לדעת אותו- פרק 9- ה' החכם לבדו

Print Friendly

פרק 9

ה', החכם לבדו

א.

למה מתכוונים הכתובים באומרם על ה' שהוא "חכם"? כתבי הקודש מייחסים לחכמה ערך מוסרי, לא רק מעלה שכלתנית. החכמה — יש בה יותר משכל או ידע כשם שיש בה יותר מסתם עורמה. חכם, על פי הכתובים, הוא אדם שידיעותיו והבנתו נרתמו למטרה ראויה. חכמה היא היכולת להבחין והכושר לבחור במטרה הטובה והנעלה מכולן, וכן בדרכים הנאותות להגיע אליה.

לומר זאת בלשון אחרת, חכמה היא הצד המעשי של טוב מוסרי. לאלוהים בלבד יש חכמה מושלמת. לעולם אין אלוהים נוהג בניגוד לחכמה. הוא חכם בכל מעשיו. חכמתו — כמו יכולתו הבלתי מוגבלת, אמיתו וטובו — היא ממהות האלוהים, חלק מעצם טבעו. אלוהים הוא חכם בהכרח, מכוח היותו אלוהים.

חכמת בני אדם מתבדה תכופות עקב נסיבות שאינן בשליטתם. אחיתופל, יועצו הבוגדני של דוד, נתן לאבשלום עצה נכונה כשדחק בו לתקוף את דוד לפני שזה האחרון יתאושש מן ההלם הראשוני של המרד ויאסוף אליו את נאמניו. אלא שאבשלום, בטיפשותו, בחר לפעול בדרך אחרת — וסופו של המרד ההוא ידוע. אחיתופל, מלא כעס על גאוותו שנפגעה ומתוך ודאות גמורה שהמרד נדון עתה לכישלון — הלך ותלה את עצמו (שמ"ב יז).

את חכמת אלוהים אי-אפשר לסכל משום שאלוהים לא רק חכם אלא גם כל-יכול. גבורת אלוהים היא כוחו, יכולתו הבלתי מוגבלת, חלק ממהותו, לא פחות מחכמתו. הכל הוא יודע, בכל הוא מושל, הוא כל-יכול. חכמתו האין-סופית מושלת בכוחו האין-סופי: "חכם לבב ואמיץ כוח" הוא אלוהים (איוב ט 4), "עימו חכמה וגבורה" (שם יב 13), "אל כביר… כביר כוח לב" (לו 5); "מרוב אונים ואמיץ כוח… לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו" (ישעיה מ 26, 28); "די חכמתא וגבורתא די לה היא" (החכמה והגבורה שלו הן, דניאל ב 20); "ולאשר יכול… לאלוהים החכם לבדו" (רומים טז 24, 27).

חכמה בלא יכולת היא קנה רצוץ.

גבורה בלא חכמה היא אימה מאיימת.

אבל אלוהים חכם עד אין סוף וגיבור עד אין גבול הוא אלוהים הראוי מכל וכל לאמוננו ולאמונתנו בו.

חכמת אלוהים רבת הגבורה פועלת ללא לאות. היא לעולם אינה נכשלת. כל מעשי בריאתו והשגחתו על הבריאה מעידים על כך, ואם איננו רואים זאת בהם אזי איננו רואים נכונה. נתקשה להכיר בחכמתו בטרם נדע מהי המטרה אליה הוא חותר. זהו מקור טעותם של רבים, אשר אינם מבינים את משמעות הכתוב האומר שאלוהים הוא אהבה (יוח"א ד 10-8). נדמה להם שמשמעות הדבר חיי אושר, שלווה ועושר לכולם והם מתעלמים כליל משאלת המעמד המוסרי והרוחני של בני האדם. מכאן הם מסיקים שכל דבר שגורם כאב וצער (מחלות, תאונות, מוות, אובדן מקום עבודה וכדומה) מעידים על אחת מן השתים: או שחכמת אלוהים וכוחו לא עמדו לו, או שאין אלוהים כלל. דעה כזו בטעות יסודה. חכמת אלוהים מעולם לא הבטיחה אושר בעולם חוטא, אחרת הכפירה באלוהים תהיה תענוג. אפילו לעובדים אותו כרצונו לא הבטיח בעולם הזה חיים בלא פגע, להיפך. מטרתו בעולם הזה איננה להפוך את החיים לתענוג אחד גדול.

ובכן, מהי מטרתו? לקראת מה הוא חותר במעשיו? מה בדעתו להשיג? כשברא אלוהים את האדם, רצונו היה שהאדם יאהב ויכבד אותו, יהלל אותו על העולם המופלא שיצר וישתמש בו כרצונו. בדרך זו יעד אלוהים לאדם ליהנות הן מהעולם והן מן הבורא. האדם אמנם חטא, אך אלוהים לא שינה מרצונו כהוא זה. עדיין הוא מתכוון שבני האדם יאהבו ויכבדו אותו. הוא מתכוון להביא אותם לידי כך שימלאו את רצונו בשלמות, שהוא יהיה להם הכל מכל וכל, שישמחו בו והוא בהם והם איש ברעהו. הכל פרי אהבתו המושיעה של אלוהים, אהבה שיעדה אותם עוד לפני יסוד תבל להיות מבורכים בו על-ידי הבשורה.

אלוהים מתכוון להתפאר בדרך זו וכך יפואר גם האדם. כלום אפשר להעלות על הדעת פאר גדול מזה? דברים אלה יתגשמו בשלמותם רק בעולם הבא, כשהבריאה כולה תתחדש, אבל גם היום פועל אלוהים בעקביות להגשמת מטרה זו. כרגע הוא מביא בני אדם להכיר ולאהוב אותו, להאמין בו, לתלות בו את תקוותם. הוא עושה זאת על-ידי-כך שהוא משחרר אותם מאשמת החטא ומכוחו, משנה את לבם, את כל כיוון חייהם ומפגין באמצעותם את גבורת חסדו; הוא מגן עליהם מכוחות הרשע ומפיץ באמצעותם את בשורת אהבתו המושיעה. האדון ישוע המשיח ממלא תפקיד מרכזי בכל אחד ממעשים אלו, משום שאלוהים הסמיך אותו להיות מושיע שיש לבטוח ולהאמין בו, ואדון הקהילה שיש לסור למשמעתו. כבר ראינו כיצד נגלתה חכמת אלוהים כשישוע לבש בשר וכשמת על הצלב. עתה נוכל גם לומר שלאור כוונותיו של אלוהים עבור העולם הזה (והבא!) נראית חכמת מעשיו באור בהיר עוד יותר!

ב.

בנקודה זו עשוי לעזור לנו סיפור חייהן של דמויות מכתבי הקודש. חכמת אלוהים משתקפת בבירור בסיפור חייהם של אנשים שונים בכתובים. קחו, למשל, את אברהם. הוא היה מסוג האנשים שמסוגלים למעשי רמאות עלובים שסיכנו אפילו את טהרת אשתו (בראשית יב 10 ואילך, פרק כ). ברור שלא הצטיין באומץ לב מוסרי. מה שהדאיג אותו יותר הייתה שאלת ביטחונו האישי (יב 13 ואילך; כ 11 ואילך). הוא גם היה אדם שנכנע ללחצים. הוא נעתר להפצרות אשתו ובא אל הגר כדי להיבנות ממנה. כששרה הגיבה על גאוות הגר בהאשמות היסטריות, התיר לה לגרש את הגר מן הבית (פרק טז). ברור, אם כן, שאברהם לא היה אדם חזק במיוחד מהבחינה המוסרית. הכרת חובותיו ונחישות החלטתו לעמוד בהן היו פגומות. אבל אלוהים פעל בחכמה כזו בחייו של אברהם עד שמילא את תפקידו המיועד בהיסטוריה וגם היה לאבי המאמינים, אדם חדש בתכלית.

יותר מכל היה אברהם צריך לחיות נוכח פני אלוהים, לראות את כל תחומי החיים ביחס לה' ולראות בו — ובו בלבד — את המפקד, המגן והמשלם את שכרו. זה השיעור העיקרי שאלוהים שקד ללמדו: "אל תירא, אברהם, אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד" (בראשית טו 1); "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" (הן לבבך יהיה שלם עמדי) (בראשית יז 1). אלוהים שוב ושוב הכריח את אברהם להתמודד עם עובדת קיומו, עד שהביאו למצב בו יכול היה לומר, כדברי מחבר המזמור: "מי לי בשמים, ועימך לא חפצתי בארץ?! כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם!" (תהילים עג 26-25).

בהמשך סיפור קורות אברהם אפשר לראות את תוצאות הלקחים שלמד. החולשות הישנות אמנם צצו לפרקים, אך לצדן התפתחה אצילות עצמאית ובוטחת, פרי הליכתו עם אלוהים וביטחונו בה', כניעתו לרצונו, הישענותו על כוחו ונכונותו לשמוע, אפילו כאשר מה שנדרש ממנו נראה מוזר. אברהם חדל להיות איש העולם הגדול. הוא הפך לאיש אלוהים.

וכך הוא נענה למצוות אלוהים, עוזב את ביתו ונוסע לארץ שזרעו יירש אי-פעם בעתיד (בראשית יב 7). שימו לב, לא הוא, כי אם זרעו יירש את הארץ; פיסת האדמה היחידה שהייתה קניינו של אברהם הייתה חלקת קבר (פרק כג). אנו מבחינים אצלו בענווה גוברת, כמו למשל כאשר נמנע מלדרוש את זכות הבכורה ביחסיו עם בן אחיו כדי להציל את לוט מידי ארבעת המלכים (יד 14 ואילך). אנחנו מבחינים באצילות-נפש גוברת, דוגמת זו שמתגלית בשעה שהוא מסרב לקחת לעצמו מן השלל, פן יאמרו שמלך סדום — ולא אלוהי צבאות — הוא שהעשירו (יד 1 ואילך). אנו מבחינים בסבלנות חדשה שנעזר בה כדי להמתין רבע שנות דור, בין השנה ה-75 לשנה ה-100 בחייו עד שנולד יורשו המובטח (יב 4; כא 5). הוא מתפלל, מפגיע בנחישות ובהחלטיות בעד אחרים שהוא רואה עצמו מופקד על טובתם (יח 23 ואילך). ולבסוף, אנו רואים אותו כה מסור לרצון ה' וכה בטוח שאלוהים מכלכל היטב את מעשיו, עד שהוא מוכן להקריב במו ידיו את בנו, היורש שהמתין לו זמן כה רב, אם רק יצווה זאת אלוהים (פרק כב). אלוהים אכן לימד והכשיר את אברהם! הוא עשה זאת בחכמה שאין כמוה — ואברהם למד את הלקחים היטב!

יעקב, נכד אברהם, היה זקוק לטיפול מסוג אחר. הוא היה הבן החביב והמועדף על אמו; "ילד טוב" שניחן בכל התכונות הנדרשות לאדם כדי שיידע להסתדר בכל מצב ונעדר מעצורים מוסריים שיפריעו לו מלהשיג את מטרתו — בכל האמצעים. אלוהים בחכמתו יעד ליעקב את הבכורה למרות היותו צעיר מאחיו עשיו. הוא נועד להיות הנושא בהבטחות הברית (כח 13 ואילך). ה' גם יעד ליעקב לשאת את בנות-דודו, לאה ורחל, ולהיות אביהם של שנים-עשר האבות, יורשי ההבטחה (מח-מט).

אבל אלוהים בחכמתו גמר אומר ללמד את יעקב יראה אמיתית כלפיו: יחסו של יעקב לחיים היה כופר ולכן חייב תיקון. יש לגמול את יעקב מהביטחון בכישרון ההתחמקות שלו וללמדו לשים את מבטחו באלוהים. יש ללמד אותו לחדול משיטותיו המתוחכמות ונעדרות המוסר אליהן הורגל כדי שיסלוד מהן. משום כך עליו לחוש בחולשתו ובטיפשותו, לאבד את הביטחון בעצמו למען יחדל מניסיונותיו לנצל חולשות של אחרים כדי לסדר את הכל כרצונו. חומת המגן האנוכית של יעקב חייבת להתמוטט אחת ולתמיד. בסבלנות אין קץ (אלוהים תמיד ממתין לזמן המתאים) המתין אלוהים עד שיכול היה לחרוט את הכרת חוסר-האונים בנפשו של יעקב באותיות של קידוש לבנה שאינן ניתנות למחיקה. מעניין וגם מועיל לעקוב אחר תהליך חריטה זה בחיי יעקב.

ראשית, עשרים שנה עברו. אלוהים הותיר את יעקב לבדו, עסוק בשזירת קורי מרמתו וקוצר את פריים ההכרחי — חוסר אמון, ידידויות שהוחמצו, בדידות. אלוהים קילל את יעקב בכך שהפקיר אותו לתוצאות תככנותו. יעקב גזל את בכורתו של עשיו ואת ברכתו בנצלו רגע של חולשה (כה 29 ואילך; פרק כז) ועשיו הפך לאויבו (וכי למה אפשר היה לצפות?). יעקב נמלט מביתו כל עוד נפשו בו. הוא הלך אל דודו, לבן, שנתגלה כאדם ערמומי לא פחות מיעקב עצמו. לבן ניצל את מצבו של יעקב ותמרן אותו לידי כך שנשא לאישה, לא רק את רחל היפה, כי אם גם את לאה רכת-העיניים שכנראה קשה היה להשיאה (כט 30-1).

יעקב היה בגדר "כרה שוחה לזולת ונפל בה". אלוהים כיוון את הדברים כך שיידע מהי הונאה מנקודת ראותו של זה שהונו אותו — דבר שיעקב צריך היה לחוות עד שיסלוד מאורח חייו הקודם. אבל יעקב טרם נרפא. תגובתו המיידית הראשונה הייתה להשיב מנה אחת אפיים. הוא ארגן את הרבעת הצאן ביעילות כה מתוחכמת שמעבידו הלך והתרושש בעוד הוא עצמו מתעשר מיום ליום. לבסוף הגיע כעסו של לבן לרמה כזאת שיעקב חשב שמוטב להסתלק עם משפחתו לכנען, לפני שיתגבשו בדעת דודו-חותנו רעיונות נקמה (ל 25 עד סוף פרק לא). ואלוהים — שנשא עד כה את תככנותו של יעקב בלא תוכחה — עודד אותו לעשות כפי שהחליט (לא 11 ואילך. השווה לב 1 ואילך; 9 ואילך), שכן אלוהים ידע היטב מה יעשה ביעקב לפני שמסעו יסתיים. יעקב נמלט ולבן דלק בעקבותיו, וכשנפרדו סוף-סוף, לא היה ספק בלבו של יעקב שלבן בשום פנים איננו רוצה לראותו עוד (פרק לא).

כשיעקב ופמלייתו הגיעו לגבולות ארצו של עשיו, יעקב שלח אליו הודעה מנומסת שבישרה את בואו. עשיו הגיב באופן שנראה בעיני יעקב כאיום. יעקב חשב שעשיו יצא לקראתו כדי לנקום בו על גזילת הבכורה. הוא נמלא ייאוש וחרדה. עתה הגיעה שעתו של אלוהים. באותו לילה, בשעה שעמד ליד מעבר היבוק, פגש בו אלוהים (בראשית לב 23 ואילך). שעות של מאבק קשה ומפחיד עברו על יעקב. הוא אחז ולא הרפה, הוא רצה שאלוהים יבטיח לברכו ולשמרו לקראת המבחן שהיה צפוי לו למחרת, כשיפגוש את עשיו. במקום לקבל את מבוקשו, למד להכיר במצבו הנואש. הוא הבין שהוא חסר אונים, אבוד לחלוטין אם אלוהים לא יעזור לו. עד עתה תמיד הצליח להסתדר. לא היה מצב בחייו שלא יכול לו. כעת עמד על חולשתו. כעת פילחה בו ההכרה שגורלו נתון ביד אחר. לעולם לא יעיז עוד לסמוך על תככנותו.

אלוהים רצה להמחיש היטב עובדה זו ליעקב, על כן הטיל בו מום שדבק בו עד יום מותו (לב 26, 32). המום הפיזי בא להזכיר ליעקב את חולשתו המוסרית והרוחנית, את הצורך שיש לו להישען על ה'. יעקב למד לשנוא את עצמו. בפעם הראשונה בחייו ראה את רשעות לבו וסלד ממנה. התנהגותו היא שקוממה את עשיו נגדו וכמוהו גם את לבן. כעת נראה שהפרידה גם בין יעקב לאלוהיו. אלוהים אינו מוכן עוד לברך אותו. "שלחני..", אמר זה שיעקב נאבק עימו. אלוהים כאילו עמד לנטוש אותו. אך יעקב אחז בו ביתר חוזקה. "לא אשלחך כי אם ברכתני" (פס' 27). ואז, סוף-סוף העניק לו אלוהים את ברכתו, שכן יעקב היה מותש, עייף, נכנע ומבין את תלותו בטובו של אחר. אלוהים נהג ביעקב כדברי מחבר המזמור: "עינה בדרך כוחי" (תהילים קב 24). לא נותר בו שמץ מביטחונו העצמי, מהישענותו על יכולתו הוא. יעקב "שרה" עם אלוהים (פס' 29), הווה אומר, יעקב התגבר על אלוהים על-ידי-כך שנתלה בו, נכנע לו ובטח בו. הוא כה שאף לברכת אלוהים עד כי נתלה בו לכל אורך התהליך המכאיב הזה. לבסוף הושפל דיו כדי שאלוהים יוכל לרומם אותו, לדבר על לבו שלום ולעודדו כך שלא יירא עוד את עשיו.

אין ספק, יעקב לא הפך למושלם בין לילה. גם למחרת לא נהג בעשיו ביושר שלם ואמיתי (לג 16-13), אבל אלוהים הכריע את יעקב והכרעה זו החלה להניב מאז את פריה. יעקב לא שב יותר לסורו. מיעקב החסון הוא הפך לישראל הפיסח — ואת לקחו למד היטב. חכמת אלוהים עשתה בו כרצונה.

ניקח דוגמה נוספת מספר בראשית, שונה מקודמתה. אחי יוסף מכרוהו למדיינים שמצדם מכרוהו כעבד למצריים. במצריים מצא את עצמו בכלא משום שסירב לפיתוייה של אשת פוטיפר. מדוע התיר זאת האלוהים? או שמא מוטב לומר, הייתכן שאלוהים אכן תכנן כל זאת (שהרי, כבר אמרנו שכל הקורה, קורה בהכוונתו)? בכל הנוגע ליוסף, "אימרת ה' צרפתהו" (תהילים קה 19). יוסף עבר בדרך זו תהליך של צריפה, מירוק והבשלה. הוא למד מסבלו לסמוך על ה', להמשיך בשמחתו ובטוב לבו על אף הנסיבות הקשות והמתסכלות, להמתין "עד עת" (תהילים קה 19) לרצון אלוהים. כך נוהג אלוהינו תכופות. בכל הנוגע לאחי יוסף, אבות האומה, "למחייה שלחני אלוהים לפניכם" הסביר יוסף לאחיו בשעה שגילה להם את זהותו — "שמני אלוהים לאדון לכל מצריים" (בראשית מה 13-4). ההבנה התיאולוגית של יוסף הייתה נכונה כפי שגם טוב לבו עמד לו ולאחיו בשעת מבחן. הנה שוב רואים אנו את חכמת אלוהים הפועלת בדרך מופלאה בחיי האדם כך שתישמרנה שתי מטרות: ציודו המוסרי והרוחני של הפרט והגשמת רצון אלוהים בחיי הכלל. בחיי יוסף, כמו בחיי יעקב ואברהם, מטרות אלה מתגשמות בשלמותן!

ג.

דברים אלה נכתבו לתועלתנו. אותה חכמה שכיוונה אז את צעדי אבותינו פועלת בחיינו היום: אל לנו, על כן, להיות מופתעים ומוכרעים בשעה שמאורעות לא צפויים ולא רצויים מתרחשים בחיינו. מה משמעותם? פשוט מאוד: אלוהים בחכמתו פועל בנו כדי ללמדנו דבר-מה שטרם למדנו וכדי להגשים בנו את מטרתו.

אפשר שהוא מלמד אותנו סבלנות, ענווה או נאמנות. אולי הוא מכין אותנו לקראת מבחן חשוב וקשה יותר שצפון לנו בעתיד. ייתכן שברצונו ללמדנו משמעת עצמית או נכונות להיכנע לרצונו, לנתץ את ביטחוננו העצמי המופרז והלא מוצדק במישור כלשהו בחיינו או לשחרר אותנו מהגאווה האוחזת בנו. ואולי הוא פשוט חפץ לקרב אותנו אליו, שכן — וכך יעידו רבים — קירבת אלוהים מוחשית לנו הרבה יותר בשעת משבר ודחק מאשר בשעות השפע והמרגוע! אפשר גם שאנו מצטיידים כדי לקחת על עצמנו תפקיד חדש או למלא משימה שאין לנו כרגע אף שמץ של מושג עליה.

שאול ראה כסיבה לסבלו את העובדה שאלוהים "מנחם אותנו בכל צרתנו באופן שנוכל לנחם את הלחוצים בכל צרה שהיא בנחמה שנוחמנו אנו מאת אלוהים" (קור"ב א 4. תרגום חדש). אפילו ישוע "מסבלותיו למד לציית" (עברים ה 8. תרגום חדש) וכך "הושלם" להיות כהן גדול ומושיע לכל מאמיניו (ראה שם בהמשך). כך הוא יכול "להצטער עימנו בחוליינו" כי "התנסה בכל כמונו" (עברים ד 16-15). על כן, אל לנו להתפלא אם יעביר אותנו, כמוהו, בייסורים כדי שנהיה מסוגלים לעזור לאחרים עקב מכאובים שהתנסינו בהם על לא עוול בכפנו. הוא יודע את כל מטרות מעשיו, גם אם הן נסתרות מאיתנו. אנחנו עלולים להיות נבוכים, אבל אלוהים יודע בדיוק מה הוא עושה ומה ברצונו להשיג בשעה שהוא מכוון את צעדינו. כל מעשיו נעשים בחכמה ובבוא היום גם אנחנו נראה את התבונה השזורה במעשיו — כפי שאיוב ראה, על אף שבמשך סבלו לא מצא שום יסוד, תכלית או הצדקה לסבל. ובינתיים, אל לנו להסס לבטוח בחכמתו.

איך עלינו להתמודד עם המצבים הקשים והמרתיעים הללו כאשר איננו רואים את סיבתם או את מטרתם?

1. עלינו לזכור שכל המתרחש בעולם נתון לשליטת אלוהים ולהקפיד להיענות בהתאם לבשורה.

2. עלינו לחלות את פני אלוהים ולבטוח בו. אם כך ננהג, לעולם לא תכרענה אותנו צרותינו. תמיד נוכל למצוא בהן טעם, לפחות עד למידה מסוימת — כפי שמצא שאול התרסי בשעה שסבל את "הקוץ בבשרו" (כפי שהוא תיאר זאת). במובן אחד היה זה "מלאכו של השטן" שבא "להכותני באגרוף" וכך עורר בלבו מחשבות קשות אודות מעשי אלוהים. שאול סירב לפיתוי זה ושלוש פעמים חילה את פני אלוהים בבקשו שיוסר הדבר. הוא זכה לתשובה אחת: "די לך חסדי, כי בחולשה תושלם גבורתי". כשחשב על כך מצא טעם לסבלו: כל זה נועד ללמד אותו ענווה "למען לא אתרומם ברוב גודל החזיונות" שאלוהים נתן לו. ראייה זו ותשובת אלוהים הספיקו לו. הוא מצא בהן מנוח לנפשו מתוך ביטחון ואמונה. עקב כך "ישמח לבי להתהלל בחולשותיי למען תשרה עלי גבורת המשיח. רצתה נפשי בחולשות ובחרפות ובצרות וברדיפות ובמצוקות למען המשיח…" (קור"ב יב 10-7).

גישתו של שאול צריכה לשמש לנו דוגמא. תהא מטרת סבלותינו אשר תהיה, הם תמיד ישרתו את המטרה החשובה הזאת שהזכיר שאול — להשפיל אותנו לפני ה', ללמד אותנו לבטוח בו ולגלות את גבורת המשיח. כלום לא די בכך? כלום אין בכל זה די והותר כדי לשכנע אותנו בחכמת אלוהים? משראה שאול שהסבל בא עליו כדי שיוכל לפאר את ישוע, הוא קיבל אותו כרצון אלוהים עבורו — ושמח. יהי רצון לפני ה' להעניק לנו חסד לבטוח בו בכל סבלותינו ולנהוג כשאול התרסי.