לדעת אותו- פרק 6- הוא יעיד

Print Friendly

פרק 6

הוא יעיד

א.

"ברוך האב, ברוך הבן, ורוח הקודש, אמן". כך אנו שרים. אך מהי בעצם משמעות הדברים הללו? האם אנחנו מאמינים בקיומם של שלושה אלים? חס ושלום! כפי שנאמר בהמשך אותו שיר:

"האב, הבן, הרוח הוא אחד, נשגב לעולמים".

כזה הוא האלוהים שאנו, כמשיחיים, עובדים: יהוה אלוהי צבאות, אלוהים אחד הקיים בשלוש אישויות. בלב הכרתנו את אלוהים עומדת האמת הנשגבת מדעת, שאת אלוהים אפשר לדעת אל-נכון, אך אי-אפשר לדעת אותו עד תום. לעולם לא נבין את כל סוד קיומו האלוהי. המשיחיות מבוססת כולה על מה שאלוהים אמר לנו בכתבי הקודש אודות עצמו — לא על ניחושים והשערות של בני אדם — ואחד הדברים העיקריים שנאמרו לנו הוא שאלוהים קיים בשלוש אישויות.

יש שרואים בתורת השילוש תורה מן הסוג שאפשר בעצם לוותר עליו משום הקשיים שהיא מעוררת, שהרי היא נראית על פניה כה בלתי הגיונית, ישנה נטייה להמעיט בחשיבות תורה זו כשאנו מדברים עם יהודים, בטענה שנושא זה מקשה עליהם לקבל את האמונה (כאילו שאפשר להסתיר את האמת בנושא זה ורק אחר-כך, מש"השתכנעו" שומעינו והפכו משיחיים, לגלות להם שבעצם אמונתם כוללת גם את תורת השילוש! המתרגם). אני תמה לדעת מה היה חושב על כך יוחנן השליח, משום שלפי דעתו תורת השילוש היא מיסודותיה החיוניים של הבשורה.

כפי שראינו, יוחנן מציג כבר בפתח בשורתו את סוד קיומן המופלא של שתי אישויות באחדות האלוהית האחת. אנו משתמשים כאן במלה "סוד" באותו אופן שהשתמש בה שאול השליח: סוד הוא דבר שהיה נסתר בעבר ועתה נגלה (אפסיים ג 5-3; רומים טז 26-25), אף שאין זאת אומרת שנגלה עד תום או שנפתרו כל הבעיות הכרוכות בו. אין ספק שדבר זה קשה להבנה, אבל אין בכך למנוע מיוחנן להזכירו כבר בפתח דבריו. "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם אלוהים והדבר היה אלוהים". "הדבר" הוא אישיות בדיוק באותו מובן ש"אלוהים" הוא אישיות. מצד אחד היה הדבר עם אלוהים ומצד שני הוא אלוהים בעצמו. זה נראה אמנם כעומד בסתירה להיגיון, אך זאת רק משום שההיגיון שלנו מוגבל מלתפוס את עוצמתה וגדולתה של המציאות המתוארת במלים אלה. בהמשך דבריו אומר לנו יוחנן שאותו "דבר" הוא "הבן היחיד לאב".

כך מציג אותו יוחנן כבר מראשית בשורתו, משום שברור לו שאיש לא יוכל להבין את מעשי ישוע או את תורתו אם לא יבין קודם כל שישוע זה הוא אלוהים הבן. ואין זה כל מה שיוחנן רוצה שנדע אודות ריבוי האישויות באלוהים האחד. בהמשך הבשורה הוא מספר כיצד ישוע, זמן קצר לפני מותו, אמר לתלמידיו שלאחר לכתו לבית אביו יבוא במקומו מי שהוא מכנה בתואר "מנחם אחר" (יוחנן יד 16). שימו נא לב לנאמר, אלו הם דברים רבי-משמעות. הם מדברים על מישהו מיוחד מאוד. "מנחם", מלה יוונית כה עשירה היא עד שקשה למצוא לה מקביל בשפות אחרות, וריבוי התרגומים יעיד על כך: יועץ, עוזר, תומך, פרקליט, ידיד, המלה במקור כוללת את המושגים: עידוד, עזרה, תמיכה, דאגה ונשיאה בכאבם של אחרים. מנחם אחר. גם למלה "אחר" יש משמעות רבה, שכן היא מדברת על "אחר הדומה לו", לעומת מלה יוונית אחרת שאפשר היה להשתמש בה ושמשמעותה: "אחר השונה ממנו" או "אחר הנבדל ממנו". "מנחם אחר הדומה לו" משום שישוע היה המנחם הראשון והאחר בא להמשיך באותו מעשה. הוא בא למלא את מקומו של ישוע.

נוכל להבין למה התכוון אדוננו אם נזכור מה שעשה בעד תלמידיו במשך שלוש השנים ששהה במחיצתם. "זה שיבוא אחריי" אמר ישוע, "ידאג לכם כפי שעשיתי אני עד כה". המנחם הזה, אם כן, הוא אישיות נפלאה באמת. עצם המושג "מנחם" מצביע על אישיות הרוח. הוא בא לייעץ, לעודד, לנחם. מושגים אלה אפשר לייחס רק לקשר שבין שתי אישויות, במקרה זה בין הרוח לאדם.

בהמשך דבריו אומר לנו ישוע מיהו אותו מנחם. זהו "הרוח", או "רוח הקודש" (שם, פס' 17, 26). משמע, מנחם נפלא זה הוא אלוהים. "דבר" אלוהים, "רוח" אלוהים והמלה "אלוהים" הם מונחים נרדפים בתנ"ך ומתארים את אלוהים בפעולה. למשל: "רוח אלוהים מרחפת על פני המים: ויאמר אלוהים — ויהי" (בראשית א 2 ואילך). "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג 6). כמבוא לבשורתו הבהיר יוחנן היטב שדבר האלוהים שהוא מדבר עליו הוא אישיות אלוהית. בפרק יד הוא מצטט את ישוע האומר דברים דומים על הרוח.

שימו לב לקשר שעושה ישוע בין פעולת הרוח לבין רצונם המאוחד של האב והבן. ביוחנן ה 23 (ודומיו) נאמר שהאב הוא ששלח את הרוח, כפי ששלח את הבן. בפרק יד 26 נאמר שהאב ישלח את הרוח בשם ישוע — כלומר, כנציגו של ישוע, כדי לפעול בשמו ובתוקף סמכותו, לעשות את רצונו של ישוע. כשם שישוע בא בשם האב (ה 43), פעל כנציגו, אמר את אשר האב שם בפיו (יב 49 ואילך), עשה את מעשיו (י 25; השווה יז 12) ובכולם העיד על זה שבשמו בא, כך גם הרוח בא בשם ישוע, לפעול בעולם כנציגו וכסוכנו. הרוח "בא מאת האב" (טו 26), כשם שהבן בא "מאת האב" (טז 27). לאחר שהאב שלח את בנו הנצחי לעולם, קרא אותו אליו ושלח במקומו את הרוח.

זהו רק היבט אחד של העניין. במפורש נאמר שגם הבן הוא ששולח את הרוח מאת האב (טו 26). כפי שהאב שלח את הבן לעולם, כך שלח הבן את הרוח. הרוח נשלח על-ידי האב ועל-ידי הבן גם יחד.

מערכת היחסים שמצטיירת היא כזו:

1. הבן כפוף לאב, שהרי הבן נשלח על-ידי האב ובשמו.

2. הרוח כפוף לאב, שהרי נשלח על-ידי האב ובשם הבן.

3. הרוח כפוף גם לבן, שהרי הוא נשלח גם על-ידי הבן (השווה, בין השאר, יוחנן כ 20).

כך מתעד יוחנן את מה שגילה ישוע ברבים אודות השילוש: שלוש אישויות ואלוהים אחד. בן העושה את רצון האב ורוח אחד העושה את רצון האב והבן גם יחד. הדגש הוא על כך שהרוח נשלח אל תלמידי ישוע "למען ישכון עימכם לנצח" (יד 16), כך שאם יש חשיבות כלשהי למעשיו של ישוע כמנחם, הרי שלא פוחתת חשיבותו של זה שבא לנחם במקומו, שהרי הוא ממשיך את מעשי המשיח. מעשי ישוע למען קהילתו חשובים לנו מאוד, בין אם הוא פועל בעצמו או באמצעות רוחו.

ב.

אך לא זה יהיה הרושם שנקבל מעיון בהיסטוריה של הקהילה המשיחית או מהצצה במצב הקהילה בימינו. מדהים לראות כמה שונה הדרך בה אנו מבינים את רוח אלוהים בהשוואה לזו שמתארים הכתובים. נכון אמנם להתרכז בעיקר במה שעשה ישוע לכפרתנו, אך טעות היא להתעלם ממעשי הרוח, משום שהם ממשיכים את מה שעשה המשיח לקידושנו ולהשבת צלם האלוהים שאיבדנו עקב החטא. תורת רוח הקודש היא ה"לכלוכית" של התורות המשיחיות. מעטים מגלים בה עניין של ממש, בעיקר בגלל הבנה מסולפת של הנאמר בכתובים. גישה משיחית הנאמנה לכתובים והתואמת את רוחם ולשונם חסרה מאוד במקרים אלה, ומספר הספרים הטובים שנכתבו בנושא זה הוא מועט. עובדה זו בולטת במיוחד בהשוואה למספרם הרב של הספרים המצוינים שנכתבו אודות פועלי המשיח. אמנם קיים ויכוח באשר למשמעות מות המשיח למען נבחריו, אך אין ספק שלשם כך מת, וכי מותו נועד לכפר על חטאיהם. אבל לרבים אין שום מושג מה בין זה לפעולת הרוח. אחדים אפילו מדברים על הרוח כאילו אינו אלא אווירה רוחנית נעימה, וכשטוב להם הם קובעים שהם "מרגישים את הרוח". אחרים חושבים שהוא מין השפעה מוסרית נעלמת המניעה בני אדם לעשות את הטוב, או שהוא הכוח הרוחני שהתיאוסופיה המיסטית של רודולף שטיינר מדברת עליו. רבים אחרים כלל אינם חושבים על הרוח והם משולים לאלו באפסוס שאמרו: "לא שמענו כי יש רוח הקודש" (מעשי השליחים יט 2).

מוזר לטעון שמה שישוע עשה הוא חשוב, ובאותה עת להיות כל-כך אדישים למעשה הרוח, או להגביל את הרוח למעשים של הדרכה, נסים ודיבור בלשונות. פועל הרוח קשור קשר הדוק ומחייב עם מעשה הכפרה ומכאן גם עם ישועתנו. לולא מת המשיח, היינו אובדים בחטאינו משום שלא היה מי שיכפר עליהם. זהו דבר שהכל מבינים. אבל רבים אינם מבינים שללא רוח הקודש לא היינו נושעים. איך אפשר להצדיק הזנחה זו? איך נוכל לטעון שאנו מכבדים את ישוע בשעה שאנו מקלים ראש במי ששלח כדי למלא את מקומו? איך אפשר לאהוב את ישוע ולהתעלם באותה עת מהוראת הכתובים אודות מעשי הרוח לישועתנו?

ג.

בעצם, מדוע חשובה פעולת הרוח? מדוע חשובה?! משום שלולא רוח הקודש לא הייתה בשורה, לא הייתה אמונה, לא הייתה קהילה ולא הייתה משיחיות בעולם.

קודם כל, לולא הרוח לא הייתה בשורה ולא היו כתבי-קודש. כשהמשיח עזב את העולם, הוא הפקיד שליחות בידי השנים-עשר. הוא שלח אותם לבשר את הבשורה ולעשות לו תלמידים מכל אומות העולם. "אתם תהיו עדיי", אמר להם (יוחנן טו 27), "עד קצה תבל" (מעשי השליחים א 8). אבל איזה מין עדים יהיו? הרי גם כתלמידים לא הצליחו במיוחד. תכופות התקשו להבין את דבריו, ואיך אפשר לצפות שהם יעבירו אותם לאחרים? היה מתקבל על הדעת שתוך זמן קצר למדי השליחים יאבדו את קצה חוט-האמת, יחדלו להבחין בין דעותיהם לתורת המשיח ובמשך הזמן תהפוך תורתם לבליל של דעות ורעיונות משלהם עם חצאי אמיתות שלא הובנו כהלכה או שעוותו כליל.

זה אמנם מתקבל על הדעת, אבל לא כך קרה, משום שהמשיח שלח להם את רוח הקודש כדי שיורה להם את האמת וישמור אותם מפני הטעויות שהיו נכשלים בהן לולא עזרתו. רוח הקודש "ילמדכם את הכל ויזכיר (לכם) את כל אשר הגדתי לכם" (יוחנן יד 26). "עוד רבות לי להגיד לכם אך לא תוכלון שאת עתה. ורוח האמת, בבואו, הוא ידריך אתכם אל האמת כולה, כי לא ידבר מעצמו כי אם את אשר ישמע ידבר" (כלומר, הוא לא יגלה דברים חדשים ולא ידבר מיוזמתו, אלא יסביר את דברי המשיח, ממש כפי שהבן לא אמר אלא את מה שנתן לו האב. השווה יוחנן יב 49 ואילך; יז 8, 14). "הוא יפארני, כי משלי ייקח ויגיד לכם" (יוחנן טז 14-12). וכך, "הוא יעיד עלי וגם אתם תעידו" (יוחנן טו 27-26). ההבטחה היא שבעזרת רוח אלוהים הם יפעלו כשליחי המשיח, סוכניו ונציגיו כך שיוכלו לומר אודות הדברים שיכתבו וידברו: "אלו הם דברי האדון": וגם: "כה אמר ה"' — ממש כפי שהנביאים נהגו לומר על דבריהם-שלהם.

ואז קרה הדבר, הרוח צלח על השליחים והעיד על ישוע ומעשהו המכפר והמושיע. כך מתאר זאת שאול בדברו על הישועה כעל דברים "שהכין אלוהים לאוהביו", אשר "עין לא ראתה ואוזן לא שמעה ולא עלה על לב אדם; ולנו גילה האלוהים ברוחו למען נדע את אשר ניתן לנו מאת אלוהים בחסדו, ואת זאת לא נתאר בלשון שחכמת בני אדם תלמד כי אם בלשון אשר רוח הקודש תלמד" (קור"א ב 13-9). כלומר, הם לא בררו את מלותיהם בכוח חכמתם האנושית כי אם בהשראת הרוח, הרוח העיד בלב השליחים בהבהירו להם את האמת על ישוע והכשירם למסור דברים אלו בנאמנות מושלמת. הוא שנתן השראה בעת כתיבת הדברים כך "שכל נבואת המקרא איננה כפי שמחשבת אדם מלבו; כי אנשי אלוהים הקדושים דיברו כאשר נשאם רוח הקודש" (פטר"ב א 21-20). לולא רוח הקודש, לא היו כתבי הקודש ברשותנו היום.

ובכך לא אמרנו הכל. לולא רוח הקודש לא הייתה לנו אמונה ולא היינו נולדים מחדש. במלים אחרות, לא היו משיחיים בעולם. אור הבשורה זורח, אבל "אל העולם הזה עיוור את מחשבות חסרי האמונה לבלתי זרוח להם נוגה בשורת כבוד המשיח" (קור"ב ד 4). עיוור איננו רואה את האור ואיננו מסוגל לדעת אם האור זורח או לא. עבורו אין הבדל בין יום ללילה ואין לו מושג מתי זורחת השמש. כפי שאמר ישוע לנקדימון: "אם לא יוולד איש שנית, הוא לא יראה את מלכות האלוהים — לא יבוא אל מלכות האלוהים" (יוחנן ג 3, 5). זו הסיבה, מסביר ישוע, ש"אתם לא תקבלו עדותנו" (שם, ג 11). אדם שלא נולד מחדש איננו מסוגל להאמין, הוא לא מקבל את דברי ישוע ואינו יודע שהאור כבר זרח. עקב כך, אינו רואה את אור הבשורה ולעולם לא יאמין בה.

היש להסיק מכך שאין טעם לבשר את הבשורה, שהרי שומעינו בלאו הכי לא יאמינו? בשום פנים ואופן לא! רוח המשיח שוכן במאמינים ומעיד על ישוע באמצעותם. לשליחים הוא גילה דברים ונתן השראה לדבריהם. אצלנו הוא פועל כדי להאיר את דברי המשיח למען נבין אותם, נדע את אמיתותם ונכיר בהם כאמת אלוהים. הוא שמשכנע אותנו שספר הבריתות הוא דבר אלוהים ושהמשיח הוא אכן בן-אלוהים. "והיה בבואו (בבוא הרוח), והוכיח לעולם על דבר החטא והצדק והמשפט" (יוחנן טז 8).

אל לנו לחשוב שנוכל להוכיח את אמיתות הבשורה בטיעונים למיניהם. איש איננו יכול בכוחו-הוא להוכיח לזולתו את אמיתות המשיחיות, משום שלב כל בני האדם מתקומם נגד האמת ודוחה אותה. רק לידה חדשה יכולה לשנות זאת. רק כשרוח הקודש בא, מתגבר על נטיות הלב ומשנה את האדם, כשהוא מעביר אדם ממלכות החושך אל מלכות בן-האלוהים ונותן לו לב לדעת אותו, מסוגל החוטא לשוב בתשובה ולהאמין. זוהי פעולתו הריבונית והמיוחדת של רוח הקודש. הוא שמוכיח לעולם את אמת בשורת המשיח.

לכן עלינו לסמוך על פעולתו הסמויה והאדירה של רוח אלוהים ולא על יכולתנו להציג את הדברים באופן מתוחכם. אל לנו להסתיר מימדים מסוימים של הבשורה הנחשבים בעינינו לפחות מושכים ומאידך להבליט מימדים שנראים לנו מושכים יותר. אין זאת אומרת שעלינו להתעלם מהמימד השכלי, המחשבתי, אבל לא אלה ישכנעו אדם באמיתות דברינו. אם רוח הקודש לא ייקח את הדברים ויכבוש בהם לבו של אדם, מאום לא יועיל. לכן גם אין טעם להתכסות באיצטלה של חכמה מעושה. דרושה אמונה חיה בכוח רוח הקודש ונאמנות ללא-סייג לכתובים. כפי שאומר שאול השליח, "וגם אנכי בבואי אליכם, לא באתי בגאוות הדיבור והחכמה להגיד לכם את עדות האלוהים… כי אם בתוכחת הרוח והגבורה למען אשר לא תהיה אמונתכם בחכמת בני אדם כי אם בגבורת אלוהים" (קור"א ב 5-1). ומשום שהרוח מעיד בדרך זו, אנשים אכן משתכנעים, מאמינים ונושעים כאשר הם שומעים את הבשורה. אבל ללא הרוח, לא היה אף משיחי אחד בעולם.

ד.

האם אנו מכבדים את הרוח? האם אנו מכירים בחשיבות פועלו ומסתמכים על עזרתו בחיינו? האם אנו מוקירים את כתבי הקודש ומראים בחיי היום-יום שלנו את ההכרה שספר הבריתות, אשר ניתן בהשראת הרוח, הוא הסמכות המשיחית העליונה והמכרעת הן לתוכן אמונתנו והן לאורח חיינו? האם אנו קוראים, לומדים ומקבלים את הנאמר בכתובים כפי שראוי לקבל את דברי רוח אלוהים? או שמא נתפסנו למסורות, למנהגים ולנהלים שמעולם לא נבחנו בקפידה לאור הכתובים ושלא הועמדו במבחן האמת? האם אנו מאמינים במצוות הכתובים או במצוות לבנו, דעותינו הקדומות ומנהגינו? האם אנו מנהלים את חיי קהילותינו, בוחרים את מנהיגיהן ומשתמשים בכספן לפי המצווה עלינו בכתבי הקודש, או שמעולם לא חשבנו באמת על שאלה זו ולכן גם לא בדקנו את דרכינו לאור הנאמר בספר הבריתות? האם אנו כפופים לכתובים ובוטחים בהם על אף מה שאמרו אנשים אחרים? אם לא, אנו פוגעים בכבודו של הרוח, שמסר את הכתובים באמצעות השליחים והנביאים. האם, בעדותנו למשיח, אנו זוכרים שרוח הקודש בלבד הוא שיכול לשכנע אדם באמת הדברים שבפינו (שהרי, להשתכנע ולהיוושע הם בעצם שני צדדים של אותה מטבע), ולכן אנו מצפים ממנו בלבד להצלחה? או שאנו מפגינים את חוסר אמונתנו בו על-ידי הסתרת חלקים מן האמת, או בניסיון להציג דברים כך שימשכו את לב שומעינו למרות שלא בדיוק כך מוצגים הדברים בכתבי הקודש? האם הסיבה שאנו בדרך כלל מציגים את הבשורה באופן בו אנו עושים זאת היא בראש וראשונה, ש"זה מתאים לקהל שומעינו", או משום שבדקנו, השווינו ושמענו דעות של אחרים, ולמדנו מהכתובים עד שלבסוף השתכנענו כי כאלה הם באמת פני הדברים?

השיממון הנוכחי בחיי יחידים וקהילות רבות הוא ביטוי למשפט אלוהים כלפינו על שביזינו את רוח הקודש, התעלמנו מפועלו ותארנו אותו לעצמנו בראש וראשונה כקוסם עושה נפלאות, תעלולן ופעלולן שחלקו הממשי בעצם ישועת המאמינים הוא פעוט ובלתי חשוב. לכל היותר הוא "משפיע" עליהם, אבל בשום פנים אינו עושה יותר מכך. תקוותנו להסרת שיממון זה צריכה להניע אותנו לתקן את הרגלינו בחיי המחשבה, התפילה והמעשה באופן שניתן לרוח את הכבוד הראוי לו. "הוא יעיד".

"מי אשר אוזן לו, ישמע את אשר הרוח אומר לקהילות".

———————

הערות

פרק 6 – הוא יעיד

1. תורת השילוש. אנו מתקשים מאוד למצוא תרגום נאות למושג זה. כל ההצעות שהועלו עד כה אינן מושלמות, כפי שגם במושג "שילוש" עצמו יש חסרונות. הרעיון עצמו נובע מהכתובים. המושג הוא ניסיון לבטא בקצרה אמת נשגבת ונעלה. מחוסר ברירה אנו ממשיכים להשתמש במושג "שילוש" עד שיימצא מי שיעלה הצעה מוצלחת יותר. אשר לפשר המושג, זהו נושא הקטע הנדון. המתרגם.