתחוות לפניו.

ג.

כיצד עלינו לחשוב על ההתגשמות? ספר הבריתות איננו מעודד אותנו להתעסק בבעיות שמציאות זו יוצרת, אלא להעריץ את אלוהים על האהבה שגילה באמצעותה. היה זה מעשה עצום של השפלה עצמית.

שאול התרסי כותב לנו כי זה שהיה אלוהים מנצח עד נצח, לא התעקש על זכויותיו כאלוהים, אלא הפשיט את עצמו מכל זכות, הפך לאדם, ואף לעבד, והיה לאדם בתכונותיו ובטבעו מרגע שנולד בבית-לחם. ומשהיה לאדם, השפיל את עצמו בכך שקיבל את מצוות אלוהים, עד כדי כך שמת, ודווקא את המוות המשפיל והבזוי מכל (ראה פיליפים ב 6 ואילך), וכל זה לישועתנו.

יש שהעלו את האפשרות כי ההתגשמות נועדה להביא את העולם החומרי לידי שלמות בעצם המגע בין האלוהי לחומר, ורעיון הפדיון בדמו של ישוע עלה בדעת המשיחיים רק מאוחר יותר. אבל ג'יימס דני צדק כשאמר: "הברית החדשה אינה יודעת דבר על התגשמות שאיננה מכוונת בראש וראשונה למען הכפרה. גלגלתא ולא בית-לחם היא נקודת המוקד של התגלות אלוהים בספר הבריתות. כל ניסיון להציג את המשיחיות באופן שיתעלם מאמת זו או שיכפור בה, פשוט מעוות את המשיחיות על-ידי הסטתה מן העיקר" ("מות המשיח", 1902 עמ' 235 ואילך). משמעות המאורע בבית-לחם נובעת ישירות מכך שזהו שלב בדרך שהובילה את בן-אלוהים אל צלב גלגלתא. על כן, הדרך להבין את המסר שניתן בספר הבריתות איננה להתרכז בפסוקים כמו יוחנן א 14, שם נאמר לנו כי "הדבר לבש בשר ושכן בתוכנו", אלא בקטעים כמו האיגרת השנייה אל הקורינתים פרק ח פסוק 9, שם נאמר: "יודעים אתם את חסד אדוננו ישוע המשיח, שבהיותו עשיר נעשה רש עבורכם, למען תעשירו על-ידי רישו". כאן מוצגת לא רק עובדת ההתגשמות אלא גם תכליתה. ההתגשמות מתוארת לפנינו בדרך שעלינו לתארה גם לעצמנו: לא סתם פלא, כי אם חסד, חסד מופלא מאין כמוהו.

ד.

נתעכב כאן כדי לבחון דעתם של אחדים המבינים את דברי שאול התרסי באופן מעט שונה. בפיליפים ב 7 אומר שאול כי המשיח "הפשיט את עצמו", "הערה את עצמו" ויש המתרגמים זאת: "הריק את עצמו". כלום אין זאת אומרת שעלינו להבין את ההתגשמות באופן שונה מזה שהצגתי עד כה? כלום אין בדברים אלו ללמד שישוע ויתר על מימדים מסוימים של אלוהותו כדי להיות לאדם, או שבמובן מסוים חדל להיות אלוהים מרגע שהיה לאדם?

דעה זו ידועה בהיסטוריה המשיחית בשם "הדעה הקנוטית" משום שהמלה היוונית המתורגמת "הפשיט", "הערה" ו"הריק" היא קנוסיס.

לטענת האוחזים בדעה זו, ישוע חייב היה לוותר על כמה מתכונותיו האלוהיות כדי להיות לאדם, שכן אחרת לא היה יכול להתנסות במגבלות הכרוכות בחייו של אדם כגון מגבלות של זמן, מקום וידע. יש לכך גרסאות שונות. אחדים מסבירים שישוע ויתר רק על "התכונות העל-טבעיות" (כלומר, ידיעתו את הכל, יכולתו האין-סופית, היותו בכל) בעוד ששמר על תכונותיו המוסריות (צדק, קדושה, אמת, אהבה וכו'). אחרים טוענים שבהיותו אדם ויתר ישוע על כל תכונותיו האלוהיות (למעשה, חדל להיות אלוהים). בין האחרונים יש שמציינים שישוע היה מוגבל בידיעותיו באופן כזה שלא ידע ולא הבין יותר מבני דורו, גם אם משמעות הדבר היא שנתפס לדעות מוטעות (כמו בשאלת בריאת העולם, למשל), אף שנותר שלם בידיעותיו המוסריות.

הדעה הקנוטית היא דעה מוטעית. ראשית, הפסוקים שהקנוטים מצטטים אינם תומכים בשום אופן בטענותיהם. כששאול מדבר על כך שישוע היה לעני עבורנו, הוא כלל אינו אומר שישוע ויתר על תכונותיו האלוהיות (והרי, כיצד יכול אלוהים לחדול מהיות אלוהים?!), אלא שוויתר על התגלות כבודו כאלוהים, אותו כבוד שישוע עצמו מזכיר ביוחנן יז 5 במלים: "הכבוד שהיה לי איתך, אבי, לפני היות העולם". הוא לא "הפשיט" את המהות, כי אם את החיצוניות הנראית לעין. הוא "הערה", או "הריק", את תכונותיו האלוהיות מכלי אחד (קיומו האלוהי "הרגיל") לכלי אחר (הגוף והטבע האנושי שלקח לעצמו). הוא "הריק" — משמע, שפך תוכן מכלי אחד אל כלי אחר — ולא "רוקן" את עצמו — משמע, לא ויתר על שמץ ממהותו. בכתובים אין אף רמז לכך שהבן חדל במובן כלשהו להיות אלוהים או שוויתר כהוא-זה על תכונותיו האלוהיות. כפי שכבר אמרנו, לא נגרע ממנו דבר; אדרבה, על הטבע האלוהי נוסף לו גם טבע אנושי.

ועוד, איך נוכל לומר שישוע הוא אלוהים שנגלה בבשר אם אנו חושבים שהוא חסר כמה מהתכונות האלוהיות הבסיסיות? כיצד נוכל לומר שגילה לנו את האב כפי שהוא באמת, אם הוא נעדר כמה מהתכונות האלוהיות של האב? ואם, לפי דעה זו, באמת לא תיתכן מזיגה בין אנושיות אמיתית לאלוהות מלאה, הרי שישוע איבד לנצח כמה מתכונותיו כאלוהים וכעת אינו עוד אלוהים כי אם במידת מה פחות מזה, כל זה למרות שספר הבריתות מדבר בבירור על יכולתו הבלתי מוגבלת של המשיח, על הימצאו בכל וידיעתו את הכל (ראה מתי כח 20-18; יוחנן כא 17; אפסיים ד 10). מאידך, אם מזיגה כזו אפשרית כעת, בהיות ישוע לימין הגבורה במרומים, איזו סיבה יש להמשיך לטעון שלא הייתה אפשרית כשהיה עלי-אדמות?

יתרה מזאת, ישוע טען כי תורתו באה לו מאת אלוהים. הוא אמר שכל אשר אמר נמסר לו מאת אביו: "לקחי, לא שלי הוא כי אם של שולחי"; "כאשר לימדני אבי אדבר"; "לא מלבי דברתי, כי אם אבי השולח אותי — הוא ציווני את אשר אומר. לכן, בכל אשר אדבר, כאשר אמר אבי אלי, כן אדבר" (יוחנן ז 16; ח 28; יב 50-49). הוא טען כי הוא "אשר דיבר(תי) אליכם את האמת אשר שמעתי מעם האלוהים" (יוחנן ח 40).

לאור דברים אלה פתוחות לפנינו שתי אפשרויות בלבד. או שנקבל אותן כאמת ונייחס לכל דברי ישוע סמכות אלוהית, או שנדחה אותן ונטיל ספק בתורתו כולה. מכאן, או שהדעה הקנוטית מוכיחה הרבה יותר משהיא רוצה להוכיח, או שאינה מוכיחה דבר; או שהיא מוכיחה שישוע היה אדם ככל האדם, יחיד ומיוחד כאדם אבל בשום פנים לא יותר מאדם, ולכן גם שיקר (או טעה) כשאמר שקיבל את תורתו מאלוהים, או שאין בדעה זו שמץ של אמת ואנו רשאים לבטוח בדברי ישוע כבדברי אלוהים חיים.

הבשורות עצמן סותרות את הדעה הקנוטית. אמת, ידיעותיו של ישוע בנושאים מסוימים היו לפעמים מוגבלות. הוא שואל: "מי נגע בי?", "כמה ככרות לחם יש לכם?" (מרקוס ה 30; ו 38). הוא מצהיר שאינו יודע את יום שובו (שם, יג 32); אבל בהזדמנויות אחרות הראה שהוא יודע דברים שרק אלוהים יכול לדעת. עברה המפוקפק של האישה השומרונית ידוע לו היטב (יוחנן ד 17 ואילך); הוא יודע שהדג הראשון שיעלה בחכתו של שמעון יישא בפיו מטבע שתספיק לתשלום מחצית השקל הנדרש ממנו ומשמעון פטרוס גם יחד (מתי יז 27 ואילך); עוד לפני ששמע על כך מפי איש, ישוע ידע שאלעזר מת (יוחנן יא 13-11). כך גם באשר לכוחו. מצד אחד הוא עייף, הוא ישן, הוא רעב. מצד שני הוא מרפא, מאכיל אלפים ביוצרו יש מאין, פוקד על הים והרוח ומקים מתים מקברם.

התמונה שמצטיירת איננה של מישהו הנעדר גבורת אלוהים, כי אם של מי שמשתמש בה כרצונו, ונמנע מלהשתמש בה לצרכיו-הוא. אין ספק שישוע לא מתואר בבשורות כנעדר יכולת אלוהית, אלא כמי שלא תמיד השתמש בה.

מדוע? מדוע לא השתמש ישוע בכוחו במקרים מסוימים?

סיבה אחת היא כניעתו המושלמת של אלוהים הבן לרצון האב. חלק מאותה תהום-רבה של פלא שדיברנו עליה קודם היא מערכת היחסים המיוחדת שבין שלוש אישויות האלוהים. הבן איננו מופיע בבשורות כמי שעומד בפני עצמו, אלא הוא עומד לפני האב ולכן גם חושב ופועל כרצון האב בלבד. "לא יוכל הבן לעשות דבר מעצמו, כי אם אשר יראה את אביו עושה"; "לא אוכל לעשות דבר מעצמי" (יוחנן ה 30-19). הכורח איננו כזה הנובע מחוסר יכולת במובן המופשט, אלא כורח מוסרי, "כי לא ירדתי מן השמים לעשות את רצוני כי אם את רצון שולחי" (יוחנן ו 38). אלוהים הבן נכנע לסמכות האב מרצון, לכן הוא נקרא "בן" והאב נקרא "אב". הוא שווה לאב בנצחיותו, בכוחו ובכבודו, אבל הוא הבן — לא האב. עקב כך, הוא מוצא את סיפוקו בעשיית רצון אביו, ממש כפי שהאב, מטבעו ומכורח היותו האב, איננו יכול אלא לצפות מהבן לעשות רצון זה. המושג "בן-אלוהים" מצביע יותר על מהות היחסים שבין האב לבן מאשר על מהות טבעו האלוהי. העובדה שהמשיח סר למשמעת רצון האב לא הייתה תפנית ביחסים בין אלוהים האב והבן כשבא ישוע לארץ, אלא המשך של אותם יחסים שבנצח הקיום האלוהי.

אם כן, ישוע, האלוהים-האדם, לא ידע דברים מסוימים מכורח יכולתו הטבעית כאלוהים, ממש כפי שלא עשה דברים מסוימים מכורח אלוהותו. הוא נכנע בכל לאביו (ראה מתי כו 53 ואילך). הוא ידע — מרצונו ידע — רק את מה שאביו רצה שיידע. הוא תמיד עשה את הרצוי לאביו. על כן, כשלא ידע את מועד שובו, הסיבה לא הייתה נעוצה בכך שוויתר על מימד כלשהו מאלוהותו או שהדבר היה נשגב מבינתו, אלא משום שלא היה זה רצון אביו שיידע פרט זה כל עוד הוא חי עלי-אדמות (גם אנחנו מסוגלים "לשכוח" דברים שמסיבה זו או אחרת איננו רוצים לזכרם. בזה אנו דומים במשהו לישוע, אם כי אנו בדרך כלל משתמשים ביכולת זו לרעה. המתרגם).

קלווין צדק כשכתב בעניין זה על מרקוס יג 32 שעד שישוע לא השלים את תפקידו בעולם, לא ניתן לו לדעת מתי ישוב, שימו לב: לא שלא היה מסוגל, אלא שהדבר לא ניתן לו — על-ידי אביו!

אפשר, על כן, לסכם ולומר שיש בבשורות עובדות שסותרות את הדעה הקנוטית, אך אין כאלה שהדעה הקנוטית דרושה להבנתן. משום כך היא מיותרת לחלוטין.

ה.

כעת אנו מבינים מה זאת אומרת שבן-אלוהים הפשיט את עצמו והיה לעני. הוא הסיר מעצמו את התגלות כבודו, כלומר, השפיל את עצמו עד מוות, עד מיתת הצליבה. הוא ויתר על השימוש בכוחו הבלתי מוגבל וקיבל על עצמו חיים שהבדידות, הכלימה, הסבל והכאב היו כרוכים בהם, ולבסוף גם מת מוות כה איום שכמעט הוכרע על-ידו (ראה לוקס יב 50 ואילך). היה זה מעשה של אהבת-אין-קץ כלפי בני אדם מכוערים ורעים, שזכו לעושר רב בגללו. הבשורה המשיחית היא שיש תקווה לאנושות שכה התכערה והסתאבה. המחילה, השלום עם אלוהים ואדם, הטוהר, השלווה והאמת אפשריים משום שישוע קיבל על עצמו את רצון האב, היה לעני, נולד באורווה ושלושים שנה אחר-כך נתלה על צלב. זוהי הבשורה הנפלאה ביותר שאי-פעם הושמעה — או שתושמע.

הנוצרים נוהגים לחגוג את הולדת המשיח פעם בשנה, בחג המולד. הדרך הנכונה לציין מאורע זה היא לקיים בחיינו משהו מרוחו של זה שוויתר על כל-כך הרבה בשבילנו, שהרוח ההיא אשר הייתה במשיח תהיה גם בנו — לכל אורך השנה.

בושה וכלימה היא שמשיחיים רבים מנהלים את חייהם ברוח אותם כהן ולוי שבמשל השומרוני הטוב. הם רואים סביבם אנשים במצוקה אבל מסיטים את מבטם ועוברים לצד שמנגד (כמובן, אחרי שהתפללו עבורם). לא זו רוח המשיח. גם אין זו רוח המשיח אם נחיה — כפי שחיים רבים — כשכל מעיינינו נתונים לרכישת בית, להקמת משפחה, לקידום בעבודה ולרכישת המכשיר החשמלי החדיש ביותר, ולא נהיה מוכנים לשום קרבן משמעותי למען קידום מלכות המשיח בעולם.

סנוב משיחי הוא אדם שנעדר את רוח המשיח. רוח המשיח נמצאת אצל אלה אשר חיים כפי שחי אדונם: הם מרוששים את עצמם — חומרית ונפשית — כדי להעשיר את זולתם. זמנם, דאגתם, כוחם, מרצם, כספם ויכולתם מוקדשים להטבת גורלם של אחרים (ולא רק של חבריהם האהודים עליהם!) בכל דרך אפשרית. מעטים מאיתנו מפגינים רוח זו, מעטים מדי. אם אלוהים יעוררנו בחסדו, אחד הדברים הראשונים שבוודאי יעשה, יהיה לעורר בנו יותר מרוח זו. ואם אנו חפצים בהתעוררות רוחנית בחיינו, אחד הדברים הראשונים שנצטרך לעשות הוא לטפח בחיינו אותה רוח. "יודעים אתם את חסד אדוננו ישוע המשיח, שבהיותו עשיר נעשה רש עבורכם, למען תעשירו על-ידי רישו". "הרוח ההיא אשר הייתה במשיח תהי גם בכם".

"דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב לבי" (תהילים קי"ט 32).

———————

הערות

פרק 5 — ה' נגלה בבשר

1. אריוס. שנת הולדתו אינה ידועה. נפטר בשנת 336; היה בראשונה זקן עדה באלכסנדריה. משום שהתקשה להבין כיצד יכול האחד להיות קיים בשלוש אישויות, סירב לקבל את הנאמר בכתובים אודות ישוע וטען כי הנכונות לייחס לו אלוהות אמיתית כמו זו של האב, משמעותה בעצם להאמין בקיומם של שני אלוהים. המושג "בן-אלוהים" נתפס בעיניו כמבטא קירבה מיוחדת, האצלה מיוחדת של רוח אלוהים על ישוע. דעותיו עוררו ויכוח צורב וממושך בקהילות המשיחיות באותם ימים — ויכוח שנמשך שנים רבות. במשך הזמן למד אריוס להסוות את טענותיו על-ידי שימוש מופגן אך מעוות במונחים שנלקחו מכתבי הקודש, תוך התעלמות מקטעים ופסוקים אחרים. משקעים שהותירו האלילות (כלומר, העבודה לאלים רבים) מצד אחד, והיהדות (כלומר, הסירוב להכיר בריבוי הישויות בתוך ההוויה האלוהית האחת) מצד שני, הקשו במיוחד על הקהילות והיה זמן שנראה כי מאמינים רבים אימצו את דעותיו של אריוס. לבסוף חזרה הוראת הכתובים ותפסה את מקומה בדעת המאמינים וישוע הוכר כמי שהיה, הווה ויהיה לנצח, אלוהים נגלה בבשר ואדון שמים, ארץ ותהום; לא בריאה, כי אם הבורא שברא את הכל. גם היום יש שאוחזים בדעותיו של אריוס, ביניהם כת עדי יהוה, היוניטרים, בני תנועת צ'רץ' אוף-קרייסט וכמה מחסידי Messianic Judaism , בעיקר בארצות הברית. המתרגם